אילת השחר/גיטין/יג/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף חידושי הרי"מגליוני הש"ס אילת השחר |
ומה אילו עבד כהן שברח וכו' מפני שמפסידו משפחה כנענית. באחיעזר (ח"ג סי' ע"ח) הק' דהא בידו להפקירו, ולשיטת רש"י (לקמן דף מ') אסור אז בשפחה ובבת חורין, והנה להמבואר שם דף ל"ט לאבא שאול גר שמת והניח עבדים קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, ובודאי יהיו מותרים גם בשפחה, הרי דבזה שהיו הפקר לא נאסרו עדיין בשפחה, ולכן אפשר לומר דגם לרש"י מה דאסור בשפחה הוא רק כשזוכה בעצמו את הממונות דאז אי אפשר כבר להיות עבד, אבל כל זמן שאינו זוכה עצמו יש לו כל דיני עבד, וא"כ לא שייך לומר דבידו להפקירו, דהא בידו לא לזכות עצמו ואז יהי' מותר בשפחה, וצ"ע באמרי משה שכמדומני נוגע בענינים אלו.
דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל לי' כל היכא דאיתי'. מבואר דגם כשברח דאינו ברשותו מ"מ מצי מזבין לי', ולכאו' הא דבר שאינו ברשותו של אדם לא מצי להקדיש ולמכור, ואף דעבדים אינן נגזלים ומכל שכן שעבד יגזול את עצמו בודאי אין לו קניני גזילה, מ"מ להני דסברי דאינו ברשותו אינו דוקא אם להשני יש קניני גזילה, אלא כל היכא דאינו ברשות הבעלים מקרי אינו ברשותו וא"א להקדישו, א"כ איך יכול למוכרו.
ואפשר דאפילו להני דס"ל דגם היכא דהחפץ נאבד מקרי אינו ברשותו משום דאין לו שליטה היינו בחפץ דלא שייך דינים על החפץ ולא שייך לומר שהחפץ צריך להגיע אל בעליו, אבל כאן שיש דין על העבד לעבוד לאדונו הרי הדין עושה אותו שליט עליו, ובחפץ שנגזל מבעליו אע"פ שיש דין על הגזלן להחזירו הרי להגזלן יש קניני גזילה, ובהכרח יצא קצת מרשות בעליו, אבל בעבד שמרד וברח דקניני גזילה לא שייך שיהי' להעבד על עצמו אפי' למ"ד עבדים נגזלין ויש דין על החפץ דהיינו העבד שצריך לחזור לעבוד לאדון הרי זה תחת שליטתו. ועימש"נ לעיל י"ב ב' ד"ה שביק לי', ולקמן ל"ח א' ד"ה אי יאות.
ועוד י"ל דאפי' אם בגזלן מקרי אינו ברשותו גם באופן דאין לו קניני גזילה, מ"מ היכא דלהעבד עצמו יש דין להיות לבעליו לא שייך כלל אינו ברשותו כיון דלהחפץ עצמו יש דין שצריך להיות לאדוניו בהכרח הוא תחת שליטת אדונו והוי ברשותו.
והראוני ברש"ש שכתב דכאן העבד רוצה להיות ברשות האדון לכן לא הוי כגזל ולא נתייאשו הבעלים, ויש לעי' דלכאורה ודאי ניחא לי' שלא יהי' עבדו ולשמשו במציאות, ורק רוצה דיהי' לו דין עבדו, וצ"ע אם זה עושה שיהי' ברשותו.
תוד"ה עבדא. עבד קטן. יש לעיין להמבואר בב"מ דף ע"ב דזכין לקטן רק מדרבנן, א"כ מי יימר דתיקנו שיהי' מותר בבת חורין ועשו גדר לעקור מה"ת, ואע"פ שיש לפעמים כן, כמבואר בב"מ בתוס' דף כ', מ"מ הא אין להקשות, דאולי לא עשו לעקור דבר מה"ת וממילא לא יזכה בשבילו, ודוחק לומר דס"ל כאן דזכייה לאו מטעם שליחות ומהני זכייה לקטן מן התורה. ועי' רעק"א כתובות דף י"א.
תוד"ה האומר. והוא לא נטלו וכו' דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד. מבואר מכל דברי התוס' דאם הי' מזכהו משתחרר אע"פ שלא נמסר מיד האדון ליד השליח ממש, וברעק"א נתקשה דהא הו"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע, ובאבני מילואים (סי' קל"ט ס"ק י"ב) רצה לחדש דבשחרור מהני טלי גיטיך מעל גבי קרקע כיון דבלי שישתחרר הוי ביד האדון דהא יד עבד כיד רבו וכשישתחרר יעבור להיות בידו. נמצא דבהקנאתו והסכמתו לשחרור הוא נותנו בידו והו"ל כמו בההיא דתיחוד ותפתח לקמן דף ע"ז ע"ב דלא הוי כטלי גיטיך מעל גבי קרקע כיון שבלי שמגרשה הוי ברשות הבעל, אלא דהביא דבריטב"א קידושין דכ"ג מבואר להדיא דגם בשחרור לא מהני טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ורצה לומר שם דלהמרדכי מהני טלי גיטיך מעל גבי קרקע לגבי שיחרור מטעם הנ"ל, אבל בנותן לאחד לזכות לעבד דאז לא צריך לחידוש דגיטו וידו באין כאחד לא מהני כשיאמר לשליח טלי גיטיך מעל גבי קרקע, עכתו"ד.
ואפשר לומר להיפוך, דלעבד לא מהני טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ולפי"ז גם לדבריו קשה הכא דמיירי ע"י שליח, דאחרי שריבתה תורה שיכולים לשחרר עבד, הרי דיד העבד אע"פ שלגבי דיני קניינים היא של האדון מ"מ לגבי דיני נתינה ושיחרור שפיר מקרי נתינה לידו, כיון דכשישתחרר גם קנין האדון יפקע, וכן בכל מקום שבאמת יש לו דין יד אלא דמפריע קניינו של האדון שיש לו בו מאחר שעוד לא נשתחרר, וכן בחצר דאשה שבאמת הוא חצרה אלא מחמת שהיא אשתו מפריע זה לקנינה, אמרינן ע"ז דחל נתינה ופקע הקנין, והיינו דנאמר בזה הלכה דקנינים דאדון אינם מפריעים לזכות שחרורה, וא"כ כמו דפסול באשה טלי גיטיך מעל גבי קרקע משום דגם בלי שמגרשה ומקנה לה ג"כ הגט נמצא בידה, ה"נ בעבד כיון דלגבי שחרור יש לעבד יד שאם ישחררנו ישתחרר בזה היד, לכן מקרי שפיר טלי גיטיך מעל גבי קרקע, כיון דגם בלי שישחררנו הוא נמצא בידו, דיד העבד לגבי ענין שחרור כידו, אבל כל זה בעבד עצמו, אבל כשנותן לשליח דבלי שיהי' לו כח זכיה בשביל העבד הא לא נכנס כלל ליד העבד, דהא אינו יכול כלל לזכות השטר שחרור בשביל העבד בלי שהאדון יקנה לו, ורק ע"י שהאדון מזכה להעבד הוא דנעשה כיד העבד, ועל כן שפיר הוי נתינה כיון דבלי הקנאתו אין כאן כלל יד העבד, ושפיר כתבו התוס' דכשהשליח יקח מע"ג קרקע בהסכמת האדון לקנות לעבד הי' משתחרר, ולא הוי כאן חסרון דטלי גיטך מע"ג קרקע. ולא יחלקו התוס' עם הריטב"א דגם בעבד איכא חסרון דטלי גיטך מע"ג קרקע אם מסרו לעבד עצמו.
והנה באמרי משה (סי' כ"א) תמה על האבני מלואים הנ"ל דגיטו וידו באין כאחד לא מהני אלא במקום דאיכא נתינה, ורק משום קניינו דאדון הוא דאינו יכול להשתחרר או להתגרש, ע"ז מהני הסברא דגיטו וידו באין כאחד והו"ל כאילו בשעת נתינה כבר נתן לרשותה, אבל היכא דאין כאן נתינה כלל, כגון בעבד שלקח מע"ג קרקע דגם בלי ששייך לאדון אין כאן מעשה נתינה, ע"ז לא יועיל הסברא דגיטו וידו באין כאחד עכתו"ד.
ולפימש"נ כל זה הוא בעבד שלוקח בעצמו מהקרקע שכדי שיזכה בשחרור אי"צ אלא שהאדון יסכים לשחרורו שע"ז יש לו דין יד, אבל בשליח שצריך לזיכוי הבעל על כל ענין השחרור, דכיון דאינו שליח של העבד הלא הא דמהני ע"י השליח הוא משום דהאדון מזכהו, וזה הא כבר דבר חוץ ממה שמשחרר לעבד הוא מזכה להשליח בשביל העבד, וזה כבר מעשה נתינה אלימתא שנעשה מכח האדון ושפיר מהני, וכמו הא דגיטין ע"ז ע"ב, ועי' בריטב"א לקמן ע"ז ע"ב בהא דתיחוד ותפתח, דהקשה להני דסברי דמה דהוצרך להקנות את החדר שבו נמצא הגט משום דהי' צריך להביאה דרך רשות הרבים, והקשה שימנה הבעל שליח להולכה או שהיא תמנה שליח לקבלה, ובודאי אין כונתו שהיא תמנה שהשליח לקבלה יקח מהשליח להולכה, דמה לו כולי האי, וגם הא אין אשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה, וע"כ כונתו שהיא תמנה שליח לקבלה לקחת הגט שם ואיך תתגרש הא הו"ל טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ואפילו להנ"ל דשליח לקבלה הא אינו צריך זיכוי מיוחד מהבעל אלא בלי זיכוי הבעל הוי כידה ע"י שמינתה אותו לשלוחה, וא"כ איך יועיל בלי הקנאת החצר ע"י ששלוחה לקבלה יקחנו משם ולמה לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע, וצ"ע.
והנה יש להסתפק מה דאדם קונה בידו אם זה משום דידו היא קנויה לו קנין ממוני, או שאין זה כלל מחמת שזה ממונו אלא דידו וגופו קונה לו הדברים, והא דבעבד הי' סברא שלא יועיל היינו משום דקנינו של האדון מגרע, וכן נראה. ולכן לולא שהי' גיטו וידו באין כאחד אין יכול לזכות בידו מחמת שקנוי' לאדונו, הלכך צריך לבוא להחידוש של גיטו וידו באין כאחד, והיינו דכיון דכל זה מחמת קנינו של האדון וכשישתחרר הא יפקע כח האדון מיד העבד הוי שפיר ידו למקני בו עצמו, וכיון שכן באומר להעבד טול שחרורך מע"ג קרקע כתב הריטב"א דלא מהני משום דהרי סוף סוף בידו הוא הגט, וזהו יד כזה שרק קנין האדון מגרעו וכשיפקע קנין האדון הרי הוא שוב ידו, לכן נמצא דגם בלי הנתינה הוא בידו, אבל כל שבלי הקנאת האדון הגט אינו כלל בידו לא רק מחמת קנינו של האדון בזה, וכל מה שזה ראוי להיקרא שזה נכנס להעבד הוא רק ע"י נתינת האדון, אז אפילו אי"צ לזכיה מ"מ כיון שבלי שנותן הגט שחרור או הגירושין לא יקרא כלל שזה אצל האשה או העבד, דהא אינו שלוחה אלא על קבלת הגט אבל לגבי דברים אחרים אינו שלוחה, ואפילו אם תעשה אותו שליח לקבל כל מה שיהי' ג"כ אינו כידה. דהנה ביארו האחרונים דבעצם צריך שלוחו של בעל הממון ובשליח לקבלה לגט זה זכות מיוחד שחידשה תורה שיכולה לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלה [כמבואר בירושלמי ר"פ האומר התקבל]. וזה רק למה שנוגע לגירושין, אבל אם אינו נותן לגירושין הי' צריך לזכות את השליח לזכות בשבילה, וכיון שכן הרי נמצא דהגירושין הם הנותנים לו דין שיהי' בידו, וכה"ג אין חסרון של טלי גיטך מע"ג קרקע. ואף דשיטתו הוא חידוש גדול ואין ידוע אם זה הסכמת כל הראשונים, עכ"פ יש לבאר סברתו על דרך זה. (מהדו"ק)
בא"ד. וכגון שאינו מוסרו מיד ליד. וברעק"א הקשה דהא לא עדיף מאילו לקחו העבד בעצמו דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע, ואם נימא דהוי כעושהו שליח להולכה ולזכות בשביל העבד, יקשה עדיין למ"ד לא חזרה שליחות אצל הבעל.
והנה בזכי מבואר בתוס' (ב"מ דף ע"א ע"ב) דצריך שיהי' שלוחו של בעל הממון, והנה יש לעיין אם הי' אומר להשליח דאינו רוצה שיזכה בשביל העבד, אלא יהי' רק שליח להולכה, ואחרי זה ימנה לאחר שיקבל הגט שחרור מהשליח להולכה, אם כיון דבעי שליחות של בעל הממון וכאן הבעל הממון עושה את השליח לזכות ולכך מהני, או דאז בעי שליח של מי שעושה כעת את השחרור, דהיינו השליח, דאילו רק מהאדון נהי דהוא בעל הממון מ"מ הא כעת השליח להולכה עושה את הגירושין, דהא בלי זה הו"ל כאילו מקבל מהקרקע, וכיון דהשליח להולכה עושה את השחרור, אפשר דצריך שהזכיה תהי' ממנו, ואם נימא הכי הא נמצא דהשליח להולכה בנד"ד הא לא שייך שיעשה בתור שליח להולכה את עצמו שליח לקבלה, בתור שלוחו של עצמו, א"כ אפילו אי נימא דאם העבד הי' ממנה אותו לשליח הי' מועיל, אבל איך יועיל ע"י זכיית האדון, וצע"ק.
בא"ד. דאע"ג שהגט בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח וכו'. ובד"ה לא יתנו כתבו בתוך הדבור דאע"ג שמינה המגרש בחייו השליח לא חשיב להיות כמותו אחר מיתתו כאילו הוא עצמו קיים, ובתוס' הרא"ש הוסיף דסד"א שלוחו של אדם כמותו ועומד במקומו לגרש כאילו הוא קיים ולא חשיב לאחר מיתה, משמע דהי' מקום לומר שיועיל אע"פ שהמשלח אינו בר דעת, ומכאן קשה על הקצוה"ח סי' קפ"ח, דלדבריו נצטרך לומר דסובר לא כהטור דבנשתטה המשלח אינו יכול לגרש, ולא מסתבר שהטור יחלוק על אביו כידוע בפוסקים, אמנם גם אם לא נסבור כהקצוה"ח אינו מובן דסו"ס אינה אשתו של הבעל ואיך יגרשנה השליח, ובאמת צריך להבין גם מש"כ דהתם אשמועינן דאע"פ שבא הגט ליד האשה מחיים הוי גט לאחר מיתה, דמאי הרבותא דהא סו"ס צריך לחול אחר מיתה ואז כבר פקע האישות. והבית מאיר (סי' קכ"א סק"ב) הוכיח דהי' שייך גירושין גם לאחר מיתה כיון דאגידא מכחו ליבם [ואפשר להסביר זה כמו שהראוני בספר אתוון דאורייתא כלל ח' ד"ה ודע, דהא חזינן בקידושין דף י"ג דס"ד דלאחר מיתתו עדיין אסורה אע"ג דאין בעל א"כ ה"נ כיון שאסורה מחמתו שייך עדיין גירושין להתירה מהאיסור הבא מחמתו], [והא דממעטינן יבמה שאינה יוצאה בגט בקידושין דף ד', התם הא מיירי על היבם דאינו יכול לפטור בגט], אבל מה שלא מהני גט דבעל לאחר מיתתו הוא משום דאין כח למת לעשות גירושין, אלא דס"ד דאם עשה בחייו יועיל וכמו דמצינו בכמה דוכתי דחל כבר חלות על אחרי הזמן, וכמו שמבארים בהא דכ' התוס' קידושין דף ס"ג דבכותב לו לכשאקחך הרי אתה קנוי לך מעכשיו, דישתחרר אפילו אם יקרע השטר, משום דחל כבר כעת דין שחרור על אחר זמן, וה"נ ס"ד דכיון דמת אי אפשר כבר לחזור ולבטל הגירושין דהו"ל כאילו נגמר מחיים חלות הגירושין על אחר מיתה, וקמ"ל דאינו כן דלא נגמר חלות על אחר מיתה, וכן במה דאשמועינן דאע"פ שמינהו שליח בחייו, היינו דס"ד דנהי דכל שליח צריך דוקא דעת משלחו, היינו משום דאפשר לבטלו ממילא לא נגמר עדיין כח המשלח, ולכך ס"ל להטור דבנשתטה המשלח אי אפשר לגרש וצריך שיהי' מעשה המשלח עדיין, אבל במת לא שייך כבר לבטל השליחות ונגמר כח מסירת השליחות לגמרי, לכך ס"ד דהשליח כבר יכול לגרש מעצמו דשייך לגרש ולהתיר את דין האיסור של לאחר מיתה הבא מכח בעל ע"י שליח, וע"ז אשמועינן דכיון דסו"ס צריך לחול גירושין וזה חלות מהבעל ואינו יכול להיות שום חלות דין הבא ע"י מת, ואפי' לשיטת הרמב"ם דבנשתטה המגרש יכול השליח לגרש, הכא גרע כיון דאין רק חסרון במשלח דאין לו כח לעשות מעשה גירושין אלא דאין לו כח גם לכל ענין חלות גירושין.
ובבית מאיר (הובא בקהלות יעקב סי' כ') הביא להוכיח דבנשתטה המשלח אין השליח יכול לגרש מדף כ"ט ע"ב, דהוכיח מר בר רב אשי דכשמת השליח הראשון לא נתבטל כח השלוחים שמינה כיון דאילו מת הבעל מידי מששא אית בהו, והוכיח מזה דשייך לגרשה גם אח"כ והא דאינה מגורשת היינו כיון דאין דעת המשלח, ודחה את דבריו בקהלות יעקב, דכיון שמת לא שייך להיות במקומו, ולמש"נ אין החסרון משום דאינו שליח להיות במקומו של המת אלא דאין כח חלות גירושין במת.
והנה הקצוה"ח (סי' קפ"ח) הוכיח מדברי רש"י (דף ט' ע"ב ומדף י"ג) שכתב שלא יתנו לאחר מיתה כיון דמת פקע רשותו וחייל רשות יורשים, הרי דלולי זאת הי' אפשר לגרש, הרי דס"ל דבנשתטה המשלח יכול השליח לגרש, [ובתוס' דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו משמע דס"ל כהטור דבנשתטה המשלח א"א לגרש, דהק' איך שוטה כשר לכתיבת הגט דהא לאו בני כריתות נינהו, ותי' דכיון דבנשתפה השוטה יכול לגרש הוי שפיר בר כריתות, ואם נימא דגם כשהוא שוטה אפשר לגרש ע"י שליח א"כ בודאי בר כריתות הוא גם כעת], ולדבריו מת לא גרע משוטה.
אמנם גם לפמשנ"ת צ"ע, דאמאי הוצרך רש"י להטעם דפקע רשותו וחיילא רשות יורשים, דהא חזינן דבגט אשה דיש עדיין מה לגרש דהא זקוקה עדיין מחמתו ומ"מ אינו מועיל משום דאין חלות גט שייך במת, ולמה הוצרך להטעם דפקע רשותו. ונראה דרש"י בדף ט' הא ס"ל דתן גט זה לעבדי אינו יכול לחזור אלא דמ"מ אינו משתחרר אלא כשיגיע לידו, והנה ודאי כשהגיע לידו אין המשלח מגרש דהא הוא חוזר ואינו רוצה לגרש, וע"כ דחל חלות שחרור כבר כעת לשיגיע ליד העבד ע"י השליח, וא"כ בשחרור הי' סברא שיועיל אחר מיתה ולא יהי' חסרון משום דאין המתים יכולים לעשות שום חלות, כיון דע"כ כבר חל חלות ע"י אמירתו תן דהוי כזכי, וזכה כבר שחרור אם יגיע לידו, ולכך הוצרך רש"י להטעם דמ"מ לא שייך להשתחרר כיון דאז אינו שלו, ולא שייך חלות מחיים לכשימות ויגיע לידו אחרי מותו כיון דאינו שלו על הזמן ההוא, ומדוקדק מה שהזכיר רש"י בדבריו רק על שחרור ולא בגט אשה, והא דהזכיר שם גם בשכי"מ שאמר כתבו ותנו מנה, אפשר דלפי סברתו גם בכתבו ותנו מנה שייך שיזכו לענין זה שלא יוכל לחזור, אלא כיון דזה נוגע על אחר מיתה ממילא לא שייך שהמקבל יזכה בחייו על אחר מיתה כיון שפקע רשותו אז, ואע"ג דרש"י כ"כ גם במשנה דף י"ג, דהתם כבר ס"ל לרש"י דבתן כזכי חל גט שחרור לגמרי, וע"כ דמיירי דלא נתן לו כלל דאילו מסר לו ישתחרר תיכף, מ"מ אפשר דרש"י כתב כבר טעם שיועיל אף לפי הסברא הקודמת דאינו משוחרר קודם שהגיע לידו רק אינו יכול לחזור וכמשנ"ת, וצ"ע. (מהדו"ק)
תוד"ה והא לא משך. מצוה לקיים וכו' שייך אפילו במלוה. בפשוטו כונתם דאם אומר תנו לפלוני מלוה שחייבין לי מהני וכמו בשכי"מ ב"ב קמ"ח, ולכאורה משמע מזה דס"ל כהר"ן דמצוה לקיים דברי המת אינו קנין אלא מצוה בעלמא, דאז כיון דבבריא לא חיישינן למנה קבור, ממילא גם בזה יש מצוה לקיים דברי המת, אבל אם זה קנין נהי דפשיטא להגמ' דבבריא לא חיישינן למנה קבור, מ"מ מהיכא ברירא להו דגם בזה תיקנו, דהא חזינן דבמלוה מקשינן וטרחינן איך מהני מעמד ג' עד דמסקינן דהוי כהלכתא בלא טעמא, ומנ"ל דגם במצוה לקיים דברי המת תיקנו את ההלכה בלא טעמא, ובשלמא הא דאמרינן בשכי"מ ב"ב קמ"ח דמהני להקנות הלואה, משום דאיתא בבריא במעמד ג' או הואיל ויורש יורשה דמתנת שכי"מ כירושה שויוה רבנן, אבל מצוה לקיים דברי המת איך זה פשוט להם דתיקנו קנין זה, וע"כ דמפרשי כהר"ן דאינו אלא מצוה לכן פשיטא להו דגם במלוה יהי' מצוה. אמנם נראה כמו שהגיה הרש"ש דצ"ל דמצוה לקיים דברי המת שייך אפילו במנה סתם [וא"כ אין שייך כל מש"כ].
ועי' ברשב"א בשם הרי"ף דבשחררו כופין את היורשין, היינו שאם אינה רוצה לעשות מלאכה הרשות בידה, וזה ודאי אינו קנין כזה, דהא כ"ז שהיא שפחה לא שייך בה קנינים כאלו, אלא דאפשר דמ"מ היכא דשייך קנין למ"ד מצוה לקיים דברי המת אז גם היא קונה, דתרי דינא אית בזה א' מצוה וגם היכא דשייך קנין יש בזה גם קנין, ועיין מש"כ בזה במחנה אפרים הלכות זכיה סי' כ"ט. (מהדו"ק)
בא"ד. ועוד מפרש ר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש מתחילה לכך. ואח"ז הביא לדחות הראי' מאיסור גיורא דהתם לא רצה רבא להיות שליש לכך ומצוה לקיים אמרינן רק אם מתרצה להיות שליש לכך, והיינו אפילו לא מסרו לכתחילה עבור זה, והנה כל אלה הסברות הם רק אם מצוה לקיים דברי המת הוא קנין ממש מדרבנן, דאז יש לחלק דאם הושלש מתחילה הוי קצת יותר דומה לכמו שזוכה בשביל ההוא שאומר לתת לו, וכן באם מסכים להיות שליש יש ענין יותר דומה לזוכה בשבילו ואז תיקנו שיקנה, אבל אם אינו אלא מצוה בעלמא לא שייך הסברות האלה, דהנה הא כל החילוקים לא נזכרו בהדיא בגמ', אלא דכיון דמה שהוזכר הוא בתנו דקל לבני או במשליש מעות לבתו, לכן התוס' רוצים לומר דרק באופן כזה יועיל, אבל כ"ז אם יש בסברא איזה מקום לחלק דתיקנו רק באופן כזה וזה רק אם זה ענין קנין, אבל בסתם מצוה למה נימא דיהא כל החילוקים האלה בענין מצוה.
בא"ד. ועוד אומר ר"ת דבגר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתי' בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו ממון דמכחו יורשים אבל גר דליתי' בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו. ובר"ן הביא דברי ר"ת, ואח"ז הביא דהרמב"ן תירץ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא ביורשיו ומקבלי מתנתו כענין עשו לה קורת רוח ותנו שקל וכן משליש מעות לבתו שכיון שמכח מתנתו זוכה בהם אסור להם לעבור על מצותו, אבל רבא בזוזי דאיסור מן ההפקר זכה בהם לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת בממון אחרים, והיינו דהיכא דזוכה מן ההפקר לאו כל כמיניה דאיסור גיורא לצוות, אבל היכא דזוכה מדין ירושה או מתנה דלולא שזה הי' שייך להנותן או להמוריש לא הי' זוכה אז אמרינן מצוה לקיים דברי המת.
ובתוס' ב"ב דף קמ"ט הקשו על ר"ת דבשלמא הא דבשכי"מ לא מהני מי שאינו בר ירושה משום דכיון דכיורש שויוהו רבנן, אז למי שאינו מנחיל לא תיקנו כמבואר שם בגמ', אבל במצוה לקיים דברי המת מאי נפק"מ אם יש לו יורשים או לא. ועוד הק' שם בתוס' דכמו דמפרש שם דלא מהני מתנת שכי"מ הי' להגמ' ג"כ לומר דגם אין מצוה לקיים דברי המת מה"ט, ותירצו דפשיטא לי' דכיון דמת בטל ואין לו להוריש ואיך יקיימו דבריו. ולכאורה כאן שהביאו בשם ר"ת דפסק כחו, רצו כבר לבאר דלכן מצוה לקיים דברי המת תלוי במי שיכול להוריש מחמת דמי שאינו יכול להוריש פסק כחו ואינו כמו במתנת שכי"מ, דהתם אינו אלא דגדר התקנה דתיקנו דומיא דירושה ולמי שאינו מוריש לא תיקנו, וכאן זה סברא דכיון דאינו מקבל ממנו לא שייך שיצווה, וא"כ לכאורה היינו כמו סברת הרמב"ן, ומהר"ן מבואר דדברי הרמב"ן הם לא כר"ת, דהא העתיק כבר לשון התוס' שלנו דבזה כבר מבואר דמה דבעי בר ירושה אינו סתם גדר אלא סברא משום דאז פסק כחו ואינו יורש ממנו, וא"כ מאי חילוק בין דברי הרמב"ן לדברי ר"ת.
עוד יש לעיין דהנה דברי הרמב"ן מבוארים כיון דאי לאו דהוא מורישו לא הי' לו עדיפות מלאחרים, אבל ר"ת דקאמר לא פסק כחו מאותו הממון, צ"ב דבשלמא בנותן מתנה דבזמן שנותן לו הוא בעליו שייך לומר דלא פסק כחו מאותו ממון אבל בירושה צ"ב.
ויש להסתפק בכונת הר"ן דיש לפרש בב' אופנים, דהנה בקצוה"ח (סי' רנ"ב ס"ק א') הביא דבתשו' הרשב"א כתב דירושה יורשים עם גמר מיתה, וא"כ אפשר דהר"ן יפרש דהחילוק בין ר"ת להרמב"ן הוא דלר"ת כל מה דמחוייב לקיים דבריו בין ביורש בין במקבל מתנה הוא משום דמקבל ממנו היינו דבלי שהי' יורש הי' עדיין שייך לו דאז צריך לקיים דבריו, משא"כ בזוכה לאחר מיתת הגר דזוכה מן ההפקר דאז אי"צ לקיים דבריו, ולהרמב"ן אינו תלוי בזה, אלא דיורש או מקבל מתנה כיון דאי לאו דין ירושה לא הי' הוא זוכה יותר מאיש אחר וכל כוחו הוא מחמת דינו בתור יורש או מקבל מתנה לכן צריך לקיים דבריו משא"כ בנכסי הגר. או דהחילוק בין ר"ת להרמב"ן הוא בזה, דבאמת גם למסקנא לר"ת בעי בר ירושה, דאילו מי שאינו בר ירושה אפילו אם נתן מתנה לא יצטרך המקבל לקיים צוואתו, כיון דגם בלי צוואתו הי' כעת אחרי מותו יכול לזכות בזה, משא"כ להרמב"ן כיון דקיבל ממנו ולולא שהי' מקבל מי אומר שהי' זוכה דאולי מישהו אחר הי' מקדים לזכות לכן צריך לקיים צוואתו.
ובעיקר השאלה מתי היורש יורש, לכאורה יש להוכיח כהרשב"א, דהנה בקידושין (דף ט"ז ע"ב) אמרינן דהיוצא במיתת האדון מעניקין לו, וכבר הקשה בקצוה"ח (סי' ל"ט סק"א) למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה הכתובה בתורה, א"כ איך יגבו מהנכסים של המוריש הענקה, וזה אפשר לתרץ דכיון דיש גזה"כ דבכל יציאה מעניקין ומיתת האדון, וכן בכל היכא שלמדנו שאינו עובד יש בזה גזה"כ דיציאה, וע"כ כלול בזה גזה"כ שיגבו כאן הענקה, אבל עדיין מקשים בכלל אפילו אם שיעבודא דאורייתא מ"מ הא היציאה אחרי שמת האב, וצ"ע תרתי א' למה זה נקרא יוצא מהאב, וב' כיון דאינו יוצא בחייו למה שעי"ז יגבו מנכסיו דהא יוצא אחר מיתה ולא נתחייב האדון בחייו בהענקה, אבל להרשב"א א"ש טפי דהא מיתת האדון באופנים דיוצא העבד הא הוא משום דנתמעט דלא ירשו אותו, וכיון דבאופנים דיורשין אותו זה עם גמר מיתה, נמצא דהדין יציאה שנתחדש דהיינו המיעוט דאין יורשין אותו הא הוא אז בשעה שהי' ראוי לירש וכיון דזה עם גמר מיתה, נמצא דהחידוש יציאה הוא עם גמר מיתה, והיינו כשיש לו עדיין דין בעלים על שאר נכסיו ושייך לומר דנתחייב ונשתעבדו נכסיו, ומה שנשתעבדו הוא מגזה"כ דיגבה הענקה אפילו אם שיעבודא לאו דאורייתא.
ואפשר להוסיף לשיטת הרבה ראשונים דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אז אפילו שיעבדו בפירוש לא מהני משום דאין קנין לחצאין, והיינו דרק אם לא ישלם לו יצטרך ויוכל לגבות מהלקוחות או היורשים, א"כ יתכן דלדידהו כל מה דלא נתחדש דין שיעבוד כיון דהוא מין קנין לחצאין דהא מיניה דידיה אינו זקוק לדין שיעבוד, אבל היכא דיצוייר דכל החיוב שחל עליו יהי' נוגע למעשה להנכסים אחרי מותו אז לכו"ע יש שיעבוד דאין זה קנין לחצאין, וא"כ כאן דיציאה הזאת הא נוגע רק לגבי לגבות מיורשים אז בכה"ג חל שיעבוד על הנכסים לכולי עלמא, ולפמש"כ הקצוה"ח (סי' רנ"ב) דמהרי"ף משמע דלא ס"ל כהרשב"א אלא דירושה אחר גמר מיתה, נצטרך לומר דגם זה מובן בהגזה"כ דיתחיל חיוב על נכסיו, וצע"ק.
ובקידושין (דף ט"ז) אמרינן דמיתת אב מוציאה מרשות אב, ולכאורה למה נקרא זה הוצאה מרשות האב, דהא אחרי מיתה כל מה שנוגע הוא להיורשים, וא"כ למה לא נקרא לזה יציאה מהם, ולהרשב"א דלולא המיעוט היו יורשים את הזכות הזה עם מיתת האב, מובן יותר מה דזה יציאה מהאב דאז במקום להנחיל עם גמר מיתה אינו מנחיל, ויוצא ממנו מקרי מה דבחייו אין לו כח להנחיל, אבל אם זה רק לאחר גמר מיתה, צע"ק למה זה נחשב יציאה ממנו, דהא גם אם לא יוצא ממנו גם כן לא שייך שיהי' לו.
אלא דצ"ע להרשב"א מהא דאיתא בב"ק (דף ק"ח ע"ב) דאם אומר קונם אי אתה נהנה ממני אם מת יירשנו ואם אמר בחיי ובמותי לא יירשנו, ואם כהרשב"א דיורש עם גמר מיתה, והא אז נמצא דנהנה ממנו, דהא בלי שיירשנו זה הי' עדיין שלו, אבל ל"ק דודאי גם להרשב"א שייך ירושה גם אחר גמר מיתה, וא"כ באופן זה יכול היורש ליהנות מדין ירושה של אחר גמר מיתה ואינו נהנה ממנו בחייו, וזה הא מוכרח דיורשין גם לאחר מיתה’ מהא דמצינו דיורש בקבר להנחיל, נמצא דיורש מזה שבקבר אע"ג שזה לאחר גמר מיתתו של המוריש שבקבר.
ויש להסתפק להרשב"א אם ירושה מתחילה מגמר מיתה ואילך, או דיסוד דין ירושה הוא משום לאחר מיתה, אלא דעי"ז כבר יורש גם עם גמר מיתה, ויש להוכיח דאף להרשב"א כל מה דנתחדש דין ירושה עם גמר מיתה הוא רק מחמת דאחר מיתה יהי' לו דין ירושה, אבל באופן דאחר מיתה לא יהי' לו זכות ירושה, אז גם עם גמר מיתה לא יורש, דהנה לקמן דף ל"ט אמרינן דקסבר עולא עבדו דגר כי אשתו מה אשתו ניתרת במיתת הבעל אף העבד ניתר במיתת האדון, ופריך אי הכי ישראל נמי דהיינו דגם עבד כנעני של ישראל יהא ניתר במיתת האדון, ומשני אמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. ולכאורה וכי לא ידע המקשן דעבד הוא דבר שניתן בירושה, וא"כ בלי קרא דוהתנחלתם איך נדע דיורשין את העבד, וע"כ דידע, וא"כ מאי קשיא לי', וע"כ דידע דעבד כנעני הוא חפץ דשייך שיהי' בו דין ירושה, אלא דכ"ז אם לא מצינו דמיתה מתרת אז אנו מבינים דהוא דבר ששייך בו ירושה, אבל אחרי דחידש עולא דיש דין דמיתה מתירה ואם לא יירשנו יהא ישראל, א"כ גם בעבד כנעני של ישראל נימא דמיתה מתרת, ואם חזינן דהמיתה אינה מתירה עבד של ישראל ע"כ דאין בכלל כזה דין דמיתה מתירה, וע"ז חידש דבישראל יש גזה"כ דוהתנחלתם דאז אין המיתה מתירה אבל בגר יש היתר מיתה. ולפי הרשב"א צ"ע דהנה יש להסתפק בהיתר דמיתת הבעל וכן מיתת האדון דנלמד ממיתת הבעל, מתי חל ההיתר, אם בגמר מיתה או אח"ז, ובקובץ שעורים (קידושין אות קל"ז) הוכיח דהיתר מיתת הבעל הוא אחר גמר מיתה, דהא אמרינן בב"ב (דף קל"ז) דשכי"מ מקנה לאחר מיתה דאי עם גמר מיתה, א"כ באומר הרי"ז גיטך אם מתי הי' צריך להיות גט, הרי מבואר דאם יתנה שיחול עם גמר מיתה תתגרש שפיר, ואם נימא דהיתר המיתה חל עם גמר מיתה א"כ איך יועיל הגירושין, דהא מבואר בתמורה דף כ"ה דבאומר על הבכור עם יציאת רובו דיקדש להיות קרבן עולה אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וכן במפקיר עם נשירת רובו של לקט לא מהני ההפקר דדברי הרב שומעין, הרי דתמיד חל קודם הדין שחל ממילא מדין שמים, וה"נ כאן איך תתגרש דהא אז חל דין היתר מיתה שבידי שמים, וע"כ דהיתר המיתה הוא אחר גמר מיתה לכן חל הגט קודם.
אלא דיש מקום להרהר, דהנה כבר דקדק בבית מאיר (סי' קכ"א סק"ב) דהא משמע דהי' שייך לגרש לאחר מיתה, אלא דאמרינן דאין גט לאחר מיתה אע"פ דאין כבר מה לגרש דהא אין כבר אישות, והוכיח מזה דכיון דאגידא להתייבם מקרי דיש עדיין אישות אלא דיש דין דאין גט לאחר מיתה, ולפי"ז אף אם הי' מיתה מתירה, מ"מ יש עדיין אישות היינו מה דזקוקה לייבום ויש עדיין מה להתיר, וכיון דהגט פועל עם גמר מיתה דעל זה לא אמרינן אין גט לאחר מיתה, אז אע"פ דכבר חל היתר דין שמים, מ"מ הגט יכול עדיין להועיל להתיר אישות שנשאר במה דזקוקה ליבם. אמנם אפילו אם אין ראי' מ"מ מסתבר דהיתר המיתה הוא אחרי גמר מיתה, וא"כ להרשב"א דכל ירושה היא עם גמר מיתה מאי פריך אי הכי אפילו ישראל נמי, הא בישראל, היורש יורש אותו עם גמר מיתה, נמצא דלא שייך שתתיר מיתת האדון דהא יש לו כבר אדון אחר דהיינו היורש והוא הא לא מת, וע"כ צ"ל דכל מה דיורש עם גמר מיתה הוא משום דדינו דכשלא יהי' הבעלים בחיים יירשנו, דזה נותן דין לירש עם גמר מיתה, וכיון דאם לא יירשנו עם גמר מיתה תתירנו מיתת אדונו, לכן פריך דצריך להיות דמיתת האדון תתירנו אפילו כשיש יורש דהא אינו ראוי לירשנו לאחר מיתה לכן גם עם גמר מיתה לא יירשנו, ומדיורשים עבדים הרי דאין דין דמיתה מתרת את העבד.
והנה לדברינו נמצא דגם הרשב"א דחידש דיורשין עם גמר מיתה, זה רק ביורשים, אבל בגר שמת דנכסיו הפקר זה ע"כ אחרי המיתה, דהא כל זמן שלא מת ממש הוא בעלים וא"א לזכות בנכסיו, אבל לא כן דעת הקובץ שעורים בקידושין הנ"ל דהוקשה לו בעובדא דר' יהודה הינדואה דתקף לי' עלמא ומר זוטרא אמר לעבדי שלוף לי מסאני דרצה עי"ז לזכות בעבד דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, ופירש"י דיזכה בו מחמת דאז בשעת מיתה עובד בשביל מר זוטרא, והק' כיון דמיתה מתירה אז, והא אמרינן בתמורה דהיכא דיש דין שחל ממילא מדין שמים ואחד רוצה שבאותו זמן יחול דין אחר לא מהני, ושומעין דברי הרב דהיינו דין שחל ממילא, ואיך יזכה מר זוטרא כיון דדין התורה הוא שיהא ניתר במיתת האדון הגר, ואיך יוכל מר זוטרא להפקיע דין היתר מיתת הגר, ורצה לומר דכיון דס"ל להרשב"א דיורש עם גמר מיתה ה"נ זוכים מן ההפקר עם גמר מיתה, דבגר זוכים כולן את ההפקר בזמן שבאדם אחר היו יורשים אותו ונמצא דכבר הקדים זכיית מר זוטרא לפי שחל דין שמים להתירו. אבל לפימשנ"ת זה לא יתכן דזכייה מההפקר הוא רק אחרי שכבר אין בעלים והא כ"ז שהוא חי הוא בעלים, אלא דרש"י פירש שם דבלי שיזכה העבד עצמו אינו משתחרר דלכן לאבא שאול בקטנים כל הקודם זוכה בהם, והתוס' פליגי עלי' התם וס"ל דתמיד אפילו אם הוא עובד יש לו יד לזכות עצמו, הא מיהת אם לא הי' נחשב לזוכה עצמו לא הי' ניתר ממילא, וע"כ צ"ל דאע"ג דלקמן דף ל"ט פריך אפילו ישראל נמי, והי' ס"ד דיהא מותר ולא יהי' כבר עבד אע"פ שלולא ההיתר הי' שייך להיורשים, מ"מ אחרי שתירץ דכתיב והתנחלתם גילתה לנו התורה דההיתר הוא רק היכא דגם בלי ההיתר לא שייך הממון לאף אחד, דלו יש יד לזכות עצמו דאז המיתה מתרת את איסור עבדות שבו, אבל היכא דבלי היתר המיתה הי' צריך להיות עבד, אז לא נתחדש כלל היתר מיתה, ולכן כיון דמר זוטרא לא נותן לו לזכות את הממון אין היתר מיתה ויזכה בו מר זוטרא.
תוד"ה אית ספרים. דלמא מנה קבור קאמר וכו'. [עי' ברשב"א דאע"ג דחייב דפשע במה שלא אמר איזה מנה, וכעין מה דאמרינן בכתובות ל"ד ע"ב, אלא דכאן אזלינן אליבא דרב, ורב ס"ל בקידושין י"ג דמלוה ע"פ אינו גובה מהיורשין, ולכך פטורין] ויש לעיין מש"כ לקמן בבריא מדלא פירש דזה קבור אינו מקפיד איזה יתנו לו, וצ"ע דמאי הוי, סוף סוף אינם מחויבים ליתן לו. (מהדו"ק)
בא"ד. והא דקתני מנה זה נותנין כשאינו מצוה לתת לו משלו אלא שמודה ואומר תנו מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי ולכך במנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר שמודה שהוא של פלוני. ברשב"א הקשה דהא פושע הוא במאי דלא אמר היכן זה נמצא, ותירץ דרב ס"ל דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין ואין היורשין חייבין לשלם על מה שאביהם הזיק. ומבואר דבמתנת שכי"מ לא הוי קשה לו, ולכאורה הא כיון דלאחר מותו יזכה המקבל מתנה את המנה ובמה שאינו אומר היכן זה נמצא הרי מזיק להמקבל מתנה, ונהי דהוא יכול לחזור כ"ז שהוא חי, מ"מ כאן שאינו חוזר יש מקום לומר דחייב לשמור לו הדבר שיגיע אליו, וא"כ אי מיירי במתנת שכי"מ הי' צריך ג"כ להקשות הא פשע וגורם לו שלא יקבל המתנה [איברא דיתכן דזה רק כגורם לממון, ועי' קצוה"ח סי' שפ"ו סק"ז].
משמע מזה דכל שבידו לחזור ולא ליתן מתנה לא שייך לחייבו לשמור, ולא שייך לחייבו על מה שפושע שעי"ז לא יקבל מתנתו אע"פ שיזכה בה, ואפשר דאפילו להתוס' דס"ל (לקמן דף י"ד ע"ב) דמתנת שכי"מ כשמת זוכה למפרע משעת אמירת השכי"מ, מ"מ לא שייך לחייבו בשמירה ושאם פשע נחייבו כיון שבידו לחזור לא שייך חיובים כלל, ויהי' נפק"מ בנותן לו מתנת בריא מעכשיו בתנאי אם לא יחזור עד יום פלוני ולא חזר ובינתיים הנותן הניח זה במקום שאינו זוכר היכן זה, דנמצא דפשע דלא יגיע להמקבל מה שיזכה מ"מ אין לחייבו.
ואפשר להוסיף בסברא דהא גם בנותנו מעכשיו, אם באמצע תיפקע בעלות הנותן, לא יוכל כבר המקבל לזכות, א"כ מה שגורם לקנינו וזכותו של המקבל הוא בעלותו של הנותן, לכן א"א שהוא יתחייב על הפסדו, כיון דבעלותו של הנותן הוא הנותן כח למקבל לזכות בהדבר, אין שייך לחייב על מה שמפסידו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |