אילת השחר/גיטין/לב/א
גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל. בקה"י סי' כ"ה נסתפק, אי הא דמהני ביטול שליחות היינו דהוי עקירה כאילו לא היתה שליחות מעולם או דהוי ביטול מכאן ולהבא, ולכאו' מדס"ל לר' יוחנן גבי קידושין לאחר ל' דג"כ מהני לחזור מהאי טעמא דאתי דיבור ומבטל דיבור, כמבואר בקידושין דף נ"ט, והתם הא בטל מעשה הקידושין על לאחר ל' לגמרי, דאי לא למה לא ימשך הקידושין לאחר ל', וע"כ דנעקר לגמרי, דבשלמא בשליחות שייך לומר דמעכשיו אינו שלוחו, אבל במעשה הקידושין, אם גם עכשיו, נשאר דהי' בו מעשה קידושין עד עכשיו, למה לא יחול הקידושין, וא"כ מסתבר דגם בשליחות כן. אמנם בכתב סופר משמע דנקט בפשיטות דהשליח אינו בטל אלא מכאן ולהבא, דכ' דאם השליח מינה שליח שני והבעל ביטל את הראשון דמ"מ השליח השני נשאר, וע"כ דשליח ראשון בטל מכאן ולהבא, ומה שמינה בנתיים לא בטל דלפני שביטלוהו הי' לו דין שליח, ועיין בסוף דברינו מש"כ בזה, ובקהלות יעקב הביא בשם הקובץ הערות [מהדורא ראשונה סי' מ"ב, ובמהדורא ב' נזכר קצת מזה בסי' נ"ו, אות ח', וסי' ע"ו אות י"ב, ובקובץ שיעורים ב"ב אות ת"מ] דהביא ראי' דהביטול הוא מכאן ולהבא, ממש"כ הרשב"א דלבטל את הביטול לא מהני, ואם זה למפרע למה לא יוכל לעקור את הביטול למפרע. ואין זה ראי' דכיון דביטול השליחות עוקר את השליחות הו"ל כגמר מעשה לענין זה, דרק שליחות דהוא לעשות מעשה, וכן מקדש לאחר ל' דחלות הדבר יחול אח"כ, לא הוי עדיין גמר מעשה ושייך לבטלו, משא"כ ביטול שליחות אחר שחלה ואין מה לעשות יותר, הו"ל גמר מעשה ול"ש כבר לבטל את זה. ובקהלות יעקב הביא ראי' מהא דכ' הרא"ש דמחילת התנאי מהני דאתי דיבור ומבטל דיבור [ולפי"ז לר"ל דס"ל קידושין דף נ"ט דא"א לבטל קידושי לאחר ל' לא מהני לבטל תנאי ג"כ וצע"ק], אע"ג דהתנאי כבר פעל ביטול המעשה על הצד שלא יקויים התנאי, מ"מ מהני לבטלו הרי דעוקר למפרע, ולדברינו גם אם זה עוקר למפרע ג"כ קשה, כיון דכבר חל ביטול החלות ע"י התנאי הו"ל כגמר מעשה ולא שייך כבר יותר לבטל את הביטול, אלא דנראה דבתנאי הו"ל כלאחר ל', דביטול המעשה חל רק בשעה שעובר על התנאי, וכ"ז שלא חל ביטול בפועל שייך בו עדיין ביטול על התנאי, ואחרי דכבר עבר התנאי ודאי לא יועיל ביטול התנאי, ומזה עצמו ראי' דגמר קיום הדבר של התנאי הוא בשעה שעבר על התנאי.
והנה לרב ששת דס"ל דבביטלו לא מהני לחזור ולגרש, וכן להני פוסקים דבביטלו את הגט בפירוש לא מהני לחזור ולגרש בו, ע"כ דנעקר למפרע, דל"ש לומר דהכתיבה אין בה דין לשמה מכאן ולהבא, דהא דין לשמה חל רק בשעת כתיבה, ולא שייך לומר כאילו תמיד גט שנכתב לשמה נחשב שכל הזמן עושה לשמה ושייך לבטל מכאן ולהבא את הלשמה, דודאי אינו כן, דכיון דבשעת כתיבה הי' לשמה כשר, ומה שייך ביטול, וע"כ דהביטול עוקר כתיבת לשמה למפרע, [ומש"כ בקהלו"י דאפי' אם אינו עוקר למפרע שייך ביטול הגט, ומשמע כוונתו דחוץ מלשמה יש ענין בכשרות הגט ששייך לבטל, וקשה דא"כ גם בשטר נימא שיועיל ביטול וזה לא שמענו], וצ"ע בקצוה"ח סי' ס"ה ס"ק ח', [ולהמבואר דביטול היינו עקירה למפרע, נמצא דאם השליח הראשון מינה שליח שני וביטל הבעל להשליח הראשון ממילא מבוטל השני], ויש להסתפק אם ביטל להשליח הראשון שלא בפני השליח השני אם יועיל לרשב"ג הביטול לגבי הראשון, דאם יתבטל הראשון יתבטל גם השני, וע"ז הא איכא תקנתא דר"ג, וכמו לרב ששת דבכל ביטול השליחות הוי ג"כ ביטול על הגט ולכך אינו חוזר ומגרש בו, ומ"מ בביטל שלא בפני שליח יהא גם הגט כשר, אע"ג דלגבי הגט מאי משנה בפני השליח או שלא בפני השליח, וע"כ כיון דאם יועיל ביטול על הגט יצא מכשול לגבי השליח הראשון לכך לא מהני, ה"נ כאן.
הנה עוד יש קצת ראי' דביטול עוקר למפרע, דהנה ברשב"א הק' מאי ראי' דבטל לעתיד משמע, אולי הביאור דנאמן לומר דביטלו במיגו דאי בעי מבטלו מכאן ולהבא, וצ"ל כמש"כ הריטב"א (בד"ה והא דאמרינן) דאע"ג דאם אמר גירשתי את אשתי למפרע אינו נאמן אף על להבא, כמבואר בב"ב דף קל"ד ע"ב, מ"מ כאן יהי' נאמן להבא כיון שאין שום נפק"מ אם ביטל עכשיו או מקודם, ואם נימא דרק השליח הראשון בטל ולא השני שנתמנה קודם הביטול, א"כ הא יש נפק"מ והו"ל כאילו אומר גירשתי למפרע דאינו נאמן כלל.
עוד יש להביא ראי' דהביטול עוקר למפרע, מהא דכ' הרא"ש הנ"ל דמהני מחילת התנאי מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, ואם אינו אלא מכאן ולהבא צריך לחול המעשה מכאן ולהבא, כגון הרי זה גיטך מעכשיו אם לא תשתי יין ל' יום וביטל את התנאי, נמצא דאם תשתה יין לא יחולו הגירושין מרגע הנתינה דאז הי' עדיין תנאי שלא תשתה, ועל הצד שתשתה לא הי' כלול בנתינתו גירושין, ונמצא שצריך לחול רק מאחרי הביטול, וזה הא ודאי לא נימא שיהי' גירושין מרגע הביטול. כן היכא דלא צריך תנאי כגון היכא דיש אומדנא וסגי בגילוי דעתא, כמש"כ התוס' קידושין (מ"ט ע"ב), אם ימחול ע"ז, ג"כ יהי' אותו הדין, דכיון דעדיין לא נגמר הענין, והו"ל כחלות שלאחר ל', דמהני לבטלו קודם.
והנה נראה דאף אם מבאר בפירוש מכאן ולהבא, מ"מ הדין ביטול הוא שעוקר הדיבור במה שנוגע מכאן ולהבא כאילו לא הי' שליח מעולם, אלא דבאופן זה אם עשה הראשון בינתיים שליח, זה יהי' תלוי במה שנסתפקנו כבר בכל שליח מה שיכול למנות שליח אחר, אם הוא מחמת דבכלל שליחותו הוא לגרש וגם למנות שליח אחר לגרש, או שהכל בא מחמת כחו לגרש, ואם נימא דהכל רק מחמת כחו לגרש, א"כ אפילו אם הבעל מבטל את כחו לגרש מכאן ולהבא אבל הא הוברר שכחו לגרש הי' עד אז, וממילא השליח שהוא מינה לא יוכל לגרש כעת, דהא לא עדיף מזה שמינהו דאין לו כח לגרש אחרי הזמן ההוא, אבל אם נימא דבכל שליח שיכול למנות שליח אחר אינו בכחו לגרש אלא זה כח מיוחד, וכיון שהבעל עקר את השליח הראשון רק מהרגע שביטלו ועד אז הי' לו דין שליח או לגרש או למנות, וביטולו בין לגרש בין למנות אינו אלא מאחרי הביטול, נמצא דהמינוי שלו חל ולא פקע בביטולו של הראשון. (מהדו"ק)
לצעורה הוא דקא מיכוין. ופירש"י דרצונו לעכב חודש או חדשים, והק' הרשב"א דא"כ מאי נפק"מ דהא כ"ז שלא יאמר ליתן הגט בין כך לא יוכל ליתן, וברעק"א כתב כמה חילוקים א. אם זה ביטול גמור אז אח"כ אם יאמר ליתן צריך להחזיקו בפני שנים משא"כ אם זה רק לעכב קצת זמן. ב. דלסברא א' בתוס' לקמן דף ל"ג א' בד"ה רבי דאפי' לשליח עצמו צריך לבטל דוקא בפני ב', מ"מ אם זה רק לעכב לא יצטרך לבטלו בפני ב' דוקא. והיינו דלבטל שליח כיון דלמנותו בעי בפני ב' הוא הדין לבטלו משא"כ לגבי גירושין כיון דלומר שרוצה גירושין לא מצינו שצריך בפני ב' ה"נ יכול לומר איני רוצה לגרש אפילו שלא בפני ב', [ולפי"ז לפי"מ שהביא הב"ח על הרא"ש ריש פ"ק בשם ר' ירוחם דלהתוס' מצי למנות שליח שלא בפני ב', ע"כ התוס' שכתבו דאי אפשר לבטל לשליח עצמו שלא בפני ב' סותרים את עצמם בזה, ואין לומר כיון דיש לו גט חתום הו"ל כיש עדים ממש, וכמ"ש הר"ן דלכן הוי עדי חתימה כעדי מסירה ולכן ביטול צריך ב' דגם המינוי הוי כאילו הי' בפני ב', דהא התוס' לא ס"ל דמהני עדי חתימה במקום עדי מסירה ולא ס"ל דהוי כאילו הי' בפני ב'].
ויש לעי' כיון דאם אינו רוצה אלא לעכב קצת זמן מועיל אפי' שלא בפני ב', א"כ גם כשמבטל לגמרי יועיל לכל הפחות שלא בפני ב' לענין שאי אפשר לגרש בינתיים, דודאי במה שמבטל כלול בזה שאינו רוצה שיגרשו כעת, וא"כ לכל הפחות לא יוכלו לגרש בינתיים כל זמן שלא יחזור לומר ליתן הגט, ודוחק לומר דהו"ל לענין עיכוב לגרש כגילוי דעתא, ולאביי דס"ל דגילוי דעתא בגיטא לא מהני לכך יכול לגרש תיכף, ואפילו אם יפרש דביטול שליחות אינו ראי' שאין רצונו לגרש אלא שאינו רוצה שהגירושין יהיו ע"י שליח זה, וכיון שלא חל ביטול השליחות ועדיין הוא שלוחו יכול שפיר לגרש גם עכשיו, מ"מ צ"ע דהא הו"ל כאומר שאינו רוצה שתתגרש באופן זה ולמה יוכל לגרש כעת.
לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא דלבטליה. צריך ביאור דכמו דהבעל יכול לבטל למה לא יבטל ע"י שליח, ומה עדיפותא דבתרא יש כאן, דהא הוא שליח על עצם הביטול, ואפשר דהא בקידושין (דף נ"ט ע"ב) מבואר דהא דמהני ביטול שליחות הוא מדין דאתי דיבור ומבטל דיבור, וזה הא מבואר דכששולח שליח, חלות הביטול עושה השליח, ולא דהבעל מבטל והשליח אינו אלא כמודיע ביטולו של הבעל וכמו שהוכיח הגרעק"א, וא"כ ס"ד דרק בדיבור שלו מבטל דיבור שלו אבל דיבור שליח אינו מבטל דיבור דידיה. (מהדו"ק)
שם. לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא דלבטליה. כבר הוכיח מזה הגרעק"א דהמבטל הוא השליח ולא הבעל, ודלא כדמשמע בפנ"י שהבעל כבר התחיל לבטל, ויש לעי' דמ"מ למ"ד גילוי דעתא בגיטא מהני נימא דעשיית שליח לבטל יהי' כגילוי דעתא, ונהי דלא קשיא לרבא דהא גם גילוי דעתא צריך שיהי' או בפני שליח או בפני האשה או לכל הפחות בפני ב"ד, ונוכל לומר דלא הי' בנוכחות כל אלו, מ"מ נפק"מ מזה אם יעשה שליח בנוכחות ב"ד אם זה יהי' בגדר גילוי דעתא, ובפרט לפימש"כ התוס' בדף ל"ג א' בחד סברא דאפי' להשליח עצמו צריך לבטל דוקא בפני ב', והביאו הרא"ש והרשב"א בשם הירושלמי דשליח להולכה צריך למנות בפני שנים, א"כ לשלוח שליח לבטל ג"כ צריך מסתמא בפני שנים, ולפי"ז לרבא דגילוי דעתא מהני א"כ אמאי אין עצם מינוי השליחות כגילוי דעתא, וצ"ל כמו שכ' בתו"ג (קמ"א סעיף ס"ב) דמה שרוצה שהשליח יבטל אין בזה אפילו גילוי דעתא כיון שרוצה דרק ע"י ביטול השליחות יחול הביטול, אך עדיין צע"ק דעל כל פנים חזינן בדעתיה שרוצה שע"י ביטולו של השליח תתבטל שליחות הראשון, וא"כ למ"ד גילוי דעתא בגיטין מהני, מאי שייך לומר לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא דליבטליה, דהא מ"מ יועיל מצד גילוי דעתיה של הבעל עצמו שברגע שהשליח יבטל תתבטל שליחותו של הראשון.
שם. לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא דלבטליה. ובכו"ח דהגרעק"א הק' דלרב ששת דכשאומר בטל הוא נתבטל גם הגט, מאי שייך לא אלימא הא יש לו כח לבטל הגט וממילא כבר פקע הכל, והנה לעיל בדף י"ג ע"ב כתבנו להוכיח כסברת הקהלות יעקב (סי' כ"ה) דכשמסר לשליח יכול השליח לגרש אפילו בלא רצון הבעל רק דהבעל יכול לבטל השליח, אבל כ"ז שלא ביטלו יכול לגרש בלי רצון של הבעל, ולפי"ז אפשר דכל מה דמהני ביטול הגט לרב ששת משום דמבטל ג"כ להשליח, וכיון דכ"ז שלא נמסר להאשה לא הוי עדיין מעשה, כמש"כ התוס' לקמן בע"ב בד"ה רב ששת, לכך יכול לבטל את הגט, ומסתבר דזה הוא משום דבידו עדיין לבטל הגירושין, אבל כיון שכבר נתן לשליח הא אין בידו לבטל הגירושין ואיך הוא מבטל הגט, וע"כ משום דמבטל את השליח וממילא בטל גם הגט, ונמצא דהשליח אם אינו יכול לבטל השליח הראשון כיון דלא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא והו"ל לגבי דידיה כמעשה, ולכך לא הי' מועיל גם ביטול הגט, ואף שיש סברא לומר דיש בו ב' שליחויות לבטל השליח ולבטל הגט, ולגבי לבטל הגט הרי הוא כהבעל, דע"ז הא לא שייך לא אלימא, דהבעל הא הי' יכול לבטל הגט מחמת דבכוחו לבטל גם השליח הראשון, מ"מ אפשר דגם הבעל אינו יכול לבטל הגט בלי ביטול השליחות, אלא שלגבי הבעל יחד עם ביטול הגט כלול ממילא גם ביטול השליחות, אבל השליח לבטל דאין בכוחו לבטל שליחותא דקמא משום דלא אלימא, אין בכוחו גם לבטל את הגט.
אמנם מהגרעק"א משמע דלא ס"ל האי סברא דלשליח יש כח גירושין בלי רצון הבעל כ"ז שיש לו דין שליח, דהא כתב לחלק בין אם כוונת הבעל לציעורא ולעכב הזמן, בין אם כוונתו לבטל ממש, לענין אם צריך לבטל השליח בפני ב', לצד א' בתוס' בדף ל"ג בד"ה רבי דגם בשליח עצמו צריך דוקא לבטל בפני ב' מ"מ לעכב הגירושין לא יצטרך ב', וע"כ דכשמעכב אותו רק לזמן אין ביטול על השליח ולא נגרע כח השליח, אלא דיש דבר צדדי שאינו יכול כבר לגרש בהגט, הרי דס"ל דשייך לעכב הגירושין אפי' דלא נגרע כח השליחות שלו.
והנה מהתוס' לקמן (דף ל"ג ע"א בד"ה רבי) משמע דלשליח עצמו יש סברא דיוכל לבטל אף שלא בפני ב' משא"כ שלא בפני שליח, וכן ס"ל להרבה ראשונים, והביאור בזה כמו שכ' הגרעק"א דאין צריך שנים לקיום הדבר אלא כדי שהשליח ידע, אכן כ"ז לענין ביטול השליח, אבל לגבי ביטול הגט לא שייך לחלק, וא"כ לרב ששת דגם באומר גט בטל הוא נתבטל גם הגט, א"כ ממה נפשך אם כשמבטל השליח שלא בפני שנים בטל הגט הרי דלגבי ביטול הגט לא הוי כדבר שבערוה שיצטרך שנים, וא"כ גם כשמבטל שלא בפני השליח למה לא יתבטל הגט, דלגבי ביטול הגט מאי נפק"מ נוכחות השליח, ועוררוני לזה, אבל להנ"ל אפשר דבאמת לגבי הגט לא הוי כדבר שבערוה ולא בעי שנים, אלא דכל שלא מבטל השליחות א"א לבטל הגט מחמת דהוי כמעשה אחרי שהוא כבר ביד השליח, וכדי לבטל הגירושין יכול רק ע"י ביטול השליח, וכיון דשלא בפני השליח א"א לבטל את השליח דהו"ל כדבר שבערוה, כיון שלא יחול ביטול השליחות, ממילא גם הגט לא נתבטל, משא"כ בפני השליח דאז נתבטל השליחות ממילא גם הגט יתבטל.
אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל פשיטא. ברעק"א הביא להקשות בשם הרשב"א דלמא קמ"ל דלא מהני לבטל תוך כדי דיבור, ותי' הגרעק"א דמ"מ לרב ששת דס"ל דבאומר בטל מתבטל הגט ואינו חוזר ומגרש משום דלא הוי מעשה עדיין כ"ז שלא הגיע ליד האשה, א"כ כשהגיע לידה דהוי כבר מעשה פשיטא דאינו יכול לבטל, וביאור דבריו דלגבי כתיבת הלשמה דנכתב קודם ל"ש לבטל תוך כדי דיבור של הגירושין, דלגבי הלשמה של הגט כיון דהוי כבר מעשה פשיטא דאינו יכול לבטלו, ונהי דשייך לבטל הגירושין בתוך כדי דיבור של הנתינה אבל לבטל את הלשמה לא שייך כיון דלגבי זה כבר הי' מעשה, ומ"מ צ"ע דהא צריך להשמיענו דא"א לבטל הגירושין תוך כדי דיבור, דאם הי' יכול לבטל נמצא דבטל המעשה וממילא בטל גם הלשמה.
אמנם מזה ראי' דהגרעק"א מפרש דגמר המעשה הוא בנתינה לשם גירושין ולא דוקא אם באמת חל הגירושין, ולכן אף שבתוך כדי דיבור הי' יכול לחזור, מ"מ לא נעקר שלא הי' כלל נתינה לשם גירושין, נמצא דהלשמה אינו יכול כבר לעקור ולכן פריך פשיטא דאינו יכול לחזור ולפסול הלשמה.
פסול הוא. הק' הרשב"א נימא דכוונתו לומר שנכתב שלא לשמה או במחובר ויהי' נאמן במיגו דאי בעי מבטל לי', ויש לעי' אי ס"ל דבלי מיגו לא יהי' נאמן דהוי כאומר בדבר שבערוה כיון שהוא נתנו כבר להשליח, או משום דאפילו אי הוי כאיסורים הי' תלוי בפלוגתא דאביי ורבא דלקמן דף נ"ד ע"ב, ולאביי לא יהי' נאמן אף שהי' מקודם בידו, ולעיל דף ב' ע"ב מבואר בתוס' דכשיערער לומר שנכתב שלא לשמה יהי' רק לעז, אבל התם הגט כבר ביד האשה יש יותר סברא להחשיבו כדבר שבערוה, אבל כאן יש לעיין דאולי כיון שנתנו לשליח הוי כדבר שבערוה בזה שבא לפוסלו, ועי' בחי' מרן רי"ז (הל' גירושין) דלרש"י ענין לשמה הוי כאיסורין ולא יהי' עדיפות נאמנות לבעל. וצ"ע בתו"ג (סי' קמ"א סעיף ס') דכתב דנאמן השליח לומר ששלחוהו לבטל דעד אחד נאמן באיסורין.
פסול הוא אינו גט לא אמר כלום. צ"ע למה לא הוי כגילוי דעתא בגיטא, ויקשה לרבא דסבר דמהני גילוי דעתא בגיטא, וצ"ל כמש"כ בתוס' רי"ד דתלינן דכונתו לציעורה ובאמת רוצה שיהי' גט לגמרי, רק שם פסול בעלמא הוא דמוציא, ועי' ברמב"ן דביאר על קושית הגמ' למימרא דבטל להבא משמע, מהא דפריך אברייתא ולא אמתני', דאמתני' הוי אמינא דאע"ג דבטל משמע לשון עבר, מ"מ גילוי דעתא כי האי, מילתא היא, אבל בברייתא דכתוב דפסול הוא לא מהני, הרי דלא הוי גילוי דעתא דמהני וע"כ בטל הוא לשון להבא. מבואר בדבריו דהי' שייך להחשיבו כגילוי דעתו, וצ"ל דאליבא דאמת אינו אלא לצער ולהוציא לעז אבל רוצה שתתגרש, וכמש"כ בתוס' רי"ד, אלא דבתוד"ה מבוטלת דכתבו אבל כאן שמגלה דעתו דחפץ בביטולו, הרי דס"ל דבאמת אינו רק מוציא לעז לצער אלא דרוצה בביטולו, ולדבריהם ע"כ הסוגיא דלא כרבא. (מהדו"ק)
למימרא דבטל לישנא דלבטיל משמע. הק' הרשב"א דאולי באמת הפירוש ביטלתיו בב"ד לרבי דמהני ביטלו בב"ד בדיעבד ונאמן במיגו דאי בעי יבטלנו עכשיו, וצע"ק דמבואר בכתובות (דף י"ח ע"ב) דבאומרים אנוסים היינו מחמת ממון לא מהני אפי' במיגו כיון דאין אדם משים עצמו רשע, וה"נ לא יהי' נאמן לומר דעבר וביטל בפני ב"ד, דהא בקידושין (דף י"ב ע"ב) אמרינן דרב מנגיד ע"ז, וגם באיסור דרבנן אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע, כמבואר התם דאין נאמנים לומר משחקים בקוביא היינו, ואמרו לי שכן הק' בכתב סופר, ומסתמא ראיתי לפני הרבה זמן ושכחתי, ודוחק לחלק בין מיגו דבידו לשאר מיגו.
ואולי י"ל דרק לענין שיהי' פסול לעדות לא מהני אפילו במיגו, אבל לשאר דברים שפיר נאמן במיגו, וצע"ק.
תוד"ה ולא. אי נמי הוה חיישינן להחמיר דלמא לצעורא קא מיכוין. ובכו"ח דרעק"א הק' לתירוץ זה [וכ"כ הרשב"א דהו"א להחמיר], כיון דאין מוכח לנו מחשבתו א"כ אף אי כלפי שמיא גליא דכוונתו לציעורא הוי דברים שבלב ולמה ניחוש להחמיר, פי' דלתירוצא קמא דהתוס' איכא הוכחה דכוונתו לצעורא מדלא הוי עדים, [ובאמת הוכחה זו קצת קשה, דהא ע"כ ס"ל כעת דלא בעי עדים מצד הדין, וכמו שביאר המהרש"א, וא"כ למה הי' לו להביא עדים, דהא לא חשוד השליח שיתן אע"פ שביטלו, וכמש"כ התוס' קידושין דף י"ב ע"ב בד"ה ועל דמבטל גיטא], אך לתירוצא בתרא קשה.
ואפשר דתמיד דברים שבלב הא אם היתה כוונתו למה שבלבו לא הי' לו לומר בלשון זה, כגון באומר רוצה אני ע"י כפיית ב"ד, הא אם מחשבתו שאינו רוצה, אין לו לומר רוצה אני, או במוכר אדעתא למיסק ארעא דישראל אי כוונתו על דעת כן הי' לו לומר כן, ואף אם אינו אומר משום איזה טעם, מ"מ כה"ג אמרינן דברים שבלב לא הוו דברים, אבל היכא דכדי לומר את הדברים שבלבו צ"ל אותם המילים שאומר כעת, כגון כאן דרוצה שיטעו ויחשבו שאינו רוצה לגרשה כדי לצערה, א"כ ל"ש לומר מדלא אמר והוי ספק, והנה בין לרש"י דכוונתו לציעורא היינו לחודש חודשיים, מ"מ לכך אומר נוסח שמשמע ביטול לגמרי כדי שתדמה שלא יגרשה כלל, נמצא שצריך הוא לומר לשון שמשמע שמבטל לגמרי, וכש"כ אם יפרשו כהרשב"א שרוצה שהשליח יחשוב שאינו רוצה לגרשה כלל ע"כ מוכרח לומר לשון זה שמשמע שמבטל לגמרי, נמצא דכדי לציעורא עליו לומר אותו לשון כמו אם הי' בדעתו באמת לבטל ממש, וכה"ג שפיר הוי ספק לחוש לדברים כאלו.
ולפי"ז יתיישב ג"כ מה שנקט בכתב סופר דהוי ספק אומדנא, ולפי פסק הרא"ש בבעיית הגמ' בשכיב מרע שהקדיש דאינו יכול לחזור, וביאר בקצוה"ח (סי' ר"נ סק"ה) משום דהוי ספק אומדנא נשאר דיבורו שהקדיש, ולמה כאן ניחוש לחומרא, ולהנ"ל שאני כאן דצ"ל דוקא דיבור כזה כדי להטעות, משא"כ התם דבאומדנא אנו רוצים לנטות מדיבורו, דהא דיבורו מורה על הקדש לגמרי ואנו מסופקים שמא כוונתו רק אם ימות, וכיון שלא אמר כן בפירוש אזלינן בתר משמעות דיבור ואינו חוזר.
תוד"ה מהו דתימא. ואע"ג דבעלמא וכו'. ברעק"א הק' כיון דאז אינו ידוע לשליח ולעדים, אף אי דברים שבלב הוי דברים מה זה יועיל, הא הוי שלא בפני שליח ושלא בפני עדים, דבכה"ג לא מהני כלל ביטול.
והנה ודאי אם יבטל להשליח בלשון שיהי' ספק להשליח, כגון בטל דמסקינן בתיקו, ודאי ישאר ספק כיון דהשליח שומע לשון מסופק, ונראה עוד דאם ישמע לשון הרי הוא חרס, דאיבעיא לן לקמן בע"ב ופשטנו דהוי ביטול, ודאי יהי' ביטול, אפילו אם השליח לא ידע באמת, כיון דאליבא דאמת צריך להבין מזה ביטול מקרי שפיר ביטול בפני השליח, ולא דמי להא דאמרינן בקידושין דף ו' אי דלא ידעה פשיטא דלא הוי קידושין בלשונות המסופקים, דהתם בעי הסכמתה, משא"כ כאן מהני כל שהי' ביטול אליבא דאמת, וא"כ י"ל עוד, גם באומר לשון מסופק שיתגלה אח"כ למפרע, יועיל הביטול שפיר, וא"כ אם דברים שבלב הוי דברים הו"ל כאמר לשון שאפשר להסתפק בו ונתגלה אח"כ שכוונתו לביטול, והוי שפיר ביטול, [והנה לסברת הגרעק"א לכאורה יקשה ג"כ בההוא גברא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל [בקידושין דף מ"ט ע"ב] דאי דברים שבלב הוי דברים הי' מהני לבטל המכירה, אע"פ שבשעת מכירה לא נודע לקונה ולא לעדים, ויקשה קושיתו דאע"פ דהוי דברים איך יתבטל המכר כיון דשום אדם לא הבין זה אז, אך יש לומר דשאני התם דאם הי' דברים ולא רצה למכור לא מהני המכירה, אבל כאן הא כדי לחול ביטול צריך דיבור בפני שליח או אשה או ב"ד, דבמכירה אין דין שישמעו אלא שיהי' דיבור שיבטל הדיבור שהוא רוצה למכור, ואם מה שבליבו הוי דיבור סגי אע"ג שאז לא שמעו, כיון שאח"כ יתברר שחסר ברצון למכור, ולפי"ז אם אמר בינו לבין עצמו ויודעים עדים שכן אמר לא תחול המכירה, משא"כ כאן צריך שיהי' דיבור בפני שליח או אשה או עדים כדי שיחול חלות ביטול ולא סגי בחוסר רצון לגרש, ומ"מ לפימשנ"ת א"ש טפי דבשעת מכירה צריך להבין דאולי כונתו אדעתא למיסק לארץ ישראל, אלא דכ"ז שלא יטעון לא חיישינן לזה, אע"ג דיש מקום לחשוב אולי זה כונתו, ולכן כשאיגלאי מילתא אח"כ, יתבטל המכר אי הוי דברים]. (מהדו"ק)
בא"ד. כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין. לכאורה אינו מובן דלפי"ז אין כאן אפילו דברים שבלב, דאנן לא מהימנינן לי' שרוצה למכור רק אדעתא למיסק לארץ ישראל, והי' אפשר בפירוש דבריהם, דס"ל להתוס' בהאי תירוצא דאע"פ שמאמינים לו שזו היתה כוונתו וכמש"כ הראשונים שם, מ"מ כיון דיש לנו להניח שרוצה למכור בכל אופן, אין זה דברים, כיון שלא עשה כל מה שבאפשרותו להראות דעתו שרוצה רק אדעתא למיסק לארץ ישראל, משא"כ כאן דעשה כל מה שבאפשרותו לגלות דדעתו לבטל את הגט, לכך הוי שפיר דברים מדאורייתא, כשאיגלאי מילתא אח"כ, אלא דבתוס' הרא"ש כ' דרוצה שיתקיים יותר ממה שבמחשבת לבו, משמע דאין לו קפידא גמורה כ"כ וגמר ומסכים.
ולכאורה קשה לסברתם דהיכא דנאנס ולא הי' יכול לדבר הוי דברים שבלב דברים מעיקר הדין ורק מדרבנן עשאוהו לדברים שבלב, מהא דרצה לפשוט בקידושין דף נ' דדברים שבלב לא מהני, מהא דכופין אותו בגט ובקרבן לומר רוצה אני, ואע"פ שאין באפשרותו לגלות שדעתו אחרת, וכמו שהקשה אח"כ הר"י עצמו, וצ"ל דס"ל להתוס' בהאי תירוצא דבגט ובקרבן נהי דאינו יכול לומר בפה מ"מ אין רואין ממנו בשעת מעשה השתדלות לומר דזה נגד רצונו, ואע"ג דגם ע"ז הוא אנוס, מ"מ אין אז פעולה מצידו להראות מה שבלבו, ואע"פ שאנו מאמינין שכן מחשבתו הו"ל דברים שבלב, אבל הכא שרץ אחרי השליח ויותר מזה אינו יכול לעשות, הו"ל שפיר כדיבור, מעיקר הדין, וכן בודאי אם הי' חולה שאינו יכול להגיע בשליח או לב"ד, וחשב בלבו לבטל את הגט, אז אפי' אם נאמין לו שרצה לבטל, כגון שעוד לא הגיע הגט לידה דנאמן במיגו שבידו לבטל כעת כמש"כ הרשב"א, והוא אומר דביטל רק בלב בלבד, ודאי דלא יהי' ביטול דהוי דברים שבלב, ולא מהני מה שאינו יכול לעשות יותר, דאפילו לסברת התוס' דמשום שאינו יכול הוי דברים, היינו רק היכא דרואין ממנו שמשתדל לבטל דאז ס"ל להתוס' בתי' הראשון דהוי דברים וצע"ק. (מהדו"ק)
והיינו דאם א' אומר בינו לבין עצמו דאין דיבור כזה מועיל לעשות חלות בדברים שבין אדם לחבירו, דדיבור מהני רק אם מדבר אל חבירו, ובזה כשעושה השתדלות שיגיע להשליח הו"ל כמדבר להשליח, אבל כשאינו עושה השתדלות אז אפילו אם זה דיבור, מ"מ זה לא דיבור שדיבר אל השליח, ואע"פ שמה שלא השתדל הוא מתוך אונס, מ"מ הרי לא עשה השתדלות לדבר אל מישהו, ובדברים שבין אדם לחבירו לא מהני דיבור כזה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |