אילת השחר/בבא קמא/מד/ב
ואכתי צרורות נינהו. ומבואר ברש"י דכתיב כי יגח ואינו אלא בגוף, ולכאורה גם בנזקי קרן כתוב כי יגוף דמשמע ג"כ בגוף ואפ"ה חייב צרורות בקרן, וע"כ לא מספקינן לעיל דף י"ט אלא אם משלם ח"נ או רביע, אבל פשיטא דצרורות דקרן חייב, וצ"ל דכי יגוף היינו מכה ע"י הגוף ואינו מגביל דוקא מקום מיוחד וע"ז אמרינן כחו כגופו דמי ומהללמ"ס בא להוריד על ח"נ, אבל נגיחה דזהו בקרן במקום מיוחד בגוף אז אמרינן דכחו אינו קרן, ואע"ג דכל התולדות נכללו בכי יגח, היינו לענין אופן תכונת המזיק דגם נשיכה וכו' נכללו בו, אבל הא מיהת אמרינן דנגיחה היינו בהגוף ממש, ועי' בחזו"א סי' י"א ס"ק י"ד דאף אי בתר בסוף אזלינן מ"מ אם הפיל השור אדם לבור ונהרג נקרא כי יגח, דאין הקפידה שלא יהי' דין כחו העיקר שגופו יגע בהניזוק אע"פ שהניזק ימות כשיפול לארץ.
ונראה דלפי"ד הגמ' דלענין כופר דכתיב כי יגח לא מהני בכחו, ה"נ לענין מיתת השור על הריגת אדם צריך דוקא כשיגח בגופו ולא בצרורות כגון שיפיל כותל בכונה על האדם לא יתחייב מיתה רק בקאזיל מיני' ומיני', והנה איך שנפרש דברי הגמ' מ"מ יוצא דהיכא דכתיב יגח פטור על כחו משא"כ היכא דכתיב יגוף, וא"כ צ"ע בדף ב' ע"ב דפריך מ"ש גבי אדם כתיב יגח ואצל בהמה כתיב יגוף, דהא צריך להשמיענו דבאדם פטור כופר על כחו, וצריך לומר דפריך דהי' להשמיענו ע"י אופן אחר, וע"כ בא להשמיענו גם דמועד לאדם הוי מועד לבהמה. (מהדו"ק)
והנזקין שלא בכוונה. כתב בשטמ"ק בשם רבינו פרץ דבשן ורגל ע"כ חייב שלא בכוונה וכל השאלה הוא בקרן שלא בכוונה, ויש לעי' דא"כ איך יליף מכופר דמנ"ל דכופר חייב שלא בכונה ע"כ מאם כופר דמרבה שלא בכוונה, והיינו אף דאין השור בסקילה, ואולי זה ג"כ קאי רק בשן ורגל דמרבה דחייב בהם כופר כמו לענין נזקין, ובלי ריבוי היו ממעטים דאין השור בסקילה, לכן כתוב אם כופר, אבל קרן שלא בכונה כמו דפטור מסקילה ה"נ פטור מכופר, וצ"ל כיון דקרא בקרן כתיב מסתבר דהריבויא דאם קאי על קרן שלא בכונה, ועדיין יש לעי' דאולי הריבויא אתי לעפ"י עצמו, דס"ד כיון דאינו נסקל אינו חייב כופר ע"ז ריבה דחייב, אבל שלא בכונה דפטר מנזקין בקרן שלא בכונה פטור נמי מכופר. (מהדו"ק)
יליף מקטלי'. בשטמ"ק ביאר בשם הראב"ד דשן ורגל כונתם לכל הפחות לדרוס ולכן חייבים משא"כ בנתכוין להזיק את זה והזיק את זה דגרע, ובקהלות יעקב סי' י"ט הקשה משליף שעליה דכל הני ייפטרו לר"ש, וביותר יש לתמוה דלכאורה לא יצוייר צרורות דלגבי הדבר ההוא הא לא נתכוין כלל, וע"כ צ"ל דבכל הני כיון שרצה לעשות מה שעשה ומזה יצא ההיזק חייב, משא"כ בנתכוין להזיק את זה והזיק אחר, דהיינו שלא רוצה לעשות כלל מה שעשה, ולא רק דלא רצה לעשות ההיזק שזה כתוצאה ממעשה, אלא דגם כל המעשה ההוא לא רצה לעשות, דהיינו שאם רצה לעשות מה שעשה ומזה יצא ההיזק חייב, אבל לגבי לתחוב הקרן בבהמה השני' הא לא רצה כלל, ולזה הוא פוטר, משא"כ בשליף שעליה דהא הבהמה רצתה לילך למקום שבאמת הלכה, וכתוצאה מזה אירע ההיזק ושפיר חייבת. (מהדו"ק)
יליף מקטלי' דשור מה קטלי' שלא בכוונה פטור אף נזקין שלא בכוונה פטור. העירוני למה לא נילף נמי דעפ"י הבעלים או עפ"י ע"א לא יתחייב נזקין כקטלי' דשור. והנה בדף מ"ג א' בד"ה המית כתבנו להסתפק אם מה דצריך עדים דבל"ז אין כלל חיוב סקילה לא רק מפני שאין אנו יודעים, או דבאמת המציאות שהרג מחייבתו סקילה אלא דאין אנו יודעים וממילא פטור, ואם נימא כן נמצא דלא שייך למילף, דהתם הא הוא משום דאין נאמנות לגבי לסוקלו אבל באמת אמיתת הדבר שהרג מחייב לדונו סקילה אלא דאין ב"ד שיוכלו לדונו, וא"כ בנזקין ע"פ הבעלים שהם יודעים שחייבין על הנזקין איך יפטרו כיון דהחיוב כבר נעשה ממילא, וכן עפ"י ע"א גם כן כיון דאמיתת הדבר מחייבתו לשלם אז ממילא ע"א מחייבו שבועה באופן שזה ממון [ולאלה דסברי דגם ע"א בקנס מחייב שבועה ה"נ יתחייב שבועה] דהא בממון אם חייב אי"צ פסק ב"ד, ונמצא דדין זה ללמוד נזקין ממיתה שייך רק לגבי דין על השור, דהיינו שלא בכוונה, דאז השור פטור אע"פ שידוע האמת שהרג, אבל לא לגבי לחייב ממון לבעלים.
דנין חיובי' דשור מחיובי' דשור לאפוקי כופר דחיובי' דבעלים הוא. ופירש"י דתשלומי נזקין דמחמת השור באין. וצ"ב דהא גם כופר דכוותה, והנה לעיל דף מ' אמרינן דאפוטרופסין אין משלמין כופר משום דיתמי לאו בני כפרה נינהו, ומבואר דהחיוב ממון שייך להטיל על יתומים אבל כפרה דהוא מצד דיני הגברא ממש וזה לא שייך על יתומים (ועי' ברא"ה המובא בשטמ"ק שם), וכן מצינו דצריך למעט דשור הקדש שהזיק פטור מקרא דרעהו, אבל פשוט דחיוב כופר ודאי לא יצטרך למעט ההקדש דזה רק שייך על איש דהוא שייך לכפרה, ולפי"ז נמצא דנהי דבעד פשיעת השור שהזיק חייבים אבל אין זה עושה דינים על גוף הגברא, משא"כ לכפרה דזה מכח דינים של הגברא עצמו שהוא חטא ולכן צריך להתכפר, וע"ז מחלקינן דכופר חיובא דבעלים היינו מחמת דין עצמם וחטאם שמחוייבים כפרה, אבל לגבי נזקין סגי חיובא דשור דכל שהוא בעל השור שייך לחייבו ואין צריך לזה דינים מיוחדים בעצם הגברא.
כמיתת בעלים כך מיתת השור. יש לעיין אם כל הדינים שנאמרו באדם דלזכות מטין עפ"י רוב ולחוב צריך שיהי' שתים יותר מהמזכין ומחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, אם גם בשור זה יהי', דאפשר דרק דין המיתה ילפינן דבזמן שהבעלים אין חייבין ה"נ השור, אבל דינים שתלוי בזכות אינם דין בעצם חיוב המיתה אלא דין דצריך לדון לזכות וממילא פטור, ואולי זה לא ילפינן בשור, ומהא דבעי כ"ג סנהדרין הרי דצריך שיהי' כמו שדנין את הבעלים, אין כ"כ ראי' דאחרי שיש דין דבעי כ"ג לא איכפת לן מאיזה טעם שהוא, אבל מה דדנין לזכות יותר מלחובה ע"ז אולי לא ילפינן מדין הבעלים.
תוד"ה כל קבוע. ועוד כיון דפטר ר"ש אפילו בכולן ישראל עד שיאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למדרשי' כלל. פירוש כיון דהא חסר בכונה אל זה שבאמת נהרג. יש לעיין לכאורה למ"ד יש ברירה למה לא נוכל לומר דלגבי מי שהאבן יפגע יש כונה דהא כוונתו כשזורק דלמי שיפגע יפגע ולמה זה לא מקרי מכוין, ולכן רק מחמת דכל קבוע כמחצה על מחצה לכן לא יתחייב דאז הוי ספק שזה יהרוג לישראל ספק לגוי אבל, אי הוי אזלינן בתר רוב והוי ידוע שזה יהרוג לישראל ואיזה ישראל שיפגע לזה הוי כונה, ולא משמע דקושיתו היא רק מחמת דפסקינן אין ברירה [ובפרט דבגיטין דף כ"ה מסקינן דר"ש ס"ל יש ברירה].
ולכאורה במכוין להרוג לא' והוא חשב שזה ראובן ונמצא שזה שמעון הא לא פליג דחייב, וכל מחלוקתו דרצה להרוג לאדם אחר, דנמצא דהעיקר משום דלא רצה לפגוע למה שפגע, וא"כ הא זה ענין מציאותי דבמציאות ספק למי זה יפגע, וע"ז הא לא שייך ברירה לומר שמבורר שזה יפגע במקום הזה, אלא דא"א לומר כן דא"כ בכל זריקת חץ הא לא נוכל לדעת בדיוק שזה יפגע בהנרצח דאולי יפגע בקרקע, ומ"מ כיון שכוונתו לפגוע בהאיש ופגע בו חייב, א"כ ה"נ נימא כיון דרוצה להרוג גם לזה שבאמת הרג אין כאן חסרון בכונה.
ומשמע מזה דענין ברירה שייך רק שרוצה ליעשות חלות אז חל כפי מה שרצה אם יבורר, אבל זריקת אבן דאין בזה ענין של לשמה אלא אם מכוין להורגו וזה לא סגי ע"י דין ברירה דזה לא עושה כונה וצע"ק.
ושור היתומים. לפי"מ דמבואר בסנהדרין דאין דנין דיני נפשות דעבד אלא בפני אדוניו דיבוא בעל השור ויעמוד על שורו צ"ל דשור היתומים חייב סקילה לכשיגדלו דהא קטנים כשלא בפני בע"ד דמו, ויש לעיין לפי"מ דאמרינן בסנהדרין דף ע"ח דשור של טריפה אינו נסקל משום דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, אם נהי' טריפה בשעת העמדה בדין אי אזלינן בתר העמדה בדין לדין בעלים, או בתר שעת נגיחה.
כן יש לעיין בשור האפוטרופוס אם האפוטרופוס דינו כבעלים לכל הדינים ואם האפוטרופוס יהי' טריפה לא יסקל. והעירוני למה שור היתומים נסקל הא אם בעליו היו הורגים לא היו חייבים מיתה ומ"ש משור של אדם טריפה, ואולי הך דרשה דדרשינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור דמזה ממעטינן שור של אדם טריפה, אינו ממעט אלא בעלים דמצד דינו הוא פטור כגון טריפה, משא"כ שור היתומים דמה שקטן, אינו נהרג אינו מצד דיניו אלא משום שעדיין אין לו דינים לכך הוא דפטור, ושור שאין לבעליו דינים הו"ל כשור שאין לו בעלים כלל.
נגח ולבסוף הפקיר. בתשו' הגרעק"א סי' קצ"ו ביאר דבשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם לסקילה, לר' יהודה לא יוכלו לדונו בסקילה אף אם יסבור דגומרין דינו של השור שלא בפניו, משום דכיון דהוא מעורב עם שוורים שנגמר דינם ממילא הוא אסור בהנאה והו"ל כנגח ואח"כ הפקיר ממילא הוא פטור, והנה הסתפקו האחרונים אי מה דא"א לקדש באיסורי הנאה זה משום דעי"ז אינו שוה במציאות דהאנשים לא יתנו בעד זה ממון, או משום דדין איסור הנאה משוי לי' כדבר שאין בו דין ממון, ודברי הגרעק"א צ"ע דהא מה דבמציאות אינו שוה כלום אינו עושה הפקר כמבואר בגיטין דף מ"ג דשייך שיש לו עבד אע"פ שאינו שוה כלום, ועי"ש שהבאנו מכמה דוכתי, ואי משום דדין איסור הנאה מוציאו מבעליו וא"כ הא יוכלו לדונו דהא אותו השור שלא נגמר דינו עדיין היכא שנמצא הא אינו אסור אליבא דאמת בהנאה, ואין לומר דמכח שנתערב מתייאש ממנו בעליו, דא"כ בכל איסוה"נ נימא ג"כ דמתייאש בעליו, וע"כ דזה אינו גורם ליאוש רק מחמת שנגמר דינו לסוקלו [עי' מש"כ בדף ע"ב א' ולעיל דף כ"א], וכאן הא אדרבה כ"ז שלא נגמר דינו א"א לסקול לשום א' מהם, וא"כ ע"כ אינו מטעם יאוש וא"כ איך זה הפקר.
נגח ולבסוף הפקיר פטור. וברמב"ם פסק דצריך דבשעת העמדה בדין יהי' לו עדיין בעלים ולא נזכר בשעת גמ"ד, וכתוב בכתבים בשם הגר"ח דאליבא דרבנן דלא ס"ל לגבי מיתת השור דהפקר פטור וממילא כ"ש נגח ואח"כ הפקיר חייב, מ"מ בנזקין פטרי כמש"כ הרא"ש וילפי הדרשא מלענין כופר דבעי מיתה והעמדה בדין שוין כאחד, ושם הא לא כתיב השור יסקל דממנו ילפינן גמ"ד נמי, לכן לדידן נזקין דילפינן מכופר לא צריך גמ"ד בבעלים, אמנם בכופר קשה מאד שיפטר ע"י הפקר, דכיון דחייב עפ"י עצמו ולדידן דפסקינן דאע"ג דאין השור בסקילה משלם כופר ונשלם חיובו, א"כ אין החיוב חל בבואו לב"ד דהא מחויב להתכפר אע"פ שאינו בא לב"ד, א"כ מה ישתנה דינו אם בשעת העמדה בדין נהי' הפקר, הא נתחייב להתכפר כבר ביודעו ששורו הרג, ודוחק לומר דאיה"נ אבל כשאינו יודע והעדים מחייבין אותו אז חל חיוב ע"י העמדה בדין, דהא גם אז אין חיובו ע"י עדים אלא ע"י ע"א סגי לחייבו כופר דהוי כפרה, וכמבואר בדף מ"א ע"ב דסגי בע"א להתחייב כופר דהוי כאיסורין, א"כ איך העמדה בדין תשנה דין חיוב כפרתו, ועי' בברכת שמואל דכתב דס"ל להרמב"ם דבעי ב' עדים ובעיא מומחין, הנה מה דבעי מומחין היינו לגבות ואין ראי' דבעי עדים שנים לכאורה, ובאמת גם במועד לענין חיוב נזקין צריך ג"כ טעם איך יפטר הא נתחייב כבר עפ"י עצם המציאות ששורו נגח ואין צריך ב"ד, ונראה לומר דהא דפטור היינו דב"ד לא יכולים לחייבו, דהדין הוא דב"ד אין מחייבין אלא בעל השור, והואיל וכעת אינו בעל השור כיון דלהשור אין בעלים אין יכולים לחייב את בעל השור, וא"כ כשבאו עדים לחייבו אין כח ביד ב"ד לקבל עדות ולחייב, אבל איה"נ אם יודע בעצמו שחושש לדברי העדים מחויב הוא באמת לשלם, אלא שאין ב"ד יכולים לפסוק זה, וראי' לזה דהא כתב הטור דבהפקיר וחזר וזכה חייב לשלם, ואם נפטר איך יוולד חיוב, וע"כ דאינו פטור אלא דאין ב"ד מחייבין אותו, אמנם כשהעידו לפניהם יתכן דכבר לא איכפת לן דכיון דב"ד יודעים יכולים הם כבר לדון אותו כיון דנתקבלו כבר דברי העדים, גם דהא הוא צריך לקבל דברי העדים ממילא הוא כבר מחויב, וא"כ לא שייך שיצטרך גמ"ד כיון דכבר נתחייב בידעו המציאות ששורו הרג, משא"כ בשור לענין חיוב סקילה דכ"ז שלא פסקו דינו אין עדיין שום חיוב דהחיוב נתחדש עם הפסק ב"ד. ושפיר פסק הרמב"ם דבנזקין לא בעי שיהי' עדיין של הבעלים בשעת גמ"ד.
ולהנ"ל יש להסתפק באם יבוא ויודה במועד שהזיק, דיתכן דאפי' ב"ד יחייבו אותו כיון דלפי"ד מודה דחייב ואינו נפטר בהעמדה בדין, דהא לדבריו לא צריך להעמדה בדין, ואפי' אם נימא דסוף סוף ב"ד לא יכולים לדון כעת כיון דהוא הפקר ואין מקבלים שום הודאות ועדות כשהשור אין לו בעלים, מ"מ הא דלעיל דנודע כבר לב"ד דהוא צריך להאמין להמציאות שנגח, דנמצא דנתחייב כבר, ואין הב"ד מחדשין כלום בגמ"ד ושפיר יכולים לחייבו גמ"ד כבר, ואע"ג דבמאירי בשטמ"ק לעיל י"ג ע"ב מבואר דפליג ארמב"ם בזה וס"ל דבהפקר לפני גמ"ד א"א לחייבו, מ"מ ל"ק שיטת הרמב"ם דלא שייך לדרוש דבעי היזק וגמ"ד שוין כאחד לדידן דנוגע רק לגבי נזקין. [וכבר כתבנו בזה לעיל דף י"ג ע"ב ד"ה נגח ואח"כ הפקיר]. (מהדו"ק)
תוד"ה שור האשה. ובנזקין כתיב איש דוקא. מבואר דכיון דכתיב שור איש הי' משמע למעט אשה ולכך צריך לרבות, ולפי"ז הא דאליבא דאמת שור אשה שהזיק חייבת ילפינן מהא דריבתה תורה לענין מיתה דנסקל, וצ"ע למה לא נימא גם לענין הקדש דכיון דריבתה תורה דשור ההקדש נסקל לרבנן ה"נ שור ההקדש חייב אע"ג דנתמעט מרעהו, וצריך לומר דרעהו הוי מיעוט יותר מכריע מאיש.
והנה מבואר כאן דמשור איש צריך למעט שור של קטן, וא"כ אפי' אם הי' לו אפוטרופוס כדאמרינן לעיל דף ל"ט מ"מ צריך להיות פטור, דהא שור הקדש אע"פ שיש לו גזבר שבלי מיעוט הי' שייך לחייב מ"מ נתמעט מרעהו, והיינו דעל שור כזה אין חיוב ממילא אע"פ שיש את מי לחייב מ"מ פטור, ה"נ שור של קטן נתמעט, דשור של בעלים כזה נתמעט ולא יועיל אפוטרופוס, דאפוטרופוס מועיל רק אם החסרון הוא דאין את מי לחייב, אבל אם המיעוט הוא דשור של בעלים כזה נתמעט לא יועיל אפוטרופוס, ובודאי אם הי' נתמעט שור האשה הי' דינו כשור הקדש דאפי' אם יהי' את מי לחייב לא יתחייב, וה"נ דכוותה בשור של קטן. וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |