רשב"א/בבא קמא/קב/ב

רשב"א בבא קמא קב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה. ופחתו דקתני בברייתא בתרייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפחתו דברייתא קמייתא כיון דאוקי כרבי מאיר וקני ליה בשינוי אם כן אפילו פחתו באונס פחתו לו דברשותיה איתניס ופחתו דברייתא בתרייתא דאוקי כר"י דלא קני להו בהאי שינוי דלאו שינוי גמור הוא לדידיה אלא כשינוי דצבע אם פחתו באונס לא פחתו לו ואין מטילין עליו אלא פחת דידו על התחתונה להפסיד שכרו דכל המשנה ידו על התחתונה, וכן הדין לאוקמתא דרבי אליעזר דמוקי להו תרווייהו כרבי מאיר דאילו לאכילה הוי שינוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שינוי גמור ולא מפסיד אלא שידו על התחתונה. והא דתני הותירו לאמצע דוקא בשנתן לו בתורת עסק ולאמצע דקאמר למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה קאמר ואם לא נתנה בתורת עסק אלא דשווייה שליחא בעלמא אם הותירו הותירו כולן לבעל המעות.

הא והא רבי מאיר ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה. כלומר, בשנתכווין לו ליקח חטים לאכילה חטים דוקא קאמר ליה ובהקפדה קאמר וכשלקח שעורים שינוי גמור הוא וקנאו בשנוי והילכך בין פיחתו בין הותירו לשליח פחתו והתירו כגזלן גמור שמשלם כשעת הגזילה. אבל לסחורה לא בהקפדה גמורה קאמר לפיכך אם הותירו לאמצע שאין זה שינוי גמור. ומיהו כיון דשנה ממה שאמר לו בעל המעות קנסינן ליה דידו על התחתונה ואם פחתו פחתו לו.

אחיכו במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות. דבשלמא לר' אלעזר דאמר דאפילו לרבי מאיר כל לסחורה אינו שינוי גמור דלאו בהפקדה (אמר לו) [איכא למימר] דבכל מידי דאית ביה רוחא ניחא ליה ולא בטל שליחותו לגמרי ושליחותא דבעל הבית קא עביד וקני בעל המעות [בש"מ _ וכטעמא דקא מפרש ר' אבהו בחטים וחטים] אלא לרבי יוחנן דאמר משנה ולא הוי שלוחו ומיהו שינוי לא הוי דליקני ומכל מקום קונהו בעל המעות. ומיהו למסקנא הא אפריקא [קשיא] דבני מערבא דטעמא משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות כדקני ליה בחטים וחטים וכדאתקפתיה דרב שמואל בר ססרטי ור' אבא נמי דדחה דברי ר' אבהו, ואף על גב דבמערבא מחכי עלה לא שבקינן דרבי יוחנן ורב שמואל בר ססרטי דיהיב ביה טעמא ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים, ולרבי יהודה דקיימא לן כוותיה בין לסחורה בין לאכילה ואף על פי ששנה לגמרי אם הותירו הותירו לבעל המעות דדעתו של שליח לא אתי לקנות ולזכות לעצמו אלא לבעל המעות ואם פחתו לשליח דקנסא הוא ומשום דשינה בשליחותיה ואם הותירו אם ניתן לו בתורת שותפות הותירו לאמצע ואם לא נתנו בתורת שותפות הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח.

שמעינן משמעתין תרתי, דכל היכא דנתכוין לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין רבי יהודה לרבי מאיר, ומיהו דוקא בשיש עדים ששלח בהן יד לעצמו או שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכדאמר לקמן בפרק הגוזל ומאכיל (קטז, ב) גבי שיירה שהיתה מהלכת במדבר אמר רמי בר חמא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר מפליג פליג לא אמר לא פליג רבא אמר הכא בפועלין עסקינן וכדרב יהודה אמר רב דאמר [לפנינו: וכדרב דאמר רב] פועל יכול לחזור ואפילו בחצי היום אמר מהדר הדר ביה לא אמר לא מהדר. ושמעינן נמי משמעתין דכל היכא דמתכוין לזכות לבעל המעות זכה בעל המעות, ואף על פי ששנה בדבר שבעל הבית מקפיד בחטים ושעורים ולאכילה דלרבי יהודה הותירו לבעל המעות אליבא דרבי יוחנן, ומסתברא שהמקבל עסק אם שלח יד במקצת העסק ומתעסק בשאר עסק והרויח סתמא לבעליו ואם פחתו פחתו לו דקם ליה ברשותיה כולה לאונסין משעה ששלח יד במקצתו, ואם הותירו לבעל המעות דמסתמא לדעתו הוא מתעסק ואם שותף הוא הותירו לאמצע כענין שאמרו בפרק בן סורר (סנהדרין מב, א) בבא במחתרת כי אוקמיה רחמנא ברשותיה להתחייב באונסין למיקנא ממש לא מידי דהוה אשואל. ועוד מסתברא לי דאפילו אם החזיר אותו מקצת שנטל במקום שנטל והרויח בו מה שהותיר לבעל המעות אי לאמצע אם הוא שותף, ואין צריך לומר לדעת הפוסקים כרבי ישמעאל (לקמן קיח ב) דאמר בגונב סלע מן הכיס למקום שנטל יחזיר ואין צריך דעת בעלים אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר צריך דעת בעלים אני אומר כן לפי שזה מתכוין לזכות לבעל המעות ולא גרע מכסות אשתו ובניו וצבע שצבע לשמן משלו כדעת רבי יוחנן, ואפילו כדעת רבי אבהו דאמר שליחותייהו קא עביד דהכי נמי שליחותייהו דבעל המעות קעביד, ואם נפשך לומר כל שנעשה עליו גזלן במעשיו אף על פי שהוא מתכוין לזכות ולקנות לבעל המעות לא קנה בעל המעות אלא אם הותיר לעצמו, ותדע דהא לרבי מאיר דקני בשינוי גמור כגון (שנתכוין) [שנתן _ ש"מ] לו לאכילה לכולי עלמא חטים ושעורים אם הותירו הותירו לו ואף על פי שאין דעת השליח לקנות בשינויו. י"ל דלמא לרבי מאיר כל ששינה שינוי גמור ועבר על דעת בעל הבית מתכוין הוא לקנות לעצמו ושינוי זה הוא מוכיח על כונתו. ואי נמי י"ל דשאני התם דכיון דבשנוי זה מוציאו מרשות בעלים וקנאו בו אי אפשר למר שבמה שקנאו והוציאו מרשות בעל המעות בו בעצמו יקנה בעל המעות דהיאך אפשר לומר שקנין לעצמו וזכייתו [בש"מ: בכוונתו] לבעל המעות שהן שני הפכים באין לו כאחד הא אי הא לא הא. ואם נפשך לומר עוד אילו שלח יד בעסק לקנות לעצמו היאך עושה סחורה במעותיו של זה והאמר רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ עד, א) הני בי תרי תלתא דיהבי זוזא לחד למיזבן להו מידי זבן לחד זבן לכולהו ולא אמרן אלא דלא ציירי וחתימי אינש אינש לחודיה אבל ציירי וחלתימי אינש אינש לחודיה למאן דזבין זבין, אלמא אף על גב דכשמשך זה מקח זה [לא] נתכוון לכולם ולא נתכוין לקנות אלא לחד מינייהון ואפילו הכי אמרינן לאו כל כמיניה לעשות סחורה (לאחד ודלא לזכות לו[) [לאחר לזכות לו _ ש"מ ותשו'] במעות שאינן שלו. י"ל דשאני (אחד) [התם] דבכל כי הא לא אמרינן מי הודיעו לבעל חטים לפי שדעת המוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או לבעל המעות אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל מעות ולא קונה ממנו לא. ואם תאמר והרי שנינו בתוספתא בבבא מציעא פרק ד' (קי, א) הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לו לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין מידו בעל כרחו, אלמא אפילו בלוקח (בעצמו) לא קנה שאי אפשר לו לעשות סחורה לעצמו במה שנתן לו בעל המעות לקנות לו (אלמא) [אלא _ ש"מ] כל שידוע [שקנה _ ש"מ] במעות שנתן לו חבירו ליקח לו כל מה שלקח באותן מעות הרי הוא לבעל המעות, י"ל דשאני התם דכיון שקנה סתם ושכירו הוא ידו כידו של בעל המעות דעד שיחזור בו בפירוש מסתמא לבעל המעות הוא קונה וכמו שכתבתי למעלה.

אלא שאין אני רואה כן דעת הרב בעל מתיבות, שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן בקידושין בריש פרק האומר לשלוחו (קט, א) ברבה בר בר חנה דיהיב זוזי לרב דזבן ליה ההיא ארעא אזל וזבניה לנפשיה ואמרינן [דקנאה רב] דהני מילי בשלקחה רב במעות של עצמו אבל אם ידוע שלקחה באותן מעות שנתן לו רבה בר בר חנה קנאה רבה בר בר חנה, והביא ראיה מן התוספתא זו שכתבתי ואף על גב דהתם רב בפירוש קנאה בשם עצמו, וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל (שכתב) בפרק המקבל (ב"מ קד, ב) שהוא ז"ל כתב היכא דשקיל אינש עסקא מחבריה לאיעסוקי ביה ואזיל ליה לדוכתא אחריתי ובע' למיפלגי' ההוא עסקא או לזוזי דעסקא קמי בי דינא אדעתא למישקל איהו פלגא דבתורת מלוה לאיעסוקי ביה לנפשיה כי היכי דלא למיתן רוחא למריה דעסקא שמעינן משמעתא דרבא (שם) דאמר להכי קרי ליה עסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבית לך ולא למשתי בה שכרא דלית ליה למיפלגי' לממונא למישקל פלגא לאיעסוקי ביה לנפשיה דלאו אדעתיה דעביד הכי יהבית ניהליה הלכך אי אתני הדין תנא לפני כל בית דין שבעולם לא מהני תנאי כלום. ועוד אי מהני תנאה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואף על גב דלאו אדעתיה הכי יהבינן ניהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוינן ליה לכוליה גביה כי מלוה ושקיל לרוחא לחודיה ואם כן מאי אהני לך דעביד עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי עליה ולבטולי מצי בטיל, עד כאן. הנה שהרב ז"ל סבר שמה שכתב שאם רצה מקבל העסק להתעסק בו ולהרויח לעצמו אפילו אמר והתנה בפירוש בפני עדים לאו כל כמיניה ועל כן אם עשה כן מוציאין מתחת ידו, וצריך לי עיון שהרי אינו נראה כן מתוך שמועתינו וכמו שכתבתי.

הא דאמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא. מדקאמר נעשה כמי שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב בית דין מתנה ועל דבר זה קאמר. ולא היא, דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא לגבי שאר מילי אם כן היאך מייתי ראיה בשלהי פרק נערה שנתפתתה (בתובות קב, א) דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו דבמקדיש עביד בה רבנן תקנתא ולא בשאר מילי. אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח להן ואף על פי שלא הקנה להן בפירוש ומשום דאמדינן ליה לדעתיה אמרו נעשה כמי שהקנה, וכמוהו בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה ואחרים יש (בגיטין) [בש"מ _ בגמרא]. ומכל מקום איכא למידק דלדברי ר' אבא לא הקנה להן בשעת קנייה דנימא דשליחותייהו קא עביד לזכות להן מיד המוכר אלא לאחר שקנאה הקנה אותן להן מדקאמר כל המקדיש. ועוד דר' אבא הוא דנדי מההוא טעמא דר' אבוה דמוקי מתניתין בטעמא דשליחותייהו עביד ואם כן קשיא היאך קנו ומזכה להן. וי"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר בדעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מידי הקדש דאורייתא. ודכותה איכא בריש פרק השוכר את הפועל במסכת ע"א (סג, ב) גבי חנוני המקיפו כיון דחנוני המקיפו מקנה ליה דינר בכיסו. כנ"ל. עוד נ"ל לאו משום הקנאה אלא משום דסבירא ליה דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו, ודכותה בנדרים פרק השותפין (מו, א) במשנת היה לו מרחץ ובית (הכסא) [הבד _ ש"מ] ביד אחרים, וזה נראה לי עיקר.

מכלל דמיקנא מיהא קני לימא פליגא דבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטים וכו'. איכא למידק אפילו לרבי יוחנן דלא בעי שיודיעו היאך קני זה דשאני הכא דקנה בשם ריש גלותא וכיון שכן לריש גלותא הוא מתכוין לקנות ולא לזה. וי"ל דלרבי יוחנן לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו שהרי כל שהלוקח לוקח סתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו ואפילו הכי לדעת רבי יוחנן לבעל המעות וכיון שכן בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו לעולם דעת המוכר למי שהדעת בעל המעות [בש"מ _ למי שהמעות שלו] אבל לבני מערבא דבעו שיודיעו לבעל חטים היאך קנה זה, ופרקינן כגון דאודעיה לדידיה.

ולענין דינא: כיון דקיימא לן כרבי יוחנן דלא בעינן שיודיעו אף הכי נמי קנה ואף על גב דלא אודעיה לדידיה. ונראה שמשום כך השמיט הרי"ף ז"ל לההיא דאמרינן כגון דאודעיה לדידיה. ובתוספות נראה שסבורים דע"כ צריך שיודיעו לעדים שאם לא כן מאין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שקנה בפירוש בשמו ומאי שנא מהאומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני שמקודשת לאותו שקבלה המנה על שמו (קדושין ז, א). והראיה שהביאו מקידושין אינה ראיה לפי הנראה בעיני, דהתם על כרחך בדוקא קאמר לה והיא גם היא אין דעתה להתקדש אלא למי שקבלה המנה בשמו ואי אפשר לקדשה בשם אחר ותהא מקודשת לו, ועוד דכל הני טעמי דשייכי במכר משום יקרא דריש גלותא ופנוחי לא שייכא כלל בקדושין. אבל מכל מקום נראה לי שהדין אמת, דנהי שהמוכר דעתו למכור לבעל המעות מכל מקום על כרחנו לא לבעל המעות דוקא אמרינן שאילו היה דעת בעל המעות לקנות למי שקונה בשמו ודאי קונה לכולי עלמא ואין צריך שטר אחר מבעל המעות אלא שאני אומר שדעת המוכר להקנות לבעל המעות עצמו או למי שהוא לוקח לו ובשמו, וההיא דאין לו בכסות אשתו ובניו ההיא לא לקחן מיד המוכר לשמן דאילו כן לא אמרינן מי הודיעו שהרי הודיעו הבעל כיון שלוקח מן המוכר בפירוש בשמן, ולשמן דקתני בכונת לשון קאמרי כלומר לצרכן, וכיון שכן אם קנה בשם חבירו מנלן דלא קנה חבירו ושהוא לא לקח בדוקא לו כיון שקנה בשמו. ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא הא לרבי יוחנן מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא אף על גב דלא אודעי ליה למוכר ולא לעדים היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד אי נמי לפנוחי הא לאו הכי אפילו בא חבירו ששטר מקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה. כנ"ל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.