אילת השחר/בבא קמא/מד/א
שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים. פירש"י משום דשור בן יומו קרוי שור. והיינו דאל"ה אע"ג דכל בהמות חיות ועופות נתרבו, היינו מחמת שמם, אבל אי לאו דשור בן יומו קרוי שור לא הי' נסקל שור קטן, וכבר כתבנו לקמן דף מ"ז בתוס' דמבואר דפרה שנגחה או שנרבעה אמרינן דהיא וולדה נגחו ונרבעו, ועדיין יקשה דמ"מ הא עובר אינו שור דרק שור בן יומו קרוי שור, ובתוס' לעיל דף מ"א א' בד"ה איני יודע, כתבו דשור בן פקועה או שחוט נקרא פר וכן שור, אבל עובר כ"ז שלא יצא לאויר העולם אין ראי' דמקרי שור דרק בן יומו מקרי שור וא"כ איך הוא חייב ליסקל, וכן למה חייב על נזקין שהזיק, וע"כ צ"ל דעובר יש לו דין כמו אמו אפילו למ"ד לאו ירך אמו ושפיר מקרי שור.
ולפי"ז נראה דאם נולד לפני גמ"ד יסקלוהו כיון שהי' במעי אמו בשעת נגיחה, דהא לענין גביה משמע לקמן דף מ"ז דגובין מהעובר, ומשמע אפילו נולד אח"כ ואע"ג דהא אינו שור, ולענין נזיקין הא ג"כ נתרבו כל בעלי חיים משום שיש להם שמם ומנ"ל עובר וע"כ כהנ"ל.
שם. שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים. אין להקשות כיון דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ובבעלים הא אין מענישין מן הדין כמו שהעיר בקובץ ביאורים, דמה דנאמר כמיתת הבעלים היינו דחיוב מיתה דבעלים הוא כמו השור, אבל לא נאמר דדרכי הלימודים שנאמרו בבעלים הן הן דרכי הלימוד בשור.
לא אם אמרת אדם באדם שכן חייב בד' דברים. הנה גם אם הי' חייב ד' דברים הא אין זה משום עונש על השור אלא על הבעלים ומה זה נוגע לגבי לחייב את השור סקילה או לא, משמע דלגבי לעשות פירכא גם בזה סגי לעשות פירכא כיון דיש חומרא וקולא ע"י מעשה השור. ולקמן מצאנו חידוש יותר גדול דרצינו לומר דדוקא מועד יסקל אע"ג דאפילו רגיל לנגוח אינו מועד רק ע"י העדאה בבעלים, ומה זה נוגע לחיוב דשור לגבי סקילה, דשור שנסקל הא אין חיובו מחמת חיובא דבעלים, דאפילו הבעלים אנוסים ג"כ נסקל השור וגם שור הפקר נסקל, וע"כ דמ"מ לגבי חומרא וקולא מחשבים גם מה דיש חומר בהשור לגבי לחייב בעליו דמזה נדע לחייב את השור סקילה.
אין לי אלא במועדין בתם מנין וכו'. יוצא מהגמ' דחיוב שמצאנו במועד אין ללמוד לתם, ואין להקשות למה צריך פסוק למעט חצי כופר או דמי עבד, ולר' יוסי הגלילי דאין לו מיעוט ואינו סובר דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, לכן יסבור באמת דתם משלם חצי כופר כמש"כ כ"ז תוס' לעיל דף ט"ו, הא א"א למילף תם ממועד, דיש לחלק דזה רק לחיובא בשור דהיינו לסוקלו דלא מצינו שום פעם חיוב דשור אלא במועד, משא"כ חיוב תשלומין דמצינו דתם משלם מיהת חצי ממועד לכן גם לענין כופר כ"ז דליכא מיעוטא צריך לשלם חצי ממועד. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה ת"ל בן ובת. קטנים משמע דלעיל מיני' כתיב והמית איש או אשה. משמע דלולא זאת הי' מתפרש בן ובת גדולים, וצ"ע דבסנהדרין דף ס"ח ע"ב משמע דסתם בן, קטן משמע.
רש"י ד"ה אם החמיר. שהרי חמור הוא לענין כופר. הנה רש"י לא נקט מה דמועד משלם נ"ש ותם ח"נ, אלא דנקט חומרא מה שמצינו דתלוי בחיובים דשור מחמת הריגתו אדם, משא"כ מה דהוא משלם יותר אינו סיבה לחייבו מיתה, ורק מה דמועד משלם כופר ותם אינו משלם מחמת רציחתו הוא דמשוי ליה כחמור לענין שיתחייב מיתה יותר מבתם, ואע"ג דלעיל אמרינן פירכא מה לאדם שכן חייב בד' דברים, הרי דגם חומרא שאינה נוגעת לדינים מכח מיתה ג"כ אפשר לעשות פירכא, מ"מ רש"י נקט חומרא דעדיפא לענין שיגרום חיוב על השור.
במועד להתחכך על בני אדם בכתלים. בשטמ"ק כתב בשם הראב"ד דאע"ג דמתחכך להנאתו מ"מ אינו משלם כופר אלא בשהעידו עליו ג' פעמים, ולפי"ז לכאורה מאי מקשה ר"ע לר"א למה צריך נקי למעט מחצי כופר דהביאהו לב"ד וישלם לך, דלפי הראב"ד הא בהאי מיעוט דנקי למעט תם קאי גם על הרג להנאתו, דבלי זה הי' בודאי משלם כופר מעלייה אפי' כשלא העידו עליו ג' פעמים א"כ שפיר צריך קרא דנקי למעט שלא ישלם במתחכך להנאתו כופר מעלייה, וצ"ל דעיקר קרא בתם דקרן מיירי, וע"ז קשה דהביאהו לב"ד וישלם לך, ומ"מ צע"ק דהא בלי דרשא דנקי הי' ג"כ תם חייב אע"ג דלא אייעד, ולר"ע דלא צריך קרא הוא מטעם דהביאהו לב"ד וישלם לך, אבל בלהנאתו מנ"ל דפטור מכופר כיון דס"ל דאין צריך כונה, דאם צריך כונה גם בפעם הד' לא ישלם כופר. (מהדו"ק)
ומנא ידעינן. בקובץ ביאורים הק' אולי הורגין מספק, ועיין בקובץ שיעורים ב"ב אות רכ"ג. יש לעיין באדם דחייב מיתה אם השאלה אם יש דין מיתה עליו או אם אנו חייבין להמיתו, וכן בשור דחייב סקילה דדנין על השור אם הוא דין דהשור צריך ליסקל או דהנידון אם אנו צריכים לסוקלו, ונפק"מ באם יש ספק דאם השאלה על הנידון לא שייך להתחיל לומר ספק נפשות להחמיר דלכן אנו חייבים לסוקלו, כיון דקודם צריך לפסוק דהאדם או השור חייב סקילה, וכיון דיש ספק, ולפסוק דעליו יש דין ספק הא לא מצינו פסק כזה, ממילא פטור, אבל אם הנידון הוא אם אנחנו חייבין לסוקלו, אז שייך דאם ספק נפשות להחמיר שנפסוק שאנחנו חייבים לסוקלו, ומשמע דהי' שייך לומר ספק נפשות להחמיר, משמע דהנידון לחייב אדם היא שאלה עלינו דאנו דנים דלגבינו הוא חייב ולא דדנין עליו עצמו אם הוא חייב, ועי' מש"כ באילה"ש ב"מ ריש דף ג' ע"ב. ומ"מ נראה כמש"כ שם דגבי אדם מכח דספק נפשות להקל יש בזה פטור דאפילו דכל פטורו אינו אלא מספק מ"מ עכשיו הוא פטור לגמרי, דהא כיון דמאיזה סיבה שיהי' א"א לחייבו נמצא דאין עלינו לפסוק לחייבו וממילא כיון דכמיתת הבעלים כך מיתת השור א"א לפסוק לחייבו. ועי' מש"כ באילה"ש גיטין דף כ"ח ע"ב בתוד"ה אבל, ובאילה"ש ב"ב דף נ' ע"ב.
תוד"ה והא תם הוא. שאפי' עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה אין מועד להרוג אדם. יש לעי' אם כה"ג הוי מועד לבהמות דהא לא הי' דעתו אלא להפיל הכותל, ולכאורה מאי שנא, דכמו בהפלת כותל אינו עושה אותו מועד לאדם ה"נ אינו עושהו מועד לבהמות, ויש לעי' מהא דבצרורות ע"י ביעוט דמשמע דשייך בזה העדאה לעיל דף י"ט, והא ודאי אין שייך דכונתו בהביעוט לשבור הדבר השני, אלא דכוונתו לבעוט בהדבר, א"כ לגבי הדבר הניזק הו"ל כמו נתחכך בכותל להפילו והזיק דבר אחר, ואיך הוא מועד לגבי הדבר ההוא.
ונראה דהא מה דאין מועד לאדם היינו משום דאינו מועד למין של אדם, וכן אם מועד להפיל כתלים אינו מועד לבהמה דזה מין אחר, והא אפילו ממין א' למין אחר ס"ל לרב פפא דאינו מועד, ואפילו מאן דפליג הוא רק היכא דכולם בהמות, וממה שמועד לדבר אחר אינו מועד לבהמה, אבל מכלים לכתלים או להיפך, הוי שפיר מועד, ולכן מביעוט יהי' מועד על שבירת כלים דכולם כמין א' הן חוץ מלגבי בהמות או לאדם לא יהי' מועד. (מהדו"ק)
תוד"ה והא תם הוא (הב'). מדלא אשכחן מועד במתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. ולכאורה התם הא מה שהתכוין לא עשה ומה שעשה לא התכוין, אבל היכא דרצה להפיל כותל והפיל ובזה הרג, אולי הוי מועד להפיל כותל ולא חשוב מה שיקרה עי"ז, ואם יהרג אדם יהי' מועד על זה. עוד יש לעיין דקצת משמע דלגבי בהמה יהי' מועד באופן דהתכוין להפיל כותל והרג בהמה, וזה אולי רק למ"ד דמועד למין זה הוי מועד למין אחר, אבל לר' פפא דמועד למין זה אינו מועד למין אחר למה יהי' מועד.
בא"ד. מבואר בדבריהם דבמתחכך להנאתו חייב כופר דהוי מועד מתחילתו, והנה חזינן דאע"ג שאין כאן כונה שיהרוג אדם, דהא מתחכך להנאתו אין כאן כונה להזיק לאדם, מ"מ כיון דע"י החיכוך דעל זה הוא מועד יכול להיות הריגת אדם חייב, ה"נ נימא במועד להפיל כתלים ועכשיו הרג אדם דיתחייב, דהא מועד להפיל כתלים, ואף דאינו מועד להפיל על בן אדם מ"מ מה איכפת לן כיון דעשה מעשה הפלה שמזה יוכל לצאת הריגת אדם יתחייב, ובשלמא מהא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם אפי' נתכוין לבהמה בפעם הד' והרג אדם, לא יקשה, דהא רק לגבי לנגוח בהמה מועד ומנגיחת בהמה לא יצא בדרך כלל שיהרג אדם, לכן בפעם הרביעית שנגח אדם לא יהא מועד עליו, משא"כ בהפלת כותל דמהפלת כותל הא יכול ליהרג אדם, וכיון דמהפלת כותל שהוא מועד עי"ז נהרג האדם ולמה ייפטר אם הוא מועד להפלת כתלים, ומ"ש מועד בפעם הראשון להפלת כותל דהיינו להנאתו או דהוא מועד מחמת ג' פעמים להפלת כתלים.
וצריך לומר דבתם צריך לייעדו שעובר על הריגת בן אדם שאני, היינו דבשן ורגל דאינו צריך לייעדו אז כיון דעשה פעולה דיכול לצאת מזה הריגת אדם חייב, משא"כ במועד דאע"ג דנעשה אורחי' להפיל כתלים מ"מ אין שייך לייעדו אלא על מה שעושה היזק, דאין זה כאורחי' ממש אלא דחייב על היזק כזאת, ולכן כיון דלגבי בני אדם לא הועד חייב הוא רק על מה שהועד להתחייב, משא"כ בשן דהוי אורחי' ממש ולא צריך לייעדו חייב כיון דהוי אורחי', וצריך הי' לשמור ממעשה שן, וכאן אין מתחייב אלא על הפלת כותל, דהמועדות לא תחייב אותו אלא על נזק שהועד, ויותר נראה דכשצריך לייעד הא צריך לייעד גם את הבעלים ולכן אם לא הרג אדם אין העדאה לגבי אדם על הבעלים משא"כ במועד מתחילתו, ולכן נראה דלהצד דיש העדאה לצרורות כי אורחייהו כמבואר לעיל דף י"ח מ"מ אם התיז צרורות ולא הזיק לא יהי' עי"ז מועד אם אח"כ הזיק ע"י התזה. (מהדו"ק)
תוד"ה הכא נמי. אע"פ שאין השור בסקילה הואיל ואינו מתכוין להזיק. מבואר דאע"ג דבאדם כה"ג אם הי' דורס על התינוק ויודע שיהרג הי' חייב מיתה, דלא שייך לומר דאינו מכוין להורגו כיון שעושה כזה דבר שיהרוג את האדם, מ"מ בשור כה"ג מקרי אינו מתכוין דבאדם זה מקרי מתכוין אם זה פסיק רישא משא"כ בשור כה"ג. ויש לעי' אם כוונתם דחייב כופר רק ביודע שעי"ז יהרוג את האדם אלא שאינו מתכוין להזיקו ולהרגו, כמו שמשמע מלשונם, אבל אם אינו יודע פטור, וכמו שביאר ברבינו פרץ דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה, וקרן בכוונה הא השור בסקילה והבעלים משלמים כופר, משא"כ בשלא יודע שיהרג דאז הוי דומיא דקרן שאינו מתכוין דאז פטור כיון דאין השור בסקילה, צ"ע מהא דלעיל דף מ"א ע"א אמרינן דלרבא ליכא כופר ברגל כיון דברביעה אינו חייב כופר, ומאי ראי' דיתכן דרק ברביעה דאינו יודע שעי"ז תיהרג והוי שן שלא בכוונה, ורק באופן זה ס"ל לרבא דאינו משלם כופר, אבל אולי יודה דאיכא כופר ברגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק וכדס"ל לרב הכא לפיר"ת.
ואולי אין כוונתם דוקא כשיודע השור שימות האדם אלא דהמעשה שהרגה כגון נפילת האבן על האדם צריך שידע, אבל אם ימות ממש לא צריך שהשור ידע, דאפשר דבכלל לא שייך שהשור יודע שמתים מאבן שנופל עליו אלא דיודע שהאבן יפגע בו, וכן מרגיש שהוא לוחץ על התינוק, וה"נ ברביעה הוא יודע את הפעולה שהוא עושה, ולכן הי' צריך להיות חייב כופר למ"ד דאיכא כופר ברגל.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |