כובע ישועה/בבא קמא/מד/ב
כובע ישועה 
בבא קמא מד ב
מ"ט דר"י יליף מכופרו כו' ור"ש יליף מקטליה. והקשה בים התלמוד בדף מ"א לרבה דס"ל דשלא בכוונה פטור מכופר ואסיקנא אליביה דדמים משלם שלא בכוונה ומהיכא מייתי כיון דבין קטלא ובין כופר אינו שלא בכוונה. ובמפרשי הים כתב דרבה יליף דמים בקרן שלא בכוונה מכופר דשן ורגל דחייב שלא בכוונה ע"ש. וצ"ע דמסתבר יותר למילף דמים דקרן מכופר דקרן מלמילף מכופר דשן ורגל. ואף אי נימא דיליף נזקין דקרן שלא בכוונה מנזקין דשן ורגל שלא בכוונה דהוי הדמיון נזקין מנזקין איכא למיפרך מה לשן ורגל שמועדין מתחלתן [ועיין מה שנתבאר בדיבור הקודם ודוק]. ונ"ל דמצי למילף במה הצד מרגל וקרן בכוונה דכי פרכת מה לרגל שמועד מתחלתו קרן בכוונה יוכיח מה לקרן בכוונה שמתכוין להזיק רגל יוכיח הצד השוה שבהן שמזיקין ומשלמין אף אני אביא קרן שלא בכוונה כו'. אך א"כ לא יתחייב אקרן שלא בכוונה ברשות הרבים דניתן אקרן שלא בכוונה גם קולא דשן ורגל דפטור ברשות הרבים. וגם למ"ש בשיטה מקובצת מהראב"ד והנזקין שלא בכוונה ר"י מחייב בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכוונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אע"פ שאין כוונתן להזיק אבל מתכוונת היא לדריסה ולאכילה עכ"ל. ומשמע דקרן שלא בכוונה דלא מתכוין לפגוע בגוף זה גרע משן ורגל דאף דלא מכוין לגוף זה להזיקו מתכוין לדורסו ולאוכלו. ולפי זה א"א למילף קרן דלא נתכוין לגוף זה כלל גם במה הצד דקרן בכוונה ושן ורגל. אכתי יש ללמוד קרן שלא בכוונה במה הצד דקרן בכוונה ובור וכעין שכתבו התוס' בדף ג' ע"ב בד"ה משורו למדנו באבנו וסכינו דלא אפקרינהו שהניחן ברשות הרבים לרב דמשורו למדנו שהקשו מה לשור שכן בעל חיים וכוונתו להזיק [נ"ל דלמאי דילפינן מכופרו לחייב אקרן שלא בכוונה ל"ק מכוונתו להזיק] ותי' דילפינן מבור ושור במה הצד ע"ש. וה"נ י"ל בהלימוד דקרן שלא בכוונה דניליף מקרן בכוונה ומבור במה הצד דבבור ליכא כוונה כלל ויתחייב אף ברשות הרבים. אך זה לנזקין ולא למיתת אדם אף לדמים כמ"ש הרשב"א בדף ט' ע"ב דבור פטור אמיתת אדם אף מדמים. גם לשון הראב"ד צע"ק דודאי נזקי שן ורגל בלא מתכוין כלל לדריסה ולכליון אותו הניזק נמי חייב ועיין לעיל ע"א בתוד"ה ה"נ. ושפיר יש ללמוד קרן שלא בכוונה במה הצד מקרן בכוונה ושן ורגל שלא בכוונה כלל. ודע דבתוספתא פ"ד איתא ולענין הנזקין ר"י מחייב ור"ש פוטר שנא' כי יגח שור על שיתכוין ליגח. והנ"ל דהוצרך הש"ס אליבא דר"ש למילף מקטליה דשור אף דכי יגח משמע במתכוין מ"מ ה"א דניליף מכופרו ונוקי כי יגח עד שיכוין לסקילת השור והוצרך למילף מקטליה [וצע"ק בהא דוכי יגוף שור איש את שור רעהו דנימא אליביה עד שיתכוין ליגוף. ועיין מה שכתב בשיטה מקובצת מהמאירי דחייב שור שלא בכוונה בנזקי אדם שבנזקי ממון אצ"ל ע"ש] גם י"ל דמכי יגח אין למעט רק שלא בכוונה כלל אפילו לאחר וכעין שכתבתי בריש פרק כיצד ומילפותא מקטליה דשור ילפינן לפטור גם במתכוין לזה והזיק לזה:
רי"א שור המדבר כו' פטורין מן המיתה. בנ"י כתב בגמ' מסקי' דלית הלכתא כר"י ע"ש. וא"י היכן מסקי' ויש פוסקים כר"י עיין בשיטה מקובצת ובתשו' הרשב"א סי' קי"ד. ואולי כוונתו כעין שכתבו התוס' בחולין דף י"א ע"ב בד"ה ולר"מ. דמדאמר לר"מ ולא אמר היכי אכילנא משמע דלא קי"ל כר"מ. וה"נ מדאר"ה פוטר היה ר"י אפילו נגח ולבסוף הקדיש משמע דאנן לא פטרי' ואינו מוכרח ועיין מה שכתבתי בספרי נהור שרגא ביבמות דף ק"ה ע"א בד"ה ולרבי עקיבא. ודע דשם ברשב"א הובא מ"ש הרמב"ן בפירוש התורה (בראשית ט ה) שאין טעם עונש בהמה שהזיקה ליסר בעליה שהרי אף שור המדבר שהזיק חייב מיתה והקשה השואל מדקי"ל כר"י שפוטר בשור המדבר והשיב הרשב"א דמוכח מר"מ דמחייב ולא נחלקו ר"מ ור"י שיהא מדין קנס לבעלים לר"י ולר"מ מגזה"כ ע"ש. ול"נ להכריח דלר"י אינו מדין קנס לבעלים מיתת השור ולאו משום דליכא בעלים פטרו דאם לא כן תקשי דבדף י"ג פשיט להש"ס דנגח ואח"כ הקדיש או הפקיר פטור מנזקין ואף במועד ואי מטעם דאין קנס לבעלים פטרו ניחא במיתת השור דלא איכפת לבעלים במיתתו כיון דעכשיו אינו שלהם אבל בנזקין דמועד למה יפטור הא כיון דבשעת נגיחה היה דבעלים ועלייהו היה מוטל שמירתו וראויים לעונשם וכשנחייבנו לשלם מהעליה יהא שפיר עונש לבעלים וע"כ דפטורו בנזקין מגזה"כ וה"נ פטורו ממיתה אינו משום דליכא קנס לבעלים אלא מגזה"כ וה"נ ביש לו בעלים אין מיתתו מחמת קנס דבעלים והוא דרך הכרח יותר מתשובת הרשב"א די"ל אה"נ דפליגי בזה דלר"מ הוא מגזה"כ ולר"י מקנס דבעלים. ועיין בירושלמי הכא ובפני משה דבעי אי ר"י גם בנזקין פוטר. ונ"ל די"ל דהבעיא היא דשמא רק ממיתה פוטר משום דליכא קנס בעלים אבל בנזקין דמועד ובנגח ואח"כ הקדיש והפקיר אפשר דחייב דיהא קנס בעלים ומסיק דפוטר ר"י גם בנזקין ומשום דבאמת פטורו מגזה"כ ולא מטעם דליכא קנס לבעלים. ועיין במה"פ פ"ק סוף ה"ב בד"ה מנכסים המיוחדים:
שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור. בשיטה מקובצת הקשה אהא דמשמע מפרש"י דלר"י פטור כשמכרו קודם גמ"ד דא"כ לא תמצא לעולם אדם שחייב בנזקי שורו דלעולם ימכרנו אחר נגיחתו ובנזקין נמי בעי ר"י מיתה והעמדה בדין שוין כאחד ע"ש. וצ"ל בביאור קושייתו דא"כ איך מ"ל שיתקיים חיוב התורה דאטו בשופטני עסקי' שיש לו דרך קל להפטר ולא יעשהו. ולפי זה י"ל עפ"מ דמבואר בבבא מציעא דף ל"ח ע"א דרוצה אדם בקב שלו מט' קבין דחבירו ובפרט בבהמה דשייך כושרא דחיותא עיין בבא מציעא דף צ"ג ע"ב. וא"כ בשביל איזה היזק קל לא ימכור בהמתו ומ"ל אופן שיתקיים חיוב התורה אהיזק קל. ומה שבהיזק מרובה שיהא כדאי לפניו למכור בהמתו משום ההיזק אין אנו אחראין כיון דעכ"פ אפשר להתקיים חיוב התורה בהפסד קל. עי"ל להמבואר בדף נ"ו ע"א דכופף קמת חבירו בפני דליקה דשוויה טמון באש דחייב הכופף בידי שמים על שגרם להפסיד הניזק ולפטור להמבעיר ע"ש. וא"כ הקונה השור אף שיפטור מהניזק בדיני אדם יתחייב בדיני שמים ולא ירצה לקנותו וגם בלא ידע שנגח אפשר דהוי כמקח טעות דאילו ידע לא קנה שיפסיד הניזק על ידו. ואף דמ"ל אדם שלא יחוש להחיוב בידי שמים. תו ל"ש להקשות דלא תמצא לעולם שיתחייב בנזקי שורו שימכרנו כיון דל"ש קונה כל כך שירצה לעשות איסור[1]. וצע"ק הא דלא הקשה בשיטה מקובצת מסקילה דאיירי ביה דלא ימצא שור הנסקל דכשימית אדם ימכרנו ויפטור השור ממיתה ובתשו' ב"י חלק יו"ד סי' כ"ד כתב דאף דנגח והפקיר פטור מסקילה מ"מ חייבין לבערו משום ובערת הרע ע"ש. וגם לפי זה הא מצי למוכרו לשחיטה. אך כתבנו בדף מ"ב ע"ב בד"ה כשקדם דקודם גמ"ד אסור לשוחטו ולבטל מצות סקילה כמ"ש הרשב"א והים של שלמה ע"ש. ה"נ לר"י אסור למוכרו שישחטנו הלוקח דגם זה חשיב ביטול מצות סקילה וכן נמי מטעם זה אסור להקדישו ולהפקירו ודאימעיט נגח ואח"כ הקדיש והפקיר היינו בעבר ועשה [ואינו כדאי להתירא ודוק]. וכשנימא כסברא זו גם בנזקין דלכתחלה אסור לעשות טצדקי לפטור מחיובו שכבר נתחייב יש לתרץ קושיית הפלפולא חריפתא בפ"ק סי' ע' דאיך מ"ל לשלם מהעליה דיפקירנו לאחר שנגח וכעין שכתבו התוס' בחיוב אש דא"צ שיהא הגחלים שלו דאם לא כן יפקיר הגחלים וידליק גדיש דחבריה ע"ש. די"ל דהתוס' שפיר הוכיחו דאין סברא שלא תחוש התורה למנוע רשעים שלא יחושו לאיסור וידליקו בגחלת שאינו שלהם וע"כ דכה"ג חייב ובהא דנגח ואח"כ הקדיש ל"ש שלא ישמור שורו על סמך שאם יזיק יקדישנו ויפקירנו ויפטור לשלם מהעליה דכיון דעכ"פ יפסיד שורו לא ימנע מלשמור שורו. והא דחייבה תורה לשלם מהעליה כשנגח באמת לא יתקיים רצון התורה אלא באנשים שיחושו לקיים רצון התורה ולא יעשו טצדקי להמלט מזה. ועיין בספרי נהור שרגא ביבמות דף י"ז ע"ב בד"ה מחיים לענין איסור ביטול מצות יבמין:
- ↑ לכאורה צ"ב שימכרנו לגוי.