אילת השחר/בבא קמא/מה/א

אילת השחר בבא קמא מה א

דף מ"ה ע"א

משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש. וברמב"ם פי"א מנזקי ממון הל' ט' הוסיף דאם הפקירו אינו מופקר. ולכאורה מה נפק"מ אז אם יהי' מופקר או לא, ואפשר דנפק"מ דהא על הבעלים לסוקלו כמבואר לקמן דף צ"א ע"ב, וע"ז קאמר דמשנגמר דינו לא יועיל הפקרו להפטר ממצותו.

תוד"ה מכור. מ"מ הרי אסור להשהותו לענות דינו. וכ' בשטמ"ק דאפילו לר' יעקב דס"ל דלא ילפינן מבעלים דיצטרך בפניו כיון דשור לאו בר טענתא הוא א"כ גם בשור לא שייך עינוי הדין, מ"מ יש להבעלים עינוי במה שמשהין סקילת השור, וצ"ע דהא אדרבה הקונה הא רוצה לעבוד בו ואיזה עינוי הוא לו, גם מנ"ל דעינוי הבעלים הוא טעם שיצטרכו למהר לסוקלו, דהא מה דמצינו תמיד עינוי הדין הוא היכא שצריך להרוג אותו עצמו, אבל מה שצריך להרוג שורו אפילו אם זה עינוי מנ"ל דעינוי זה הוא טעם שלא יוכל הבעלים להשהותו.

ומש"כ תוס' דאסור להשהות דינו, צ"ע דמ"מ למה אינו מוקדש, דהא לפני גמ"ד הוא מוקדש לענין דימעול אם יהנה ולמה אח"ז לא יהא מוקדש לר"ת.

ובשטמ"ק כ' בשם המאירי דבהקדישו לפני שנגמר דינו צריך הבעלים לפדותו וכופין אותו ע"ז, וצריך טעם למה צריך לפדותו בכלל, גם למה כופין אותו לפדותו.

עוד כתב במאירי דאם הפקירו לאחר שנגמ"ד לא חל ההפקר, ואם זכה א' בו ונשתמש בו יחזיר דמי שכירות ויאסרו בהנאה, ומסתמא כוונתו יחזיר לזה שהפקיר, דאילו אם כוונתו סתם להפריש ויאסר בהנאה מאי קאמר משום דלא חל ההפקר, משמע דכיון דלא חל לכן צריך לשלם לאו דוקא, ואינו מובן למה צריך לשלם שכירות, דהא על דבר שאסור בהנאה לא שייך חיובים אם הפסידו.

בא"ד. או אפי' לשחטו סבור דשרי. אין להקשות לפי זה למה אם מכרו לפני גמ"ד לא הוי מק"ט דהא יכול לומר רציתי להמתין כדי שישבח עוד קצת זמן ויוכל לשחטו אחרי גמ"ד, דמ"מ לא הי' לו להמתין לשחטו, דהא אין לו לסמוך ע"ז דהא ב"ד לא יתנו לו לשחטו אח"כ ולכן לא הוי מק"ט. (מהדו"ק)

תוד"ה השתא. ועוד דאם הוא פטור כשתופסין אותו מאליהן כשמתפיס אותו בידים נמי פטור דסוף סוף אפילו לא הי' מתפיסו בידים היו תופסין אותו מאליהן ולא הפסידו בעלים בהתפסתו כלום. יש לעיין דבזורק כלי מראש הגג מבואר לעיל דף י"ז ע"ב ברש"י דאי בתר בסוף אזלינן חייב השני ששיבר במקל אע"ג דגם אם לא קדם ושיבר במקל הי' נשבר, ולמה כאן דודאי לא שייך בתר מעיקרא אזלינן דהא לא נעשה עדיין שום מעשה בהדבר שינזק, א"כ כשזה התפיסו בידים ועצם ההתפסה הוי מעשה היזק הניכר למה לא נוכל לחייבו עבור ההתפסה לב"ד.

ובמשנה למלך פ"ג מהל' גזו"א הל' ד' כתב להיפך דקושית התוס' קושיא אלימתא היא, דהא ברמב"ם פ"ז מחובל ומזיק פסק דהמשבר פטור, ולכאורה התם הא הוא משום דבתר מעיקרא אזלינן. וצ"ע דכאן דלא נעשה עדיין שום פעולה בהדבר הניזק איך נימא בתר מעיקרא אזלינן, ובסברא יש לדמות זה כמו בנופל כלי מהגג ובאמצע ההליכה יזרוק אחר את הכלי הזרוק באופן שיגיע להקרקע יותר מהר דבכה"ג זה הוי כמו בשיבר במקל דהאחרון חייב.

בא"ד. וכן משמע בהניזקין דבהיזק ניכר אין יכול לומר הרי שלך לפניך וכו'. יש לעיין בשלמא בגזלן הי' אפשרות לומר דאפילו בהיזק ניכר יוכל לומר הרי שלך לפניך כיון דנעשה ממילא וכל זמן שאינו בגדר שינוי יוכל להחזירו, ומהתם שמעינן דכיון דזה היכר ניכר אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, אבל בשומר דחייב אם הוזק הדבר איזה ס"ד הי' שלא יהי' חייב דהא הוזק והוא חייב על ההיזק, וכ"כ התוס' להדיא לקמן דף נ"ו ע"ב בד"ה פשיטא, דבזה חלוק דין שומר מגזלן דבגזלן כ"ז שאין שינוי בהדבר אין לחייבו לשלם ויכול לומר הרי שלך לפניך, אבל שומר דחיובו מצד דמזיק את הדבר אז כל דהוי היזק חייב.

והנה לקמן דף צ"ח א' ד"ה השף מטבע נתבאר דאע"ג דכדי להתחייב משום מזיק צריך שיהי' חסרון ולכן השף מטבע ולא חיסר פטור מעיקר דין מזיק, וכן בחירשו אי לאו דחיסרו עי"ז טיפת דם לא הי' חייב, זה רק באם עשה רק היזק בהדבר ולא הפסידו לגמרי, משא"כ בהפסידה לגמרי, דלכן בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק חייב אע"ג דהא לא חסר כלום מהדבר, משום דאם זה ניכר הוי כחסר כל הדבר, ולפי"ז אפשר לומר דרוצים להוכיח דאע"ג דלא חסר כלום בהשור, מ"מ כיון דהוי היזק ניכר הוי כחסר כל הדבר, דלולא זאת הי' יכול לומר הרי שלך לפניך, ולא דמי להא דכתבו לקמן דשומר יהי' חייב אפילו בהרקיבו מקצתן אע"ג דאז לא הוי שינוי, וגזלן באמת יוכל לומר הרש"ל משא"כ שומר דשומר חייב עבור שלא שמר והזיק, דהתם הא חסר במציאות מהדבר המופקד ואז חייב משום מזיק גם אי לא הוי שינוי, אבל היכא דאין רואים חסרון ממשי בהדבר אז תורת מזיק שבו הוא רק מכח דהוי שינוי דאז כחסרון דמיא ולא צריך חסרון אחר, וצ"ל דאע"ג דשף מטבע לא חייב משום מזיק אע"ג דהוי שינוי כמש"כ שם הרשב"א דזוזי ועבדי' נסכא הא הוי שינוי, צ"ל דמ"מ אי ע"י דזה שינוי אין כלל הדבר הוי מזיק אבל התם גם אי זה הוי שינוי מ"מ כל הדבר ישנו רק הצורה נפחתה.

ואע"ג דלפי"ז למה הוצרכו להוכיח רק מהא דפריך בהניזקין דאי היזק שאינו ניכר שמי' היזק איך יכול לומר הרש"ל, ולמה לא הוכיחו מכל הדין דהיזק שאינו ניכר למ"ד שמיה היזק דחייב מעיקר הדין ואיך חייב דהא לא חיסר מהדבר, וע"כ משום דע"י דהוי שינוי לכן הוי כחסר, דיש לומר דהנה הרי"ף ועוד הרבה ראשונים כתבו לקמן דף צ"ח דהא דקאמר רבה דשף מטבע פטור דלא חסרי' הוא רק משום דס"ל דלא חייב בדינא דגרמי, משא"כ למאן דדאין דינא דגרמי חייב, ובדינא דגרמי יש דס"ל דחייב מה"ת, ובתוס' לקמן דף ע"א ב' מבואר כמה שיטות בזה אם הוי מה"ת או מדרבנן, וא"כ לא יכלו להוכיח כל כך דאולי הסוגיא דגיטין דף נ"ג דמשמע דאם היזק שאינו ניכר שמי' היזק חייב מה"ת הוא משום דינא דגרמי, ולדידי' שף מטבע חייב מה"ת אע"ג דלא חסר ואין זה לכו"ע, ובפרט דמרא דשמעתין דידן הוא רבה דלא ס"ל דינא דגרמי, ואיך יתחייב בנגמר דינו אפילו אם א"א לדונו בפניו דהוי כהיזק ניכר דמ"מ הא לא חסר ולמה לא יוכל לומר הרש"ל, ומדינא דגרמי הא ס"ל דאינו חייב, לכן הוכיחו מהא דפריך דגם לענין גזלן פשוט להגמ' דאי היזק שאינו ניכר שמיה היזק זה נקנה בשינוי, הרי דהוי כאילו כל הדבר איננו ולא שייך לכו"ע שיאמר הרש"ל.

והנה להמבואר לקמן דף צ"ח דבלא חיסר ממשות הדבר אינו חייב [בלי דינא דגרמי] הרי דאין זה היזק מה"ת, ולפי"מ שביארנו יוצא דכל דין היזק בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק וכן בהיזק ניכר כמו בשור שנפל לב"ד ונגמר דינו לר' יעקב הוא מחמת דזה עושה בו דין שינוי, אבל בחי' מרן רי"ז הלוי בהל' גזילה ואבידה ביאר דברי התוס' בגיטין דף נ"ג ב' דס"ל דכיון דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק אז זה משוי לי' שינוי וממילא שבגזלן יקנה אז, ומשום דמה שעושה היזק בהדבר עושה שיהי' ע"ז שם שינוי, נמצא דמה דהוי היזק זה פשוט אלא דמכח דהוי היזק הוא דהוי שינוי. ולדברינו זה להיפך דמחמת דנשתנה הדבר לכן הוי היזק, ומלשון התוס' בגיטין משמע כדבריו דהא כתבו דכיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק א"כ חשיב לי' כאילו הוא ניכר וא"כ אין לך שינוי גדול מזה, הרי דמכח דהוי היזק לכן הוי שינוי, אלא דיש לומר גם לדברינו דלא התחלת הדבר הוא מה דיש בו דין שינוי, אלא מחמת דאי הוי היזק ניכר הא הוי כאילו אין כל הדבר, נמצא דסברת הגמ' בגיטין הוא מכח דאם היזק שאינו ניכר שמיה היזק אז נהי' שני הדברים גם דהוי היזק וגם דהוי שינוי, נמצא דלא ההיזק עושה שיהי' שינוי ולא השינוי עושה דיהי' היזק, אלא דאותו טעם דעושה שיהי' היזק הוא גם גורם דאין לך שינוי גדול מזה כיון דהוי כאין שום חפץ להחזיר, אבל התוס' כאן לא יכלו להוכיח דהוי היזק בהחפץ כמשנ"ת דאולי חייב מדינא דגרמי אבל מהא דקאמר הגמ' בגיטין דלכן גם גזלן יכול לומר הרש"ל, הרי דפשוט להגמ' דזה היזק בגוף הדבר דלכן ס"ל בפשיטות דמאותו טעם שזה היזק הוי נמי שינוי.

אלא דצ"ע דא"כ א"צ למש"כ שם דמחמת דקנאה הגזלן לכן אינו יכול לומר הרש"ל כיון דהוי כאינו בעין מחמת ההיזק, וצ"ל דנהי דהוי בעין מ"מ מקרי חסר, דכמו באם שבר הדבר מקרי חסר אע"ג דישנם כל החלקים השבורים, וע"כ משום דאעפ"כ כל חלק חסר בו החלק השני, וה"נ למ"ד שמיה היזק הוי חסר דלכל חלק כאלו חסר השאר, ולכן לגבי גזלן צריך לבוא מדין שינוי קונה דלולא זאת אע"ג דהוי חסר מ"מ הי' יכול לומר הרש"ל, ועמש"כ לקמן דף ס"ה א' בתוד"ה גופא.

ובמש"כ שם דהרמב"ם דכתב דבהמה והזקינה או כחשה כחש דלא הדר הרי זה כמו שגזל כלי ושברו, הרי דגם כאן דינו כמו בשבר כלי דלא נשתנה כל הדבר ולכן לא יקנה זה בשינוי אלא דאינו יכול לומר הרש"ל והבעלים יכולים ליקח הבהמה בע"כ, צ"ע דהא הרמב"ם כייל גם יין והחמיץ פירות והרקיבו כולן, ואיך אפשר לומר דלא נשתנה שמם ולא הוי שינוי בכל הדבר וצ"ע.

רש"י ד"ה כלתה. מבואר דאע"ג דאין חיובו אלא לשמירה פחותה והשאר על הבעלים מ"מ חייב השומר כופר בשמרו שמירה פחותה והרג אדם וכן כ' ברבינו פרץ, וכן שמעתי שהביא במאירי בשם ההשלמה, והרשב"א חולק דהבעלים חייבים. ותמהו בסברת רש"י דלמה לא ישלמו הבעלים וכמו לענין תשלומין דנזקין דאם השומר שמר שמירה פחותה כבר כלתה חיובו ונשאר חיובא אבעלים.

ואפשר דהנה במסר לשומר לא סגי במה שקיבל לשמור דהא על הבעלים לשמור ולהתחייב בנזקין אם לא שמרו וכדי שייפטרו הבעלים צריכים הם להעמיד אחר עם חיובי תשלומין כמשנת"ב בדף ט' ע"ב, ואם קיבל שמירה בלי תשלומין לא ירד החיוב מהבעלים, אמנם כ"ז הוא בתשלומין, דמוטל על הבעלים לשמור עם חיובי תשלומין, ולכן כשמסר לשומר חנם שאינו חייב בפשיעה נשאר חיובא דתשלומין עדיין על הבעלים, משא"כ בכופר דאין כלל ענין תשלומין אלא כפרת חטא, ולא שייך דמוטל על הבעלים לשמור ולשלם אם לא שמרו, דהחיוב תשלומין אינו שייכות לזה אלא דכשאינו שומר הא הוא חוטא וצריך כפרה, אך לא שייך בזה שמחויב להעמיד אדם שיהי' לו חיוב כפרה, וכיון דבתוס' בב"מ דף צ"ג מבואר דלכך שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור דמסרה לבן דעת, ולכן פטור השומר שכר מאונסין, דבן דעת שומר יותר מחיובו, ואפילו אם לא יקבל עליו להתחייב בפשיעה נסתפקו בתוס' דאפשר שנפטר השומר הראשון, והנה לפי"ז נמצא דשייך למסור לשומר שאינו מקבל כלל חיוב אחריות ואפשר להבעלים לסמוך שישמור טוב ואינו נקרא פושע בזה, וכיון שכן לענין כופר דחיובא אבעלים אינו ענין כלל לחיובי תשלומין דמוטל עליו, שייך שפיר להעמיד אחר אע"פ שלא יהי' עליו חיוב כופר, ממילא כל החיוב יורד מהבעלים ונעשה השומר במקום הבעלים דהוא החוטא דעליו מוטל לשמור, משום שהבעלים סילקו עצמם ע"י שהניחו שומר במקומם, ושפיר ס"ל לרש"י דשייך לחייב את השומר בכופר אע"פ דלגבי שאר חיובי תשלומין אקרקפתא דבעלים רמי, משום דהיכא דשייך להעמיד שומר במקומו לענין תשלומין אז אם מסר לשומר בלי חיוב תשלומין לא ירד חיוב תשלומין, אבל חיובא דכופר לא שייך לומר דרמי אבעלים רק אם הי' עליהם מוטל לשמור הם הי' חוטאים וכיון שמסרו לבן דעת נפטרו משמירה והשומר הוא החוטא. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א