אילת השחר/בבא קמא/קב/א

אילת השחר בבא קמא קב א

דף ק"ב ע"א

לכם לכל צרכיכם. הק' בפנ"י איך יהי' מותר ליתן למשרה וכבוסה, הא אוכלי אדם אסור ליתן לבהמה אע"ג דהוי הנאתן וביעורן שוה, א"כ למה מותר ליתן דבר הראוי לאוכל אדם למשרה וכבוסה, ונהי דלא צריכי הנאתם וביעורם שוה, מ"מ הא ראוי לאכילה והוי כהפסד כשנותנן למשרה וכבוסה, וכן לרבנן למה צריך לטעם דאין הנאתם וביעורם שוה גם בל"ז צריך להיות אסור דהוי הפסד. והי' אפשר לומר דמה שזה מתשמישי האדם מותר להשתמש אפי' שיכול לעשות בו דבר יותר טוב ואין זה נכלל באיסור הפסד, ורק באוכלי בהמה דהם מותרין מצד אכילת הבהמה ואין היתרן משום שזה מתשמישי האדם, דהא אם באנו להתיר ליתן לבהמה מחמת שזה מצרכי האדם, א"כ לגבי הבעלים אין הנאתם וביעורם שוה, ומחמת שמרויח ממונו דהיינו שבהמתו תתפטם הא הוי סחורה כמשנ"ת לעיל. וע"כ דהיתר אכילתם הוא מצד עצמם, דהתורה התירה להאכיל פירות שביעית לבהמה, וכיון שכן לא הותר מה דראוי לאדם, אבל מה שהיתרם מחמת דהוי מתשמישי וצרכי האדם לא איכפת לן אפי' שזה ראוי להאדם עצמו לאכלם.

אלא דעדיין יקשה לר' יוסי דגם מה שאין הנאתו וביעורו שוה מותר אם זהו צרכי האדם, יקשה למה אסור ליתן אוכלי אדם לבהמה, נהי דמחמת היתר המיוחד שהתירה התורה ליתן לבהמה לא נכלל אוכלי אדם, מ"מ יהי' מותר מחמת דרשא דלכם דמרבינן לכל צרכיכם וכמו משרה וכבוסה, ואע"ג דלגבי הנאת הבעלים הם כהנאתם אחרי ביעורן, הא לדידי' שרי לכל צרכיכם אפילו אין הנאתו וביעורן שוה, וע"כ צ"ל דרק משרה וכבוסה דהם דברים שמועילים לגוף האדם עצמו שהוא צריך ללבוש בגדים לכן מקרי לכל צרכיכם, אבל אכילת הבהמה אינו מצרכי האדם, ומחמת מה שיהי' לו ריוח הא אינו מותר דהוי סחורה, והיתרם הוא רק מצד עצמם, ולכן היתר זה הוא רק במה שאינו ראוי לאדם ומה שראוי לאדם אינו בכלל ההיתר, אבל תשמישים שהם לצורך האדם אין נפק"מ אפי' אם ראוי לדבר יותר טוב להאדם. ועי' בחזו"א שביעית סי' י"ג סק"ו וצ"ע.

ומ"מ אף לפי הנ"ל לבשל דבר שטוב בלי בישול אסור, כיון דמפסיד את הדבר והבישול עצמו אינו התשמיש של הפרי אלא הכשר לאכלו נמצא דמפסידו, אבל משרה וכבוסה דכעת עושה תשמישו להשביח דבר אחר שפיר הי' מותר אם הנאתו וביעורו שוה, ולר' יוסי דלא בעי הנאתו וביעורו שוה באמת מותר, וכל דברינו אינו אלא להערה, ולהלכה צריך בירור בהסוגיות השייכות לזה.

רש"י ד"ה סתם עצים. ואסירי לאחר הביעור אף להיסק. יש לעיין דהא לאחר הביעור להני דס"ל דצריך לבער ולכלות ממש למה אסור להיסק, ומ"ש מעצי כלאי הכרם דמותר ליהנות בדרך היסק למ"ד אין שבח עצים בפת, ואפי' להני דס"ל דחיוב ביעור היינו להפקיר, מ"מ משמע דמודו דאין איסור בשריפה וא"כ למה אסור. ואין לומר משום דכלאי הכרם וערלה מותר משום דהוי נעשית מצותם משא"כ בפירות שביעית, דהא אין דין בפירות שביעית שאפרן אסור, דבשלמא באיסוה"נ כגון ערלה וכלאי הכרם דלולא שנעשית מצותם הי' צריך להיות גם אפרן אסור, אבל בפירות שביעית דאינם מאיסורי הנאה ואין דין דאפרן אסור א"כ למה יהי' אסור ליהנות מההיסק, ובשלמא לפני זמן הביעור דלא ניתן להפסד אלא שהיכא שהנאתו וביעורו שוה, זה מה שנתנה תורה לעשות בו, משא"כ מה שהנאתו אחר ביעורו, אבל אחר הביעור הא מצד ההפסד אין איסור, א"כ כשמסיקו מה איכפת לן אם אח"כ נהנה ממנו.

וצ"ל דכוונת רש"י כשעבר זמן הביעור ולא קיים מצותו דאז הוא נאסר בהנאה, וכיון שאינו מהנשרפין לכך אפרן אסור ליהנות. ולפי"ז אין זה אסור מצד קדושתו, אלא דמחמת זה צריך לבער, וכשעבר ולא ביער אסור בהנאה אפי' בהיסק. ואין ראי' דס"ל לרש"י דלפני הביעור הי' מותר בהיסק, דלפני זמן הביעור אסור מחמת דפירות שביעית הראוי לצבוע לא ניתן להיסק, אלא אפי' אחר הביעור דאז כבר אינם אסורים מחמת דלא ניתנו אלא לדבר שהנאתו וביעורו שוה, מ"מ אסור אף להיסק מחמת איסור הנאה שיש בהם. ועי' במהרש"א מהדורא בתרא.

רש"י ד"ה לתוך המשרה. אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה. והק' ברעק"א מה צריך לטעם דהוי סחורה, דהא אף לעצמו דלא הוי סחורה כדקתני בשביעית דמותר לצבוע בעצמו מ"מ הכא אסור כדפרש"י דדומיא דלאכלה בעיא דהנאתו בשעת ביעורו.

ואפשר לומר דהנה מקרא דלכם הא מרבינן לכל צרכיכם אלא דבעי דומיא דלאכלה, והנה צרכיכם מתפרש צרכים כגון תשמישים שהם לצורך האדם וכן ריוח ממון דזה ג"כ מצרכי האדם, ובלי הא דבעינן דומיא דלאכלה, הי' מותרים צרכיו כגון לכבס דצריך לכבס את בגדיו וכן צריך לפשתן להשתמש בהם, וס"ד דלכן יהי' מותר להשרותן ביין של שביעית, וכן הוא צריך למלוגמא וזילוף, והנה זילוף אע"פ שנהנה עם ביעורו, מ"מ נתמעט משום דאינו שוה לכל אדם, והתם אם אינו דומיא דלאכילה מחמת דמצד הנאת תשמישו אינו ראוי לכל אדם רק למעונגים, לא נשאר עוד טעם שנוכל לדון להתירו מצד צורך האדם, דהא חוץ מהנאת הזילוף אינו כלל לצרכי האדם, אבל משרה וכביסה יש לדון מצד צרכו דהבגד יתכבס, ועוד יש לדון מצד צרכו להרויח ריוח ממון דע"י הכיבוס מתייקר ומשתבח הבגד, והריוח ממון יש הרבה פעמים שהוא תיכף בנתינתו לתוך היין, אמנם ריוח ממון אינו מצרכיו שהתירה התורה, דהא דרשינן לאכלה ולא לסחורה, נמצא דכדי לאסור לתת להמשרה וכביסה צריך לשני טעמים כדי לאסרו, דמצד מה שהוא צריך לבגד נקי וזה תשמישו וא"כ יהי' נכלל בלכם, ע"ז אמרינן דהנאת בגד שנתייפה אינו דומיא דלאכלה, משום דההנאה הזאת אינו אלא לאחר ביעורו, ומ"מ צריך להוסיף עדיין דאין להתירו משום דיש בו ריוח ממון דלפעמים הנאה הזאת היא מיד, וזה ג"כ מצרכי האדם אע"פ שאינו מתשמישיו מ"מ הוא מצרכיו, וע"ז אמרינן דצורך זה דהיינו ריוח שזה סחורה נתמעט ואינו מהצרכים שהתירה התורה, אע"פ שהנאה זאת באה יחד עם הביעור.

ונמצא לפי"ז דבלא המיעוט דלאכלה ולא לסחורה לא היינו ממעטים ממה דאין הנאתו וביעורו שוה אלא כגון עשיית אפיקטויזין שבזה אינו מרויח ריוח ממוני שנוכל להתירו מצד הנאת ריוח ממון, וכיון דאין הנאתו וביעורו שוה אין כבר שום טעם להתיר אפי' אם ריוח ממון הי' מהדברים שהם הותרו מפירות שביעית, אבל בדברים שיתכן שיש לו כבר הנאת ממון, אז לולא דמיעטה התורה דריוח ממון אינו מהצרכים שנתרבו מלכל צרכיכם, הי' מקום להתירו מצד הנאת הריוח שזהו לפעמים כבר כעת, דכל רגע ורגע הוא מתעלה בדמיו כשנשרה, אע"פ שתיקון הבגד יהי' אחרי ביעורו, לכן צריך להוסיף דגם מצד זה אין להתיר כיון דריוח ממון שיש לו כעת דהיינו סחורה צורך זה נתמעט ולא הותר.

תוד"ה הנותן. עי' ברא"ש דג"כ ס"ל כהתוס', ובתוך דבריו כתב דמשמרם בקרקע כדין שמירת כספים, משמע דאין לו להתנות שישמרם יותר מאשר דינם להשמר מדין שמירה של תורה, וצריך טעם כיון שיכול להתנות שרוצה שילוה דוקא על כסף וזהב אע"פ שאין כזה חיוב, למה לא יוכל להתנות שישמרם בדוקא במקום שאינו מחויב עפ"י דין לשמור חפצים כאלה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א