אילת השחר/בבא קמא/מ/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר
שיח השדה

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png מ TriangleArrow-Left.png ב

דף מ' ע"ב

אי תם הוה מודינא ומפטרינא. בחזו"א סי' ז' סק"ט כתב דלא יתכן דיועיל הודאת השומר להפטר כיון דעיקר חיוב אשור דבעלים, ולמ"ד פ"נ ממונא לא יגבה הניזק עפ"י הודאת השומר דלאו כל כמיני' להפסיד את הבעלים בהודאתו השתא דהוי קנס לא הוי הודאה למפטרי', ואח"ז רוצה לומר דכיון דלפי הודאתו חייב הבעלים לשלם מהשור ושהוא ישלם להבעלים משו"ה אף שהבעלים מעכבים השור חייב מדר"נ ולא חשיב כגובה מן העלייה אלא כאילו מוכר הניזק להבעלים השור ונוטל, שהרי דמים שהשומר נותן לניזק הן דמי השור שמעכב הבעלים המזיק, ועי"ש דדחה זה דא"כ הא הודאתו אינה בקנס אלא בממון וע"כ דז"א, אלא דפירוש הגמ' הוא דהי' מבקש להבעלים להודות, והנה תמוה מאד הלשון דמודינא ומיפטרינא, גם איזה טענה זאת דהייתי מבקש ממך להודות דמי יימר דהי' מודה.

ואפשר לומר דהנה יש להסתפק אם כיון דגובה מהשור נמצא דחיובא דנזקין אבעלים רמי ושומר חייב רק להבעלים משום דהפסיד להם שורם, או דכשמסר לשומר הוא נכנס לשמור כלפי העולם אלא דלאו כל כמיני' דבעלים להוריד חיוב תשלומין דנזקין מלגבות מגוף השור, ונמצא דהתורה אומרת דלהשומר יש רשות לשלם מהשור דמפקיד או דמשאיל, ואז נמצא דמה דמשלם אח"כ להמשאיל אינו משום דינא וחיובא דשומרים אלא דלקח שורם ומסרו לניזק דהוי כגזלן.

והנה לעיל דף י"ג ע"ב מבואר דיש לקבל שמירת נזקין ולא שמירת גופו, ולכאורה לפי"ז למה אם הזיק משלם השומר להבעלים עבור שורם, דבשלמא כשקיבל גם שמירת גופו שייך שפיר לחייבו עבור שלא שמרו מלהזיק דאז יגבה הניזק מהבעלים ונמצא דגרם להבעלים הפסד שורם, אבל כשלא קיבל שמירת גופו למה ישלם אל הבעלים, ונצטרך לומר דשמירת גופו שזה תוצאה ממה שיצא ע"י שלא שמר מנזקין קיבל, אבל אם נפרש דהחיוב משום דמוסר שור של הבעלים ומגבהו לניזק אז ל"ק כלל דאין זה מדין חיוב שמירה כלל.

ולפי"ז נמצא דהחיוב הוא על השואל ישר להניזק אלא דהתורה מסרתו לגבי זה להשומר כדי לשלם להניזק, וא"כ נהי דאם הי' מודה לא היו יכולים לגבות מהשור, דהבעלים יכולים לטעון מי יימר דזה אמת דהשור הזיק, מ"מ אם זה אמת הי' השומר מחויב להגבותו את השור, ואם יקנה אח"כ השומר את השור מן הבעלים יגבה באמת אז את השור, דלא חסר בחיובו אלא דיש מי שמונעו מליתן את השור אבל באמת הי' מחויב, וכיון שכן בקנס כה"ג מקרי מודה בקנס ויפטר.


אתפסתי' לתוראי בידא מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדי' וכו' משתעבדנא להאיך מדר' נתן. מבואר דבל"ז חייב עבור שלא שמרו שיפול לבית דין, ויש לעיין דהא אפילו לחנן דס"ל דפורע חוב של חבירו אינו יכול לתובעו משום דיכול לטעון מפייס הוינא לי' ומחל לי חובי כמש"כ התוס' לקמן דף נ"ח, מ"מ התופס לבעל חוב במקום שאינו חייב לאחרים קונה, ולא מצינו שהלוה יתבע אותו למה תפסת כי לולא תפיסתך לא הייתי משלם אלא מפייס הוינא והיה מוחל לי, ועי' ברא"ש סופ"ק דגיטין דהביא דיכול הלוה לטעון או קבל אחריות או תחזיר לי, אבל שיוכל לתובעו על שהזיק לו בזה שעשה שישולם חובו לא מצינו, ואיך כאן יטעון להשואל אתה הפסדתני מה שגרמת שישולם חוב להניזק דהייתי מתפשר אתו והי' מוחל לי כמש"כ התוד"ה הוה, ואפילו אם היה עושה בידים לתת השור להניזק למה יהי' חייב לשלם עבור זה אפילו בלי שהשואל חייב לו כלל. וכבר העיר מזה בחידושי ר' שמעון, וכן על מש"כ בתוס' ד"ה אי הכי וכו' והרי הוא לא התפיסו בידים, הקשה [וכן אמרו לי שהקשה בס' תורת חיים] דהא שואל חייב באונסין וכל שאילו תופסו בידים חייב גם כשתפסוהו באונס חייב דהא הוה שואל.

ויש לדקדק גם לשון קושית הגמ' בעלים אמאי משלמין ח"נ, דהא לכאורה בעלים משלמין שפיר ח"נ אלא דהשואל יצטרך לשלם להם, ואף שאפשר שכוונת הקושיא דמשמע שהמשאיל מפסיד, מ"מ נראה דאין קושיית הגמ' דהשואל חייב מחמת שהפסיד שורו, דאם באנו לחייבו ע"ז א"א דשואל חייב רק אם נאנס ונפסד הדבר, אבל אם דין המשאיל מפסידין אותו ע"ז אין שייך חיוב דאונסין על השואל, וגם אין חיוב בתור שומר אפילו בפשיעה ע"ז. אלא דכוונת הקושיא כיון דהוא גורם שיתפסו אין הבעלים אחראים ע"ז, דכל טענתו דשואל הוא משום שלא קיבל אלא שמירת תם, משא"כ הפסד הנגרם ע"י מועדות מוטל רק על המשאיל, אבל אם מדיני המשאיל לחוד הי' עדיין אפשרות שלא יפסיד ובגרמתו נפסד אינו יכול השואל להפטר מחמת דלא קיבל נטירותא דמועד, דזהו רק אם אין השואל גורם לההפסד של התשלום דחצי נזק השני, אבל היכא דהתפיס וגרם להפסד הח"נ השני אז כבר מוטל על השואל חיוב בתור מזיק ולא מחמת חיובו להבעלים בזה, אלא דהוא חייב בכה"ג כדין שמירת מועד ומשלם ישר להניזק בלי דינא דר' נתן, וע"ז הקשו בתוס' דמה הי' לו לעשות וכיון דלא פשע הא מוטל כל האחריות דתשלום של מועד על הבעלים.

ולפי"ז מה דטוען מעריקנא לי' לאגמא, היינו דנמצא דיש אפשרות להפטר ואתה עשית שהחיוב יוגמר, אבל אין בזה משום תביעה על הפסד שורו, דודאי אין לתובעו בתור מזיק ומפסיד, אלא דטוען שהוא גרם שיושלם חיובו של השור וממילא הוא שייך בדין התשלום של מועדות, אע"ג דלא ידע וקיבל לשמור תם.


לאו כל כמינך דמייעדת לי' לתוראי. ופירש"י לא שלך הי' ולא נזהרת בשמירתו, ויש לעי' דא"כ למה תמיד כשיש שומר נכנס תחת הבעלים והבעלים פטורים, דאם יש סברא דבעלים שומרים יותר טוב איך יכול הבעלים להסתפק בהשמירה דשומר, דאם יש איזה שהוא הבדל בשמירה צריך להשאר עדיין חיוב שמירה אבעלים, והא לא מצאנו גזה"כ דשמירה מוריד חיוב דבעלים, אלא דזהו מסברא כיון דיש מי ששומר במקומו, וכיון דאינו שומר טוב כל כך כמו הבעלים מנ"ל דסגי לפטור הבעלים, והנה אם א' יקבל השור ויאמר שלא ישמור אותו אלא דאם יזיק ישלם, מסתבר דלא יפטרו הבעלים משמירתו דמה דהשני מקבל עליו תשלומי נזיקין אינו סיבה לפטור הבעלים מחיוב שמירה, וע"כ דמה דנפטרו הבעלים הוא מחמת דנכנס אחר שהוא חייב בשמירה דעי"ז ישמור אותו, וכיון דיש לומר שלא שומר כמו הבעלים איך ייפטרו הבעלים, ולא מסתבר לומר דרק הבעלים יכולים לטעון דאתה לא שומר כ"כ טוב, דאם אליבא דאמת אנו סוברים דשומר כמוהו לא מסתבר שהבעלים יוכלו לטעון כן. וע"כ צ"ל דכיון דראינו דנגח הרי דלא שמר טוב ואז הבעלים יכולים לטעון דזה מחמת דלא נזהרת אע"ג דאין לחשוש שמא לא יזהר מחמת דאינו שלו. (מהדו"ק)


ר' פפא אמר וכו' רישא נמי רשות משנה ורישא היינו טעמא משום דכ"מ שהולך שם בעליו עליו. וברמב"ם בפ"ו מנזקי ממון הל' ו' פסק כן וגם פסק דהועד אצל אפוטרופוס ונשתפה השוטה והגדיל הקטן חייב השוטה לשלם נ"ש, וביאר ה"ה דהוא ג"כ מחמת דלר' פפא אע"ג דרשות משנה מ"מ כאן שם בעליו עליו, וביש"ש סי' י"ד הקשה דהא בשומר שהועד והחזירו לבעליו לא אמרינן שם בעליו עליו רק בהועד אצל הבעלים ומסרו לשומר, וכתב דלא נראה לומר דאפוטרופוס הוי יותר שם בעליו עליו ממה שהועד אצל שומר וחזר לבעלים, ולכאורה יש לומר דאם הנידון לחייב אחר לא למי שהועד אצלו שייך לומר רשות משנה, אבל אם השאלה לחייב את מי שהועד אצלו מה איכפת לן אם נמצא בבית של איש אחר, וא"כ הכא באפוטרופוס דגם קודם הי' חייב השוטה וע"כ דהעדאה הזאת מספיק לחייב את השוטה, וכיון דגם כעת רוצים לחייבו מאי נפק"מ מה שקודם שמרו האפוטרופוס דסוף סוף יש העדאה המספיקה לחייב אותו, ואדרבה צריך להבין סברת ר"מ דס"ל בכה"ג רשות משנה, וכן צ"ע בהא דמסרו לשואל ולא ידע דהוא מועד, הא לגבי מועדות דלא קיבל השומר הו"ל כלא קיבל שמירת נזקין וא"כ החיוב הוא על הבעלים, ולמה כה"ג שייך להיות רשות משנה הא דנין לחייב הבעלים שהועד אצלם.

בחזו"א ב"ק בליקוטים שבסוף הספר כתוב בפשיטות דאם מכרו וחזר וקנאו דיהי' מועד, עוד כתב דרשות משנה ענינו כמו מועד לשבתות, ואם הועד בג' רשויות כתב דהוי מועד לכל הרשויות. ולכאורה כ"ז הי' שייך אם בתור נגיחה א' היא נחשבת, גם כשעבר לרשות אחרת, אבל כפי דמשמע בתוס' דף ל"ט ד"ה ואם, דיצטרך לחזור וליגח ג' פעמים אצל האפוטרופוס והנגיחה הראשונה לא תהי' כלל נחשבת, וא' מהטעמים שכתבו לזה הוא מפני דרשות משנה, א"כ ע"כ דרשות משנה מהני דלא נחשבת כלל הנגיחה שהי' אצל בעלים אחרים ואיך שייך צירוף.

וכן יש לעי' אם נימא דכשחזר ולקחו הוי שפיר מועד, א"כ לר' פפא דס"ל כל מקום שהולך שם בעליו עליו למה בהועד בבית שואל וחזר אינו מועד, הא בהיותו בבית שואל לא הי' שינוי רשות להבעלים דהי' עדיין רשות הבעלים והי' שייך לחייב הבעלים בתור מועד, א"כ נהי דכשהחזירו נשתנה רשות השואל, מ"מ לגבי מי שהי' רשותו קודם לא אכפת לן מה דיש על השור ענין של שינוי רשות, דבשלמא אם רק יש שינוי רשות פקע דין מועדות, נוכל לומר דנהי דלגבי הבעלים הוא אותו הרשות מ"מ רשותו של השואל הא נשתנה, נמצא דבשור הי' כאן שינוי רשות אפילו דרשותו לגבי הבעלים לא נשתנה, אבל להאמור דלמי ששייך, אינו רשות משנה, וכאן הא כל הזמן הא שייך לאותו בעלים ואיך שייך שיהי' בזה דין רשות משנה.

והי' אפשר לחלק בין שואל לאפוטרופוס, דבשואל שיש לו קנינים להשתמש הוי שפיר רשות אחר אפילו שזה נוגע להבעלים, [ומצאתי חילוק זה באור שמח כאן], אבל באפוטרופוס דלא הי' עליו שום חיוב רק על היתומים גם אין לו שום רשות להשתמש א"כ אין כאן שינוי רשות כלל, אבל משמע דגם במסרו לשומר חנם יהי' אותו הדין דאם הועד אצלו וחזר לבעליו יהי' לו דין רשות משנה. הרי דאינו משום קנינו להשתמש עושהו לרשות אחר.

והי' נראה דהנה כל דרשות משנה הא אין ע"ז פסוק ואך מסברא אנו מחדשין דשינוי הרשויות ישנו דינו, וע"כ הביאור דכמו הסברא דלאו כל כמינך לייעד תוראי דמי שאינו בעלים אינו שומר כ"כ, והעדאה למי שאינו בעליו לא סגי למחשבי' כהועד בבעלים לגבי הבעלים האמיתי, ומ"ד דס"ל תמיד רשות משנה משום דכל בעל חדש יכול לומר דמה דהועד אצלו אינו קובע לגבי דידי כי אני זהיר יותר, משא"כ העדאה שהועד בבית הבעלים לא שייך שיאמר השומר דהוא שומר יותר, דיותר טוב מבעליו לדאוג עבור השור אין, ואז אמרינן דכ"מ שהולך שם בעליו עליו היינו דזהו לא בעלים חדש, ולפי"ז באפוטרופוס בעצם הי' סברא דלא יועיל לגבי החרש שנתפקח וכקושיות היש"ש, אלא כיון דכדי לייעדו בעודו בבית האפוטרופוס הא הוצרכנו לחדש בו דהוא כמותם ממש, דלולא זאת איך יפסידו החש"ו שורם מחמת אי זהירות האפוטרופוס, ונהי דזה משום דלולא זאת מימנעי ולא עבדי, מ"מ הא הוצרכו לתת לאפוטרופוס דין כאילו הוא ממש הבעלים, ולכן גם כשחזר ונשתפה ס"ל להרמב"ם דהו"ל כמו לרב פפא בהועד בבעלים ועבר להשומר דשם בעליו עליו, ה"נ כאן הא כל הזמן הי' רשות בעליו והאפוטרופוס הי' נחשב כאלו הוא במקום הבעלים ממש, ולפי משנ"ת זה רק באפוטרופוס אבל מה שנגח אצל אחר אינו נחשב כלל לגבי בעל אחר אפילו נגיחה א' אינה נחשבת לגבי בעל השני וא"ש בס"ד. (מהדו"ק)


שור האיצטדין. הנה בשני שוורים שהמיתו ברציחה כה"ג פטורין ואינו נקרא רוצח, אפשר דה"נ אינו נפסל לגבי מזבח, אף לפי שמואל, אבל כיון דמתוס' הקודם ד"ה שור משמע דלמ"ד אין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר, איכא למיבעי איך ישלמו הכופר כמו בשור של שני שותפין, הרי דלענין כופר לא בעי מעשה רציחה שיתחייב עליה מיתה דבכל זאת זה נקרא והמית, וא"כ יש לדון בכה"ג אי פסולין לגבי מזבח, ולכאורה לשמואל דלא תלוי בחיובי מיתה דלכן שור האיצטדין פסול ה"נ יתכן דשני שוורים שהמיתו פסולים, אע"פ שפטורים ממיתה, ולרב ג"כ אינו ראי' דמה דהכשיר שור האיצטדין דהוי כאנוס משא"כ בשני שוורים שהמיתו אפשר דכמו לענין כופר יש סברא לחייבם דנקראו והמית ה"נ יש לפוסלם וצע"ק. (מהדו"ק)


נוגח משלם כופר. יש חילוק בין מה דרובע חייב באונס כברצון דזהו דינים על השור, וה"נ ליפסל למזבח, משא"כ כופר אינו דין על השור אלא על הבעלים, ומ"מ הו"א דמחמת דע"י השור יש דין על הבעלים לחייבו כופר זה יהי' טעם לפסול להקרבה יותר מרובע.


שם. נוגח משלם כופר. מסתברא דאינו רוצה לנקוט חומרא דחיוב תשלומין, אלא דוקא חומרא דמחמת דין רוצח דשור, דכיון דמשלם כופר הרי דיש לו דינים כרציחת שור ולכן יפסל, דסתם חומרות מה דקרן חייב ברה"ר וכדומה לא שייך למינקט שיהי' סיבה לעשות דינים בשור, משא"כ כופר דזהו מדיני רציחה של השור דבעינן והמית לענין כופר ג"כ, אע"ג דלענין זה חלוק מסקילה, דלמ"ד אין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר יש הרבה פעמים שמשלם כופר אף שאינו נסקל, מ"מ דין כופר ג"כ בעי דין והמית, וכמו שהוכיח בשו"ת רעק"א סי' ר"ד, והדין רוצח דשור נותן בבעליו דין כופר, ולזה יש סברא דמה דחייב כופר יפסול אותו לגבי מזבח.

והנה בגמ' אמרינן דאתייה לב"ד וקטלוה דע"ז הוא דאמרינן דרובע אינו משלם כופר, ויש לעי' אם הפשט דמחמת דין רובע הי' ס"ד שישלם כופר, או מחמת דין רוצח שבו, דלכאורה מחמת דין רוצח שבו קשה שיהי' חילוק בין נוגח לרובע, דהא אם באנו לחייבו מחמת דין רוצח שבו הא כה"ג גם בקרן הי' פטור בגרמא כזאת, וברובע וקטלה הא באמת חייב כופר לאביי, ואיזה חילוק יש בין נוגח לרובע לגבי כופר.

לכן הי' אפשר לפרש דכיון דכל דינו דרובע ונרבע הוא ע"י שבגרמתם באה עבירה לאדם, וזהו חידושו של רובע ונרבע משום שנכשלו בני אדם, א"כ לפי גדרי חיובו דרובע הי' שייך שיתחייב כופר בעד גרמת הריגה דהא זהו חיובו דרובע, אלא דלא נאמר חידוש כופר בחידוש דין דרובע, דרק חיוב סקילה על השור נאמר, אבל חיוב כופר בגרמת מיתת אדם לא נאמר, ולזה הוא דקאמר דנוגח משלם כופר דנאמר חידוש כופר בהלכות נוגח דהוא ההמתה, אבל בדין רובע ונרבע שיצא מכשול לאדם לא נאמר חיוב כופר, אלא דצ"ע לפי"ז מאי מקשו בתוס' דף מ"א בד"ה כמאן, מה פשע השור, הא מאי איכפת לן במה דלא פשע הא חיוב דרובע הוא גם בלא פשע וגם באנוס יש עליו חיוב סקילה.

ואפשר לבאר דכוונת הגמ' דברובע אין חיוב כופר, היינו דמצד דיני רובע הא נאמרה הלכה דמה שגרם שעל ידו נעשית עבירה מחייבינן לי' כאילו עשה עבירה, וה"נ ע"י שגרם שתמות אפשר לייחס כאילו השור המית ועשה עבירת רציחה, ונכלל בקרא דוהמית, ולא מצינו חידוש בדיני רובע דמה שעשה אחר נחשב כאילו השור עשה, דהא דרובע חייב אינו משום דמה שעשתה האשה כאילו הוא עשה ולא היא, ובכל עריות אין חיובו דכ"א משום דהוא עשה ולולא הוא לא הי' השני חוטא, אלא משום שהוא חטא, ואדרבה השור חייב מיתה גם באנוס, ובודאי דלא משום דמחשבינן לי' דפשע הוא חייב מיתה, וא"כ לגבי כופר דיש סברא דמה דהיא המיתה עצמה יהי' טעם להפטר מכופר מאי יועיל מה דיהי' בו דיני רובע, דבדיני רובע לא מצינו חידוש שנחשב מה שהיא עשתה כאילו רק השור עשה, וכיון דאם באנו לחייבו כופר אנו צריכים לומר חידוש דהו"ל כאלו רק השור המית ולא היא המיתה את עצמה, וזה הא לא מצינו, ושפיר מקשו התוס' דכיון דלא פשע איך יהי' כופר, [ומה שכתבו תוס' מה פשע השור היא הרגה עצמה, עיקר קושייתם מהא דהיא הרגה עצמה דהא פשיעת השור בכלל לא צריך, דהא קיימינן למ"ד דאיכא כופר ברגל ואיזה פשיעה יש להשור, וע"כ עיקר כוונתם דהיא הרגה עצמה]. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א