כובע ישועה/בבא קמא/מא/א
כובע ישועה 
בבא קמא מא א
ומועד לעו"ג הוי מועד לישראל ע"ש. ולכאורה י"ל כעין שכתבו התוס' בדף כ"ד ע"ב סוף ד"ה במכירין דשמא אין העדאה מועלת אלא בבני חיוב ע"ש. והרי אין השור נהרג ע"י דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ובעלים אין נהרגין ע"י עיין רמב"ם פ"ב מרוצח הל' י"א. אך לפי זה לא שייך הא דאלא אמר רשב"ל כגון שהרג ג' ב"א טרפה. דפשיטא דטריפה אינו בן חיוב. ולהפני יהושע ניחא דדחה מטעם דישראל אית ליה מזלא ומוקי דהרג טריפה דס"ד דמהני העדאה אף באינו ב"ח עד דפריך ומועד לטריפה כו':
כגון שהרג ג' ב"א טריפה. בהגהת מלא הרועים הקשה איך סוקלין לשור שהרג אדם אימור טריפה הוי ואף דרוב לאו טריפה אין הולכים בממון אחר הרוב ותירץ כיון דדרשינן השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור ובעלים נהרגין ע"י רוב ה"ה לשור ע"ש. וק"ל בעבד שהרג נימא כן דלא מצינו שהוקש לבעלים ואפשר לומר דכמו דלענין דצריך להעיד בפני בעליו ילפינן מוהועד בבעליו דכתיב בשור עיין סנהדרין דף י"ט בעבדא דינאי. ה"נ לזה דין שור עליו שיוקש לבעליו שיהרג ע"י רוב. עי"ל כיון דגם שור הפקר חייב מיתה ובו בודאי אזלינן בתר רוב. גם בנוגע להפסד בעלים ל"ח ענין ממון כיון דעיקר הדין אינו מצד הפסד בעלים וכן י"ל בהריגת העבד כיון שעיקר דינו מחמת רציחתו אפילו לא ה"ל בעלים ל"ח ענין דממון. ועיין בהפלאה ספ"ק דכתובות. ובדורש לציון דרוש י"ג דף נ"ד ע"ב:
בהנאה מניין ת"ל ובעל השור נקי. בפני אריה הקשה תפ"ל מק"ו דערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה ק"ו לשור הנסקל שנעבדה בו עבירה וכ"ת מה לערלה שלא ה"ל שעת הכושר בב"ח יוכיח שה"ל שעה"כ ואסור בהנאה כו' וע"כ דפריך מניין דאיכא מלקות בהנאה דזה אין למילף מק"ו דאין מזהירין מן הדין ותקשי להרמב"ם שכתב בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות [הט"ז] דליכא מלקות בהנאה וכתב דלהרמב"ם דליכא מלקות בהנאה הוא משום דפסק כר"א וה"ל לאו שבכללות כיון דכולל אכילה והנאה ואין לאו דהנאה מפורש ובשור הנסקל דילפינן מנקי או מאם אינו ענין מודה דיש מלקות בהנאה ע"ש. והנה ברמב"ם פי"ח מסנהדרין נקיט כל ל"ת שלוקין עליהן וחשיב האוכל מבשר נפש חיה שנגמר דינה לסקילה אע"פ שנשחטה ולא חשיב שילקה הנהנה מבשרה ומשמע דגם בשור הנסקל לא לקי אהנאה. גם למה שמצדד בגינת ורדים כלל ד' להרמב"ם דרק בחדא מחדא אין עונשין ומזהירין מן הדין ובחדא מתרתי בין בהדר דינא או לא הדר דינא עונשין ומזהירין בכה"ג ע"ש. אכתי תקשי דניליף א"ה בשור הנסקל מק"ו דערלה ובב"ח ונחייב עליו מלקות. ועיקר הקל וחומר דבפני אריה לא נ"ל דבחולין [קטו:] דיינינן לאסור הנאה דבב"ח מק"ו דערלה שלא נעבדה בו עבירה ופרכינן דגם אכילה דבב"ח נלמד מהאי ק"ו ול"ל גזירה שוה ומשני משום די"ל חורש בשור וחמור כו' יוכיח וכמו שכתבו שם התוס' דהשתא עבדינן ק"ו דכשם שאסור באכילה אסור בהנאה ע"ש. וא"כ י"ל דל"ש רק כשהאיסור אכילה לבתר דידעינן שאסור באכילה הוא מטעם דנעבדה בו עבירה כהא דבב"ח די"ל דאיסור אכילתו מטעם דנעבדה בו עבירה דבישול ולכן יש ללמוד שיאסר בהנאה נמי מטעם דנעבדה בו עבירה שהוא ק"ו מערלה אבל בשור הנסקל אף לבתר דגלי קרא איסור אכילה ע"כ אינו מטעם דנעבדה בו עבירה דהא קודם גמ"ד שרי אף דנעבדה בו עבירה וכן ע"פ בעלים וע"פ ע"א דשרי וכדמוכח מדאצטריך קרא לאסור לגבוה. וכיון דאין איסור אכילתו מטעם נעבדה בו עבירה אין ללמוד שור הנסקל מערלה מק"ו דנעבדה בו עבירה לאיסור הנאה. ועיין במשנה למלך פ"ה מיסודי התורה הל' ח':
נכתוב רחמנא לא יהנה. מזה הוכיח בתשו' רע"א סי' ק"צ דא"ה דנפ"ל מלא יאכל שיעורו בפרוטה ולא בכזית אף דאפקיה בלשון אכילה דאם לא כן י"ל דלכן אפיק בלשון אכילה להורות דשיעורו בכזית ע"ש. ולכאורה י"ל על פי מה שכתב בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת סוף הל' ח' דאפילו אי הוי כתיב לא יהנה לא הוי לקי להחינוך כיון שאפשר ליהנות שלא ע"י מעשה חשיב לאו שא"ב מעשה ע"ש. א"כ אין נפ"מ בין אי שיעורו בכזית או בפרוטה דמלקות ב"כ וב"כ ליכא ואיסור תורה ב"כ וב"כ איכא דקי"ל ח"ש אסור מה"ת. וכבר חקר הצל"ח ריש ביצה למצוא נפ"מ מפלוגתא דשאור בכזית וחמץ בככותבת אי גם בבל יראה ח"ש אסור מה"ת ואי ליכא מלקות בב"י ע"ש. אך כבר מצאו האחרונים נפ"מ בין ח"ש לשיעור שלם בהא דשאור בכזית אף אי ליכא מלקות. גם בעמק יהושע סי' ו' כתב דח"ש בהנאה אינו אלא איסור דרבנן ע"ש. לפי זה ראיה דהגרע"א נכונה: