מראי מקומות/בבא קמא/מא/א

מראי מקומות בבא קמא מא א

בגמ', כמאן דקטלה דמי

אע"ג דלענין נוגח בודאי אין חיוב מיתה כה"ג מ"מ הכא דנים לחייבו מדין רובע אלא דבעינן דמי ניזק וע"ז מהני אף בכה"ג, ואין הל' משמע כן דהא קאמר קמ"ל, ומשמע דהקמ"ל דאין זה כמאן דקטלה ולא משום דרובע אינו משלם כופר, משמע דהס"ד דיתחייב כופר הוא מדין נוגח וצ"ת.

תוד"ה כמאן

תחילתה באונס וסופה ברצון

הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] כתב דרבא דהכא סבר דתחילתה באונס וסופה ברצון חייבת מיתה, ותמה ע"ז האו"ש פ"ה מנ"מ ה"א דזה פלא דעד כאן לא קאמר תחילתה באונס וסופה ברצון אלא לאוסרה על בעלה אבל לחייבה מיתה לא שמענו, ע"ע באור תורה בכתובות שם שדן מכמה טעמים לומר דלענין מיתה כו"ע מודו דפטור ומה שהקשה מתוס' דידן.

אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון

מכאן הוכיח האור שמח פ"ה מנזקי ממון ה"א בראי' חזקה דאדם שלא נעל שדהו ונכנסה בהמה ואכלה בעל הבהמה חייב [ועיין לעיל כג: תוד"ה הנהו] דהא הכא האשה היתה יכולה מתחילה לינצל ממנו, ולא גדרה וסגרה בעדו וחייבת מיתה על שנרבעה, ואעפ"כ אם רבעה וקטלה מיד חייב בעל הבהמה כופר, וביסוד הדברים בחיוב מזיק באופן שהניזק יכול להציל עצמו יעויין בקה"י סי' י' אות א' מש"כ לחלק דאדם המזיק בכה"ג חייב משא"כ ממון המזיק, והעירו לו שבאבן האזל פ"ז מנ"מ ה"ח כתב כן. ולא דמי לנ"ד דהכא בשעה שבא עלי' אפשר שכבר לא היתה יכולה להציל עצמה.

בגמ', ברגל שדרסה וכו' לאביי משלם כופר

וכן פסק הרמב"ם בפ"י מנזקי ממון הי"ג וכתב המגיד משנה דחייב בפעם ראשונה וכ"כ תוס' לק' מד. ד"ה הכא אמנם הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת לק' מד. מח:] דבעינן ג"פ.

והנה כתב הטור סי' שפ"ט אין רצוני להאריך בדיני שור שהמית אדם לפי שאין דנין אותו עתה מפני שצריך ב"ד של כ"ג אע"פ שגם ח"נ דתם קנס הוא ואין גובין אותו מ"מ כיון שאין מוציאין אותו אם תפס הוצרכתי לפרשו עכ"ד, והק' המנחת חינוך מ"ע נא [כב] דקי"ל דאין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר וא"כ לכופר א"צ ב"ד של כ"ג [ועיין תוס' ריש סנהדרין] אלא דכ' המנ"ח דמ"מ כיון דאין כופר אלא במועד א"כ הרי אין מועד בזה"ז וכמש"כ הטור לעיל מינה דע"כ לא האריך בדין העדאה, אלא דהק' דמשכח"ל כופר ברגל דמשלם בפעם ראשונה, וזה תליא בפלוגתא וכמשנ"ת.

וביאר הקה"י סכ"ג דמה שלמד ה"ה זאת מכי יגח ולא שיגיחוהו היינו דבל"ז הו"א דמאחר שהרגילוהו ליגח שוב נוגח מעצמו וע"ז ילפינן שאינו כן וממילא לא נעשה מועד.

בגמ', וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה

כתבו התוס' לקמן מז. ד"ה מאי דולד הנוגחת פסול לגבי מזבח אף למ"ד עובר לאו ירך אמו, והקשה הקובץ ביאורים אות לג דהוא אנוס גמור הוא והו"ל כשור האיצטדין, ויעויין קה"י כתובות סי' י"ג ד"ה ועפ"ז מש"כ בזה. [נסתפקתי מעוברת שנגחה ג"פ האם הולד נעשה מועד].

במשנה, וכן בבן וכן בבת

בגמ' לקמן מד. מצרכינן קרא לחייב על הקטנים אע"פ שאינם בני מצוות עי"ש, ופי' הנמוקי יוסף דע"כ איצטריך למיתני דחייב, וברמב"ן פ' משפטים (כא, לא) כתב ועל דרך הפשט בעבור שהשור הממית אדם גדול הוא רע מאד כדוב שכול במדבר ואם הועד בבעליו ולא ישמרנו הנה פשע פשיעה גדולה וראוי שיתחייב מיתה וכופר. אבל הממית את הקטנים אינו רע כ"כ ודרך רוב השוורים שלא ייראו מהם, ויעלה על הדעת שלא יתחייב בעליו ולפיכך אמר הכתוב וכו' עכ"ד. וכתב הנמוקי יוסף ודוקא בקטנים בני קיימא לאפוקי בן ח' דלאו בר קיימא הוא וכן פחות מל' יום ואפי' בן ט' דספיקא הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא וכו' דאוקי ממונא בחזקת מאריה, ה"מ לאפוקי מיניה דמספיקא לא מפקי' אבל בבא לצי"ש כיון דקי"ל כופרא כפרה הוא מספיקא נמי מיחייב עכ"ד, ולמדנו מדבריו דבכל כופר מוציאין מידו אבל הכא דספיקא הוא חיובו רק לצי"ש, ומתבאר היטב לפמשנ"ת לעיל מ. מהגרא"ז דאיכא תרי דיני בכופר חיוב ממון שנוצר ע"י הכפרה, וחיוב כפרה גרידא ודו"ק.

במשנה, נגח עבד או אמה

עי' נמוקי יוסף בנגח שורו את עבדו דישנו בדין יום או יומים ועי' רש"ש, ובמלבי"ם פ' משפטים אות קיד כתב שאין דינו ביום או יומים וכ"כ מנחת חינוך מ"ע נא [כו].

במשנה, אלא דינר אחד

וכ"ה במכילתא וברמב"ם פי"א מנזקי ממון ה"א, ומקשים האחרונים דהרי אף כשאינו שוה כלום ג"כ חייב ל' סלעים וכדאיתא בגיטין מג. והגרי"פ על הרס"ג ח"ג פרשה י"ח האריך לחדש דדוקא דינר וצ"ע.

בגמ', כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם

וכ' הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] וכגון שהעידו בבעלים בב"ד בין כל רדיפה ורדיפה עכ"ד, והיינו דכלפי דין ייעודי גברא סגי בזה.

נגיחת פטור לעשותו מועד

בגמ', רב אשי אמר אומדנא לאו כלום הוא

התוס' לעיל כד: ד"ה במכירין כתבו בשם ר"י דשמא אין העדאה מועלת אלא בבר חיובא אבל אם נגח דכנעני ודהפקר לא נעשה מועד, וביש"ש שם סי' כ"ח כתב שא"צ בר חיובא והוכיח מסוגיין דעד כאן לא קאמר אלא דמועד לגוי וטריפה אינו מועד לישראל ולשלם אבל בנגח בני חיובא אע"פ שהם הפקר נעשה מועד, וכמו"כ ילה"ק מרבה דע"י אומדנא נעשה מועד, והרי אין כאן נגיחה בר חיובא, ובפשוטו צ"ל דהתוס' יפרשו דזה גופא דחי' דהש"ס דאומדנא לאו כלום וכן בגוי וטריפה דאין זה בר חיובא, ויש לבאר עוד לפמש"כ ה"ה פ"י מנ"מ ה"ג בטעמא דמועד לכנעני לא הוי מועד לישראל דדלמא בעלים מנטרי לי' טפי מליגח ישראל, א"כ מטעם זה ג"כ לא יהא מועד מנגיחות שאינם בר חיובא דלא שמרם מליגח. [ולפ"ז בודאי לענין חזרה אם לא נגח ג"פ שור של כנעני חזר לתמותו ובלא"ה כתבנו כן לעיל מטעם אחר] ואי נימא דשינויא דהש"ס משום דבעינן נגיחת חיוב צ"ת דא"כ מה הסב' לחלק בין אומדנא או טריפה וגוי כיון דבכולהו חדא טעמא דלאו נגיחת חיוב.

עוד העירוני דלעיל ב: מפרשינן דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם משום דאדם אית לי' מזלא והא קרא דהתם מיירי לענין כופר ותיפו"ל דאין זה נגיחת חיוב, ואולי נימא דנגיחת בהמה ג"כ חשיבא נגיחת חיוב וכ"ד תוס' הוא בהפקר וכנעני דפטור לגמרי.

ולפ"מ שפסק הר"מ בפ"י מנ"מ ה"ג דמועד לגוי וטריפה חייב בכופר מבואר דלא כשיטת התוס' שא"צ נגיחת בר חיובא, וי"ל דכ"ד הר"מ בכופר דבזה א"צ נגיחת חיוב והטעם כפי שביאר הגרנ"ט דחיובא דכופר הוא על פשיעת הבעלים שלא שמרו שורו וכיון שלא שמר ג"פ חייב. [ועמש"כ לעיל לז. במשנה עוד ביסוד זה], ובשיטה מקובצת לעיל כד: כתב בשם הרא"ש דה"מ לנפשות לא הוי מועד אבל לממון מועד לגוי הוי מועד לישראל, [ועמש"כ לעיל לז בטעמא דמזלא האם הוא גם בנזקין].

בגמ', כגון שסיכן לשלשה בני אדם

ופירש"י וכשנגח שלישי מתו כולם, דהיינו דלענין חיוב כופר בעינן מועד להריגה והוא בהרג ג"פ, אבל בייעודי גברא סגי כיון שראה דסיכן היה לו לשומרו כאילו הרג וכמש"כ תור"פ, ומבואר דאע"ג דיש כאן יעודי גברא מ"מ לא סגי בזה אף לחיוב כופר דבעינן ג"כ שהשור יהרוג ג"פ.

ובמש"כ רש"י וכשנגח שלישי מתו כולם, וכתב המהרמ"ש דרש"י לשיטתו אזיל דבנגיחה שלישית נעשה מועד, והק' דהא בסוגיין מבואר דאינו משלם עד רביעית וכמש"כ התוס', ועי"ש מש"כ בשם הים של שלמה.

כ' הים של שלמה בטעמא דתלמודא לא ס"ל כהך שינויא משום שהב"ד תופשין אותו עד שיראו אם יחי' או ימות וכדין אדם דחובשין אותו כדאיתא בסנהדרין עח:, וכ"כ חת"ס גיטין מג. שחובשין את השור. ומדברי הרמב"ם שפסק להך שינויא מבואר דאין דין חבישה בשור, וכן מתבאר בדברי הר"ר ישעי' [הובא בשיטה מקובצת לק' מב. ד"ה גבי] עי"ש, וע"ע מש"כ בפ' הנשרפין בזה.

בגמ', כגון שהרג שלשה בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם

פירש"י בתמי' וכן פי' התוס' לעיל לז. ד"ה רב, אמנם דעת הרמב"ם דהוי מועד ועמש"כ לעיל לז. במשנה בזה.

בגמ', כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים

כתב הרמב"ם פ"י מנזקי ממון ה"א שור שהמית את האדם וכו' ה"ז נסקל ואם המית את הגוי פטור כדיניהם ויעוי"ש לח"מ מש"כ בדין כופר ונקט דשור של גוי שנגח של ישראל חייב כופר משום קנס שקנסו להם וכנזיקין, וצ"ע דשאני כופר דכפרה הוא, ולא שייך בגוי ומתבאר קצת לפמש"כ לעיל מ. בשיטת הרמב"ם דיש חוב ממון.

בגמ', ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל

ופי' המגיד משנה פ"י מנזקי ממון ה"ג דהוא בתמי' דדלמא בעלים מנטרי ליה טפי מליגח לישראל והפני יהושע פי' דישראל אית לי' מזלא טפי, ובנמוקי יוסף (יט: מדפי הרי"ף) כתב דמועד לכנעני הוי מועד לישראל וחייב כופר וכן דעת הר"מ (שם), ומבואר דפירשו דאין זו קושיא אלא דבאמת הוי מועד, ורש"י בבהמה ואדם פי' דהוא בתמי' וכאן לא פירש, ועי' ים של שלמה סי' כ"ג.

בגמ', שלשה בני אדם טריפה

מבואר דעל טריפה אין חיוב כופר אא"כ נגח שלם ברביעית, והעירני ח"א שליט"א דהרי ההורג טריפה חייב מיתה בד"ש וא"כ מדוע לא יתחייב כופר ועמש"כ לעיל מ. בתוד"ה שור דלחיוב כופר א"צ מיתה ביד"א, וי"ל דבעי לתרוצי פשטי' דקרא דברביעית נסקל השור וע"כ דהרג שלם.

בגמ', דקטל וערק לאגמא

ופירש"י לאחר שהעידו בו ברח. האבן האזל פ"י מנזקי ממון ה"ג הוכיח מרש"י דכדי לייעד השור לחיוב כופר בעינן להעידו בפניו דשלא בפניו כיון דאין השור בסקילה לא מהני לייעדו לחיוב כופר. ויעויין בהגר"א סי' ת"ח סוס"ק ב' דנראה מדבריו דצריך לייעד השור בפניו [ודבריו שם צ"ע דמייתי מכמיתת הבעלים, ודבריו שם על נזקין וצ"ע], והעירוני ע"ז משינויא דרבינא דאין מכירין את השור וא"כ אין כאן בפניו וכדאיתא בסנהדרין עט: דשור שנתערב אין כאן בפניו ויש ליישב, והעירוני עוד מד' רש"י לק' מח: ד"ה בר דמבואר שלא בא לב"ד וצ"ע. וברמב"ם (שם) כ' או שהרג וברח והרג וברח והרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שייסקל השור, ומקשים דהרי שיטת הר"מ דאע"פ שאין השור בסקילה הבעלים משלמין כופר וכ"ש הכא דמה שאינו בסקילה הוא משום שברח. ובעזה"י יתבאר לק'.

בגמ', כגון שהוזמו זוממי זוממין

הרמב"ם השמיט הך שינוייא וק' דהא לא אידחי ועמד בזה הים של שלמה. ובאבן האזל (שם) האריך דהרמב"ם ס"ל דאידך שינוייא פליג ע"ז וסבר דאין כאן לייעודי גברא וכדמקשינן בסמוך.

בגמ', הניחא אי לייעודי תורא בעינן שפיר

והק' התוס' לעיל כד. ד"ה ולא דאף למ"ד ליעודי תורא תיקשי דהרי צריך לייעדו לאחר שנגח ג' נגיחות ואח"כ אם יגח חייב, ותי' דכשהוזמו לקחו הבעלים את השור ולא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח בבית בעליו, ועפ"ז תי' התור"פ (הובא בשיטה מקובצת) דתיקשי למ"ד לייעודי תורא משכח"ל בפשיטות שבאו עדים שנגח ג' נגיחות ותי' דבכה"ג הרי הורגים אותו מיד ואין מייעדים אותו ולא משכח"ל שנגח נגיחה רביעית ואינו משלם את הכופר אבל בכה"ג דזוממים אין הב"ד ממהרים להורגו, ומייעדים אותו, ומבואר דדין והועד בבעליו מתקיים אף שעדיין לא גמרו את דינו דהכא הרי לא גמרו את דינו, ועיין בסמוך.

ולפמשנ"ת דמיירי שלא גמרו את דינו א"ש מה שיש להקשות דמאחר שגמרו את דינו שנגח ג"פ הרי דינו בסקילה ואסור בהנאה ואינו שלו ואינו חייב על נגיחתו [עיין בתוס' לעיל כד. וביש"ש כאן סו"ס כ"ג ובחזו"א] ומדוע משלם כופר ברביעית. ולהנתבאר ניחא דלא מיירי בגמרו את דינו, ועמש"כ לעיל כט: ליישב באופ"א ולבאר דברי הר"י מוינא שהובא בשיטה מקובצת שם.

ובעיקר ד' תוס' שם שדנו דבעינן שייעדו אותו בפניו מהלכתא דמועד, העירוני דתיפו"ל דאם לא ידע ששורו מועד לא יתחייב כופר, ומבואר לכאו' דא"צ שידע ששורו מועד אלא כיון שלא שמר שורו ג"פ חייב כופר ועיין, [עיין בתוס' ריש פרקין בלא ידע שהוא שורו דפטור מתשלומין] ולד' רש"י לעולם בשלישית משלם נז"ש אע"פ שעדיין לא ידע ששורו מועד, וע"ע מש"כ לעיל מ: בהועד בבית שואל בזה.

בגמ', דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי

ופירש"י שהמזימין העידו, ובשיטה מקובצת הביא להרא"ה דעדים הראשונים העידו כך וכתב ע"ז השיטה מקובצת ורש"י ז"ל לא פי' כן, וצ"ב בטעמו של רש"י, וביותר דלרש"י צ"ל שהמזימין גם ראו את הנגיחה וגם העידו עמנו הייתם על העדים הזוממין שלא ראו את הנגיחה וצ"ע.

שם

וכתב השיטה מקובצת בשם הגליון דלפ"ז הדר בי' דאצ"ל בזוממי זוממין אלא שבאו עדים ואמרו שנגח ג"פ וראה שנגח, והתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] כתב דלא הוי מועד בכה"ג דבעינן שיעידו בב"ד, וכתב עוד דאם הוזמו לאחר נגיחה רביעית לא הוי מועד דבעינן והועד בבעליו. ואע"ג דייעודי גברא נתקיים בזה מאחר שראה ששורו נגח מ"מ יש עוד דין והועד בבעליו לעשותו מועד, וכאן לא עשאוהו מועד כיון דהוזמו ודו"ק. והעירוני ליישב בזה ד' רש"י לעיל ב: דמשכח"ל מועד לכופר בלא עמד בדין וברע"א שם נתקשה מסוגיין דלא מוקי בהכי, ולהנתבאר בשיטה מקובצת הרי אליבא דאמת משכח"ל שבאו עדים בסוף והעידו על ג' נגיחות, ובלא"ה משכחת כן למ"ד ליעודי תורא וכמשנ"ת וא"ש דברש"י בדף כד: מתבאר דמסקנת הסוגיא דלייעודי תורא.

בגמ', במכירין את בעל השור וכו'

ופירש"י ובג' הוכר וכ"כ הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] וכ"ה בתו' לעיל כד: ד"ה במכירין.

ובדעת הרמב"ם פ"י מנזקי ממון ה"ג דקדק הלחם משנה דאע"פ שלא הוכר מ"מ משלם כופר מפני שהיה להם לבעלים לשמור בקרם, ובפשטות נראה כוונתו דאע"פ שאין ידוע שאותו שור נגח ג"פ מ"מ חייב כופר מאחר שחייב לשמור כל בקרו, וכן מבואר במאירי (הובא בשיטה מקובצת לעיל כד: בסו"ד) והוא תימה דהרי אין כאן שור המועד, ובאבן האזל דקדק בר"מ דמ"מ ידוע ששור אחד נגח ג"פ אלא שאין מכירים אותו בנגיחה רביעית אם זהו אותו השור. והגרנ"ט ביאר דתלינן דמסתמא אותו שור נגח ג"פ וביאר ע"פ דרכו דחיוב כופר הוא על פשיעת הבעלים, ובאבן האזל שלל פי' זה דהרי לא קי"ל כר' אחא בגמל האוחר דתלינן שהוא נגח. ויעויין במלא הרועים בדרך זו. ועוד פי' דחייב מספק דכופרא כפרה, וזה שלא כדברי ה"ה בהלכה ה' דרק באופן שבודאי יש חיוב כופר והספק כמה פסקינן לחומרא, וכמשנ"ת לעיל מ. ומש"כ הגרנ"ט לבאר דחיובא דכופר שאני, צ"ע כיו"ב כ' הר"מ פכ"א מעדות ה"ח באוקימתא דגמ' לעיל כד: וכמו שדקדק המאירי [הובא בשיטה מקובצת] שם והתם הוא לענין נזיקין, ובמאירי [בשיטה מקובצת שלפנינו נשמט מפני הדומות] כ' גדולי המחברים כתבו וכו' שאע"פ שלא הוכר השור ברביעית שמשלמים בעלים את הכופר ואין דבריהם נראים שהרי בודאי אינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה אין משלם כופר עכ"ד, וצ"ב דברביעית ראו שהרג אלא שאין יודעים אם זהו שהרג ג"פ וא"כ הרי נסקל כדין תם.- וע"ע מש"כ לעיל כד: בתוד"ה במכירין.

בגמ', מאי ה"ל למעבד

מבואר דאם אינו חייב לשמור מספק פטור מכופר ועיין תוס' ריש פרקין, ואפשר דבכופר כו"ע מודו דהוא על פשיעת הבעלים.

תוד"ה מאחר

וגם בהרג ג' פעמים על פני בעליו

וברש"ש הגי' על פי בעליו [ועמש"כ לעיל בנגח על פני בעליו דהיינו כשבעליו ראוהו].

אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים

בפשוטו כוונתם דבעינן עדות והודאת בע"ד לא הוי עדות, וכ"ה בשיטה מקובצת לקמן ע"ב בשם הראב"ד בד"ה אמר אברהם, ובס' מגנזי הגר"ח סי' ל"ז כתב דההעדאה הוא מעשה ב"ד ואין זה רק לגמור הדין, וכתב דמה"ט אין מועד בבבל, ומשמע דאף בצרורות דכי אורחי' ג"כ אין מועד והרי ממונא הוא וע"כ דההעדאה בעינן ב"ד וסיים ויעיין בדברי התוס' מ"א ע"א דמשמע כן עכ"ל.

והרא"ש ותור"פ [הובא בשיטה מקובצת] כ' דלמ"ד פ"נ קנסא כשם שאינו חייב ח"נ ע"פ הבעלים כך א"א לייעדו ע"פ הבעלים, דהעדאת השור חשיב קנס כדאמרינן בריש החובל דאין שור מועד בבבל, ואע"ג דכופרא כפרה ואין בו משום מודה בקנס וכדאמרינן לק' ע"ב דאף במודה בחצי כופר לא הוי מודה בקנס מ"מ במודה שהוא מועד זה גופא הו"ל קנס, וצ"ע דהרא"ש פ"ב ס"ב כתב בטעם השמטת הרי"ף האיבעיא דהעדאה לצרורות משום דאין נפ"מ בזה"ז דאין מועד בבבל וצ"ע דהתם ממונא הוא [וצ"ע היטב בסוגיא שם] וע"כ הוא מטעם אחר וכמו שהוכיח הגר"ח, וע"ע ברא"ש פ"ק סי' פ' שכתב שאין ב"ד מקבלין עדות בקנס שיועיל אם יתפוס והוכיח מדין אין מועד בבבל וצ"ע בשיטת הרא"ש בזה.

המנחת חינוך מ"ע נא [כב] הקשה דמשכח"ל בהעידו בפני ב"ד של ג' ואהני לחיוב כופר ולא למיתה דבעינן ב"ד כ"ג וכתב דדוחק הוא שלא הי' ב"ד של כ"ג להורגו, עוד כ' דמשכח"ל בהיו הבעלים או השור ספק טריפה ונגח ג"פ ואח"כ שהה י"ב חודש ונתברר שאינו טריפה ויל"ד בזה דהרי בעינן לייעדו תחילה וכאן הוא ספק, ודכוותה בספק איזה שור הרג אמרו משום דאבע"ל לנטורי כולי בקרך ועיין.

בתשו' רע"א סי' ק"ה ד"ה נפלאתי כתב דעדות מיוחדת אהני לחיוב כופר ולא להריגת השור. וק' דא"כ מדוע לא משני הכא דמיירי שג"פ הרג בעדות מיוחדת וברביעית באו עדים שהרג, ואפשר דלא נעשה מועד בעדות מיוחדת ודברי הרע"א שם הם בשור תם עי"ש [ויעוי"ש עוד בד' הרע"א ובעזה"י יבואר לק' ע"ב].

יש להעיר דמשכח"ל עוד בשור האיצטדין לדעת הריא"ז בפרקין הלכה ג' אות י"ג דחייב כופר ופטור מן המיתה, וכן משכח"ל בשני שוורים שנגחו כאחת דפטורים מן המיתה וחייב כופר למ"ד דחייב כופר אע"פ שאין השור בסקילה וכמבואר בדף מ. תוד"ה שור ולמ"ד אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר יל"ד באופן דנגיחות ראשונות הי' באופן של שני שוורים שנגחו וכיו"ב שאינו חייב כופר האם חשיב נגיחת חיוב לחייבו ברביעית כופר באופן שברביעית נגח נגיחה המחייבת בכופר, ומסתברא דאין זו נגיחת חיוב ודו"ק היטב.

תוד"ה כגון

כולה סוגיא מוכחא דלא מיחייב בשלישי נ"ש

במשנת ר"א כ' די"ל דמודה רש"י בכופר דבעינן ג"פ דהוא על פשיעת הבעלים שפשעו ג"פ, אמנם ברש"י לפנינו כ' בסוגיין דחייב בשלישית נז"ש, ובים של שלמה כתב דהוא ט"ס בד' רש"י וא"ש.

סקילתו זוהי שחיטתו

בגמ', איני יודע שנבילה היא וכו'

הקשו הרש"ש בפסחים כב: ומנחת חינוך מ"ע נ"ב מ"ש משעיר המשתלח דאמרינן ביומא סד. דחייתו לצוק זוהי שחיטתו ואינו מטמא כנבילה וכמו"כ אמרינן בזבחים ע: בעריפת עגלה דאמרינן עריפתה זוהי שחיטתה. א"כ ה"נ נימא דסקילתו זוהי שחיטתו ולישתרי באכילה ונאמרו בזה הרבה תירוצים א. דכל מה שאמרו שם הוא רק לטומאת נבילה דהטומאה היא במתה מעצמה ולא בנתקיים דינה אבל לענין אכילה בעינן היתר שחיטה ואשכחן הרבה חילוקים בין אכילה לטומאה ואכמ"ל, כן תי' אחיעזר ח"ב סי' ז' ס"ק ד' ובאבי עזרי פ"ב הל' אה"ט. ב. דשאני מצות סקילה שעיקר ענינה הוא הביעור מן העולם ובזה אין הגדר דכשחיטה, דדוקא במקום שבא לו בתורת קיום דין כעריפת עגלה ושילוח שעיר בזה אמרינן דקיום דינו הוא כשחיטה משא"כ סקילה דענינו ביעור, כ"כ בני ציון סי' קע"ב [עי"ש בנוס"א קצת] והגרי"פ על המנ"ח ובאב"ע הנ"ל ועי"ש עוד. ובאו"ג במשניות פ"ה דחולין כתב כעי"ז דרק בדבר שהוא מצוה אמרינן זוהי שחיטתו ולא בסקילה שהוא עונש. ג. דסקילה שנוהג גם בטמאה ע"כ אינו כשחיטה משא"כ שילוח השעיר ועריפת העגלה שנוהג רק בטהורה בזה הגדר דהוא כשחיטה, כ"כ בסוף כ' הגר"ח. ואין בזה יישוב למה שהק' הרש"ש עוד דבמליקה ג"כ נימא מליקתו זוהי שחיטתו ומדוע זר האוכלה חייב משום נבילה אבל לתי' קמא ניחא דהתם אה"נ זר אינו נטמא [ודנו בזה אי זר נטמא ואכמ"ל]. וע"ע נחל איתן סי' יב, ח, ו מש"כ מהחזו"א כעין הנ"ל ויעוי"ש עוד בסי' יב, י, ה בעריפת פט"ח דנימא עריפתה זוהי שחיטתה ובאבי עזרי שם כתב נפ"מ בין הטעמים האם שוה"נ מטמא דאי לא שייך בי' כלל סקילתו זוהי שחיטתו יטמא טו"נ משא"כ אי נימא דשייך בי' אלא דלא אהני להתיר באכילה א"כ טומאת נבילה לא יטמא. והביא שחד מבני הישיבה אמר דמפורש ברמב"ם פ"א מטו"א הכ"ה שמטמא טו"נ וע"כ דלא שייך כלל סקילתו זוהי שחיטתו. ד. ולכאו' י"ל עוד לפמש"כ בעל הטורים בפ' אחרי (יז, ג) דדחייתו לצוק זוהי שחיטתו משום דהצוק הם כמין שינים בולטים וזו היא שחיטתו א"כ י"ל דלא שייך זאת בשור הנסקל, וע"ע מש"כ בקידושין נו:.

איסוה"נ דשור הנסקל

בגמ', מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה

הק' הרש"ש בפסחים (שם) בשם חכ"א דהשתא נימא לאידך גיסא דדוקא בנשחט אבל בנסקל נימא דנעשה מצותו ושרי ועי"ש, ובקוב"ש ח"ב סי' כ"א תי' דכל הדין דנעשית מצותו מותר הוא באותן שאיסורן משום שעומדין למצותן וכשנעשו מצותן הותרו, משא"כ שור הנסקל סיבת איסורו אינו משום שעומד ליסקל אלא דאותה סיבה המחייבתו סקילה מחייבתו מיתה. וע"כ לא הותר ע"י שנסקל, ובחת"ס או"ח סי' ק"פ האריך בשחטו קודם שנגמ"ד מדוע לא יגמרו דינו לאוסרו בהנאה, עי"ש באורך. ומתבאר לכאו' מדבריו דהאיסוה"נ אינו תולדה מהדין סקילה דלכאו' בשחטו קודם שנגמ"ד לא חל עליו דין סקילה ואעפ"כ ס"ל דייאסר בהנאה ודו"ק. [ובעזה"י יבואר עוד לק' ע"ב בזה].

ובסנהדרין פ. הבאנו להטה"ק בזבחים דף ע. שמבואר מדבריו דלא כיסוד הקוב"ש אלא דהאיסוה"נ הוא מחמת החיוב סקילה, ואשר ע"כ כתב דאם יפקע ממנו מצות סקילה משום שנתערב באחרים מן הדין יפקע ממנו ג"כ האיסוה"נ ועי"ש עוד. [וצ"ע משחטו אחר שנגמ"ד דפקע חיוב סקילה ואעפ"כ אסור] ושמעתי להוכיח מברייתא לעיל ט: חומר בשור מבבור שהשור נגמ"ד אסור בהנאה משא"כ בבור, ואי נימא דהאיסוה"נ הוא תולדה מהסקילה א"כ בבור ליכא סקילה ע"כ אין איסוה"נ, ומה דבבור ליכא סקילה זה לא נמנה לחומר דשור. ואי נימא דהאיסוה"נ אינו תולדה מהסקילה א"ש דשפיר חשיב חומר בשור מבבור ואש.

התוס' לק' מה. ד"ה מכור הביאו לד' ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים, ובסנהדרין פ. ובזבחים עא. הוסיפו תוס' שכן מוכח כל הסוגיא, וכפה"נ כוונתם דבשמעתין מבואר דהסקילה גורמת האיסור, ואע"ג דכ"ז נאמר להס"ד דשחטו מותר אבל למסקנא דשחטו אסור י"ל דנאסר מחיים סברי התוס' שלא נשתנה גדר הדין וצ"ת. ונתבאר בסנהדרין דגדר הדברים לר"ת דמחיים חל עליו איסוה"נ ליהנות ממנו בתורת בשר ואין זה דין המתחדש בשחיטה וסקילה עי"ש בהרחבה, וכן העירו מברייתא לעיל ט: חומר בשור דנגמר דינו אסור בהנאה, משמע דע"י הגמ"ד נאסר, וכן מהא דלק' עא: קאמר דאין חייב דו"ה על שור הנסקל דלאו דמרי' קטבח אלמא דמחיים חל איסור לכשישחט וצ"ת ולפמש"כ תוס' בסנהדרין דמודה ר"ת שאין לו מכר ואין לו בעלים ניחא. [וקצ"ב דלהס"ד דרק לאחר סקילה אסור לכאו' התם הגדר דהסקילה אוסרת וכמשנ"ת] וע"ע משי"ת בסמוך בתוד"ה איני ולק' ע"ב.

ושמעתי שהגרד"ל שליט"א הק' דלק' עא. קאמר דשור הנסקל הוא שחיטה שאינה ראוי', ואמאי והא חזי לאוכלה כשהיא מפרכסת, והרי יכול לתלוש ממנה בשר ולאכול, וע"ז י"ל דאם יתלוש ליתסר בתורת בשר וכמשנ"ת, אלא דתיקשי דכ"ז שהיא חי' הותרה בשחיטה, אלא דאם יחתוך חתיכה ממנה תיאסר, והי' מקו' לומר דמפרכסת חשיבא ג"כ כמתה, וכמש"כ תוס' עו: ד"ה בשוחט דבשחיטה כשירה המפרכסת כשחוטה, ויל"ד בזה דכיון דהיא שחיטה שא"ר ממילא היא כחי' ומותרת וחוזר חלילה, ועוד דר"ת ס"ל שם דלא כשיטה זו, שוב הראוני מנחת חינוך מ"ע נב [טו] שחקר בזה אי מפרכסת אסורה לשיטת ר"ת.

שם

בדו"ח רע"א דן האם שחיטה מועלת בשור הנסקל למאי דקי"ל דאסור בהנאה מי אמרינן דאין כאן שחיטה דהסימנים כתותי מכתת שיעורי' עי"ש שהוכיח מגמ' סנהדרין קי"ב בבהמת עיר הנדחת ויעוי"ש במאירי שכתב דהספק בעיר הנדחת כמו"כ הוא ספק בשור הנסקל, אמנם הרע"א הביא ברייתא במנחות וכפרש"י שהשחיטה מטהרת מידי נבילה, ובאחיעזר ח"ג סי' נ"א אות ב' תמה על המאירי והביא שכן תמהו על הרע"א דהוא משנה שלימה בחולין דף פא: וברייתא לק' עא. דמהני שחיטה בשור הנסקל.

בגמ' לא יהנה

כתב הרמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות הט"ז כל מאכל שהוא אסור בהניה אם נהנה ולא אכל וכו' אינו לוקה, ופי' המגיד משנה שאין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו וכ' ולפ"ז הרי איסורי הנאה כדין חצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין עליו, ובמשנה למלך פ"ה מיסוה"ת ה"ח (ד"ה ודע דאחר) פי' הטעם דכיון דלא נכתב בפירוש דכתיב לא יאכל ע"כ אינו לוקה על הנאה, על הנאה והק' האחרונים (שעה"מ שם ומהרצ"ח ויפ"ע כאן ועוד) דא"כ מאי מקשי לכתוב לא יהנה הרי על כן לא כתבה תורה הנאה בפירוש כדי שלא ילקה, ואפשר דכיון דלא ייאכל אייתר למילף לאסור הנאה ע"כ הוי כמאן דכתיב בפירוש ודו"ק.

בזכ"י ח"ב סי' מ"א העיר ע"ד הרמב"ם שברמזים בריש הל' מאכלות אסורות כתב שלא ליהנות בשור הנסקל, והרי לדעת הרמב"ם שאין מלקות על הנאה הו"ל לפרושי איסור אכילה ולא איסור הנאה, ויעוי"ש שהרחיב בגדר איסוה"נ דשור הנסקל דהוא מגדר נבילה עי"ש.

שם

הרע"א בתשו' ק"צ הוכיח מסוגיין דשיעור הנאה הוא פרוטה אף במקום שנאמר בלשון אכילה, דנקט הרע"א בפשיטות דאי הוה כתיב לא יהנה הי' השיעור בפרוטה וא"כ שפיר כתיב לא יאכל לומר שהשיעור בכזית, וע"כ הוכיח הרע"א דאף כדכתיב לא יאכל השיעור בפרוטה. והאבן האזל פ"א מחו"מ ה"ז דחה דהרי הדין דאכילה בכזית הוא מהלכה למשה מסיני, וא"כ אף אם הי' כתוב לא יהנה הי' אפשר שיהי' הל"מ שהוא בכזית.

ובמאי דנקט הרע"א דאי הוה כתיב לא יהנה השיעור בפרוטה, הנה בספר חידושי רח"ה הל' מעילה הוכיח דאיסור מעילה הוא מלתא דגזל ולא איסוה"נ מדשיעורו בפרוטה, ונקט הגר"ח דבאיסוה"נ אין השיעור בפרוטה, ומה"ט כתב האבן האזל שם דאף אם הי' כתוב לא יהנה אין השיעור בפרוטה, אלא דכתב דמ"מ השיעור הוא בכזית, והצל"ח בפסחים כב: (ד"ה והרי) הק' להיפוך דאי הוה כתיב לא יהנה היה השיעור בכ"ש אבל בלא יאכל השיעור בכזית.

נמצינו למדים דפליגי הצל"ח והרע"א באיסוה"נ היכן דלא כתיב אכילה דלהרע"א השיעור בפרוטה ולהצל"ח בכ"ש, אבל במקום דכתיב אכילה לכו"ע הוא בכזית, וראיתי להעיר ע"ד הפ"ת יו"ד סי' פ"ז ס"ק ב' (הל' בב"ח) שהביא פלוגתת הצל"ח והרע"א האם שיעורו בכזית או בפרוטה, וק' דבב"ח דלא כתיב אכילה לדעת הצל"ח הוא בכל שהו, ועיין הרחבת דברים באור תורה פסחים כא: בכ"ז.

בן פקועה הנסקל

תוד"ה איני

וא"ת אצטריך לבן פקועה

הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת כאן, ובריטב"א בקידושין נו:] נחלק על עיקר קושית תוס' והראשונים וכתב דמסקול יסקל ידעינן שבן פקועה אסור באכילה, וביאר דמה שאמרה תורה סקול יסקל ע"כ שאין הכוונה דמותר באכילה דא"כ אין כאן עונש אלא על הבהמה ולא עונש על הבעלים, וע"כ דאסרה תורה באכילה ויש כאן עונש על הבעלים, ומאי דקאמר איני יודע שהיא נבילה קושטא דמילתא הוא דרוב הבהמות הם נבילות בסקילתן אבל אה"נ דאף באופן שאינה נבילה ג"כ אסורה וממילא ה"ה דבן פקועה אסור.

ויש להעיר כמה הערות בדבריו א. דהריטב"א בקידושין כתב דמורי נר"ו אמר כן בשם רבו והוא הרמב"ן, והרי הרמב"ן עה"ת בפ' נח (ט, ה) כתב בתו"ד וז"ל שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה וציוה כן בבני נח כישראל עכ"ד, הרי שכתב שאיננו להעניש את בעליו, ואולי יש לדחוק דכוונתו שאין זה רק משום עונש בעליו אלא דאיכא ג"כ חיוב על השור וכמו שהוכיח משור ההפקר. שו"ר ברבינו בחיי פ' משפטים (כא. כח) שכתב בזה"ל אין מיתת השור לקחת הדין מן השור אלא לקחת הדין מבעליו כדי שיזהר בשמירתו ואם לא יזהר הרי הוא יודע שיפסיד ממונו, זהו על דרך הפשט והוא דעת הרמב"ן עכ"ד וצ"ע.

ב. וצריך לבאר בד' הרא"ה דהרי שור ההפקר ג"כ נסקל ע"כ דזה עונש דשור, וצ"ל דזה ודאי דהוא עונש דשור וכ"ז בשור ההפקר אבל כשיש לו בעלים ע"כ דיש ג"כ עונש על הבעלים, [ובעזה"י יבואר לק' ע"ב עוד בזה] ומ"מ נתעוררתי דיקשה מנלן דשור ההפקר אסור באכילה לכשנסקל הרי שם ליכא עונשא דבעלים.

ג. ולד' הרא"ה ניחא קושית הרש"ש דנימא דלאחר שנסקל לישתרי דנעשה מצותו, דאדרבה יסוד הדין הוא שלא יהנה ממנו לעולם וע"כ נסקל, ומה"ט העירוני דלד' הרא"ה מסתברא דהאיסוה"נ והסקילה תרי דיני נינהו ואין האיסוה"נ תולדה מהסקילה.

ד. לדרכו של הרא"ה י"ל דאיסוה"נ הוא רק בשור שנגח דיש לענוש הבעלים על שלא שמרו את שורו ולא ברובע ונרבע שאין לענוש את הבעלים, ובאמת דכן דעת רבינו אפרים הובא בתוס' כריתות כד.

ובאהלי ישועה כ' לסייע דהסקילה הוא חיוב על הבעלים, מהא דדרשינן במכילתא פ' משפטים דאיצטריך קרא בשור מועד שנסקל דלא נימא דמאחר שמשלם כופר יפטר מן הסקילה [וכ"ה בשיטה מקובצת לק' מד. בשם הראב"ד] משמע דכופר וסקילה שניהם חיוב על הבעלים ויצא זה בזה.

וכ"ת דלא איקרי שור

הרשב"א תי' דלא איקרי שור אלא בנולד, ומה שהוכיחו תוס' דאיקרי שור חילק הרשב"א דהתם בשה, וילה"ע דמ"מ אכתי איכא לאוקמי בשחט את השור ואח"כ סקלו ואינו נבילה ושם הרי איקרי שור, וכבר עמד הקבא דקשייתא קושי' ל"ד בקושי' זו, ואפשר דלאחר שנשחטה אין ע"ז שם סקילה דכבשרא בדיקולא דמיא, ועיין בסמוך, ואפשר דתליא בדין מפרנסת כחי' עיין לק' עו. תוד"ה שחיטה, ומ"מ אליבא דאמת מודה הרשב"א דבן פקועה נסקל וכמש"כ המצפ"א דיליף שור שור משבת. ומקשים ע"ד הרשב"א [וכן לס"ד דתוס'] דבן פקועה לא איקרי שור דלק' קו: קאמר דחייב בדו"ה והרי דו"ה בעינן שור ושה, וע"ע דו"ח רע"א פסחים כב: דבן פקועה אין בו חיוב דו"ה, וצ"ע מגמ' קו:.

ולפי המסקנא ניחא וכו'

וק' לשינוייא קמא דנכתוב לא יהנה לא יתיישב, ויעויין בפנ"י בד' רש"י שכתב דתרי שינויי איצטריכו זל"ז וא"כ אפשר דאף תוס' סברי כן וא"ש, א"נ דסוגיין כר"מ דבן פקועה טעון שחיטה וכמו שהביא הריטב"א בקידושין דיש מתרצין כן, וכ"ה ביראים סי' ק"א.

הרא"ש ותור"פ ורבינו ישעי' ז"ל (הובא בשיטה מקובצת) תי' דאי הוה מוקמינן לקרא בבן פקועה הוה שמעינן ג"כ שחטו לאחר שנגמ"ד, וביאו"ד דבס"ד דרק בסקילה אסור הוא דאין כאן דין איסור שוה"נ אלא דלאחר סקילה הוא נבילה אבל כיון דשמעינן דבן פקועה אסור ע"כ דגדר האיסור אין זה מדין נבילה אלא דשור הנסקל אסור בהנאה ממילא הגדר דהגמ"ד אוסר ובשחטו ג"כ ליתסר. וקשה ע"ז דהרי מבואר בגמ' דס"ד דיש איסור ע"י הסקילה דקאמר דרק בנסקל אסור בהנאה וכן בבדק צור ושחטי' ס"ד דהוא סקילה וייאסר [ויש לדחות דהתם ס"ד דהוא נבילה גמורה דהו"ל סקילה ולא שחיטה].

עוד תי' רבינו ישעי' ז"ל וכ"ה בתורי"ד [לרבינו ישעי' דטראני ז"ל] בקידושין נו: דאליבא דאמת בן פקועה לא מיתסר, וכן שור שנשחט ואח"כ המית את האדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט, וכבישרא בדיקולא דמי, וצ"ב בטעמו, ואולי טעמו דכל שהוא כשחוט לא חל עליו תורת סקילה וכמש"כ שם דמה דנסקל הוא כדי לבערו מן העולם וכיון שאין סקילה אינו נאסר דאין איסור הנאה לחודי' בלא סקילה וכמשנ"ת לעיל, ובדגים שאין טעונים שחיטה י"ל דמודה התורי"ד לאסור דחל עליהם חובת סקילה דלא חשיבי כשחוטים, וכן עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, עוד תי' רבינו ישעי' דבן פקועה בעי נחירה ועיין פ"ת יו"ד סי' י"ג ס"ק ד' שהביא להפר"ד דבעינן נחירה וכמפרכסת ועיין אמרי בינה יו"ד שחיטה סו"ס י"ג.

תוד"ה והאי

אלא להנאת בשר דוקא

מקשים דמהיכי תיתי לומר דהאיסור רק בבשר הא בשלמא למסקנא דכתיב בשרו איצטריך לרבויי עורו [וכמבואר בתוס' בפסחים כב: ד"ה סלקא] אבל אי לא הוה כתיב בשרו מהיכי תיתי להתיר עורו ועשיטה מקובצת, ובמכילתא פ' משפטים מצריך קרא לרבויי עורו דלא נילף מנבילה וטמאה דעורן מותר עי"ש. [ועיין חולין קכב. ובראשונים שם באיסור עור אדם בהנאה דלא דמי לבשר]. וע"ע מהר"ם חלאוה בפסחים שם דמלא יאכל לחודי' הוה שמעינן דוקא בשר דחזי לאכילה, העירוני בקו' תוס' דלישתוק מלא יאכל, דהא איצטריך למלקות, דמבעל השור נקי לא לקי, ועמד בזה הראש יוסף בפסחים כב:.

תוד"ה כל

ואם תאמר חמץ בפסח וכו'

וכ"כ הראשונים כאן ובקידושין נו: ובמשנה למלך פ"ה מיסודי התורה ה"ח ד"ה והיכא הוכיח מזה שלא כד' הרמב"ם דאין מלקות על הנאה דלשיטת הר"מ שפיר איצטריך קרא לנהנה מחמץ דבכרת, ע"ע ברע"א תשו' ק"צ מש"כ מהמגי' למשנה למלך ומש"כ ע"ד, ועיין אחיעזר ח"ג סי' ה' אות ז' ובאור תורה פסחים כא:.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף