פני יהושע/גיטין/יב/ב

פני יהושע גיטין יב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא בפחות פחות משוה פרוטה. והא דקאמר לוה ואוכל אמאי לא קאמר בכה"ג שעושה פחות פחות מש"פ ומוכר ואוכל משום דפחות מש"פ לאו ממונא הוא ולא שייך ביה מכירה אם לא כשמצרף לש"פ ואז חל הקדש על הפרוטה משא"כ לענין פרעון א"ש ואיירי שעושה מלאכה אצל המלוה עצמו וכי גמר מלאכה בפחות מש"פ נותנו לו בתורת פרעון וזכה בה המלוה כן נ"ל:

שם ה"נ מסתברא דאמר רב המקדיש מעשה ידי עבדו כו'. מאן דבעי נפלחיה ע"כ. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דמילתא דרב בהאי מימרא נמי איירי בעבד כנעני דומיא דמימרא דלעיל דאל"כ הוי מצי לאוקמי מימרא דהכא בעבד עברי שיכול להקדיש מעשה ידיו כל זמן שהוא אצלו ומש"ה עושה ואוכל דבע"ע כולי עלמא מודו דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך דכתיב כי טוב לו עמך כדאיתא בפ' אע"פ ובפ' החובל אע"כ דפשיטא לתלמודא דלישנא דרב איירי בעבד כנעני:

תוספות בד"ה ש"מ יכול ש"מ וא"ת ר' יוחנן היכי מוקי כו' כדפריך לעיל כו' עכ"ל. פי' דמילתא דרשב"ג ע"כ לא מיתוקמא אלא בדא"ל צא מעשה ידיך דא"א לומר דס"ל יכול דא"כ מ"ש שני בצורת דנקט דכיון דיכול לומר עשה עמי לעולם כשני בצורת הוא כדפרש"י לעיל אע"כ דס"ל אינו יכול ובדא"ל צא כו' ובדלא ספיק וא"כ ממילא לית לן למימר דרבנן דקאמרי הרשות ביד רבו היינו משום דיכול דמסתמא אמילתא דרשב"ג קאי דאיירי בדא"ל צא דווקא הא לאו הכי אינו יכול דמהיכי תיתי נאמר דרשב"ג ורבנן פליגי פלוגתא רחוקה דרבנן סברי דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך לגמרי ורשב"ג סובר דאפילו להשלים צריך בדלא ספיק ואין יכול לומר צא כו' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ דכ"ע סברי אין יכול כן נ"ל בכוונת התוספות וק"ל:

גמרא לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי כו'. דוקא לענין רפואתו שייך לאוקמי בהכי אבל לענין שבת לא שייך לשנות נמי כה"ג דאמדוה לחמשה יומי ואיתסי בתלתא יומי וקמ"ל דנותן כל השבת של חמשה ימים לרבו אע"ג דצער דעבד הוא משום דבשבת לא שייך אומדנא אלא המזיק נותן שבת שבכל יום ויום כמבואר בפוסקים. ומ"ש התוס' בד"ה רפואתו דידיה הוא עיין מה שכתבתי בזה בפ' החובל:

תוספות בד"ה וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל דהאי קושיא הוי מצי לאקשויי נמי לעיל לענין מזונות דמאי קאמר אם ירצה שלא לזון רשאי סוף דבר חוב הוא לו זה השיחרור דמפסיד ליה ודאי מזונות מהשתא זהו תורף הקושיא עיין מה שתירצו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ואני לא זכיתי להבין דבריהם שאיני רואה שום קושיא בדברי התוס' דעיקר קושייתם כיון דהשתא משמע לן ברייתא דהכא שהעבד רוצה טפי בעבדות מלהיות משוחרר משום תרומה א"כ מקשו שפיר מאי האי דקאמר אי בעי זריק ליה גיטא דסוף סוף חוב הוא לו זה השיחרור דהא אי משחרר ליה בתר הכי לא מפסיד מידי ומ"מ ניחא ליה ברווחא דביני ביני דשמא לא יזרוק לו ויאכל תרומה משא"כ לעיל לענין מזונות לא שייך כלל להקשות כן כיון דבלא השיחרור נמי אינו צריך לזונו וא"כ אנן סהדי שאינו רוצה להיות עבד בחנם ולמות ברעב למ"ד יכול וכן למ"ד אינו יכול הא לא ספיק וא"כ ודאי השיחרור הוא זכות גמור למאן דאמר יכול וכן למאן דאמר אינו יכול מרויח לענין העדפה להשלים זימנין דלא ספיק ודברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל צריכין עיון:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.