אילת השחר/בבא קמא/קב/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
בית מאיר
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png קב TriangleArrow-Left.png ב

דף ק"ב ע"ב

וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות. פשוט דאפילו אם יאוש שלא מדעת הוי יאוש, לא נוכל לומר כיון דאילו ידע המוכר דזה בשביל המשלח הי' בודאי מסכים דמאי איכפת לו להקנות למשלחו וא"כ יועיל לקנות למשלח, דזה אינו, דלעשות הקנאה בודאי לא מהני מה שהי' מקנה אילו ידע, ואפילו לפי"מ שדנו בתוד"ה מי הודיעו, דכה"ג דאינו מקנה למשלח גם השליח לא קנה והכל נשאר למוכר, וזה בודאי אין רצון המוכר שהסחורה לא תמכר, דהא רוצה למכור סחורתו ולא רוצה להסתכן שאולי יהי' הפסד אח"כ, א"כ זכות הוא לו למכור בכל גווני, מ"מ לא יועיל מה דזכות הוא לו לומר דהוי כאילו התכוין להקנות, דמה דהוי זכות שייך רק שיועיל דיעשה אחר בשבילו, אבל סתם מאי דהוי זכות לא מהני דיהי' כאילו התכוין להקנות, וכאן לא שייך לומר דהשליח מכוין להקנות סחורתו של בעל השעורים להמשלח, דהא הוא רק קונה ולא שליח של בעל השעורים להקנות להמשלח.


רש"י ד"ה הא ר"מ. בתרייתא ר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה ומיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה. וצ"ב דהא מיירי דאחר שקנה פחתו, וכן הוכיח בחזו"א, א"כ איזה טענה היא לאו לעוותי' שדרי' דהא בשעת הקניה אמדינן לדעת המשלח דהסכים על מה שהשליח קנה, וכן בתוס' כתבו דאת הוא דפשעת, ומה יש אם פשע וכי זה טעם לחייב על מה שהוזל אחרי שקנה, ובחזו"א כתב או דהוי כהתנה דאם יהי' פחת יפסיד השליח, דהיינו דאז לא רוצה המשלח לקנותם, ואם יתייקרו רוצה לקנותה, ואין זה תלוי בברירה דכה"ג דחל הקנין אם לא יתחדש דבר הגורע כגון שיוזל לא תלוי בברירה כמש"כ ברעק"א כתובות דף ג' ע"א, או דזה קנס חכמים, אבל מסתימת לשון רש"י ותוס' דנקטו כל כך בפשיטות דפשיעתו תגרום שיפסיד השליח, לא משמע דהוי כהתנה או שזה קנס חכמים.

והנה אם הוזל ואח"כ נאנסו השעורים לגמרי, להטעם דהוי כהתנה דאם הוזל אין הקונה רוצה לקנותם, נמצא דממילא גם מה שנאנסו ג"כ ההפסד להמקבל, אבל להטעם דזה קנס חכמים, יש להסתפק אם קנסו רק מה שעלול להיות דהיינו יוקרא וזולא, וכיון שזה מצוי ולא ידעינן איזה דבר יוזל קנסוהו, אבל על שיאנס שזה אינו מצוי כלל לא קנסו, או דגם בזה קנסו.

והנה התוס' למדו מזה דאם התנה שלא ילוה אלא עם משכון של כסף וזהב ושישמרם בקרקע ואם יעבור יהי' ברשותו להתחייב בכל דבר ואם פחתו פחתו לך אין זה ריבית, כמו דכאן דאם פחתו פחתו לו ומ"מ אם הותירו לאמצע ואין זה ריבית כיון דאם לא הי' משנה הי' השכר וההפסד לאמצע. ובחזו"א ביאר דזה על דבר שיש לתלות שאם לא הי' משנה לא הי' נפסד הדבר, כגון אם לא שמר בקרקע ונגנב יש לחייבו בנאנסו כי אם הי' שומרם בקרקע לא היו נאנסים, אבל לא יפסיד אם יהי' זולא כי זה אינו תוצאות מחוסר שמירה בקרקע, ואם גם זה יקבל אז זה ריבית, וכעין אם יאמר אם תאכל ענבים יהי' ההפסד עיסקא לך.

וצ"ע דלגבי להתחייב אם לא ישמרם בקרקע הא לא צריך להתנות, דהא בין כך אף שומר חנם חייב כשלא שמרן בקרקע, משמע דמתנה דאם לא ישמרם בקרקע יתחייב לא רק באם יגנבו אלא אף אם יוזלו, אע"פ דזה אינו סיבה שיוזלו מכח דלא שמרם בקרקע, [אמנם ברא"ש כתב שישמרם כשמירת כספים, משמע רק מחמת דדינם להשמר בקרקע], וגם מלשונם שכתבו להתחייב בכל דבר ואם פחתו פחתו לך, משמע להתחייב בכל דבר היינו אונס וכה"ג, וגם אם פחתו דהיינו אם יוזלו, וכמו שהביא בחזו"א מהר"ן דהבין כן בשיטת התוס'.

והא דקשה למה יהא מותר דהא הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד, וכן תמה דהוי כמו דהתנה שאם יאכל ענבים יתחייב המקבל הכל. יש לומר דהנה התוס' בב"מ דף ס"ד א' בד"ה אי תקפה ביארו דבכל עיסקא הא יכול להתנות אם יתייקר יהי' הכל פקדון ויהי' להנותן הריוח, ואם יוזל יהי' הכל הלואה ויפסיד המקבלה כל מה שהוזל, מ"מ גם כה"ג אסור דהוי רחוק להפסד וקרוב לשכר, ולכן לא מהני נמי אי תקפה ברשותך ואי יקרא או זילא ברשותי, וכל זה בדבר שאינו ביד המקבל לשנות את הדברים, דתמיד ההפסד יהי' על המקבל והריוח על הנותן, אבל אי מתנה עמו דזה יהי' רק אם ישנה, שייך שפיר לומר שיהא מותר, ומ"מ זה רק אם השינוי הוא הדבר שדרך אנשים להקפיד ע"ז, דאע"פ שאין ידוע בבירור מה יותר טוב לסחורה חיטין או שעורים, מ"מ אם נדמה להנותן שיותר טוב חיטין דבזה מותר להתנות שאם יקנה שעורין יהי' ידו על התחתונה, דאם יתייקר יהי' ברשות שניהם ואם יוזל יהי' ברשות המקבל, אבל אם יאמר לו אם תאכל ענבים יהי' הכל לטובתי, בודאי לא מהני כיון שזה רק מילי בעלמא דאין שום סיבה שיקפיד ע"ז לגבי העיסקא.

ולהטעם דהוי קנס נצטרך לומר דהתנה דאם לא ישמרם בקרקע יהי' משנה ויהי' ע"ז קנס חכמים. וצ"ע דממ"נ אם זה שינוי שע"ז קנסו לא צריך להתנות, ואם זה לא שינוי כזה שחכמים יקנסו מה שייך להתנות שיקנסו אותו חכמים.


תוד"ה הא ר' יהודה. לא הי' לך לשנות מדעתי ואת הוא דפשעת. לכאורה לפי"מ שכתבו לקמן בד"ה מי הודיעו דהטעם דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, א"כ אי"צ לומר דפשע, דאפילו לא פשע מ"מ כיון דשינה ויצא עיוות אינו של המשלח, והי' נראה מתוך כך דבאמת הא קנה המשלח את השעורין אע"פ ששינה, דמ"מ לא בטל השליחות והוא קנה עבורו דלכן אם הותירו הותירו לאמצע, א"כ למה אם אח"כ הי' פחת יאמר לא שלחתיך לזה, ובחזו"א סי' כ"א סק"ו בד"ה ויש לעיין עמד בזה, וכתב דזה כמו תנאי שאם יופחת יקנה השליח או דזה קנס. ואפשר לומר דכשעובר על רצונו הוי פשיעה ואם אח"כ יצא מזה הפסד חייב גם על המחצה פקדון משום דפשע. וכן מצינו בב"מ דף ל"ו א' בתוד"ה אין רצוני, דהיכא דאינו רוצה בעל הפקדון שימסור פקדונו לשומר אחר הוי פשיעה, וכל אונס שנוכל לומר דבלי פשיעתו לא הי' קורה נוכל לחייבו, אע"ג דעצם הדבר מצד עצמו בלי שעובר על רצונו לא הי' בזה משום פשיעה אבל כשעובר על רצונו זה פשיעה. ומה שכתבו בתוד"ה מי הודיעו דלתקוני שדרתיך ג"כ הכונה דלכן אתה גרמת העיוות וזה פשיעה.

והנה כתבו התוס' בד"ה הנותן מעות, דיכול להתנות דלא תלוום אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע ואם לא תעשה כן תהי' חייב, ולהנתבאר נמצא דאע"ג דבלי שיתנה עמו לא הוי פשיעה, מ"מ כשעובר על רצונו הוי פשיעה, לכן אין זה ריבית מה שקרוב לשכר יותר מלהפסד, ואין זה שום חידוש, לכן משמע קצת דמתנה עמו דאז יהי' חייב גם על הפסד שלא נגרם ע"י מה שלא הלוום על משכונות כסף וזהב כמו שהביא בחזו"א שם בשם הר"ן לדייק כן מהתוס', ועי' בב"מ דף ס"ד דהתנה אם תקפה יהי' ברשותך כדין לוה ואם לאו זה יהי' פקדון דגם באופן זה הוי ריבית, וצ"ל דבשינה שאני דזה כעין קנס על ששינה דעתו כמבואר כ"ז בחזו"א שם, וכמו בקונס עצמו ליתן לו מהריוח אם לא יפרע לזמן פלוני דס"ל להרבה פוסקים דאין זה אסור משום ריבית ה"נ קנס של הפסד.


תוד"ה מי הודיעו לבעל חיטין. היינו לאכילה דקפיד ולא שליחותי' קעביד הלכך לא קני להו לבעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חיטין. צ"ע למ"ל להאי טעמא כיון דקפיד ואינו שלוחו איך יקנה עבורו את השעורין, ובשלמא בהא דפריך בגמרא לר' יוחנן אליבא דר' יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות ולא פריך סתם הא קפיד, דהא גם לר' יהודה קפיד אלא דאינו גזלן מ"מ הא אינו שלוחו, הי' אפשר לומר דהתם הקפידא הוא מחמת דאינו רוצה שיעשה אחרת ממה שאמר לו, אבל אין לו קפידא מחמת שאינו רוצה שעורין, והי' שייך לומר שיקנה בתור שליחות את השעורין לבעל המעות, אבל תוס' כאן דמיירי דאינו רוצה שעורין כיון דרוצה לאכול חיטין, א"כ תיפוק לי' דלא הוי שליחות לזה, ובאמת לפימש"כ רש"י בד"ה מי הודיעו דלר' יהודה לא הוי שליחות ומיהו לא קני בשינוי, לדבריו גם על הגמ' קשה דלמה הוצרך להקשות מכח מי הודיעו, תיפוק לי' כיון דכתב רש"י דלא הוי שליחות איך יקנה בשביל בעל המעות.


בא"ד. ושליח נמי לא קנה. בפנ"י הק' דא"כ למה לאכילה דמקפיד קנה השליח הא אינו מכוין לקנות, ותירץ דכיון דעקר לשליחותי' לגמרי לא אזלינן בתר מחשבתו אלא קנאו בע"כ. ואינו מובן איך אפשר לקנות בע"כ.

ואפשר לומר דע"כ אין במחשבתו בפירוש שלא לקנות דאז ודאי לא מהני כלום, ובאמת כונה לקנות לא צריך היכא שדעת אחרת מקנה אותו, וכמש"כ הרבה מהראשונים יעוי' בנימוק"י גבי ההיא דרב ענן בב"ב דף מ"א, דכיון דדעת אחרת מקנה אותו אי"צ כונה לקנות, אלא דע"כ כוונתם דהכא כוונת השליח לקנות מצד שנותן מעות, היינו ע"כ אע"פ שהקנין הוא במשיכה והמוכר רוצה להקנות למי שרואה שהוא הקונה, אבל הקונה רוצה לקנות מחמת שנותן המעות, וכל שהוא בעל המעות אין חסרון במה שאין דעת לקנות. וכן חזינן מהרא"ש שכתב לחלק דבצבע שאין האשה נותנת המעות אין הבעל יכול לזכות בממונו להאשה כמבואר בפלפולא חריפתא אות א', אע"ג דהא הבעל יכול לזכות מהצבע ישר להאשה, וע"כ דעיקר כוונתו לקנות מצד דין כסף כאילו הכסף השתתף בהקנין, אע"פ שאין צריך קנין כסף בשביל הקנין וגם כסף אינו קונה במטלטלין, מ"מ כשקונה בכסף אז הכסף משתתף בהקנין והוא רוצה לקנות בדרך זה, נמצא דאופן הזכיה מהצבע הוא להבעל וממילא אינו יכול לזכות הבעל ממונו להאשה, ה"נ השליח כשמשנה מדעת בעה"ב והוא יכול להיות עי"ז בעל המעות שפיר קונה אע"פ שאינו חושב לקנות, דהא מיהא שחושב שמי שיש לו כח בהכסף לקנות זה יקנה, לכן למ"ד דלא הוי גזלן אינו קונה, כיון שבתורת בעל הכסף הוא לא יכול לקנות דהא אינו קונה את הכסף, והבעל הכסף האמיתי דהיינו המשלח אינו קונה כיון שהמוכר לא מקנה לו, משא"כ אם הוא גזלן דיכול לקנות בתור בעל המעות ושפיר קונה. (מהדו"ק)


תוד"ה מי הודיעו לצבע. מ"מ היא נהנית ממעשה ידיו וצריכה ליתן לו שכר. מבואר דאע"ג דהיא לא שוכרתו, ובודאי אפי' אם הבעל קצב להצבע עבור עבודתו יותר מהמגיע עבור עבודה כזאת, והצבע ירצה כפי מה שקצב עם הבעל, שזה יותר מהמגיע לו עבור עבודה כזאת, והצבע יתבע כפי מה שקצב עם הבעל דהיינו יותר ממה שמגיע לו עבור עבודה כזו, אינה מחוייבת ליתן להצבע, דהא היא לא שכרה אותו, מ"מ כמה שנהנית היא חייבת לשלם ואע"ג דצבע אינו אלא נוי בעלמא, ולתירוץ א' של תוס' לעיל דף ק"א ע"א בד"ה או דלמא בעד הנאה כזאת אין מחוייבים אע"ג דנשתבח בדמים דשוה עתה יותר ע"י שהוא עם הצבע, ובשלמא לאידך סברא שבתוס' שם דאינו חייב אלא היכא דנעשה ע"י מעשיו או מעשה בהמתו או הנאת גופו אבל אין זה חסרון דהנאה כזאת אינה מחייבת, דודאי פשיטא דמ"מ יורד לנכסי חבירו ומשביח חייב וכמש"כ הש"ך סי' שצ"א סק"ב, אבל לאידך סברא דנוי בעלמא הוא ולכן אינו מחוייב, דהיינו שהנוי אינו השבחה שחייבים עליה אע"פ ששוה יותר בדמים, וא"כ מה נפק"מ ע"י מי נעשה, מ"מ כשזה נעשה ע"י אדם כדי להשביח חייב לשלם מדין יורד וכמש"כ הש"ך בסי' הנ"ל.

והנה בחידושי ר' שמעון ב"מ סי' ט"ז הוכיח מכאן דאין א' יכול לפרוע חובו של חבירו בעל כרחו, אלא רק כשעי"ז מסכים המלוה למחול חובו דרק הלוה יוכל לפרוע בע"כ של המלוה, וכוונתו דאל"ה הא כיון שהבעל פרע מה שייך לומר דהצבע יוכל עדיין לתבוע שבח מן האשה, וע"כ משום דא"א לפרוע חוב עבור השני רק כשהנושה מסכים למחול, וכיון דלא הודיעו שזה בשביל האשה ולא מחל יכול עדיין לתבוע מן האשה עבור צבעו.

והנה יש לעיין בהא דאפשר להלוה לפרוע חובו בע"כ, אם הוא מפני שיש בזה קבלת חובו, או משום דאין לו תביעה עליו יותר אע"פ שעדיין לא קיבל חובו, והנה מבואר בראשונים גיטין דף ע"ה ע"א דאפי' אם נתינה בע"כ לא הוי נתינה מ"מ הלוה יכול לפרוע חוב בע"כ של המלוה, ואפשר לבאר משום דאין עליו כבר תביעה אע"פ שבמציאות לא נפרע החוב דיותר אין עליו חיוב, והנה כאן הא באמת הצבע יכול לתבוע גם מן הבעל דהא הוא שכרו, וכמבואר בב"מ דף ע"ו דהשוכר את הפועל צריך לשלם אפי' אם הראהו בשל חבירו וחוזר ולוקח משל חבירו מה שההנהו, אלא דיכול לתבוע גם מן האשה מחמת שההנה אותה, והעירוני דכאן הא הבעל יכול לשלם חובו בע"כ דהא הוא חייב מחמת ששכרו, א"כ למה לא יועיל מה שפרע ושתיפטר כבר האשה. וע"כ צ"ל דנהי דיכול לפטור חובו, אבל לגבי מה שנוגע לתביעה מן האשה הו"ל כפורע חובו של חבירו וצריך שימחול להאשה, והיינו דכאן אם הצבע לא הי' רוצה לקבל מן הבעל לא היה נפטרת מזה האשה, דאע"ג דלהבעל לא הי' הצבע יכול כבר לתבוע, מ"מ מהאשה הי' יכול לתבוע, משום דבנתינת הבעל את הכסף בע"כ להצבע אין כאן תשלום החוב, אלא דהצבע לא יוכל כבר לתבוע מהבעל, אבל תשלומין על החוב לא הי', דאם הי' תשלומין על עבודת הצבע לא שייך שיתבע עוד מהאשה אפי' אם לא ידע שהאשה היא בעלת הצמר, דלקבל שכר שתי פעמים הא אי אפשר, ונמצא דכיון דהצבע לא ידע שזה הצמר של האשה וחושב הצבע דמקבל מהבעל השכר מחמת שההנהו דהשביח צמרו והוא לא התכוין למחול על חובו בעבור שההנה לבעל הצמר, לכן יוכל עדיין לחזור ולתבוע מהאשה עבור שהשביח צמרה ולהחזיר הכסף להבעל. ולפי"ז אפי' אם נימא דיכול לפרוע חובו של חבירו בעל כרחו, מ"מ הא כאן דלא התכוין לפרוע חוב של האשה אלא לפרוע חיוביו, והצבע לא התכוין לקבל בתור חיובו של הבעל דהוא שוכר שהראהו בשל האשה, אלא דחושב שזה תשלום מחמת שההנהו, נמצא דכיון דאליבא דאמת אין הבעל חייב מחמת שההנהו אלא דההנה להאשה, אין כאן פרעון בעד חיובו ששכרו, דהא הוא לא התכוין לזכות מחמת זה, ונהי דמ"מ אינו יכול כבר לתבוע מהבעל כיון דנתן לו הכסף, דאפי' לא קיבל זה הצבע לא גרע מפרעון בע"כ דאינו יכול כבר לתבוע מהבעל, מ"מ כיון דאין כאן פרעון, שייך עדיין לתבוע מהאשה מחמת שההנה אותה.

והנה יש לעיין במה דאמרינן מי הודיע לצבע, דלפי התוס' היינו שאז הי' מוחל להאשה, אבל כיון דלא הודיע ולא מחל ויש בידו לתבוע את האשה ולכן הכסף שנתן הבעל להצבע הם שלו וחל הקדש על המעות שהם ביד הצבע, אע"פ שמסתמא אם הי' יודע שזה של האשה הי' מסכים למחול לה דמאי איכפת לי' אם הבעל משלם עבורה, אלא דכיון דכעת לא יודע לא הוי מחילה ויוכל עדיין לתבוע את זה, אם כוונתם כיון דפסקינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וה"נ אע"פ שאם הי' יודע הי' מוחל מ"מ לא הוי מחילה, או דמחילה כיון דעי"ז פוקע החוב לגמרי הוי כמו חלות קנין, וכמו דלא אמרינן דאם הי' יודע שזה של בעל המעות הי' מקנה לו חיטין דלכן יועיל גם כעת לקנות, ה"נ לא יועיל מחילה, ואינו דומה להא דב"מ דף כ"ב דמבואר שם בתוס' דהיכא דיודע דהבעה"ב אינו מקפיד על הפירות שנותן האריס הי' מותר לאכול אם יאוש שלא מדעת הוי יאוש, דהתם אינו חלות שבזה נגמר, דהא כל רגע יכולים לחזור, אלא דאמדינן לדעתי' דהוא נותן רשות לאכול ויוכל לאכול על סמך זה שאינו מקפיד ולא יתבע ממנו, [ונצטרך לומר דהא דלא יכולין לתבוע כשהרשהו לאכול בחנם אין בגדר מחילה], אבל מחילה הוי חלות שבזה נפטר החוב, וע"ז לכו"ע לא מהני אף אם ידוע שהי' בודאי מסכים.

אלא דיש לעיין בכלל בהאי סברא דמי הודיע לבעל חיטין שיקנה חיטין בשביל בעל המעות, דהנה בתוד"ה מי הודיעו נסתפקו אם אז אין קונה לא המשלח ולא השליח והוי מקח טעות או דהשליח קונה, ולהצד דאינו קונה נמצא דאם יבואו לחזור יוכלו, ולמה לא נימא דבאותה שעה שבעל החיטין רוצה למכור חיטיו ובודאי זכות הוא לו שתחול המכירה אז, דהא אם לא יקנה לא השליח ולא בעל המעות נמצא דהכסף אינו שלו ואם יבוא בעל המעות לחזור יוכל, וכשמוכר הא בודאי רוצה שיקנה הכסף לגמרי ויהי' שלו, וכיון דזכין לאדם שלא בפניו, א"כ אף אם לא חשב להקנות מ"מ כיון דזכות הוא לו ובודאי הי' רוצה להקנות א"כ יועיל להקנות לבעל המעות אע"פ שלא ידע להקנות, דהא בודאי אם הי' יודע הי' מקנה וזה זכות הוא לו, ובשלמא לפי"מ שרוצה הקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ח לחדש דלא אמרינן זכין לאדם אלא אם זוכה איזה דבר, ולכן משיג על מה שפסק הרמ"א ביו"ד סי' שכ"ח בשם התרומת הדשן דהמשרתת יכולה להפריש חלה מעיסת בעה"ב משום דהוי זכות, ולדבריו א"ש, אבל להני דס"ל דגם בזה שייך זכין לאדם צ"ע. [ועי' בחזו"א אהע"ז סי' מ"ט סק"י דהוכיח כדברי התרומת הדשן], ואפי' להצד בהתוס' דהשליח קונה את החיטין, מ"מ כיון דבעל המעות לא קנה החטין וא"כ יש לעיין דיתכן דבעל החיטין משתמש עם מעותיו של בעל המעות שלא כדין, ובודאי שזכות הוא לו שיהיו החיטין שייכים לבעל המעות, כדי שהמעות יהי' שלו, א"כ מדין זכין לאדם יקנה בעל המעות את החיטין.

ואפשר לומר דהנה בהא דאמרינן שאני חיטין וחיטין דשליחותי' קא עביד, צ"ע להמבואר בתוס' ב"מ דף ע"א ע"ב בד"ה בשלמא, דבעי שלוחו של בעל הממון, וא"א לזכות מאדם אחד עבור השני אלא ע"י שבעל הממון עושהו שליח לזכות עבור האחר, ומבואר שם דישראל המלוה שהסכים דישראל השני יקח הכסף מהגוי שלוה מהישראל הראשון אין הישראל השני זוכה הכסף עבור הישראל הראשון, כיון דלזה בעי שליח של בעל הממון דהיינו של הגוי הלוה המחזיר את הכסף, וכיון דהלוה הוא גוי דאינו בר שליחות לא מצי ישראל השני לזכות עבור הראשון רק מדרבנן הוא כשלוחו, וא"כ כאן דבעל החיטין אינו מזכהו עבור בעל המעות, נהי דהוא שלוחו של בעל המעות למה יועיל הא בעי שיהי' שליח של בעל הממון דהיינו של בעל החיטין כדי לקנות החיטין עבור בעל המעות, והבעל חיטין הא לא זיכהו להקנות חיטיו לבעל המעות, ואפילו אם לא סוברים החידוש דבעי שלוחו של בעל הממון, היינו דלא בעי גדרי שליחות מבעל הממון, אבל ודאי א"א לזכות כסף של בעלים עבור אחר אם אין מזכהו בעליו או שיש לו חיוב על בעליו, ואיך יזכה.

לכן נראה לומר דבאמת שייך כאן זכות וזכין לאדם שלא בפניו, אלא דבזה חלוק חיטין וחיטין מחיטין וקנה שעורין, דבחיטין וקנה שעורין כדי להיות שליח של בעל המעות זקוק לדין זכין לאדם שלא בפניו, דהא בעל המעות לא שלחו לקנות שעורים, אלא שאינו מקפיד, ושייך לזכות בשבילו מדין זכין לאדם שלא בפניו, וכדי שיהי' נחשב הקנאה מצד בעל החיטין צריך שיהי' כשלוחו של בעל החיטין שעושה פעולת הקנאה מדין זכין לאדם שלא בפניו, נמצא דבאותו זמן צריך להיות שליח של בעל החיטין לעשות הקנאה ושליח של בעל המעות לקנות, והכל מדין זכין לאדם שלא בפניו, וזה א"א, משא"כ בחיטין וחיטין דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי, נמצא דכדי להיות שליח של בעל המעות אי"צ שיעשה עצמו כעושה פעולת קנין בשבילו, דהא הוא עומד במקום בעל המעות ע"י ששלחוהו לזה, וכעת ע"י דין דזכין צריך שיהי' במקום המקנה דהיינו בעל החיטין להקנות למי שיש לו דין יד של בעל המעות, וזה שפיר מהני, ואינו דומה למש"כ התוס' בב"מ דף ע"א ע"ב, דהתם הגוי אינו בר שליחות וזכי' ונמצא דאין הישראל יכול לקנות להישראל השני כיון דבעי שלוחו של בעל הממון, משא"כ בחיטין וחיטין נעשה שפיר שלוחו של בעל הממון דהיינו של בעל החיטין מדין זכי' להקנות לבעל המעות ע"י שהוא יד של בעל המעות.

והנה בהא דהקשו בירושלמי איך אשה עושה שליח לקבלה ומשני דתמן התורה זיכתה לה, ביארו האחרונים דאין לעשות שליח לקבל דבר מחבירו כיון דאין לו שום זכות וכח בנכסי חבירו לזכות בהם, ולכן במתנה לא יועיל שליחות של המקבל מתנה, אלא דמה דיוכל לזכות מתנה ע"י אחרים הוא משום דהנותן מזכה להמקבל ע"י אחר, אבל במינוי השליחות של המקבל לא חל כלל ענין שליחות, ואם נימא כן יקשה למה יוכל השליח לזכות החיטין בשביל בעל המעות אפי' היכא דמינהו שליח לקנות החיטין, דהא אין להמשלח כלום כח בחיטין של בעל החיטין, ושוב יצטרך לזכות רק ע"י דהמזכה זיכהו ואז הוא גם שליח של בעל החיטין ושל בעל המעות ואיך זה מהני, וחוץ מה שקשה לסברא הנ"ל למה יועיל לקנות, עוד קשה מלבד זה דהא משמע בפירוש דשליחותי' קא עביד, הרי דחל דין שליח עליו על הקניית חיטין שעי"ז קונה החיטין, ולפי"מ שפירשו הירושלמי הא מבואר דלא חל עליו דין שליח כלל לזכות בחיטין של בעל החיטין.

ואפשר דהא דמשמע בירושלמי דלא שייך שליחות לזכות בשל חבירו, זה רק בשולח לקבל מתנה, אבל בשולחו לקנות עם מעות דאז הקנין נשלם ע"י המעות דהם תמורת החיטין, אז שייך שפיר דהוא שלוחו, דהא יש על מה למסור כחו דהיינו נתינת המעות שזה יהי' עיקר הדבר הגורם לקניית החיטין, ואפי' לא מסר לו מעות רק אמר לו שיקנה בהקפה, מ"מ הא הקנאתו של המוכר יהי' ע"י מי שמתחייב עבור קניית החיטין, ושייך כבר בזה ענין שליחות ליתן תיכף או לעשות התחייבות עבור החיטין, והוי כבר כיד שולחו ומדין זכייה הוא כעת במקום בעל החיטין להקנות החיטין לבעל המעות דהיינו ע"י עצמו שהוא במקום בעל המעות.

וזה בודאי אין להקשות דאיך אפשר לזכות מתנה ע"י אחר כשהמקבל לא שלחו לקבל, דנמצא דבאותו רגע הוא שליח של המקבל וגם שלוחו של הנותן מדין שלוחו של בעל הממון, דכשהמזכה מזכה בפירוש, מה דבעינן שיהי' שלוחו של בעל הממון אינו ככל שליחות, דודאי אין אומרים דשלוחו של אדם כמותו כאילו הוא הנותן, דהא הנותן עצמו נותן, אלא דבעינן שיהי' זה בגדר שליחות, אבל אינו עושה כאילו פעולה במקום המקנה והוי רק שליח של המקבל ולכן זה מהני.


בא"ד. וכיון דיכול ליקח שכר מאשה א"כ מעות שקיבל מבעל האשה הן הקדש. יש לעיין הא כששוכר פועל ואומר לו שכרך עלי חייב לשלם, וכיון דנתן לו הצבע לצבוע ולא אמר לו שזה על האשה לשלם הוי כאומר לו שכרך עלי, ולמה אינו מחוייב לשלם השכר, וכששילם ממילא כבר אינו יכול הצבע לתבוע להאשה.


כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא. עי' ברשב"א דביאר דאנן סהדי דדעתי' להקנות להן אע"פ שלא הקנה להן בפירוש עי"ש. והנה עי' בש"ך סי' רמ"ג דדעתו דקטן מגיל צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו מן התורה, ואין חילוק בזה בין דעת אחרת מקנה ללא דעת אחרת מקנה, ולא מצינו בש"ס לענין זה חילוק בין דעת אחרת מקנה ללא דעת אחרת מקנה, ובפחות מצרור וזורקו קונה רק מפני דרכי שלו', ולסברתו דאין שום עדיפות בזה דדעת אחרת מקנה, נמצא דגם דעת אחרת מקנה לא מהני שיזכה קנין גמור רק מפני דרכי שלו' [ועצם הדבר מה שייך אתי לאינצויי על קטן בזה צ"ע], וא"כ למה הקדש לא יגבו מכסות בניו הקטנים פחות מצרור וזורקו, והא משמע דאין לו בכסות כל בניו אפילו הקטנים ביותר.


הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא. יש לעיין הא כל זה כותב להפחיד המערער שלא יערער ע"י שיראה לו שטר בשם ריש גלותא, ומסתמא כוונתו בעיקר שיראה בב"ד, והא מבואר בשבועות דף ל"א א' באומר לחבירו יש לי חד סהדא ותא את קום התם ולא תימא ולא מידי דהא לא מפקת מפומך שקרא אפ"ה אסור משום מדבר שקר תרחק, והיינו דהבע"ד יחשוב שבודאי גם הוא יעיד ולכן יודה האמת ומ"מ אסור, וגם כאן אפילו שזה באמת שלו איך יטעון בב"ד טענת שקר כדי להשקיט את המערער.

ויש לחלק דהתם גורם ע"י שיחשוב שהוא רוצה להעיד וזה כמו שמעיד, משא"כ כאן מה שהבע"ד עושה להטעותו שיפחד מלעשוק אותו או להטרידו אין בזה חטא.


אין כופין אותו ריש גלותא למכור. והיינו משום שמא יערער, דהיינו יורשיו כמש"כ רש"י בדף ק"ג א' ד"ה אין כופין. וצ"ל דאע"ג דאין להם שטר ולא עדים שהי' השדה של אביהם, מ"מ היכא שיראו עדים את השטר יעידו שראו שטר כזה יוכל לערער. ולכאורה אם כן יהי' תרי ותרי דיש שטר דאביהם קנה ועוד שטר שהוא בעצמו קנה. וצ"ל דכיון דהשטר ביד הקונה הזה מוכחא מילתא דאינו אלא לכתוב בשם ריש גלותא אבל המכירה היא אל האיש הלוקח. ומבואר מזה דשייך שהריש גלותא יכתוב שטר אע"פ שלא הי' כאן מכירה אלא כדי שאם יבוא לערער לא יוכל, וכן מבואר בכל הסוגיא. והנה בתוס' גיטין דף ד' ע"א מבואר דאין לכתוב שטר עם עדים פסולים אע"פ שהדבר אמת דילמא אתו למיסמך עלייהו, אע"פ שאם יסמכו ע"ז מ"מ עצם הפסק שיפסקו עפי"ז יהי' כדין, א"כ איך מותר לכתוב שטר כזה בשם ריש גלותא דהא אין הדבר אמת. וצריך לומר דהיכא שאליבא דאמת הי' איזה קנין או התחייבות אסור שיופסק ע"י עדים הפסולים אפילו שהדבר אמת, אבל כאן דאין שום מעשה מכירה או התחייבות אלא סתם להשקיט ערעור של שקר מותר אפילו בדבר שאינו אמת.

ויש לעיין דהנה הקשו בתוס' בד"ה כגון, שהעדים בעצמם יכתבו שטר, ובין אם נפרש שיכתבו עוד שטר שהמוכר מכר להקונה האמיתי ובין אם נפרש שיכתבו שהריש גלותא מכר, יש לעיין דהנה מבואר בתוס' ב"ב דף ע"ז ע"א בד"ה חוזר, דלכתוב שטר בלי דעת המתחייב אין יכולים, דבזה גורמים אפושי שטרא על שמו וזה חובה לאדם ולכך אין יכולים לכתוב בלי הסכמתו. [וכבר נתבאר בס' אילת השחר ב"ב דף קס"ז למה צריך לזה תיפו"ל דהו"ל מפיהם ולא מפי כתבם], וא"כ למה פשיטא להו להתוס' דכאן יכולים לכתוב שטר בשם המוכר או בשם הריש גלותא דהא הוי חובה לו שיש עליו הרבה שטרות [העירוני לדברי נתיהמ"ש סי' ס' ס"ק כ'].

וצ"ל משום דאם יכתבו בשם הריש גלותא אין כאן משום אפושי שטרא דהא למעשה לא יראנו אלא אם יערער הריש גלותא שלא כדין, וא"כ יש לו עצה להריש גלותא שלא לערער ולא יהי' לו עליו אפושי שטרא, וכן אם יכתבו בשם המוכר הא לר"ת שם אמרינן דאם השטר השני על אותה השדה לא חיישינן שיחשבו שזה ב' מכירות שונות, ולכן זה לא חובה בשבילו, וכן להסברא הראשונה בתוס' שם דלא רוצה שיהי' קול שמכר שדהו, הא כאן בין כך יהי' קול שמכר את השדה, ובפרט דהשטר בשם ריש גלותא לא יראנו הלוקח אלא נגד מערערים.

והראוני דמדברי הרא"ש לא משמע כמש"כ, דהא כתב הרא"ש דהא דלא כופין את המוכר לכתוב שטר באופן דהקונה לא התנה ולא אמר לעדים חזו דשטרא אחרינא קבעינא, משום דאינו רוצה שיהי' עליו אפושי שטרא, הרי דכאן שייך הטעם דאפושי שטרא דאל"כ היו כופין, ומסתמא משום דכופין על מדת סדום, [עי' יש"ש כאן]. וע"כ צ"ל [אם לא נעשה פלוגתא בין הרא"ש והתוס'], דקושית התוס' רק לכתוב בשם הריש גלותא, וגם הרא"ש יודה דלגבי הריש גלותא אין החשש דאפושי שטרא כיון דכ"ז שלא יערער לא יצטרכו להראותו, משא"כ על המוכר שייך אפושי שטרא דלכן אין כופין אותו בלא אמר ע"מ, ממילא גם לעדים אין רשות לכתוב כשהמוכר אינו מסכים.

אלא דהא הבאנו דכל הטעמים שנאמרו שם בתוס' בב"ב דף ע"ז בטעם דאפושי שטרא לא שייך כאן לר"ת מחמת דלא יחשבו שזה שתי מכירות שונות כיון דשניהם על אותה שדה, וכן לא שייך דאינו רוצה שיהי' קול שמכר דהא בין כך יש כבר קול ע"י שכתב בשטר הראשון. וצריך לחלק דרק אם שני השטרות ללוקח אחד שייך הטעמים שכתבו התוס' בב"ב, אבל לב' בני אדם איכא תמיד אפושי שטרא. ומ"מ דברי הרא"ש צ"ב דהא כתב בב"ב שם דאפי' אמר המוכר לעדים ע"מ שיכתבו שטר מ"מ אם רוצה יכול לחזור מטעם אפושי שטרא, ולמה כופין אותו כאן לכתוב שטר אם אמר ע"מ, ולא עוד אלא אפי' אמר לעדים חזו דבעינא שטרא אחרינא כופין את המוכר לכתוב שטר, ולמה כופין את המוכר לכתוב שטר כיון דלשיטת הרא"ש כאן איתא טעמא דאפושי שטרא, ובודאי אין לומר דהכונה כאן כופין אם רוצה שיחול המקח, אבל בידו לא לכתוב שטר ויתבטל המקח.

וכן יש לעיין אם יש אפושי שטרא, א"כ גם אם נכתוב בע"כ יהי' פסול דהוי מפי כתבם דהא אין המתחייב מסכים, ונצטרך לומר דכופין עד שיאמר רוצה אני שיכתבו שטר, וכ"ז צ"ע.

והנה ברש"י לקמן דף ק"ג בד"ה אין כופין מבואר דהחשש שמא יערערו יורשי הריש גלותא, ולכאורה למה דוקא שמא יערערו היורשים. ואפשר דהנה הא בב"ב דף קע"ג ע"א מבואר פלוגתא דאביי ורבא באותיות נקנות במסירה, דלרבא אי"צ להביא ראי' שקנה את השטר דסגי בזה שיש לו השטר לבד לומר דקנה, ומבואר שם ברשב"ם דהלכה כרבי דאותיות נקנות במסירה לחוד וכמו דפסק אמימר שם לפי גירסתו בדף ע"ז. [והתוס' שם בד"ה אמר גרסו בדאמימר דאין הלכה כרבי], אלא דאיכא פלוגתא אם צריך להוכיח שקנה במסירה, או דסגי בזה שאוחז את השטר דמזה ראי' שקנה. ולפי"ז אפשר דס"ל לרש"י כהרשב"ם, וא"כ אפי' אם הריש גלותא יערער שהוא קנה את השדה, מ"מ כיון דנמצא ביד האיש הזה א"כ הא יוכל לטעון דקנהו מהריש גלותא, דהא השטר בידו ויהי' נאמן, דהא הלכה כרבא נגד אביי, ואין החשש כ"כ גדול שמא יערער, וע"כ פירש"י דהחשש הוא שהיורשים יערערו, והכוונה יורשים קטנים, ומבואר לקמן דף קי"ב דאם היתה השדה של אביו אז אין מקבלין עדים עד שיגדיל, ונמצא דכיון דיערערו היורשים אז לא יועיל מה דהשטר נמצא בידו שזה יהי' לראי' שהוא קנה ממנו, דהא אין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, משא"כ אם יהי' לו שטר מהמוכר דאז הערעור שרוצה לערער שיהי' של אביו, וכיון דיש לו שטר דהוא קנה מהמוכר ולא הי' של אביהם מעולם, דאז מבואר שם דמקבלים, דכשהקטן מערער באופן דלא הי' של אביהם מעולם הא מבואר דמקבלים עדים אף כשהוא קטן, ולזה רוצה רש"י לפרש חשש ערעור יותר גדול.


לימא פליגא דבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית. עי' ברשב"א דביאר דלר' יוחנן דעת המוכר תמיד להקנות לבעל המעות, ולכן רק לבני מערבא הי' קשה להגמ' דכיון דאין דעתו לבעל המעות למה הוא יקנה. ויש לעיין דהא בחיטין וחיטין קני משום דשליחותי' קא עביד, א"כ כאן אם אינו רוצה לקנות לריש גלותא אלא לעצמו למה לא יקנה לעצמו אע"פ שאין המוכר חושב ע"ז, מי גרע מאם רוצה לקנות למשלחו אע"פ שהמוכר אינו חושב להקנות למשלחו. וצ"ל דבחיטין וחיטין כיון דהמקנה מקנה לו יכול לקנות בשביל מי שרוצה, דתלוי בדעתו, משא"כ באם המוכר יקנה לריש גלותא אין בכחו לקנות לעצמו אע"פ שהריש גלותא אינו קונהו, והיינו דהא דקונה בחיטין וחיטין למשלחו הוא מכחו, דכיון דיכול לקנות לעצמו יכול לקנות למשלחו דהזכי' היא אליו, אלא כיון דשליחותי' קא עביד זוכה למשלחו כמו שיכול לזכות לעצמו, משא"כ באומר לקנות לריש גלותא שהמוכר מכוין להקנות להריש גלותא, זכייתו להריש גלותא היא ישירה ולא מכחו.

ולפי"ז נמצא נפק"מ לגבי תחומין, דכתבו התוס' בב"מ דף י' ע"א לחד תירוצא דאי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מכח דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי' יהי' כרגלי הממלא כיון דחבירו זוכה מכח זכייתו, וא"כ בכל זכי' שאומרים לו לזכות לאחרים אינו נקרא זכי' מכחו ויהי' כרגלי מי שזיכו בשבילו, משא"כ בחיטין וחיטין שרוצה להקנות להשליח ומכחו וזכייתו זוכה להמשלח דאז יהי' כרגלי השליח. (מהדו"ק)


לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא. מסתבר דלא רק משום דיכול לטעון דלא רוצה גם יקרייכו וגם שזה זילותא בשבילו, לכן יכול לומר דאינו רוצה לכתוב שטר, ולולא זאת הי' מחויב לכתוב, דמסתבר דגם בלי טענה הזאת יכול לומר דאינני מחויב לכתוב לך שטרות במה שאין לי שום שייכות, אלא דלרווחא דמילתא קאמר זה, אבל גם בלי טענה זאת ג"כ אין לחייבו לכתוב שטר על מה שאין לו שום שייכות.

אלא מ"מ משמע דאי הי' גילוי דעת דרוצה יקרייכו אז היו מחייבין אותו לכתוב שטר כיון דרוצה קצת ביקרייכו, וצ"ע למה בכלל שייך לכוף לכתוב לו שטר.

וכן יש לעיין למסקנא דהמוכר מחוייב לכתוב שטר באם אמר הלוקח ע"מ דאז כופין אותו ומה שייך כפי', וכאן ע"כ אין הכונה דבל"ז אין מכירה, דאז אם הי' תנאי דבל"ז בטל המכירה לא שייך לכוף, אלא דאם לא ירצה לכתוב בטל המכירה דאז אין כופין, וע"כ דאין זה תנאי לבטל המכירה אלא דמכריחין אותו לכתוב, וצריך טעם מאיזה דין הוא, וצ"ע אם שייך לומר מדין כופין על מדת סדום, וביש"ש כתב כן.

ובתוס' ד"ה כגון כתבו דמיירי דהעדים אינם רוצים לכתוב, ולכאורה הא כשא' רוצה שיעידו לטובתו מחוייבים להעיד, וע"ז כתיב אם לא יגיד ונשא עונו, ונהי דאין זה אלא בב"ד, מ"מ למה לא נכוף אותם וכן את המוכר מדין השבת אבידה, דהא להעיד בב"ד יש בזה משום השבת אבידה כמבואר בראשונים [עי' ברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי], א"כ כאן נהי דלא קאי על זה הפסוק דאם לא יגיד, מ"מ יהיו מחויבים לכתוב לו שטר מדין השבת אבידה, ויש לעיין אם זה משום דגם בהשבת אבידה אין דין כפיה, או משום דאין זה ממש כהשבת אבידה דמי יימר שיבואו לערער וכה"ג אין חיוב מדין השבת אבידה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א