אילת השחר/גיטין/יט/ב

אילת השחר גיטין יט ב

דף י"ט ע"ב

אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין. ברמב"ם (פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ו') הובא דבשאר שטרות אין לחתום אם רשמו ברוק וכדו', ובגיטין (בהלכות גירושין פ"א הכ"ג) הובא דמהני, אבל בשחרורי עבדים לא נזכר מה דינו.

במה דברים אמורים בגיטי נשים. עי' בר"ן שהביא בשם הרמב"ם דבשאר שטרות פסול, ושהרשב"א הקשה כיון דבגט כשר הרי דהוי חתימה מעיקר הדין, למה נפסול השטר. והנה לעיל דף ט' ע"ב הביאו בתוס' קושיית הירושלמי דהא כתב ראשונה הוא, וביארו בתוס' דהיינו דהא אינו יכול להתקיים בחותמיו, ומתרץ בירושלמי דמרחיב את הכתב. ובחזו"א (ר"ס צ"ו) הקשה דגם כעת קשה לקיים כי איך יזדמן שיהי' כתב דומה מעוד קרעים, והנה באמת אמרינן לקמן דף ל"ו ע"א דהתקינו שיהיו מפרשים שמותיהם בגט כדי שיוכלו לקיים בנקל, וא"כ יש לפרש דקושיית הירושלמי דכיון דאינו יכול להתקיים צריכה להיות החתימה פסולה, דגרע מאין מפרשים שמותיהם, וזה ודאי פסול גם בגיטין כשלא מפרשים שמותיהם כמבואר לקמן דף פ"ו, וכשתירצו בירושלמי דמרחיב את הכתב, צ"ל דכשמפרש את שמו כיון שיש אפשרות כלשהי לקיים תקנו בגט משום עיגונא להכשיר, אע"פ שלא יוכלו לקיים בקלות, אבל היכא שלא תיקנו, יכול להיות דס"ל להרמב"ם דנכלל בהתקנה כמו בלא מפרש שמו, כיון דאינו רגיל בכה"ג לקיים ולכך זה פסול.

מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו. הנה בכל מסיח לפי תומו לא צריך שנים, כיון דאינו מתורת עדות לא עדיף שנים מאחד.

עוד יש לעיין דהא כיון שנותנין לו לקרוא ה"ז כבר לא מקרי מסיח לפי תומו כמבואר באהע"ז סי"ז סט"ו, ועיין ברמב"ם (פכ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה א') וז"ל אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה הנעשה בערכאות של עכו"ם נותנו לשני עכו"ם זה שלא בפני זה וקורין לו שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו, וגובין בו מבני חורין, מבואר דעי"ז שקורין זה שלא בפני זה הוא דהוי כמסיח לפי תומו, וצ"ל לדבריו דכיון דהוי מילתא דעבידא לגלויי, אז ע"י שנים שקורין זה שלא בפני זה נתנו לו דין כאלו מסיח לפי תומו, וזה דין מיוחד שנאמר כאן משום דמילתא דעבידא לאגלויי הקילו באופן זה.

נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך מגורשת חיישינן שמא במי מילין כתבו. וחזינן דאע"ג דעתיד להיבלע מ"מ זה כשר, וע"כ צ"ל דאע"ג דבעינן דוקא לכתוב בדבר המתקיים מ"מ זה מקרי מתקיים, והטעם יש לומר דמשקין ומי פירות לא מתקיים כלל ובטלין לגמרי במשך הזמן, משא"כ מי מילין נבלע בתוך הנייר ובמיא דנרא אפשר להפליטם הרי דלא בטלין לגמרי.

השתא הוא דפליט. לכאורה למה לא נוקי אחזקת מעיקרא דהי' ודאי כתב, ואי משום דחזקה העשויה להשתנות היא, מ"מ יקשה להני דסברי דגם כשעשויה להשתנות הוי חזקה, ואי משום דלפני שבדקו במיא דנרא ואז הי' מובלע לפניך, וחזקת אשת איש נגד חזקה דמעיקרא שהי' כתב, א"כ נימא דהוי ודאי לא נתגרשה, ואי משום אמירתו דאמר הרי"ז גיטך או מפני שקודם קראוהו העדי מסירה כמש"כ התוס' בד"ה טעמא, א"כ אי מיירי שטוען שיודע ודאי דאז עדיין לא נבלע, א"כ אמאי באמת לא תהי' ודאי מגורשת, דהא בעל שאומר גירשתי את אשתי נאמן, היכא דאין הוכחה נגדית דאם איתא דגירשה קלא אית לה, וע"כ דגם הבעל לא טוען ודאי שאז לא נבלעו עדיין, וא"כ ניזל בתר תרי חזקה ותהי' אשת איש בודאי, וכ"ש למ"ד דחזקה העשויה להשתנות לא הוי חזקה כלל, דנמצא שאין בכלל חזקה דמעיקרא, כ"ש שתהי' אשת איש ודאי.

שמואל נמי חיישינן קאמר. וכתבו התוס' דלפי"ז גם בדלא בדקיניה יש לחוש, והיינו דלדבריהם אפילו אם נפל לים או לאור דא"א לבדוק מ"מ ניחוש, וברשב"א חולק דרק אם נבדוק תאסר לכהונה מספק, והוקשה לו דא"כ למה ר' יוסף צריך לומר דלא חיישינן בזה שנתן ס"ת בתורת גט משום דאין מי מילין על גבי מילין תיפוק ליה דלא ראינו רק המקראות ולא גט, ותירץ דר"ל דא"צ לבדוק משום דבין כך אין למי מילין דין כתב כשזה ע"ג מי מילין, מבואר מדבריו דאם יהי' על דבר שאינו מעופץ נצטרך לבדוק אפילו נייר חלק, וצ"ל דאע"ג דהוי ספק ספיקא שמא לא כתוב כלום ואפילו אם כתוב שמא נבלע בשעת נתינה, וכה"ג הא מהני ספק ספיקא אע"ג דאינו מתהפך, וכמש"כ הש"ך (סי' ק"י) כמו דספק לא עאל ואת"ל דעאל ספק דרס, דא"א להסתפק אם דרס, כ"ז שלא ביררנו שעאל, וה"נ א"א להסתפק אם לא נבלע אותיות כ"ז שלא נברר שהי' כתוב כאן אותיות, מ"מ כיון דאפשר לבדוק מחוייבין לבדוק.

ולפי"ז יש להוכיח מהרשב"א דאפילו אם ע"י בדיקה לא יברר שתי הספיקות, דהא לא יבורר לנו אם בשעת נתינה נבלעו האותיות או לא ונאסור רק מספק, מ"מ גם כה"ג מחוייבין לבדוק כדי שאם המיא דנרא יפלוט אותיות תיאסר מספק.

ובפתחי תשובה (יור"ד סי' ק"י סוף כללי ספק ספיקא) הביא מהרש"ל והנוב"י והגרעק"א דהיכא דאפשר לברר רק ספק א' אין חיוב לברר, ועיין באילת השחר כתובות (דף ב' ע"א בתוד"ה שאם) דהבאנו דבהגהות הגרעק"א על שער המלך (הל' מקוואות) משמע שאם יבורר אפילו רק ספק א' צריך לברר, ואז יאסר מספק.

והנה לסברת התוס' דחיישינן אף אם לא אפשר לבדוק, צ"ב דהא יש ספק ספיקא ולמה נחמיר לחשש שמא מגורשת.

ואפשר לבאר דהנה הא כתבו דס"ד דנאמן משום דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן לגמרי ואנו אומרין דבשעת נתינה עדיין לא נבלעו האותיות, ולמסקנא אמרינן דגם הבעל מסתמא אין לו לדעת אם כבר נבלעו, ולכך על מה ששייך להאמינו שהי' גט אנו מאמינים לו ונשאר רק ספק אם נבלעו האותיות כבר אז או לא ולכך חיישינן, אבל הרשב"א יפרש דכיון דאין לו לדעת אם נבלעו האותיות אז כלל לא שייך שיהיה לו נאמנות, דהנאמנות אינו אלא א"כ שייך שיועיל שזה עושה גירושין, וכיון שע"ז לא שייך להאמינו אין לו בזה נאמנות, ורק מחמת ששייך לברר ע"י בדיקה דיבורו מהני שיהא כספק לענין להצריך בדיקה.

השתא הוא דפליט שמואל נמי חיישינן קאמר. ברשב"א חולק על תוס' דכל זמן שלא בדקו לא חיישינן, והקשה דא"כ מאי קאמר רב יוסף אי משום מי מילין וכו' הא לא בדקו, ותירץ דזה גופא אומר דאם לבדוק במיא דנרא משום מי מילין, אין מי מילין על גבי מי מילין וממילא אי אפשר לבדוק וע"כ אינו כתב. וצע"ק למה הוצרך לומר מחמת דלא יועיל בדיקה, הא פשוט דאין מי מילין על גבי מי מילין ולא הוה כתב כלל, והנה בבית שמואל (סי' קל"ה ס"ק ו') הביא בשם הלבוש דאפילו עמדו מקרוב וראו שלא הי' כתב, מ"מ אפשר דהתורה לא הקפידה שיהי' נראה אלא דיהי' כתב, ולדבריו צ"ל דהקשה השתא הוא דפליט ואינו כלום אז, ומשני חיישינן, היינו דזה גופא חייש שמואל דאולי לא צריך שיהי' ניכר אם רק יש במציאות כתב שיכול לצאת ע"י מיא דנרא, ולפי"ז אם אך הי' אפשר להוציא ולהפליט ע"י מיא דנרא אפי' אם לא ניכר הי' לו דין כתב לחומרא, ולזה ביאר הרשב"א דאומר רב יוסף אין מי מילין וכו', והיינו דאפילו ע"י מיא דנרא גם לא יצא כתב, וממילא אין לו כלל דין כתב אף לחוש.

הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למקרייה. וביאר בר"ן דאע"ג דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן דבידו לגרשה ולכך נאמן לומר שזה גט מ"מ עדי מסירה אין להם לסמוך עדותם עליו אלא כגון רב נחמן וספרא דדיינא, וצריך טעם למה הבעל שבידו אין לו כ"כ נאמנות כמו ספרא דדיינא דרב נחמן. כן יש לעיין כיון דבעל נאמן דבידו וכאן אין הריעותא דאם איתא דגירשה קלא אית לי' למילתא, א"כ למה באמת לא יכולים לסמוך על דיבורו דהא בקראוהו אחר נתינה כשר, הרי דלשיטת התוס' אין דין שצריך לדעת אז דוקא [וכשי' המרדכי דפוסל בקראוהו אחר נתינה] אלא דחסר לנו ידיעת הדבר שזה גט, ואין זה ענין להעדים דוקא אלא שלנו חסרה הידיעה שזה גט, וכיון דבעל נאמן לגבי דידן להתירה למה יעכב מה שלא קראו הגט הא הבעל אמר הרי"ז גיטך, ואם נימא דהאיסור להנשא בגט זה הוא מחמת שהעדים עברו על החיוב לקרוא אלא שיש להם האפשרות לקרוא או לפני הנתינה או לאחר הנתינה, א"כ מנין פשוט להו דודאי מועיל אם קראו אחר הנתינה דהא לכתחילה צריך לקרות לפני הנתינה ואם עברו אולי נאסור אותה, וע"כ דפשיטא להו דאין פסול הגט מחמת שהעדים לא קיימו מה שמוטל עליהם, אלא דחיישינן שאין זה נכון וא"כ קשה למה נחוש הא הבעל נאמן. (מהדו"ק)

מזוזתא ביני דני לא שכיחא. והיינו דתלינן דודאי דמה שזרק הוא מזוזה דאחרת איך נמצא כאן מזוזה.

והנה בפסחים דף י' ע"א בנכנס עכבר בבית שהי' בדוק מחמץ דצריך לבדוק אחריו, ומצא חמץ מבואר דזה תלוי בפלוגתא לגבי הקבר שנאבד ומצא בו קבר אי אמרינן זהו קבר שאבד זהו שנמצא או לא ויצטרך לבדוק כל השדה, וכן בחמץ צריך לבדוק כל הבית, ויש לעיין לשיטת הגמ' כאן הא כיון שנבדק הבית בתחילה כדין הא כבר לא שכיח שיהי' בבית חמץ ובודאי יש לתלות שזה שנמצא זהו שהביא העכבר, וא"כ לכאורה הא דכאן אמרינן דכיון דמזוזתא ביני דני לא שכיח לכך תלינן דזהו ודאי מה שזרק הבעל ואין אפילו חשש גירושין לאוסרה לכהן אתיא רק אליבא דרבי דס"ל התם דתלינן דזה החמץ שהכניס, ולכאורה משמע דזה בלי שום חולק, אמנם לא קשה דהתם לא אמרינן אלא דחייב עדיין לבדוק, אבל כאן הא בדק ולא מצא במקום ההוא יותר אז תלינן דודאי זהו מה שזרק.

שקל ס"ת יהיב לה לדביתהו. הנה ברעק"א (סי' רכ"ב ס"ק כ"ג) כתב דצריך שיהא כל הגט בידה ממש, דאלו יש קצת חוץ מבידה נהי דקנתה בהגבהה מ"מ כיון דאינו בידה ממש אינו אלא כשאר קנינים, דלהר"ן ועוד ראשונים לא מהני להתגרש אלא א"כ הוא ממש בידה, וצ"ע דכאן הס"ת מסתמא לא הי' כל הס"ת ממש בידה, וא"כ מלבד כל החסרונות שהי' בס"ת הא לא הי' כלל ס"ד להתגרש כיון דלא הי' נתינה לידה, וצ"ל דאה"נ וקמ"ל נמי דאין מי מילין, וכוונתו דאפילו אם יתן בחצירה מ"מ לא יועיל, דאין מי מילין על גבי מילין.

רש"י ד"ה השתא הוא דפלט. וכשהי' בלועות לא הי' כתב. משמע קצת מלשון רש"י דהשתא מיהא אחרי שפלט כתב הוא ואם יגרש עכשיו תתגרש ולא הוי כחק תוכות, וכן משמע קצת בריטב"א וצ"ע.

ואפשר דאע"ג דנתינת המיא דנרא אינו מעשה כתיבה, וכמו ששפך דיו דאפילו אם עי"ז יהי' צורת אותיות דלא יהי' להם דין כתב, כמבואר בריטב"א לעיל ט' ע"ב, ואפילו אם יתן המיא דנרא בכל אות ואות כמו מעשה כתיבה מ"מ זה הא לא הוי כתיבה מצד עצמו, וע"כ צ"ל מה דהוי כתב הוא ע"י מעשה הכתיבה הקודמת, ולפי"ז יועיל רק אם קודם נכתב לשמה, וא"כ אם בשבת יפליט האותיות ע"י מיא דנרא לא יהי' חייב, אמנם אם נסבור דחק תוכות מקרי כתב לענין לחייבו משום שבת, מסתמא יהי' דינו כחק תוכות, ואם חק תוכות חייב גם בזה חייב.

תוד"ה טעמא. וי"ל דס"ד השתא דמגורשת ודאי קאמר שמואל א"כ לא חשיב ריעותא במה שהוא נייר חלק וא"כ כשחזר ואמר נמי נייר חלק הוא אית לן למימר דלאו כל הימנו לאוסרה וכו'. הנה בזה דאמרינן דכשאמר הרי"ז גיטך וחזר ואמר שטר פסים הוא דאינו נאמן, יש לפרש משום דאינו חוזר ומגיד, וכמש"כ בליקוט תשו' וחידושים מהגרעק"א (סי' מ"ב) דגם בהא דנאמן מחמת דבידו ג"כ אמרינן אינו חוזר ומגיד, ואפשר לומר דכאן כיון דהוחזקה על ידו בגרושה שוב אינו נאמן לומר נגד מה שהחזקנו אותה מדין נאמנותו והוי כמעיד נגד דבר שבערוה, ומדוייק יותר הלשון לאו כל הימנו לאוסרה, דהיינו כיון דהי' נאמן החזקנו אותה בחזקת היתר כבר.

והנה מהתוס' הא מבואר דדוקא כיון דנאמן לומר דהי' נייר חלק ומגורשת ודאי לכן אינו נאמן לחזור ולומר נייר חלק, אבל אם הי' רק נאמן לעשות ספק דזה נגד מה שאנו רואים שזה חלק ויהי' רק ספק יוכל לחזור, ובשלמא אם כל מה דאינו נאמן לחזור ולומר נייר חלק הוא מחמת דזה נגד מה שהוחזק בעינינו דהיא גרושה ומותרת, שפיר יש לומר דאם לא הי' נאמן בתור ודאי אלא בתור ספק דאז הא לא הוחזקה להיתר אצלינו הי' יכול לחזור ולומר נייר חלק, אבל אם זה מטעם דאינו חוזר ומגיד אפילו בלי שעי"ז נתחזק אצלינו, למה יוכל לחזור מדיבורו הקודם, והא ודאי דהיכא דאיכא תרי נגד תרי וכת א' תחזור מדיבורה הקודם דלא יועיל מה שתחזור וישאר תרי ותרי, וא"כ גם כאן למה יועיל מה שחוזר.

האחרונים נסתפקו אם דין דאינו חוזר ומגיד נאמר רק באומר בב"ד אבל חוץ לב"ד אין דין חוזר ומגיד אפילו באופן דנאמן גם חוץ לב"ד, ובהא דאומר זה בני דמבואר בב"ב דף קכ"ז ע"ב דנאמן, והבאנו שם דהגרעק"א דייק דלהרשב"ם והתוס' דאינו נאמן בזה מטעם גזה"כ דיכיר אלא מחמת דבידו ליתן לו נכסיו, והא בודאי התם לא מיירי דמעיד בב"ד, וא"כ הי' צריך להיות שיוכל לחזור מדיבורו לאלה דנקטו דחוץ לב"ד ליכא דין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל אם נלמוד דהא דאינו חוזר הוא מחמת שהוחזק שזה דינו, וכיון דלא צריך ע"ז פסק ב"ד דתיכף כשאומר בני נאמן מחמת דבידו ליתן לו נכסים, נמצא דהוי תיכף הוחזק שזה בנו ואינו נאמן נגד זה, והא דבעדים צריך הלכה דאינו חוזר ומגיד, משום דבעדים דצריך להעיד בב"ד וכל זמן שב"ד לא פסקו כדבריהם לא הוחזק כלל כמו שאומרים, ואז הי' סברא דשייך לחזור ולהגיד, ולזה צריך גזה"כ דכיון שהגיד אע"פ שלא איתחזיק כדיבורם מ"מ אינם חוזרים ומגידים. אבל באופן דנאמן מחמת דבידו אי"צ לדין דאינו חוזר ומגיד, כיון דתיכף הוחזק כפי מה שאומר ואינו נאמן אפילו במיגו דבידו נגד מה שהחזיק בנאמנות גמורה. [אמנם בריטב"א שבועות דף ל"ב מבואר להדיא דאי אמר עד אחד לאשה מת בעליך אינו יכול לחזור ולהגיד דהוי איהי כב"ד כיון דאי"צ לזה ב"ד].

ולכאורה הי' אפשר ליישב בזה קושית הגרעק"א (בליקוט תשו' וחי' סי' מ"ב) דהקשה דלמה אם אח"ז אומר שאינו בנו אינו נאמן, נהי דגם בזה שנאמן מחמת מיגו דבידו ג"כ יש דין דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ולכן כיון שאמר בנו אינו יכול לחזור ואינו חוזר ומגיד, מ"מ הא כמו שקודם הי' נאמן לומר שהוא בנו מחמת דבידו ליתן לו נכסיו, ה"נ יהא נאמן לומר שאינו בנו דהא בידו כעת ליתן כל נכסיו ליתר הבנים. ולהנ"ל דכיון דאמר דזה בנו החזיק אותו לבנו, וכעת הוי כאומר נגד מה דאיתחזק אצלינו שהוא בנו דע"ז הא אינו נאמן אפילו היכא דבידו דהוי כנגד אנן סהדי.

אלא דיש לומר דהתם לא שייך לומר זה, כיון דבמה שאמר בני הוא לא מהימנינן לי' על הנכסים שנפלו לאחר מכאן או שיפלו כשהוא גוסס, נמצא דלא החזקנו אותו ממש לבנו אלא נאמנות לגבי הנכסים שיש לו ולא שייך דמעיד נגד חזקה, ועל כן צריך לסברת הגרעק"א דאינו חוזר ומגיד ואפילו חוץ לב"ד, ושפיר הקשה הגרעק"א דיהא נאמן משום בידו.

וגם יקשה כיון שהוכיח הגרעק"א דגם היכא דהנאמנות מחמת בידו ג"כ אינו חוזר ומגיד, א"כ צ"ע למה היה נאמן לחזור אם נאמנותו במה שאמר הא גיטך היה עושה רק ספק.

והנה בהא דילפינן מקרא דכיון דהגיד אינו חוזר ומגיד, הרי דבלי הפסוק היו העדים חוזרים ומגידים, דן בהפלאה כתובות דף י"ח אם היו נאמנים לחזור ולבטל עדותן הקודמת, או דהיה שתי נאמנות היינו להגדתם הקודמת והגדתם עכשיו. ובאילת השחר ב"ב (דף קס"ח ע"א) הוכחנו מהא דר' ירמיה בר אבא חתם על שובר והאשה באה לתבוע כתובתה בטענה שהיא לא זאת האשה שחתם עם עוד עד על שובר שלה, והוא טוען שאע"פ שאמר קודם שזה לא האשה שקיבלה כתובתה, מ"מ כעת הוא חוזר מחמת שאמרו לו שהזקינה ונשתנה קולה, ואמר אביי אע"ג דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ צורבא מדרבנן לא מכיר כ"כ בנשים לכן יכול לחזור מההגדה הקודמת. ומבואר בנימוק"י דקודם אמר שהיא זאת ואח"כ הודה לדבריה שאינה האשה שקיבלה כתובתה ונמצא שהיא גובה ע"י שיש לה כתובה בידה, ומשמע דאי היה הדין דחוזר ומגיד היה מהני מה שאומר כעת אפילו אם צורבא מדרבנן דרכיה למידק, ואם נאמר דדין חוזר ומגיד אינו מבטל עדות הקודמת אלא דיש עוד עדות הסותרת לעדות הקודמת, א"כ נשאר שני עדים על מה שהעידו קודם שהיא נתקבלה כתובתה והוא א' המעיד נגדם ואיך היה מהני שתוכל לגבות עם הכתובה, וע"כ דאם חוזר ומגיד עוקר עדותו לגמרי נמצא דיש רק עד אחד שאומר שנפרעת לכן היתה יכולה לגבות [והיתה רק חייבת לישבע כדין עד אחד מעיד שהיא פרועה], ומה דאם חוזר ומגיד בטל לגמרי עדותו הקודמת, הביאור בזה דאין שני נאמנות לאדם א', אלא או דנאמן הגדתו הקודמת או השניה, ובלי שנאמר הפסוק דאם לא יגיד דמיניה ילפינן דאינו חוזר ומגיד היה יכול לבטל דיבורו הקודם והיה נאמן רק למה שאומר עכשיו, כיון דכעת הא רצונו לומר אחרת והיה מבטל דיבורו הקודם. ולפי"ז נראה דגם בדין נאמנות מחמת בידו כיון דמבואר דאינו יכול לחזור ולבטל דיבורו הקודם, אז גם כשאומר כעת שהוא עבדו ובידו כעת לתת ליתר הבנים ולא להשאיר לו כלום, מ"מ כיון דעדיין בידו לעשות כמו שאמר קודם אז אם באנו להאמינו במיגו דבידו הר"ז משום דרצונו עכשיו לומר אחרת, ואז על כרחך יתבטל נאמנותו הקודמת, וע"ז הא יש דין דא"א לבטל מחמת דרוצה עכשיו אחרת, ובהכרח ישאר נאמנותו הקודמת שהוא בנו.

ולאור כל הנ"ל עדיין יקשה איך היה נאמן לחזור ממה שאמר ה"ז גיטך, וזה היה נגד העדים שראו חלק ועי"ז נעשה ספק, ואיך היה יכול לבטל דהא נתבאר דא"צ לומר משום דאומר כעת נגד מה שהוחזק אלא דסתם אינו יכול לחזור לבטל מה שאמר, ואיך יוכל לחזור ולומר שמה שכתב קודם לא הי' גט.

ואפשר לומר דבעצם צריך עיון דהא בכל ספק מעמידין אחזקה, א"כ כיון שיש ספק למה לא נימא דאוקי אחזקה דאשת איש. והנה בתרי ותרי מסקינן דמן התורה אוקי אחזקה ומדרבנן יש לזה דין ספק, וע"כ צ"ל דכאן ג"כ החמירו לחוש ולא להעמיד אחזקה, אבל מעיקר הדין אם רק יש ספק צריך להעמיד אחזקה, וא"כ כיון דאינו אלא מדין חומרא לחוש אז לא היה קשה למה נאמן לחזור, דיתכן כיון דאינו ספק מעיקר הדין וכה"ג לא היו מחמירין, לכן כתבו דכיון דס"ד דנאמן ממש אז לא מהני לחזור כדין כל פעם דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

בא"ד. וי"ל כיון דאמר הרי זה גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כי היכי דאמרינן בעל שאמר גירשתי אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה. ובמסקנא דרק חיישינן ואינו נאמן צ"ל דאינו נאמן כיון דבעינינו אינו כתב, והנה כ"ז הא מיירי דהבעל עצמו אמר ה"ז גיטך, אבל לא נזכר מה הדין אם השליח אמר ה"ז גיטך וראינו נייר חלק, דאם כל מה שאנו דנין הוא מצד נאמנות הבעל דבידו לגרשה, א"כ השליח שאמר ה"ז גיטיך דאין לו כלל נאמנות לא יהי' אפילו ספק גירושין, אבל אפשר דלמסקנא החשש משום דזה מילתא דעבידא לאגלויי ונאמן גם השליח וניחוש שמא הי' גט אע"ג דראינו נייר חלק.

והנה בקושייתם דלא ידעו הטעם מחמת דבעל שאומר גירשתי נאמן אפילו כשלא ראינו נייר חלק, למה נאמן לומר שזה גט אולי כתוב דבר אחר, וע"כ משום מילתא דעבידא לאגלויי, אלא דהוי קשה להו דנאמנות מה דעבידא לאגלויי לא יועיל מה שבעינינו נראה חלק, וע"ז תירצו דיש עוד סברא שנאמין להבעל, אבל אליבא דאמת כל נאמנותו משום דעבידא לאגלויי, וא"כ גם השליח שיאמר הא גיטך ג"כ יהא דינו כמו לבעל שאומר ה"ז גיטך.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א