אילת השחר/בבא קמא/מא/א
תוד"ה כמאן דקטלה. היא הרגה עצמה שהביאתו עליה. ויש לעיין אם ברביעה וקטלה ג"כ שייך להקשות כן דלא יתחייב כופר דהיא הרגה עצמה, או דשאני כאן דהעבירה מחייבה מיתה והיא ידעה שזה עבירה, משא"כ ברבעה וקטלה דלא עלתה על דעתה שהרביעה תהרגנה.
ובתירוצם דאלבשה יצרה, יש לעיין דהא שוב לא נעשה ע"י השור ולא ע"י גרמתו דהא נתרצית מעצמה דאין קפיצת השור לרבעה גורם מיתה אלא רצונה והיא לבד שלטה על רצונה, כן יש לעי' דהא היא קיבלה התראה נמצא דעצם הרביעה עוד לא היתה סיבה שתחייב מיתה לולא שקיבלה התראה, וצ"ל דכל דמעשה השור יהי' כאן שייך כבר לומר דקטלה, אלא דבהו"א דחשבו דהיא הביאתו עליה הו"ל כאילו לקחה את השור והכתה בו את עצמה, אלא דצ"ע לפי"ז למה הוצרכו דהוא קפץ ונתרצתה שלכן הוקשה להם דנימא דתהי' כמו תחילתו באונס וסופו ברצון והוצרכו לחלק משם, דמה איכפת לן דהיא רצתה כל הזמן אלא כל שלא הביאתו עליה רק הוא בא עליה מקרי שהשור עשה, ואולי משום דלא שכיח שתרצה בלי שיראו ממנה מעשה המוכיח ע"ז ולכך הוצרכו לצייר שקפץ ונתרצתה וצע"ק. (מהדו"ק)
כגון דאמרי כל אימת דקטיל תורי' גבי' הוה קאי. ופרש"י דהמזימין העידו דגביה הוי קאי וראה בנגיחותיו, אבל בשטמ"ק בשם הרא"ה כתב דהעדים הראשונים העידו אז שהבעלים ראו, ולכאורה פירש"י דחוק דצריך לומר דהמזימין ראו ג"כ את הנגיחות הראשונות, והי' יותר פשוט כהרא"ה, אלא דיש לעיין בזה דהנה כשאומרים דגם הבעלים היו נוכחים בשעה שהשור שלהם הרג, הא אז לא הי' בזה שום נפק"מ דמה לי אם עמדו אז ומה לי אם לא עמדו, בין כך יהי' מועד ע"י מה שהעידו בפניו ששורו הרג, אלא דכשהוזמו ואח"כ הזימו המזימין אז יהי' נפק"מ מעדותם דבכדי שיהי' מועד יועיל מה שאז אמרו שהבעלים עמדו וראו, וא"כ יתכן שעדות שבשעתה לא הוסיפה לגבי דין מועדות, וכל מה שתועיל הוא רק אם יוזמו ויזימו המזימין, אבל לא הוסיפה בשעתו לעשותו מועד, ואף כי יהי' נפק"מ דהא יוכלו להכחישם שלא הי' הבעלים נוכחים ואם יכחישום שנים יהי' להם דין כת מוכחשת עי"ז מ"מ לגבי עדות של מועדות זה לא עשה. ואפשר דלרש"י לא יועיל עדות כזאת שלא נתקבלה בשעתה בתור העדאה ולכן כתב רש"י דכעת המזימין אומרים דהי' בעל השור בשעת נגיחה.
איבעי לך נטורי כולי בקרך. ומבואר דאע"פ שיש לו הרבה מחויב משום חשש של הא' הנוגח, ויש לעיין קצת דלא מיבעיא אם זה מחמת דעבר איסור ודאי שהי' צריך להיות שיוכל לומר דעל השור ההוא אינו צריך לחוש שהוא הנגחן דיש לו לתלות שהוא מהרוב שלא נגחו, ואפילו אינו תלוי בדין איסור מ"מ מה שייך לחייבו עבור השור ההוא כיון דהי' יכול להסתמך דזה אינו הנגחן, ואף שבין כך צריך לשמור כל בהמותיו מ"מ הא מחייבינן לי' דבעי לנטורי מחמת דנגח, הרי דיש בזה תוספת חיוב לשמור, ואיך יהי' תוספת חיוב הא רוב אינם נגחנים, [ואולי העירוני זה לפני כמה שנים].
להיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו. ברעק"א הביא דשחיטת בהמת עיר הנדחת תטהר אותה מטומאת נבילה, והקשה כיון דדברים של עיר הנדחת עומדים לשריפה למה לא נימא כתותי מיכתת שיעורי', ותירץ כיון דאין שיעור לאורך ורוחב הסימנים, והנה יש להסתפק מה דשחיטה מתיר ומטהר מטומאת נבילה, האם המעשה שחיטה דחתך רוב הסימנים הוא המתיר, אפילו אם הי' מציאות שתיכף ידבקו הסימנים, או דרק מחמת דכעת רוב הסימן חתוך.
והנה מדהוצרך להטעם דאין שיעור לאורך ורוחב הסימן, משמע דבאמת גם כאן שייך לומר דמיכתת שיעורי', היינו דאין רוב סימן חתוך כיון דכתותי מיכתת שיעורי', ולכן הוצרך לחלק בין רוב סימן לאם הי' שיעור לאורך ורוחב, אבל אם נפרש דאין דין בהסימן כמה יחסר בו מחיבורו אלא דמעשה החיתוך מתיר, בודאי לא שייך להקשות דנימא דכתותי מיכתת שיעורי', דהא ודאי לא שייך להקשות דאיך ילקה על אכילת כזית באיסוה"נ העומד לשריפה כיון דכתותי מיכתת שיעורי', דהא אי"צ שיעור להדבר הנאכל אלא דצריך שהאוכל יאכל כזית והוא אכל כזית, וה"נ כאן אי"צ שיהא אינו מחובר רוב הסימנים אלא דצריך שיעשה מעשה חתיכה ברוב הסימן וע"ז לא שייך כתותי מיכתת שיעוריה.
ועי' בחולין דף פ"ה ע"ב דקאמר דלא תימא דכיון דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה יהי' מותר עובר בן ט' חי הנמצא במעי טריפה ע"י שחיטת אמו, וביאר שם ברשב"א דס"ד דהיכא דהעובר בן ט' חי דשייך עליו שחיטה אז יהי' כאילו עשו בו שחיטה, והיינו דמלבד מה דשחטו את האם מהני להעובר בתור חלק ממנה, ולכן מהני כשהעובר מת או כשהוא בן שמונה חי אע"ג דבו בעצמו לא שייך שיועיל שחיטה מ"מ מתכשר ע"י ששחטו את אמו, וזה רק אם אמו כשרה, אבל בן ט' חי אפשר שיועיל מחמת דהוי כאילו שחטו אותו, וכיון דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה הי' סברא דיתכשר העובר בשחיטת הבהמה אפילו אם הבהמה טריפה, והתינח אם אי"צ שיהי' חתוך הסימנין אלא במה שהי' מעשה חיתוך בהסימנים שייך לומר דע"י שחיטת אמו מיחשב כאילו עשו שחיטת סימנין בהעובר ויתכשר, אבל אי צריך שהסימנין יהיו חתוכין הא אין הם חתוכין ושייך רק שיועיל שחיטת האם והעובר יתכשר בתור חלק ממנה, אבל שתיחשב עבורו שחיטה בעובר עצמו איך זה שייך וצ"ע.
ועוד נראה דאף אם הדין דמה דשחיטה מתירה הוא מה שהסימנין חתוכין רובן ולא מה שעשה מעשה החיתוך בהסימנין, מ"מ לא שייך בהם ענין כתותי מיכתת שיעורי' אפילו אם הי' דין ברוחב או באורך חתוכין, דהא כל ענין כתותי מיכתת כאלו אין המציאות כגון אתרוג או לולב הוי פחות וחסר משיעורו כיון דדינו שיהי' בהדבר השיעור הדרוש, אבל בשחיטה דהענין הוא ההעדר שבו דהיינו שלא יהי' בו הסימנין שלמים רק חתוכין, ע"ז כתותי מיכתת לא יגרע שלא יהי' חתוכין רובן של הסימנין.
נכתוב רחמנא לא יהנה. בשו"ת רעק"א סי' ק"צ הוכיח מכאן דגם איסוה"נ דנלמד מלשון אכילה מ"מ שיעורו פרוטה, דאל"כ מאי פריך, הא איכא נפק"מ טובא, דאי הוי כתיב לא יהנה הי' שיעורו בפרוטה לכן כתב לא יאכל לאשמועינן דשיעורו בכזית, והנה מרבינן לקמן מאת בשרו את הטפל דהיינו עורו, ובודאי עורו שיעורו בהנאת פרוטה דשיעור כזית מצינו רק במידי דאכילה, ואע"ג דמצינו שיעור כזית לטומאה כגון כזית מן המת, או אבן מנוגע עי' נגעים פי"ג מ"ג, מ"מ זהו רק דהדבר צריך להיות כזית, אבל להשתמש בכזית לא מצינו רק באכילה, וא"כ יש להוסיף ראי' להגרעק"א דאי איסוה"נ הכתוב בלשון אכילה שיעורו בכזית האיך מרבינן מאותו פסוק עורו דמשמע לפי"ז דהוי כבשרו, והא בשרו אינו אלא בכזית ולא בפרוטה וזה יהי' בפרוטה, ולא מסתבר דאף את"ל דלשון אכילה הוא כזית היינו דגם כזית הי' נאסר, מ"מ כשנהנה פרוטה יש כאן כבר מעשה הנאה מספיקה לחייבו אלא דגם בכזית עובר, דממ"נ או שמתפרש שיעור אכילה או שיעור אחר, אבל שיהי' ב' השיעורים לא מסתברא, ודבריו מוכרח בסברא דאיסור אכילה בכזית אינו שיעור בהחפצא אלא שיעור באכילת הגברא דצריך לאכול כזית, דהא לא מהני מה שהדבר הוא כזית רק מה שאוכל כזית, ולכן שיעור כזית שייך באכילה ולא בהנאה, דבהנאה שייך רק דנהנה מכזית אבל לא דנהנה כזית וע"כ דהשיעור הוא בפרוטה, ושמעתי שהעירו מזה.
תוד"ה מאחר. וגם בהרג ג' פעמים ע"פ בעליו לא הוי מועד וכו' עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד. ובתוס' הרא"ש המובא בשטמ"ק הוסיף ואפילו אם ת"ל דמועלת [כאן משובש ואפשר לגרוס ראית הבעלים ואפשר לגרוס הודאת הבעלים] ואם נגרוס ראית הבעלים איכא לאוקמי דעכשיו באו עדים על כל הנגיחות ומעידין שכל פעם ראו הבעלים, או שנגרוס הודאת, וכתב דהתינח למאן דס"ל פ"נ ממונא אבל למ"ד קנסא לא יועיל דהעדאה הוי קנס וכדאמרינן אין מועד בבבל, [לכאורה אין משם הוכחה דהוי קנס אלא דאין מייעדין ככל אינך דברים דלא עבדינן בבבל, ואפשר דס"ל דליתן פסק א"א לב"ד על דברים דלא שכיחי וכדומה, אבל לייעדו דב"ד אין עושין שום פסק אלא דזה גופא שהעידו בפניהם עושה אותו למועד, אם איתא דלא הי' ע"ז דין קנס הי' נעשה מועד דהא מ"מ העידו עליו, וע"כ דזה גופא דנעשה מועד הו"ל כדין קנס, ולכן לא חל ע"י ההעדאה בפניהם דין מועד דהו"ל כפסק דין שנפסק עליו להיות מועד וזה כקנס], ולכל הגירסאות והפירושים צ"ע מה זה תלוי אם פ"נ קנסא, אם יש סברא דעשייתו להיות מועד הוי גדר קנס מאי נפק"מ אם פ"נ ממונא או קנסא.
תוד"ה איני יודע. וא"ת אצטריך לבן פקועה. וברבינו פרץ ורא"ש ורבינו ישעי' כאן ובתוס' רי"ד קידושין דף נ"ו תירצו, דא"כ הו"ל כשחטו לפני שנגמר דינו, ואם בכ"ז אסור א"כ בודאי שחטו אחרי גמ"ד אסור, וכבר תמהו רבים דהא אפילו אם שחטו הא מה דרצינו להתיר שחטו לאחר שנגמ"ד משום דלא סקלוהו, אבל בן פקועה נהי דהו"ל כשחוט אבל אם יסקלוהו יאסר, ונראה דהנה יש להסתפק במה דרצינו לומר דבשחיטה אחר שנגמר דינו מותר, האם זה משום דלא נסקל וה"נ אם יעשהו גיסטרא ויהרוג השור באופן אחר ג"כ יהא מותר לפי"ז, או דכל שהרגו בדרך קלקול והפסד הו"ל כבסקלו, ורק בשחיטה יש סברא דזה אינו נקרא סקילה שיאסר, דמה דהוא שוחטו דזה הכשרו לאכילה ולא הוי דרך הפסד וקלקול וזהו דמפקיע ממנו שם נסקל, ואם נאמר כן נמצא דאם יעשנו גיסטרא יאסר ורק בשחיטה ס"ד דיהא מותר, ולפי"ז בן פקועה דדינו כשחוט אף אם יסקלנו מ"מ אין לו דין נסקל, דהא בסקילתו ג"כ הוי כשחוט ולא שייך עליו שיאסר ע"י הסקילה, דגם הסקילה הו"ל בעצם כשחיטה והיתר לאכילה, ושפיר קאמר אם בבן פקועה דאין זו ככל סקילה אפילו אם יסקלנו משום דבזה ניתר לאכילה לולא שחייב ליסקל בכל זאת אסור וא"כ כ"ש נשחט אחרי שנגמ"ד.
ובהא דפרכינן אימא היכא דבדק צור ושחט אבל שחט בסכין יהא מותר באכילה, עי' רש"י ותוס', והנה מדברי רש"י משמע דהוי סקילה כיון דהוי אבנים, ואינו מובן לפי"ז התירוץ, גם התוס' דביארו דהוי ס"ד דאתי מריבויא ולכן ייאסר משא"כ בסכין דהוי לכתחילה, אינו מובן דאינו שייך בדאורייתא חילוק בין לכתחילה לדיעבד בדבר שאינו מצוה אלא הכשר אכילה, דאם זה כשר מה שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד, וגם אף אילו הי' שייך בדאורייתא חילוק בין לכתחילה לדיעבד מ"מ אם אתי מריבויא למה יהא אחרת מעיקר הפסוק.
ונראה דהנה שחיטה היא הכשר אכילה ואינה סתם הריגה לכלות הבהמה אלא כך היא דין הכשר אכילה, משא"כ כל דאינו הכשר אכילה אלא הריגה זה כבר נקרא דנתקיים מיתת ב"ד, ולזה הוי ס"ד דשחיטה ממש מפקיע משם מיתה דב"ד, ולכך יהי' מותר, משא"כ בצור נהי דכשר היינו דס"ד דאיתרבי דגם בהריגה בצור אפשר לאכול, וכמו דמצינו דעריפתה היא שחיטתה, דודאי מ"מ אינו אלא מעשה הריגה, אלא דגם באופן זה מהני לטהרה, וה"נ יתכן דגם בצור דהוי הריגה אלא דמ"מ מותר באכילה, [ולזה ודאי דאין זה דרך שחיטה ולכל הפחות מדרבנן לא הי' ראוי לשחוט בצור, או דגם מדאורייתא כיון דזה דרך הריגה ולא דרך עיקר הכשירה דהוי כהורג, אולי הוי כצער בע"ח, ולמ"ד דצבע"ח דאורייתא יתכן דגם מדאורייתא הי' שייך לאסור לעשות כן לכתחילה, ובכל אופן מדרבנן ודאי הי' שייך לאסור כה"ג אע"ג דתהי' ניתרת], וע"ז מביא אטו סכין כתיבא באורייתא ולא אתי אלא מריבוי דאז הי' שייך לומר דבאמת הוי דרך מיתה ויוכל לקרוא שזה נהרג, וכאילו נסקל, והא לא כתיב סכין, וגם מדרבנן לא מצינו שום איסור ומותר לכתחילה הרי דזה עיקר דרך הכשר אכילתה, ואין כאן שייכות למיתת ב"ד, וא"כ אין שום חילוק בין שחיטה בסכין לצור, וע"כ דשחיטה גמורה נאסרה ג"כ.
והתוס' לא סוברים כרבינו פרץ אלא סברי דבבן פקועה דהוי סקילה ממש ולא רק הכשר לאכילה גרע ויאסר אע"פ דהוא מותר באכילה, אך התוס' רי"ד ורבינו פרץ יפרשו כנ"ל, וברא"ה בשטמ"ק מבואר דס"ל דכשרצינו לומר דבשחטו יהי' מותר, גם בקרעו מגבו יהי' מותר. וחולק ארבינו פרץ ותורי"ד והרא"ש. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |