אילת השחר/בבא קמא/נא/א

אילת השחר בבא קמא נא א

דף נ"א ע"א

ואי ס"ד יש חבטה בפחות מי' למה לי כולי האי. לכאורה הא אינו מוכרח להיות מת בפחות מי', וגם בי' אינו מוכרח אלא דיש פעמים שמת, וא"כ מאי קשה דצריך לעשות גבוה שתי קומות שיהי' יותר צדדים שימות ע"י נפילה משם. ומשמע לכאורה מהגמ' דכיון דאסר משום נפולה בפחות מי', היינו משום דתלינן דכבר נתרסקו אבריו בפחות מי' ולכן לא מהני בדיקה, דההלכה דנפילה לא הי' באופן אחר, ולחשש נפולה בספק נתרסקו איברים אין לחשוש דמנ"ל. ועי' בפמ"ג יו"ד סי' נ"ח במשב"ז סק"א דנסתפק בלא שהתה מעל"ע אם זה ספק טריפה או ודאי טריפה, משום דרובא מתרסקים איבריו. ואם נימא כן א"ש קושיית הגמ' כיון דגם בפחות מי' לר"נ הוי בחזקת ריסוק איברים דלכן לא מהני בדיקה, דאין לומר דהוא חשש אע"פ שבזה לא נתקבלה הלכה אלא דחשש שמא נתרסקו, דמנ"ל לחדש דין נתרסקו מעצמו בלי הלכה, וע"כ דס"ל דזה נכלל בההלכה דנפולה ולכן שפיר פריך, כיון דתלינן דנתרסקו איבריו ולמה לא סגי בפחות מי'. ולפי"ז מאי דאמר ר"נ דאי שקיל קבא דקמחא והוי אזיל לבי מדרשא לא אפסדי' לתורא דשוה כמה קבי, אע"ג דמסתמא הי' מת לפני מעל"ע, מ"מ לא הי' לו למהר לשוחטו דאם ישחטנו בודאי יטרף, ואם אינו שוחטו תיכף יתכן שבכ"ז ישהה מעל"ע ויהי' כשר.

והנה בתוד"ה נעביד הקשו לר"ת דמחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה, א"כ מאי פריך על ר"נ מהא דבית הסקילה דמיירי לענין אדם. ויש ליישב שיטתו דהא ר"נ לא אמר שקיבל בפירוש דדין נפולה הוא גם בפחות מי' דאז לא הי' קשה מבית הסקילה דהי' יכול לתרץ דע"כ אדם שאני, אלא מסברא דנפשי' הבין דההלכה שנאמרה דין טריפות בנפולה מחמת דתלינן דנתרסקו האברים הוא גם בפחות מי', וכיון דענין התרסקות אברים שייך גם באדם דעפי"ז נאמר הדין דלדחותו מבית הסקילה שמזה הוא ימות, הרי דשייך גם באדם מיתה ע"י נפילה, א"כ מנ"ל לר"נ לחדש דבבהמה יש מיתה בפחות מי' דלכן זה נכלל בההלכה דנפולה, דהא מצינו דבאדם אינו כן. ואין לומר דמ"מ חשש מעצמו, דהא בלי הלכה מיוחדת של דין נפולה לא הי' כלל הדין שנפולה תיטרף ושלא יועיל בדיקה, אבל מקושית הגמ' מהא דאיוב קשה על ר"ת דהא מאן דס"ל דניקבה המרה טריפה קיבל דזה מהטריפות, וא"כ מאי הקשו מאיוב ורוצים להוכיח דקבלתו אינה אמיתית מה דקיבל דניקבה המרה טריפה, דיכול לתרץ דע"כ יש חילוק כיון דשייך לפעמים שיהי' חילוק בין אדם לבהמה.

שם. מבואר בסוגיא דחיוב מעקה אינו אלא כשיש סכנת הריגה, ולא סגי באופן דיש חשש לנזקין. וצע"ק דהא זה כמו הלאו דלא תשים דמים ואמרינן לעיל דף מ"ו דמשום לא תשים דמים אין שמירה למועד אלא בסכין, והתם משמע דלא רק במועד ההורג מיירי אלא אפי' בהזיק לבד. וא"כ חזינן דלא תשים דמים איכא נמי לגבי נזקין בלבד, וה"נ הי' צריך להיות לענין חיוב מעקה, ואע"ג דאיכא דוכתי דיש הלאו ואין חיוב מעקה, היינו דהחיוב מעקה הוא רק בגג ביתו, אבל הא מיהת דבגג ביתו היכא דאיכא משום לא תשים דמים הי' צריך להיות חיוב מעקה.

ולטעמיך נעביד עשרה. חזינן דלגבי לדחותו מבית הסקילה לקיים דין מיתת ב"ד סגי בדחי' שיוכל להיות עי"ז טריפה, דלכך שפיר פריך דנעביד בפחות מי', או רק י' טפחים כיון דבזה סגי להיות טריפה. ולפי הראב"ד המובא לעיל בעי לדחותו ממקום שיהי' ריסוק איברים שזה גרע מטריפה. ומ"מ זה ודאי דמה שאם לא מת עדיין יש מצוה לסוקלו הוא מעיקר דין חיוב מיתת ב"ד אע"ג דהוא כבר טריפה, דאי לא נימא הכי אלא נאמר שבנטרף כבר קיים המצוה ומה שממיתין אותו אח"כ כבר אינו מעיקר החיוב מיתה, א"כ למה טריפה חייב מיתת ב"ד כדאמרינן בגמ' ונפסק ברמב"ם פ"ב מה' רוצח ה"ט, הא אם נטרף לא שייך כבר קיום מצות מיתה, ומאי שייך לדון לגמור דינו למיתה, הא טריפה כאילו כבר מת, וע"כ דחייבים נמי להמיתו ממש מעיקר הדין. ואין לומר דחייב רק מדין ובערת הרע מקרבך כמו שפסק הרמב"ם שם, דהא מ"מ צריכין להמיתו בארבע מיתות, הרי דזה מדין מיתת ב"ד.

ומ"מ שמעינן מסוגיין דגם עצם הדבר שעושהו טריפה יש בזה קיום המצוה דמיתת ב"ד, ונפק"מ להיכא שיודעים שלא נוכל לקיים בו יותר מאשר לעשותו טריפה, שנהי' מחוייבים לקיים בזה המצוה דמיתת ב"ד דהיינו לעשותו טריפה.

כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת. יש לעיין אי דוקא בזה אינו יכול לבדו וזה אינו יכול לבדו אז הוא דשייך לחייב תרוייהו כיון דבלאו השני לא הי' בור, אבל אם כ"א יכול לעקור לבד נמצא דלא הועיל כלום בעשייתו ופטורים שניהם, או דמ"מ חייבים. ומהא דבור ח' ועשאו ט' חייב גם השני, אין להוכיח דאע"פ שגם בלא מעשהו הי' בור מ"מ חייב, דאין זה ראי' משום דהתם הא הוסיף בנזקין אלא שלא חידש שם מזיק דנזקין, וכיון דמ"מ הוסיף שייך לקראו בעל הבור, אבל כאן שבלי שהוא הי' עושה הי' אותו בור יתכן דלא מקרי כורה, ומסתבר דבזה יכול וזה אינו יכול, האינו יכול הוי כמסייע שאין בו ממש.

ואם עקר פיקח יחד עם חרש בזה יכול וזה יכול, על הצד שנאמר דאילו שניהם פקחים שניהם חייבים, כאן ודאי חייב הפיקח דכי ליכא לאישתלומי מהחרש ישלם הפיקח. אמנם בזה אינו יכול וזה אינו יכול יש לעי' דיתכן שצריכין סברת כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, וזה אפשר דמצינו רק דחייב בתשלומין כיון שהשני פטור, אבל לגבי להיות עליו שם שעשה מזיק לא מצינו, וכיון דהמזיק נעשה בצירוף החרש אין כאן כלל חיוב, וצ"ע. (מהדו"ק)

דלמא לחיובי קמא וכו' והמת יהי' לו. יש לעיין הא לענין מיתה ודאי לא ס"ד לחיובי קמא, דקרא מיירי לענין נזקין כמש"כ רש"י דלמיתה ודאי רק השני חייב בלי פסוק, וכן הוא לרבי דלית לי' דרשא מ"מ מיתה חייב השני, וע"כ כל הנידון לגבי נזקין, ואיך ס"ד לחיובי רק קמא, דהא כמו בח' והשני עשה עוד טפח חייב גם השני, למה יגרע בטפח העשירי שהוסיף מאשר אילו הוסיף טפח תשיעי, וכיון דיש גזה"כ לפטור א', אפי' בלי דרשא דוהמת יהי' לו, שפיר ידעינן דע"כ בא הפסוק לפטור את הראשון, דכיון שנתחדש בור דמיתה נפטר בעל הבור דנזקין.

יש לעי' בהאי דינא דלרבנן רק האחרון חייב על הניזקין, אם זה חידוש דזה שעשה מיתה נעשה בעל הבור על הכל, וא"כ ה"נ אם יעשה חש"ו הטפח העשירי יפטר הראשון שעשה הט' טפחים, או דהגזה"כ דחיובו של בעל הטפח העשירי מסלק חיובו של בעל הט' טפחים, וממילא אם זה שעשה הטפח העשירי אינו בר חיובא נשאר שפיר הראשון בעל בור דנזקין. (מהדו"ק)

תוד"ה האחרון. כמו זה י' וזה כ'. יש לעיין וכי ודאי דהי' מזיק בי', נהי דאם יש י' ומת תלינן דמת מחמת הבור י', הרי דיש בכח י' להמית, אבל כשמת בכ' מי יימר דהשור בנפילה זו הי' מת אם הי' רק י' וכן בח' וט', ולמה יתחייב זה שעשה ח', דאולי ע"י הח' לא הי' ניזק כל כך.

כן יש לעיין למה לא יאמר בעל הכ' הבל בורך המיתו כבר לפני שהגיע לאויר של מטה, ובשלמא להסברא של הנחל"ד לעיל דף י"ז ע"ב דס"ל דפי הבור ממיתו בהבלא, נמצא דגם הבל הבור כ' סייע להמיתו, אבל אם לא נפרש כהנחל"ד צ"ע.

ונראה דאע"ג דחיוב בור משום הבל או חבט, אבל אי"צ שיהי' ודאי שהבל של איש זה הרגו אלא כדי לקבוע מיהו בעל הבור, וכשהוא בעל הבור דהבל או דחבט חיובו משום דנהרג בבורו לגבי ההבל או לגבי החבט, ולא משום דהוא ודאי הרגו, וממילא בבור י' והשלים לכ' דהשני עשה שיעור בור חל עליו ג"כ דין בעל הבור ושניהם חייבין, ואין לנו לידע בבירור דבשטח שלו נהרג, דכל שהוא בעל הבור דהבל או דחבט חייב במיתתו, ובחפר בור י' והשני הוסיף טפח דכתבו התוס' לעיל דף י' ע"ב דאינו חייב השני אע"פ דבמציאות נהרג בטפח של י"א, מ"מ כיון דאין שם בעל הבור עליו כיון דלא עשה שיעור בור ממילא הו"ל הכל בור דהראשון.

וממש"כ דבזה עשה ח' והשני הוסיף טפח שניהם חייבין, וכ"כ כמעט כל הראשונים מלבד הרא"ה בשטמ"ק, וע"כ הוא משום דעשה שיעור נזקין גם בלי הראשון, דאילו בעשה י' והשני הוסיף טפח ס"ל להרבה מהראשונים דהשני פטור, וכן מבואר בתוס' לעיל דף י' ע"ב משום דלא עשה שיעור בור דמיתה, וע"כ הא דכאן חייב השני משום דטפח הוי שפיר בור דנזקין, וצ"ע על מה דס"ל להיש"ש דדוקא בור ג' חייב, ולהלכה נסתפק בש"ך בסי' ת' סק"ב בבור פחות מג' אם יש לו דין בור, [שו"ר שבמהר"ם שיף העיר מזה], וצריך לחלק דמה דבטפח לא הי' בעל הבור משום דאין זה מכשול לא איכפת לן כיון דכעת כשיש ח' טפחים הוי הטפח מוסיף לנזקין, משא"כ י"א אחרי י' דהטפח הי"א אינו שיעור שיכול להמית ואינו מצטרף אליו הי' הראשונים, אבל לגבי שם מכשול שפיר מהני ליה הח' הראשונים לזה שחפר הטפח התשיעי.

ויש לעי' קצת להני דסברי דחופר בור י' והשני הוסיף עוד טפח אין השני חייב כלום על מיתת השור, מ"ש מהא דבהוסיף טפח עשירי לבור ט' דהוא חידש מיתה רק ע"י צירוף הראשון ומ"מ מחשבינן לי' לבעל בור דמיתה, אף לרבי דלא ס"ל גזה"כ דא' ולא שנים. א"כ גם כאן שהשני הוסיף עוד טפח נמצא דעשה בור דמיתה, ונהי דלא חידש מיתה, מ"מ עשה בור דמיתה ע"י שיצטרף אליו הבור דראשון וממילא יהיו שניהם חייבים. ונצטרך לחלק דהיכא דהראשון אין לו שייכות להתחייב על המיתה חייב רק השני ומקרי בעל בור דמיתה, משא"כ היכא דלא בטל בור דראשון אין השני נקרא בעל בור דמיתה לקחת חלק בורו של הראשון להצטרף אליו. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א