אילת השחר/בבא קמא/נא/ב

אילת השחר בבא קמא נא ב

דף נ"א ע"ב

רש"י ד"ה כגון. ולשמואל וכו' מוקי לה במלא ספוגות בקרקעותיו דאין כאן חבט. בחזו"א סי' ב' ס"ק י"ד כתב דההבל תמיד מקדים והורגו לפני החבט, ולפי"ז אף לשמואל לא הי' צריך רש"י לאוקמי במלא ספוגין, אלא דנהי דהי' בו חבט מ"מ כעת שהוסיף הבל נהרג השור רק ע"י ההבל, וע"כ חיובו רק משום ההבל דההבל הורגו לפני שנחבט ואין כבר אפשרות לחייב את הראשון כיון דכעת שיש הבל אין החבט מזיק. וכמו"כ העירוני במה דקאמר בגמ' דף נ' ע"ב וא"ת לחבטו ולא להבלו וכו', ואיך יתכן לומר כן הא א"כ איך יתחייב על החבט הרי ההבל הרגו קודם, ואיך יצוייר שיתחייב בעל הבור על החבט דהא ההבל הורגו קודם, וכי הוי ס"ד דמיירי קרא דוקא בנפל שלא כדרך נפילה דהיינו מאחוריו שאז נהרג ע"י החבט.

והנה אף אם נימא דהחבט וההבל הורגים בב"א, צ"ע דמרש"י כאן משמע דצריך להעמיד דוקא לשמואל בספוגין של צמר אבל לרב א"ש גם בלי זה, ואמאי הא בזה שעשה הבל לא הוסיף כלל דבין כך הי' השור נהרג ע"י החבט ולמה יקרא כורה בור, וכי בשביל שהוסיף הבל מחייבינן, הא נהי דבלי ההבל לא הי' חייב אבל הי' נהרג מחמת החבט ולמה הו"ל כורה, הא הכריי' הוא מה שגורם למיתת השור, ולגבי מיתת השור כמו לשמואל לא הוסיף אע"ג דכעת ימות גם מהבל מה שקודם הי' מת רק ע"י חבט, ה"נ לרב לא הוסיף כלום דהא בין כך הי' השור נהרג ע"י החבט.

וע"כ י"ל בסברת רש"י דהנה מה דיש לחייב הכורה הוא משום דנחשב בעל הבור, ואם חייב על החבט ויש עליו דין בעל הבור, אז אע"פ שהשני חידש הבל, מ"מ כשהי' גם קודם בעל הבור דמיתה, לא שייך כבר לפוטרו כשהשני הוסיף הבל אפי' אם ימות גם ע"י ההבל כיון דגם החבט ממית, הרי בעל החבט ג"כ בעל הבור, משא"כ לרב דהראשון לא הי' עליו דין בעל הבור מהני הוספת הבל שהשני עשה לחייבו משום כורה בור, אע"פ שהי' מת ע"י החבט בלי שחידש השני ההבל, מ"מ חידוש מיתה ע"י ההבל הו"ל כריית בור. אבל כ"ז אם לא נימא דההבל הורג קודם, אבל אם ההבל הורג קודם, צ"ע דגם לשמואל ע"כ כעת רק השני בעל הבור כיון דהחבט לא ימית כלל, ומאי הוי קשה לרש"י שהוצרך לאוקמי במלא ספוגין דלא הי' ניזוק מהחבט. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה הרי קירב הזיקא. ושמא לא הי' הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה. יש לעי' דאפי' אם הי' הולך, מ"מ כעת הא הוא הזיקו קודם, והא לא עדיף מזורק חץ דאם קדם ושיבר חייב המשבר כמוש"כ התוס' לעיל דף י"ז ע"ב, וכאן הא עוד לא נעשה מעשה בגוף השור שינזק, ובודאי יש לחייב זה שקירב את מקום ההיזק, וצ"ל דאיה"נ דאם הנידון כשמזיק יש לחייבו אע"פ דלולא זאת הי' בין כך מישהו מזיקו, אבל כדי שיחול עליו שם בעל הבור הוא רק אם בתקלתו גורם שינזק השור, אבל אם בלי זה הי' נופל נמצא דלא מוסיף ולא יהי' עליו דין שחידש מזיק דבור, ואין עליו שם כורה בור עי"ז. (מהדו"ק)

תוד"ה אי. הרבה הוא תימה דנהי דמיעט הבלא מ"מ אם לא דהרחיב לא הי' נופל. והנה הסוגיא ע"כ אזלא או שהיו ספוגין של צמר או למ"ד דחייב רק אהבל, וא"כ במה יקרא כורה בור הא לא עשה הבל ולא חבט אלא מכשול ותקלה, דהא מלשון רש"י משמע דהרחיב רק פי הבור ולא כל הבור א"כ שם אין הבל מספיק להרוג. והנה התוס' לעיל דף כ"ח הקשו לרב דס"ל קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בהניח אבן עפ"י הבור בור של פלוני הזיקו, וכאן הא הוי כהניח אבן, דעשה רק מכשול ולא חבט ולא הבל, ולא עוד אלא שבהניח אבן יש שם בור דהא יכול האבן להזיק, אלא שלמעשה האבן לא הזיק אלא הי' מכשול, משא"כ כאן דכל מה דעשה לא הי' אלא מכשול, וא"כ מה הקושיא אם רב אשי חולק על רבא דלקמן דף נ"ג, וס"ל דפטור מחמת דבור של פלוני הזיקו.

אלא דקושייתם היא כיון דס"ל כשמואל דלא אמרינן קרקע עולם הזיקתו דהא קאמר אי בחבטא מיית הרי קירב מיתתו, ולשמואל דמחייב אפי' בצירוף קרקע עולם, ה"נ אפשר לחייב לבעל התקלה כיון שנהרג באיזה שהוא בור, ולשמואל גם אהבל אפשר לחייבו אם הניח תקלה, דלא ס"ל כלל הסברא דחבט פלוני או הבל פלוני הזיקו, ומ"מ אפשר ליישב קצת דס"ל לר' אשי דרק אם התקלה היא כזאת שיכולה להרוג השור ושם בור דמיתה עלה, אבל כאן דהמכשול הזה מיעט הבלא וא"א לצרפו להבור להיות לו שם בעל בור לגבי מיתה, לכן אע"ג דהכשילו שיפול לבור הוא פטור דאין לו שם בעל הבור.

והנה להצד דאמרינן הא מיעט הבלא ואין מחויב זה שהרחיב פי הבור, א"כ בעל הבור הקודם יתחייב אם נפל דרך המקום שהרחיב, אשר על כן פשוט דאם בעל הבור הקודם הרחיב פי הבור אין לנו נפק"מ, אלא דמ"מ נפק"מ לפי מה דמבואר לעיל דבבור אזלינן בתר פתחו, א"כ בעשה בור ברה"י ופתחו לרה"ר אם הפתח עשה לבסוף ובזה הא הוא מיעט הבלא ואין לחייבו אלא על מה שהי' לו בור, וא"כ למ"ד בור ברשותו פטור צריך להפטר, דהא מחמת הפתח הרי אינו חייב דהא לא הוסיף הבל, ומה שבלי זה לא היו נופלים הא זה לא מחייבו כיון דלא הוסיף בהבל.

ויש לחלק דכיון דבלי הפתח לא הי' כלל אפשרות ליפול הו"ל כאילו בפתיחה עשה כל הבור, משא"כ כאן דגם בלי שהרחיב הי' כבר בור עם אפשרות ליפול בתוכו.

ועי' ברמב"ם פי"ב מה' נזקי ממון הל' י"ג דפסק כתרוייהו לישני דאם הרחיב ונפל מהצד השני שלא הרחיב ומת מחבט חייב אף הוא, [ברמב"ם כתוב שהוא חייב אבל א"א לפרש דרק האחרון חייב, וע"כ הכונה דהוא חייב עם הראשון. וצע"ק]. וצ"ל דמיירי דנפל במקום שהי' יכול להיות נחבט שם אם הי' נופל ממקום שהרחיב, דאז ס"ל דהוא בעל הבור גם על המקום ההוא אע"פ שלא עשה במקום ההוא כלום דהא שם לא הרחיב, ולא הוי כה"ג כשתי בורות שונים, אבל אם נפל מהצד שלא הרחיב באופן שממקום שהרחיב לא הי' מגיע לשם, אין שום סברא לחייבו להשני, ולהרמב"ם הוי מצי הגמ' למימר דלמ"ד דחייב גם על חבט יצוייר בור של שני שותפין כשהשני הרחיב.

ואין להקשות באם מת מהבלא ממקום שהרחיב דמבואר דחייב משום דקירב היזיקא למה לא יתחייב גם הראשון, דנהי דממקום הזה לא הי' ראוי ליפול ע"י הראשון, מ"מ כמו בנפל מהצד שלא הרחיב חייב גם השני שהרחיב, מחמת דלמקום שאפשר להגיע ממקום שהרחיב הוא בעל הבור, ה"נ נימא לגבי בעל ההבל הראשון דיהי' חייב על המקום שאפשר להגיע מתוך המקום שהוסיף השני, דיש לחלק דהשני יכול להצטרף אליו מקום הבור דראשון כיון דהוסיף על הבור הקודם, אבל את הראשון א"א לחייב על הבור שהשני עשה, דאין שייך לחייבו על מה שנתוסף אחרי כרייתו. (מהדו"ק)

משימסור לו דליו. מבואר דאחר כך חייב השני על הכל, הרי דהמוסר בורו לשומר נכנס השומר תחתיו. ועי' בשו"ע סי' ת"י בביאור הגר"א ס"ק מ"א דהוכיח דין זה מהא דאם מסר לחש"ו חייבים הבעלים, דחזינן דאם השומר אינו נכנס תחתיו חייבים הבעלים, ומדמוסר לשומר פיקח פטורים הבעלים ע"כ מזה דהשומר חייב תחת הבעלים, ולכאורה מהתם אין ראי' כיון דהחש"ו יפשע, ואדרבה משמע דלולא דהחרש עלול לגלותו הי' נפטר זה שמסר להם הבור אף דהחש"ו לאו בני חיובא דתשלומין נינהו. ואע"ג דאפשר דטעם זה הוצרכו על היכא שהי' בור מכוסה, מ"מ הא אין כבר ראי' דבשומר בר דעת השומר חייב.

ובעיקר האי דינא זה ודאי שאינו מתורת שומרין, דהא תורת שמירה הוא על שמירת הדבר שלא ינזק אבל לא שלא יזיק, וכאן הא גם שלא ינזק לא יהי' חייב דהא אין שמירה בקרקעות, ולהרבה פוסקים אפי' בפשיעה פטור, אלא דהוא נכנס תחת הבעלים לענין שהתורה הטילה עליו חיוב שמירה. ולכאורה בשור דחיובו לשמור שלא יזיק הוא על בעליו אז אמרינן דהשומר יש לו דין כהבעלים, אבל בבור ברה"ר דאין בעלים בכלל אלא שחייבתו תורה עבור כרייתו והשומר הא לא כרה ולמה חייב בשמירתו, אלא דלפי"מ דאמרינן בדף כ"ט ע"ב דבור עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, הרי דגם חיוב דכרי' משום דנעשה כבעלים, ושייך שפיר דגם השומר יש לו דין בעלים, אלא דבלא זה ג"כ לא קשה דלמי שיש להטיל החיוב אנו קוראים בשם מושאל בעל הבור. (מהדו"ק)

האי מדידי' קא ממלא, ורבנן סברי אין ברירה. ופירש"י דהוי שואל. ולכאורה צ"ל דמיירי בבור ברשותו דשייך לומר דהוא שואל על הבור וחייב בשמירתו, דאילו בבור ברה"ר הא לא שייך שואל על הבור, ואילו על המים אף אם נימא דמיירי דיש מים שהכניסו וזהו שלהם ויכול כל א' לדלות, מ"מ אינו שואל אלא על המים שלקח אבל מה זה נוגע להבור שיהי' לו דין שואל עליו. וגם לא מצינו דאם א' משתמש בבור ברה"ר שבשביל זה יתחייב בתור בעל הבור, וכאן שמחמת החפירה הוא של שניהם איך יתחייב בעד השתמשות של הבור ההפקר, לכן צ"ל דמיירי בבור ברשותו ואילו בבור הפקר לכו"ע אינו חייב עד שימסור לו דליו.

ויש לעי' למה חייב אם אין ברירה, דלכאורה מה דעפ"י דין הוי שואל אי מדידי' קמשתמש זה לא גורם שיקבל עליו שמירה לשמור את הבור, בשלמא אם הי' דין תורה דשואל חייב בשמירת הבור א"ש, אבל כיון דבעצם מה דשואל הוי הא אינו מחייבו אלא משום דכל שואל סתמא דמילתא מקבל עליו שלא יזיק, וה"נ בבור אע"ג דהוא קרקע ונתמעט כל חיובי שמירה מגזה"כ בב"מ דף נ"ו, ואינו חייב בשמירת גופו שלא ינזק, מ"מ שלא יזיק קיבל, וזהו רק אם מקבל בפירוש, אבל בזה שמשתמש וכי אם ההלכה דמשתמש בדידי' אינו חושב לקבל שמירה, ואם ההלכה דמשתמש בשל חבירו אז מחשבתו של כל אדם כבר לקבל שמירה שלא יזיק, ומלבד זה הא כאן מוכרח השותף השני להשאילו באופן דאינו זקוק להשני שיהי' מסכים לקבל שמירה.

ואפשר לומר דחיובו משום דשואל הוא בעל הבור, כמו דקנה או ירש דחייב ה"נ כששואל הוי בעלים דהבור דידי', ושפיר מחויב בלי קבלת שמירה כיון דהבור ברשותו, ובזה ששואל את הבור הו"ל בעלים. אמנם לעיל דף י"ג ע"ב משמע דגם שואל אינו חייב בנזקי שור אלא מחמת דקיבל שמירת נזקיו, ודוחק לחלק דבבור כיון שעצם התשמיש עושה שיהי' מגולה לכן עצם ההשתמשות מחייב בשמירה, ולכך כל ששואל, הוא ממילא מחויב בשמירה, משא"כ בשור דאין השאלה גורם שיצטרך לשמירה.

ומ"מ אפשר לומר דהא אמרינן דבור שקיבל במתנה חייב, כמבואר בחו"מ סי' ת"י ס"ד, ועיי"ש בבהגר"א סק"ה דיש דרשה ע"ז בירושלמי דפירקין. ויש לעי' אם חייב מתורת כורה בור, ואם יפול לפני שהי' לו זמן למלאות ג"כ יתחייב, משום דכשקנה יש לו דין כורה בור של הנותן. ואמרו לי שכן הביא בגידולי שמואל ריש פ"ק בשם הגרי"ל דיסקין זצ"ל, והכי מסתבר דאל"כ למה צריך דרשה לזה הא כיון דזה שלו עליה רמיא לסלקו וכיון דלא סלקי כמאן דכרי' דמי, וא"כ נמצא דחלוק בור משור דבשור כשקונה שור אז חייב לא משום שמקבל את דינו של הראשון אלא דין עצמו יש לו דהוא בעל השור, משא"כ בבור חיובו רק משום דמקבל דין כורה בור, וא"כ אפשר דבשואל שור כיון דאין דין דהשני מקבל דין הראשון אין לחייבו בלי קבלת שמירה, משא"כ בבור דחיובו מחמת דמקבל דינו של הראשון נמצא דהשואל בור הוא כמו קונה בור מאדם אחר דאז הו"ל ככורה בור, ואין חיובו לשמור מחמת דינו של כעת למלאות ולכסות, אלא מחמת דקיבל דין כורה בור של הראשון, ושפיר חייב בכל.

ומ"מ האי דינא דיורש או קונה בור מסתבר דאינו אלא בבור ברשותו, אבל אין לומר דבירש מאביו בור ברה"ר יתחייב, דמה שייך לירש או לקנות, ואין לומר דכשיורש המים שבתוכו נהי' בעל הבור ע"י דמשתמש בו, גם אם נימא כן יקשה אמאי פריך לעיל בור של ב' שותפין היכי משכחת לה הא שפיר איכא לאוקמי דירשו בור של אביהם או קנו, וע"כ דעי"ז לא נעשה בעל הבור כיון דעצם הבור אינו שלהם, ולא שייך בו קנין. (מהדו"ק)

תוד"ה השותפין. מידי דהוי אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדיש וכו'. והיינו דאסור להשוכר לדור ומועל כמבואר בערכין דף כ"א, והטעם מבואר בתוס' שם ובב"מ דף צ"ט דמעורב בו גם הקדש ולכך מועל. ובקובץ שעורים עמ"ס ב"ב אות רנ"ז הקשה על מש"כ הר"ן בנדרים ר"פ השותפין דמה דחל האיסור הנאה על חצר השותפין ואין שותפו יכול ליהנות אם נדרו הנאה זה מזה, אע"ג דיש להשני דין שיעבוד כמו שוכר על החצר, מ"מ אתי קונמות ומפקיע מידי שיעבוד. והק' בקוב"ש דלמה ליה האי טעמא, הא בהקדש דמים לא אמרינן דמפקיע מידי שיעבוד ומ"מ אסור להשוכר לדור בבית כשהקדישו המשכיר, וע"כ משום דמעורב בו גם הקדש, וא"כ למה הוצרך לטעם דקונמות מפקיע מידי שיעבוד, ועל הר"ן לא קשה כלל דהא הוא עצמו ביאר בנדרים דף מ"ו דהא דאם הקדיש המשכיר אסור לדור בו מיירי דהשכיר לו בית סתם אבל השכיר בית זה לא יהא אסור לדור בו.

אלא דהי' אפשר לומר לולא דבריו דבהקדיש המשכיר את הבית הא בכל אופן חל ההקדש על הגוף, ואע"פ דהפירות הם לשוכר והשוכר מדידי' קא נהנה, ע"ז אמרינן דמ"מ מעורב חלק ההקדש מחמת דיש לההקדש הגוף, אבל כשאוסר בהנאה הא כל מה ששייך שיחול הקונם הוא למה שנוגע ליהנות ממנו, דאילו על עצם הדבר הא לא שייך לאסור כלל, וכל האיסור לגבי השתמשות שיוצא מאותו הדבר, וזה הא מושכר ומשועבד לשותפו, וא"כ איך נאמר דמעורב בו חלק של המשכיר דהיינו של השותף האוסר, הא כל חלות קונם הוא לגבי הנאתו של השני דיש לו שיעבוד, ועל מה יחול שנוכל לומר דמעורב בו, וכן בכל משכיר שאוסר בקונם איך נימא דנהנה משל המשכיר, דהא כל מה דחל הוא על הנאתו של השוכר והנאת השוכר הא שייך להשוכר ועל מה יחול הקונם שנוכל לומר דמעורב בזה מה ששייך להמשכיר, וע"כ בקונם צריך לסברת הר"ן דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד, משא"כ בהקדש דכיון דחל קדושה על עצם גוף הדבר לא רק לגבי הנאות שיוצאות מזה, וממילא כשנהנה ומשתמש הרי מעורב בזה מה ששייך לההקדש, וכן כתב הרא"ש כאן, אמנם הר"ן שם לא חילק בזה.

והנה בתוס' גיטין דף מ' ע"ב ביארו דהא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד הוא רק לרבא לשיטתו דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, דאילו לאביי דלמפרע הוא גובה אין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד, והיכא דלא מצי לסלוקי בזוזי אז גם לרבא אין קונמות מפקיע מידי שיעבוד, ולפי"ז במשכיר הקדש כיון דאין להמשכיר לסלק להשוכר בזוזי דהא קנוי בקנין שכירות להשוכר א"כ לכו"ע כה"ג אין קונם מפקיע מידי שיעבוד, ואיך כתב הר"ן דמה דמצי שותף א' לאסור על השני אע"ג דלהשני יש קנין כמו שכירות הוא משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד, אמנם ל"ק דהא עיקר הדבר דלא מצי להפקיע השיעבוד משום דהשיעבוד חוב שעומד לגבות, ולא מצי לסלק בזוזי אז גובה למפרע, אבל בהנאת הדבר ותשמישו לא שייך לומר דגובה למפרע, וע"כ דזה זכותו ליהנות ולהשתמש בשעתו, ולא שייך שכעת כבר לקח התשמיש, ואדרבה לכו"ע אף לאביי לא שייך כאן לומר למפרע הוא גובה ושפיר קונם יפקיע מידי שיעבוד.

תוד"ה זה. ברשב"ם בב"ב דף נ"ז ע"ב ביאר דהיכא דלא קפדי הוא מפקיר החצר לגבי דריסת הרגל לשותפו. והק' בטורי אבן מגילה דף ח' דהא הפקר לא מהני אם זה לא לכל העולם. ואפשר לומר דהנה בכל פעם הא שייך אפי' להפקיר חפץ שהוא ביד פלוני אע"פ שממילא הוא יזכה תיכף, [רק לא שייך לומר הריני מפקיר מה שפלוני יזכה], וכן בהשתמשות שמפקיר חצירו לדריסת הרגל אם הי' שייך לזכות שהוא יהי' הבעלים לגבי זה הא ודאי הי' צריך להפקיר לכל, אבל הכא הפקר הוא דריסת רגלו של זה, היינו דבשעה שמשתמש חבירו בחצירו הוא מפקירן ואינו שלו, וזה הפקר לכל העולם, דהיינו מה שחבירו משתמש הוי הפקר לכל העולם אלא דלא שייך שיזכה בו אחר דההפקר הוא רק דריסת רגלו של זה, וברגע שהוא עוזב את המקום ורוצה אחר לזכות בזה המקום, הא כבר אין כאן דריסת רגלו של זה, וזה לא איכפת לן מה דלמעשה אין יכול להשתמש אלא זה.

ויש לעי' לכל הפירושים נהי דהוי הפקר מ"מ לא עדיף משכירות שכתבו התוס' דמ"מ אסור דסוף סוף נהנה מקרקע של פלוני, אע"ג דקנוי לו קנין להשתמש וכמש"כ התוס' בב"מ דף צ"ט, א"כ מאי מהני מאי דהוי הדריסת רגל הפקר, הא מ"מ נהנה ע"י דריסת הרגל מקרקעו של חבירו [ועי' מה שתירצנו באילה"ש בב"ב ברשב"ם הנ"ל]. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א