אילת השחר/בבא קמא/קג/א

אילת השחר בבא קמא קג א

דף ק"ג ע"א

כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות. והיינו דה"נ כיון דלא הודיעו ללוקחין שהמעות לר' כהנא לכן לא קנאן ר' כהנא, הנה התוס' לעיל ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו לבעל חיטין הסתפקו דלבני מערבא דס"ל דלא קנה בעל המעות החיטין כיון דבעל החיטין לא ידע להקנותן לכן זוכה השליח, או דגם השליח לא זכה דהא לא התכוין לזכות לעצמו, ולכאורה כאן אם המוכרין זכו המעות כיון שלא זכה ר' כהנא שפיר הוי ריבית, דהא זכו שמונה זוזים ונותנין אותם לר' כהנא אע"פ שלא קיבלו ממנו אלא ד', אבל אם גם הם לא זכו נמצא דהמעות שייכים להקונים של הכיתנא ואין כאן של ריבית, אלא דאין להמוכרין רשות לתת כסף של הקונים לרב כהנא.

כיתנא ממילא הוא דאייקר מיגזל גזלוה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. הרי דאע"פ דלא הי' בדעתם לגזול לעצמם הכיתנא אלא לאחרים, וכן הכסף לא יקחו לעצמם, מ"מ הם גזלנים, ועי' באמרי משה סי' ל"ג שהאריך להוכיח דגוזל ע"מ ליתן לאחרים הוי גזלן, ודלא כדמשמע מהדברי משפט דכה"ג לא הוי גזלן.

ורב לטעמי' דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. מבואר לפי"ז דמ"מ אי בשעה שמכרו הכיתנא אמרו דזה של רב כהנא הי' מותר. ויש לעיין אם זה משום שזה קנוי לר' כהנא קנין לגבי מי שפרע, או אפילו אינו קנוי כלל מ"מ כיון דאמר זה של ר' כהנא לא מיחזי כריבית. ולכאורה יותר מסתבר דרק משום דזה באמת קנוי קצת לר' כהנא, ולרש"י דמיירי דלא הי' להם כיתנא בשעה שפסקו אלא דיצא השער, יהי' לפי"ז ראי' דס"ל דבנתינת מעות ואין לו מ"מ כיון שיצא השער קנוי לגבי מי שפרע, ועיין בב"מ דף ס"ב ע"ב בפנ"י ורעק"א דהביאו פלוגתת הפוסקים בזה.

יוליכנו אחריו אפילו למדי. ובלא נשבע אינו מחויב כלום אפילו להוציא עד חומש נכסיו אינו חייב, והיינו אע"ג דהחזרת גזילה אינו נחשב כמצוה דלחבירו דנתמעט מאפס כי לא יהי' בך אביון בב"מ דף ל' דשלך קודם לשל חברך, מ"מ כיון דהחיוב לחבירו הא תלוי לפי מידת חיובו לחבירו, דהא אם ימחול לו אינו חייב, ואפילו לא ימחול לו לגמרי אלא יפטרנו מטירחא ומלהוליכו למדי הא בודאי יפטר מלהוציא הוצאות, א"כ הרי חיובו רק כפי מידת זכות שיש לחבירו עליו, וחיובו שיש כלפי חבירו הא אינו אלא עצם הגזילה לכן אינו מחוייב כלל יותר, [ובמנחת חינוך מצוה ק"ל סוף אות א' עמד בזה למה אינו מחויב להוציא עד חומש נכסיו].

ויש לעיין בנשבע דחייב להוליך למדי אע"פ שזה הרבה יותר מהגזלה ומחומש נכסיו, אם משום דגזה"כ דזהו חיוב מצוה שלו אבל אין בזה מחמת זכותו של הנגזל להוציא עבורו כסף, או דגילתה תורה דאז יש להנגזל עליו זכות שצריך להוציא עבורו, ומהא דמהני תקנ"ח לשים בב"ד, משמע קצת משום דאז אין חיוב מצד זכותו של הנגזל לכן הוי ככל גזילה דאינו מחויב להוליך למדי, ועמש"כ לקמן דף ק"ג ע"ב בד"ה ור"ט.

תוד"ה הגוזל. כגון שנשבע מעצמו וכו' א"נ מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שו"פ. והיינו כדכתב בגליון דמיירי דכפר הכל חוץ מפרוטה והודה דהי' חייב עוד פרוטה. והנה מהא דטרחו למצוא אופן זה, משמע קצת דלא ברירא להו כל כך אם באמת חייב גם על שבועה שנשבע מעצמו, דמהא דשבועת העדות לא מצינו רק דחייב גם שלא בפני ב"ד, אבל אולי רק על דבר שב"ד מחייבין עליה שבועה. ויש להבין בזה קושית הרשב"א בדף ס"ה ע"ב דהקשה בהא דנשבע ד' פעמים דאיך נשבע דהא הי' חשוד על השבועה דאין משביעין אותו.

וכבר תמה בחזו"א ס' כ' ס"ק י"א דהא חייב גם בקפץ ונשבע, ולקמן דף ק"ח כתבנו דמ"מ צריך שכפירתו ע"י השבועה תוסיף, אבל להתוס' דכאן אפשר דצריך שהי' חייב על טענה כזאת שבועה, וכשהוא חשוד ונשבע לשקר דאז עפ"י דין אין חיוב שבועה, ואפילו אם מה"ת הי' מתוך שאיל"מ הא מיהת השבועה לא שייך שתועיל לכן הוקשה להרשב"א.

ולפי"ז אם החשוד על הממונא חשוד אשבועתא, ומבואר בתוס' בב"מ דף ג' ע"ב דלכן לא הי' שייך להשבע שבועה שלא שלחתי בה יד דהוי בזה גזלן לא שייך להשביעו מה"ת, וכן בנסכא דר' אבא לא הי' כלל חיוב שבועה כזה, וא"כ הא נוכל לפשוט ממתני' דגזל ונשבע על פרוטה דחייב קרבן שבועה הרי דהי' שייך חיוב שבועה על טענת גזילה, ואם חשוד אממונא חשוד אשבועתא נמצא דכה"ג אין דין שבועה ולמה חייב קרבן שבועה על תביעה כזאת.

בא"ד. עי' קושית הרש"ש ומשנ"ת בזה לקמן דף ק"ה ע"א ברש"י ד"ה לפי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א