מראי מקומות/בבא קמא/לד/ב

מראי מקומות בבא קמא לד ב

בגמ' לענין שמירה דכתיבי קראי וכו' עיין בשיטה מקובצת בשם הרא"ה דעיקר הקושי' סמיך אברייתא דבסמוך דלענין תשלומין לא אמר. וכ"כ הגליון.

שבח נבילה

בגמ' שבח נבילה איכא בינייהו, העירוני בטעמא דמ"ד שבח נבילה דמזיק. והרי מאחר שאינו מתחייב בפחת הנבילה הרי דאינו של המזיק ומדוע יזכה בשבח. ובפשוטו י"ל דמה שאמרו שבח נבילה דמזיק אין הביאור דזוכה המזיק בנבילה אלא דכנגד שבח הנבילה אין כאן נזק. ורמז לזה היש"ש פ"ק סי' כ"ט, אמנם קשה להס"ד דהמזיק נוטל בשבח ואיצטריך קרא דבעלים משלמין ואין בעלים נוטלים, והא להך ס"ד ע"כ דהגדר דהנבילה של המזיק א"כ ה"ה יתחייב בפחת, וק' דכיון דידעינן דאינו מתחייב בפחת וכדדרשינן לעיל א"כ א"צ קרא שאין המזיק נוטל השבח וצ"ע.

שוב העירוני דכל ההוכחה דלעיל שאין פחת נבילה דמזיק הוא משום דאל"כ מצינו תם חמור ממועד, וכ"ז אם הגדר דהוא חייב על הפחת, אבל להס"ד דבעלים נוטלים ע"כ דהגדר דהמזיק זוכה מיד בחצי נבילה, וממילא השבח שלו, ולפ"ז אה"נ גם הפחת שלו, ואין כאן תם חמור ממועד דאין זה דין דחייב על הזיקו אלא דהוי שלו ומפסיד בשלו ודו"ק.

שבח נבילה הוא משעת מיתה עד שעת העמדה בדין וכמש"כ הר"מ פ"ז מנ"מ ה"י, ובטור סי' ת"ג כתב וז"ל ואם השביחה כגון בשעה שנודע לו היתה שוה מאה ובשעת העמדה בדין שוה ק"ק, מבואר בטור דמדמי שבח נבילה לפחת נבילה דהוא משנודע לניזק וצ"ע הטעם ועמד בזה היש"ש סי' ל"א, ומש"כ הטור העמדה בדין בזה"ז שאין דנין דיני קנסות לכאו' הוא בשעת תפיסה.

וילה"ק למ"ד פ"נ ממונא א"כ נתחייב המזיק מיד בשעת הנזק. ומדוע אם השביחה הנבילה עד העמדה בדין הוא של המזיק. ומאי שיאטי' להעמדה בדין למ"ד פ"נ ממונא, אמנם אשכחן כמה דיני בהעמדה בדין בנגיחה אף בממונא א. דהרמב"ם פ"ז שם כתב דין שבח נבילה אף במועד אע"ג דמועד הוא ממונא ב. דין נגח ואח"כ הפקיר כתבו הראשונים בדף י"ג ובדף לג. דהוא אף במועד ג. לעיל ע"א קאמר דכיחש כשעת העמדה בדין והוא אף למ"ד פ"נ ממונא דפלוגתא דפ"נ ממונא אין זה פלוגתא דתנאי אלא אמוראי ולעיל ע"א הוא ברייתא, וע"ז י"ל כמשנ"ת לעיל לג. תוד"ה שני מדברי הגרשש"ק עי"ש. ד. לעיל לג: קתני בברייתא דיש חילוק בין קודם העמדה בדין לאחר העמדה בדין והבאנו שם להגרשש"ק שהעיר למ"ד פ"נ ממונא.

הרמב"ם בפ"ז מנ"מ ה"י כתב דשבח נבילה חולקין הוא אף במועד. ובדרישה סוס"י ת"ג פי' בטעמו דקרא דשלם ישלם דמיני' דרשינן בעלים משלמים ואין בעלים נוטלין כתיב גבי מועד ומשמע דדין שבח נבילה נוהג גם במועד. וכתב החזו"א סי' י"ד ס"ק ד' לפמש"כ רש"י דשלם ישלם שני תשלומין הן חדא בתם וחדא במועד, אין מקור לדינו של הרמב"ם ולפמש"כ התורע"א בשם היש"ש דטעמו של הרמב"ם דלעולם תם משלם מחצה ממועד, לפ"ז אצ"ל דטעמו של הר"מ משום דעיקר קרא כתיב במועד וא"כ י"ל דאף רש"י מודה לר"מ, וע"ע בחזו"א ודו"ק.

והנה כתב הר"מ בפ"ז ה"ט שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנבלה שוה בשעת מיתה מאה וכו' [הלכה י'] השביחה הנבלה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים. הרי המזיק משלם לו תשעים אם היה מועד ואם היה תם משלם חמשה וארבעים מגופו וכו' עכ"ד והקשה התורע"א דמדוע לא נימא שישלם התם מ' דבשעת הנגיחה הי' חייב נ' שהוא מחצית הנזק ואח"כ השביחה הנבילה כ' וחולק המזיק בשבח וישלם מ'. וביאר בשם היש"ש דהוא דין שתם חייב חצי ממועד וכיון דהמועד חייב צ' ממילא התם משלם מ"ה, וגדר הדברים שאמרה תורה בשבח נבילה חולקין היינו דמוסיפין את השבח שנוטל המזיק על הנבילה וכאלו הנבילה שוה מאה ועשר וההיזק תשעים ובתם חייב מ"ה, וכ"ז יתכן רק למסקנא שאין בעלים נוטלים ואינם זוכים בשבח ממש אלא דמנכים מהנזק, אבל להו"א דבעלים זוכים בשבח בכה"ג הי' משלם רק מ', ועברש"ש וע"ע לק', ובסמ"ע סי' ת"ג ס"ק ה' נראה שביאר דהגדר בתם שזוכה המזיק רק ברביעית השבח וע"כ משלם מ"ה עי"ש.

מקשים דבסוגיין קאמר דאם השביחה הנבילה חולק המזיק בשבח ולעיל ע"א אמרו דאם שבח הניזק על ד' מאות זוז מ"מ משלם כשעת הנזק ותימה מ"ש מסוגיין, והיש"ש והט"ז סי' ת"ג תירצו דדוקא בנבילה הדין כן משא"כ בע"א לא מתה הבהמה, והדברים מחוסרים טעם, וביאר בחי' ר' ראובן סי' ט' ע"פ האמור דיסוד הדין הוא דהמזיק חייב לשלם שור תחת השור אלא דמשלם בנבילה, ומה"ט שבח נבילה דמזיק הוי, ואשר ע"כ כ"ז באופן דהמית את השור דמן הדין חייב שור תחת השור דהנבילה הוא פנים חדשות, אבל בחבל בבהמה בזה אינו חייב אלא כדי ההיזק, וממילא בזה אין הדין דזוכה בשבח, ולכאו' כ"ז דלא כמשנ"ת דאין הגדר דהמזיק זוכה בשבח אלא דמוסיפין השבח על הנבילה ומנכין זאת מההיזק ודו"ק.

הב"ח תי' דמה שאמרו שבח נבילה דניזק הוא רק יוקר ולא פיטום, דמה שנשתבחה ע"י פיטום פנים חדשות באו לכאן ואין זה השור דמעיקרא משא"כ היוקר, ובסמ"ע סי' ת"ג ס"ק ז' תי' דשאני פיטום שדרך הטבע שבהמה נשבחת ע"י פיטום ואם לא חבל בה היתה נשבחת יותר משא"כ נבילה דמיירי לענין יוקר דהוא דבר שאינו מצוי ותלוי במזל אין לומר אלו לא המיתו הי' נתיקר בכפלים דיכול להיות דבמזלו נתיקר. ובחזו"א סי' י"ד ס"ק ה' תי' דהכא הוקרה נבילה ולא הוקרו שוורים, ונמצא שע"י שהמיתו הרויח הניזק וע"כ פטור מלשלם משא"כ בגוונא דהשביח ע"י פיטום [וקדמו הפנ"י] ושוב דן כיון שאפשר שתתייקר הנבילה ולא יתייקרו שוורים לעולם לא טענינן אלמלא לא הזיקו הי' עומד על ריוח טפי כיון דהשתא מיהת הוקרה הנבילה במיתתה ואין יוקר החי תלוי ביוקר המת עי"ש, וע"ע בסמוך.

בגמ' היכן מצינו מזיק נשכר ופירש"י שאינו מפסיד כלום. וכתב ע"ז הפנ"י ולכאורה יפלא מאד למה הוציא רש"י דברי הש"ס מפשטן דמל' הש"ס משמע דהקפידא הוא דוקא דלא נמטייה רווחא למזיק אבל במאי שאינו מפסיד לא איכפת לן, והביא מהרש"א שפי' ד' רש"י וז"ל היכן מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד עכ"ד, ומשמע שבא ליישב ד' רש"י ולא נתרצה הפנ"י בישובו, והאריך הפנ"י דמדברי רש"י נראה דבאופן שאינו מפסיד ואינו מרויח וכ"ש באופן שאם יזכה המזיק בשבח לא יצטרך לשלם כלום בכה"ג לא יזכה המזיק בשבח דדינא הוא דבעינן שהמזיק יפסיד, וכתב דזו דבר שאין הדעת סובלתו. וכן נראה מהר"מ וטושו"ע וכ"כ הסמ"ע דאף באופן שהוקרה הנבילה כדי כל הנזק ג"כ אין המזיק משלם, אולם כתב שמדברי הלבוש משמע שאם הגיע השבח עד כדי שיהא המזיק נשכר אז אינו נוטל המזיק שום חלק בשבח.

ובאמת נפתח הדבר בראשונים דכתב הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] וז"ל וכי אמרינן נמי דהיכא דאיכא שבחא שקיל מזיק פלגא ה"מ היכא דשבחא לא הוי כולי האי דאכתי מזיק בעי שלומי מידי אבל היכא דשבחא הוי כולי האי דמזיק רווח א"ל דלא בעי שלומי מידי לא שקיל מזיק מידי בשבחא כלל ומשלם פחת שפיחתו מיתה עכ"ד ובמאירי [הובא בשיטה מקובצת] דן בארוכה בזה ותליא בגירסאות בש"ס והביא י"א דבכה"ג שהשביח יותר באופן שהמזיק לא יצטרך לשלם אינו זוכה כלל בשבח וי"א דמ"מ צריך לשלם מעט עי"ש בכ"ד.

ולכאו' יסוד הדברים מתבאר דמה שאמרו שהמזיק זוכה בשבח נבילה הוא דלא כמשנ"ת מהיש"ש וכן הוא בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] דהגדר דכנגד שבח הנבילה לא הוזק ומנכין זאת מהנזק. דא"כ אף באופן שהשבח יותר ממה שהי' מדוע לא נימא שאין כאן נזק, ומבואר דהגדר דהמזיק זוכה בשבח וממילא במקום שאם יזכה בשבח יש כאן בעלים נוטלים שוב אינו זוכה, ודו"ק.

ולשיטה זו דבמקום שיש ריוח אין המזיק זוכה כלל בשבח לא תיקשי קושית האחרונים מהגמ' בע"א דהתם הושבח יותר מהנזק ובכה"ג אין המזיק זוכה בשבח ודו"ק.

עוד כתב הרא"ה דבמקום שחצי החי שוה יותר מהנזק ולא מתקיים ומכרו את השור החי אין המזיק זוכה בשבח נבילה דאין בזה וגם את המת יחצון.

בגמ' וכ"ת ה"מ היכא דאיכא פסידא לניזק, התפארת שמואל למד מדברי הרא"ש שאם שור המזיק אינו מגיע לדמי ח"נ אין נוטל המזיק בשבח של ניזק מאחר דאיכא פסידא לניזק כלומר דשיהיה לו פסידא שאפילו ח"נ לא יגיע לו וצ"ע עכתו"ד וכ"כ היש"ש סו"ס ל' ללמוד מדברי הרא"ש, ולא הבנתי החידוש בזה דלפ"מ שפי' היש"ש דהגדר דזוכה בשבח נבילה הוא דמנכין אותו מן ההיזק א"כ בכה"ג בודאי לא יזכה המזיק בשבח שעדיין לא נשתלם נזקו ודו"ק.

בחזו"א סי' י"ד ס"ק ד' חקר בשאר מזיקים כגון בור אש ואדם האם ג"כ זוכה המזיק בשבח נבילה. ובסמ"ע סי' ת"ג ס"ק ו' כתב שאינו נוהג באדם.

בגמ' א"ל ר"א בר תחליפא. עיין בעה"מ ומלחמות נמוקי יוסף ומאירי [בשיטה מקובצת] ועוד בביאור קושית ר"א ובחילופי הגרסאות.

בגמ' פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] הקשה דא"כ מה הוצרך ר"י לעיל ללמוד דלא אמרינן שתם חמור ממועד ותיפו"ל מהך קרא עי"ש.

במשנה שורו שסימא וכו' חייב, וכתב הר"מ בפה"מ חייב, ר"ל שיצא העבד בן חורין כמו שפי' הכתוב זו היא החובה שנתחייב בה, בחי' הגר"א פי' דמיירי באופן שסימא את עינו והפיל את שינו ובאדם כה"ג יוצא בעינו וחייב לו דמי שינו ובשורו כה"ג פטור לגמרי. וכ"ה בקול אלי' פ' משפטים.

כתב הנמוקי יוסף סימא וכו' דכתיב איש את עין עבדו ולא שורו את עין עבדו.

במשנה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. ופירש"י ח"נ דמשונה הוא עיין מהדו"ב מש"כ מסוגיא דפ' כיצד הרגל. וערש"י כב. ד"ה משלם, והאריך בזה התויו"ט, וע"ע בתפא"י אות מ"ו, ועיין בעה"מ ומלחמות מש"כ בזה.

קלב"מ בהדלקת גדיש בשבת

במשנה והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור וכו' הגאון מו"ה בערו"ש זצ"ל [חתנו של הפנ"י] בהקדמתו לפנ"י כתובות הביא ד' הירושלמי בפ' א"נ דמקשי על שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין ומשני על כל שבולת ושבולת יש התראת מיתה. ופירש דאע"פ שנתחייב מיתה בשיבולת הראשונה מ"מ חייב מיתה גם על שיבולת השני', ועי"ש מש"כ עפ"ז, אמנם הגרעק"א בתשובה קס"ד פי' דעל המשך הגדיש הו"ל כדין חיי"מ שוגגין דפטורין מדתד"ח, ועקה"י כתובות סי' ל"ד.

והנה התרומת הכרי סי' שצ"ב ואחיעזר ח"א סי' י"ח אות ד' פירשו דמיירי הכא באופן שהדליק הגדיש ונמשכה האש מאלי' והוא אשו משום חיציו, ולפ"ז תיקשי לר"ל דאשו משום ממונו. [ובשור ליהוי צרורות] ואשר ע"כ פי' הדבר"י סי' כ"ו אות ט"ו דמיירי במצית בכל שבולת ושבולת ואעפ"כ מקשי דכבר נתחייב מיתה בשבולת הראשונה וכולה חדא מעשה אריכתא ומשני דעל כל שיבולת חייב מיתה, ותי' בזה קו' השעה"מ פ"ג מגניבה ע"ד תלמידי הרשב"א בדף כ"ב דאם במעשה אחד עושה חיוב מיתה וממון אע"ג שהתוצאה הוא בזא"ז אעפ"כ יש פטור קלב"מ וא"כ ה"נ הרי זה במעשה אחד דהדלקת האש ומה הוקשה לירושלמי, ועפ"ד מיושב דמיירי הכא בכמה מעשים, וכן תי' בזה דברי הגרעק"א דקלב"מ פוטר בתנאי החיוב דכאילו עשאו אחר, א"כ מה הוקשה לירושלמי תיפו"ל דכיון דעל שיבולת הראשונה חייב מיתה א"כ לא חשיב כמו שהוא הדליק את הגדיש ואין לחייבו משום אשו. והביא כן מתוס' בדף כב: ד"ה והיה דבשרף עבד וגדי אע"ג דעל הגדי לא הוי מעשיו אלא אשו משום ממונו מ"מ פטור על הגדי כיון שבמעשה אחד בא הכל. וא"כ מה הוקשה לירושלמי, אבל אי נימא דהצית בכל שיבולת א"ש.

ובשיטה מקובצת כתב בשם הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אע"ג שאיחייב במיתה קודם שבא לידי חיוב תשלומין עכ"ד, ונראה דבאמת פי' דזהו טעם הפטור דכיון דפטור על מעשה ההבערה א"א לחייבו אח"כ במה שהאש שלו דבעינן למעשה ההבערה [וצ"ע בדין הו"ל לסלוקי באש באופן שלא הבעירו. ועיין תוס' ה: ד"ה כי דנראה לפטור ובתוס' שאנץ [הובא בשיטה מקובצת] שם מחייב וע"ע תוס' ו: ד"ה היינו, אך התם הוא באש שלו, משא"כ הכא שאין האש שלו].

ע"ע אמר"מ סי' ל' אות י"א משה"ק ע"ד הנמוקי יוסף בפ' כיצד הרגל בגדר אשו משום חיציו מהירושלמי. ולהדבר"י לא מיירי הירושלמי באופן דחיציו.

בגדולי שמואל העיר מדוע לא תנא שורו שעשה בור [ואש] פטור והוא שעשה בור [ואש] חייב, ועי"ש מש"כ בזה וע"ע מהרש"ם.

בתוד"ה שורו, דלענין מ"ל שבת ומ"ל חול, וצ"ת בדברי הרמב"ם פ"ז מנ"מ ה"ג שכתב דין שורו שחבל באביו ובאמו או שהדליק גדיש חבירו בשבת חייב בנזקיו ומאי קמ"ל בזה ול"ש תי' התוס'.

מקלקל בחבורה והבערה

בגמ' תני ר"א וכו' חוץ מחובל ומבעיר, רש"י בשבת קו. בד"ה חוץ מחובל. באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן החובל בחבירו בשבת פטור מלשלם מפני שנדון בנפשו: ומבעיר. את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן והוא שהדליק את הגדיש פטור מן התשלומין מפני שנדון בנפשו עכ"ד, רש"י הביא דחובל ומבעיר חייב בשבת ממכילתין והרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] כ' דחיובא דחובל ומבעיר יש ללמוד ממשניות בשבת עי"ש.

בגמ' ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו, בשבת קו. קאמר דלר"י מקלקל בחבורה פטור אא"כ צריך לכלבו ולר"ש מקלקל בחבורה חייב. ורש"י שם פירש דיסוד הפלוגתא תליא במאי דפליגי בדין מלאכה שא"צ לגופה דר"י מחייב ור"ש פוטר ולר"ש דמשאצל"ג פטור א"כ כל חובל ומבעיר הו"ל משאצל"ג וע"כ דמקלקל חייב, וכשם שמשאצל"ג חייב בחובל ומבעיר כך ה"ה מקלקל, ולר"י דמשאצל"ג חייב א"כ משכח"ל חובל ומבעיר שאינו מקלקל.

ויסוד הדברים דסבר רש"י דטעמא דר"ש דפטר משאצל"ג הוא משום דבעינן מלאכת מחשבת וכמו שפירש"י בשבת צג: ד"ה ור' שמעון ובחגיגה י: בתוד"ה מלאכת מחשבת הביאו מד' רש"י שמלאצל"ג פטור משום מלאכת מחשבת [ובגמ' שם איכא לפרושי דקאי על מקלקל] וכיון דשמעינן בחובל ומבעיר שא"צ מלאכת מחשבת ה"ה דחייב במשאצל"ג. ולר"י דמשאצל"ג חייב בכל המלאכות אין מקור דא"צ מלאכת מחשבת בחובל ומבעיר.

והתוס' בשבת צד. ד"ה רבי האריכו דפטורא דמשאצל"ג אין זה מדין מלאכת מחשבת אלא דבעינן דומיא דמשכן, ולפ"ז בחובל ומבעיר ג"כ ניבעי צריכה לגופה וכמש"כ תוס' בסוגיין כ"ז ביאר הבית יעקב בכתובות ה: ועולה כן מד' התוס' ביומא לד: אולם בשבת בדף עה. תוד"ה טפי הקשו דכיון דא"צ מלאכת מחשבת בחובל ומבעיר ה"ה דלא ניבעי מלאכה הצל"ג.

ובמש"כ רש"י בשבת דכל חובל ומבעיר הו"ל מקלקל הקשה הגרעק"א שם דא"כ מדוע הוצרך ללמוד מהבערת ב"כ ולא יליף מלא תבערו, ועיין אמרי בינה סי' ל' מש"כ בזה.

בגמ' בכריתות יט. קאמר דכשם דמקלקל בחבורה חייב דא"צ מלאכת מחשבת ה"ה מתעסק בחבורה חייב כיון דא"צ מלאכת מחשבת, ויל"ע בכלאחר יד אי פטור מטעם מלאכת מחשבת [עיין ב"י או"ח סי' ל"ב] האם חייב בחובל ומבעיר, והעירו מרש"י ביצה כג. ד"ה מותר דכלאח"י שרי בהבערה, אך י"ל דרש"י שם לא אזיל למ"ד מקלקל בהבערה חייב. ועיין אגלי טל מש"כ בזה. וכיו"ב ילה"ק לפמש"כ רשב"ם ב"ב נה: דשיעורי מלאכה בשבת הוא מטעם מלאכת מחשבת א"כ בחובל ומבעיר לא ניבעי שיעור וברמב"ם פ"ח משבת ה"ז ח' כתב שיעורים בחובל אלא דהר"מ פסק דמקלקל בחבורה פטור, ובדבר שאינו מתכוין בפס"ר דלא ניחא לי' דפטור בשבת מטעם מלאכת מחשבת כתב הגר"א בסי' של"א סעי' י' דחייב כשם דמקלקל בחבורה חייב, ועבאוה"ל סי' ש"ח סעי' י"א ד"ה הקוף מש"כ בזה.

בגמ' ואת"ל משנה חובל וכו' ק' לדברי רש"י דזה אליבא דר"י ובכה"ג חשיב ליה מתקן א"כ לא נתחדש מידי בחובל ומבעיר דבכה"ג הוא תיקון בכל המלאכות ועמש"כ הרא"ש [הובא בשיטה מקובצת].

בתוד"ה חובל רבינו שמואל פי' דר"א סבר כר"ש וכו'. הרמב"ן בשבת קו. כתב דרבינו שמואל למד כן משיטת רש"י בשבת הנ"ל עי"ש. וכן מתבאר בתוס' בסנהדרין פד:

בא"ד וריו"ח סבר דאפי' ר"ש בעי תיקון קצת, התוס' בהמשך דבריהם כתבו דהא דחשיב מלאכה הצל"ג הוא משום שיש כאן תיקון קצת ולפ"ז נמצא דהא דבעינן צריך לכלבו הוא מתרי טעמי א. מדין תיקון ב. מדין צל"ג. ודעת הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] והרמב"ן שבת קו. דהוא רק מדין צל"ג.

בא"ד ואור"י דכל הנך סוגיות כריו"ח וכו' ולדעת ר"א א"צ צל"ג בחובל ומבעיר ופי' הרמב"ן בשבת קו. כמשנ"ת דחובל ומבעיר כיון שא"צ מלאכת מחשבת ה"ה דא"צ מלאכה הצל"ג. והפנ"י פי' דהוא משום דס"ל דמילה והבערת ב"כ לא הוי צל"ג וכמש"כ תוס' בהמשך אלמא דחובל ומבעיר א"צ מלאכה הצל"ג.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף