אילת השחר/בבא קמא/לד/ב

אילת השחר בבא קמא לד ב

דף ל"ה ע"א

תוד"ה חובל. (הנמשך מע"ב) ועוד יש לומר וכו'. יש לעי' במבשל גיד הנשה בחלב דחייב משום הבערה או משום בישול כמבואר במכות דף כ"א ע"ב, ולכאורה הא ההבערה הוי מקלקל ואין כאן ע"מ לתקן כיון דנאסר בהנאה ויהי' כמו כאן דהוי רק צריכה לגופה ונימא דהבישול אינו תיקון והו"ל כמקלקל דהא אם אינו מתקן הו"ל כמקלקל, אלא דאפשר דהיכא דהוי תיקון בעצם דהבישול מכשיר את האוכל, אע"ג דאסור לאכול הו"ל תיקון, ורק כאן דעצם הדלקת הגדיש הוי קלקול אלא מחמת דעושה כדי לתת לכלבו וזה לא משוי לי' תיקון כיון דאסור לתת לכלב, אבל מהבערה דהתם קשה, וצריך לחלק היכא דהבערה לצורך איזה דבר כגון בישול דהי' יכול לבשל היתר עליו הו"ל תיקון דזה השתמשותו של אדם לכל מה שרוצה, משא"כ היכא דאינו ההשתמשות הרגיל דאין דרך לחבול כדי לתת לכלב, ואז הוא דבעינן לצורך דבר שהוא מותר בהנאה, ויש לעי' לפי"ז אם הי' רק איסור לתת לכלבו, אבל לדבר אחר הי' יכול להשתמש עם הדם, אע"פ שהוא התכוין לכלבו שזה אסור מ"מ אולי זה נקרא תיקון, וצ"ע. (מהדו"ק)

בא"ד. שסבור שיכול ליהנות ליתן לכלבו. בתוס' רבינו פרץ ביאר דחשב שזה חולין ובאמת הי' קודש. נמצא לדבריו דאע"פ שכעת ראוי ליהנות מהאפר אם יפדהו, מ"מ כיון שכל זמן שלא פדהו אינו ראוי, מקרי קלקול גמור, וכאינו צריך לו כלל הוא, אלא דמהני מה שסבור ליהנות להיות נקרא מלאכה הצריכה לגופה, ולכן לר' יוחנן כה"ג פטור, ורק בצריך לאפרו כשזה אינו מאיסורי הנאה הוא דמהני לר' יוחנן, וצ"ע דא"כ כי משנינן שורו דמיא דידי' איך יתחייב משום שבת לר' יוחנן הא כיון דזה שרף גדישו של חבירו וא"א להשתמש באפרו של חבירו ויקרא קלקול גמור, רק מלאכה הצריכה לגופה, וצריך לחלק דדבר של הקדש יש לו דין איסוה"נ ומקרי קלקול אע"ג דאפשר לפדותו, משא"כ דבר של חבירו אע"ג דאסור להשתמש מ"מ אין בזה דין איסור אלא מכח דבעי הסכמת חבירו ולכן זה מקרי תיקון, והא דשוחט בהמת הקדש בשבת וכן בהמת חבירו חייב לר' יוחנן ולא הוי קלקול גמור, משום דכיון דיש בזה תיקון להקדש או לחבירו הוי שפיר תיקון, משא"כ באיסוה"נ דעצם החפץ הא לא נתקן, ולהשורף אין שום תועלת אליבא דאמת, לכן זה מקרי קלקול גמור.

בא"ד. וי"ל נהי דלא בעינן מלאכת מחשבת מיהו כיון דגמרינן ממילה ומהבערת בת כהן לא מחייבינן אלא דומיא דהנהו. יש לעי' דמשמע דכאן אינו מחמת מלאכת מחשבת אלא דמ"מ איכא גזה"כ דומיא דמילה, אע"פ דכל הטעם דבעי תמיד מתקן הוא משום מלאכת מחשבת, ותיקון הזה אינו עושה זה למלאכת מחשבת כיון דאינו תיקון גמור, ולפי"ז הוי כהלכתא בלא טעמא, ולא לפי גדרי המלאכה, דהא ממ"נ או דהוי מלאכת מחשבת או דלא צריך מלאכת מחשבת, אבל שיהי' סתם גזה"כ בלי טעם איך אפשר ללמוד, דאדרבה הי' לנו ללמוד דלא בעי מלאכת מחשבת, ואע"ג דבמילה הי' צורך מ"מ זה לא יגרום נפק"מ לדינא דיצטרכו דוקא צורך כעין מילה כיון דבגדרי המלאכה אין לזה שום טעם, כן צ"ע למה הוצרכו להוכיח מהא דאמרינן כיון דמקלקל חייב מתעסק נמי חייב, הא כיון דהוכיחו מחגיגה דטעם מקלקל דפטור משום דאינו מלאכת מחשבת ממילא כיון דבחובל ומבעיר חייב מקלקל, הרי דלא בעינן מלאכת מחשבת ממילא יתחייב גם במקלקל גמור. (מהדו"ק)

בא"ד. ור' אבהו נהי דצורך מצוה לא משוי לי' תיקון מ"מ צריכה לגופה משוי לי'. הי' אפשר לפרש דלגבי תיקון צריך שיהי' תיקון בעצם הדבר משא"כ לענין צריכה לגופה דסגי במה שיש צורך לדבר צדדי, אבל א"א לומר כן דודאי כל הבערה אינו מתקן את החפץ אלא דכל שהוא לצרכו נחשב תיקון, א"כ ע"כ צ"ל דלגבי תיקון לא סגי בצורך מצוה, אבל לגבי מלאכה הצריכה לגופה זהו נחשב שפיר צריכה לגופה. (מהדו"ק)

בא"ד. ולא דמי לחופר גומא דממילא ואין נהנה. אין מבואר כל כך החילוק מהא דמבעיר, ועי' בגליון בשטמ"ק, ונראה דהנה אם ענין גומא הי' כדי להוציא עפר הי' שייך לדון דהוי צריכה לגופה, אבל כיון דאין ההשתמשות שבגומא כדי להוציא עפר, א"כ הוי עפר דבר אחר לגמרי אלא שממילא יש כאן גומא, ואי"צ לגופה מקרי, משא"כ בהבערה אע"ג דכרגיל השתמשות של הבערה לבשל, מ"מ זה גם ההשתמשות לעשות מזה אפר, ומקרי השתמשות של הבערה ועל כן הוי צריכה לגופה.

והנה בספק אם צריך לאפרו שהוא ספק קלבד"מ, עי' מש"כ לקמן דף ס' ע"ב, ובמש"כ רש"י כאן עי' משנ"ת בזה לקמן דף ס"א ע"ה ד"ה עבד כפות לו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א