אילת השחר/בבא קמא/יז/א
כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שני שבטים. לכאורה הא גם הם עסקו בתורה ובגמ"ח ולמה לא זכה כ"א מהם במה שהשני זכה, יש לומר דכ"א לעצמו באמת זכה לכל המעלות אבל יוצאי חלציו דהיינו כל השבט זכה לדבר אחד, וכל העוסק בגמ"ח ובתורה ג"כ הוא לבדו יזכה לנחלת שני שבטים, אבל בניו לא יזכו מזכותו אפילו לנחלת שבט א' וכל שבט שזכה לנחלתו הוא מזכי' מיוחדת.
והי' אפשר לומר דמה דזוכין לנחלת שני שבטים הוא רק אחרי מתן תורה דאנו מצווים ועושין, דגדול השכר יותר מהשבטים דלא היו מצווין ועושין, אלא דהאבות והשבטים אפשר דהי' להם דין כמצווין ועושין.
רש"י ד"ה כי הוה עייל. והאידנא לא משום כבודו דחזקי'. מבואר דגם האידנא אין הטעם משום דאין מדרגה דלימד היום, אלא דהי' שייך לומר לימד, אך משום כבודו דחזקי' אין לומר האידנא.
תוד"ה אלא. דהכא שאני דחזקי' דהוי גדול בתורה ובמעש"ט ביותר. הנה לפי"ז יש לעי' מה דמוכיח במו"ק כיון דר' הונא אסר לישב על מטה שס"ת מונח עליה לכך לא יושיבו ס"ת על מטתו לאחר מותו, ומי דמי הא ודאי גם לחזקי' בעודו חי הי' אסור לו לישב על מטה שס"ת עליה ומ"מ לאחר מותו הי' מותר, א"כ גם את ר' הונא למה יהי' אסור להושיב על המטה שס"ת עליה לאחר מותו.
תוד"ה והאמר. דאי לא שלמד היאך קיים שהלימוד מביא לידי מעשה. יש לעי' וכי ע"ז צריך ראי' מהא דאמר מר, הא ודאי אם לא למד איך ידע לקיים, ויש לדקדק ג"כ במאי דקאמר שהלימוד מביא לידי מעשה והא הו"ל לומר דבלי הלימוד א"א לעשות מעשה. כן יש לעי' דלפי"מ דפשטו בעליית בית נתזה נמצא דלימוד שאינו נוגע לו למעשה אינו גדול, דכל מה דפשטנו על גדלות הלימוד הוא רק מפני שעי"ז יידע לקיים. כן יש לעי' מהא דדייק בגמ' כיון דקיים ע"כ שלמד דבל"ז איך יידע לקיים, ולמה לא אמרינן דאי לא למד הרי עבר עבירה דביטול תורה במה שלא למד, וכיון דקיים ע"כ דלא עבר על איסור דביטול תורה. ואם נימא דשייך קיים בלי למד ולא עבר על איסור דהי' טרוד בענייניו באופן דלא עבר איסור, א"כ מה השבח דלמד, דהא באופן דהי' לו אפשרות ללמוד ולא למד עשה עבירה, א"כ כלול בזה שקיים, ואם נימא דרוצה בזה לאפוקי שלא הי' אנוס, א"כ איזה שבח הוא שלא הי' אנוס שיפטר מללמוד, וע"כ מזה דשייך שלא למד באופן דלא היה עבירה, אע"ג דלא הי' אנוס, ושפיר מקרי קיים ולכן בא להוסיף גם למד, רק דקשה להם כיון דקיים ע"כ למד דאל"כ לא יידע לקיים.
ומ"מ צ"ע עדיין דהא יש מצוות שלא שייך שיקיים כגון אם אינו כהן, לא שייך שיעבוד עבודה בביהמ"ק, א"כ כשאומרים עליו קיים הכונה במצוות שנוהגות לו, ובמה שאומרים למד הא כלול גם הלכות הנוגע לכהנים ולא כלולים בהקיים, ומאי קשה להגמ' דכיון דאומרים דקיים ע"כ כבר למד, דהא במה שאומרים קיים לבד אפשר שקיים ולמד מה שנוגע לו למעשה ולא יותר. וצ"ל דס"ל להגמ' דכיון דכבר נכלל שלמד לא יוסיף אם אמר דלמד עוד דבר כיון דכבר נזכר שבחו בלימוד, וע"ז מתרץ דללמד לאחרים דזה מצוה יותר גדולה לכן זה אמרינן לחזקי' דוקא, משא"כ מה שלמד עוד דברים לא משנה גדלותו.
ומדוקדק נמי מה דצריך לומר משום דמזכה את הרבים, תיפו"ל דזה לימוד דאינו כלול בקיים, דהא ממה שאמרו קיים ידעינן רק שלמד כדי לדעת לקיים אבל לא ידענו שלימד, וע"כ דזה לבד לא סגי כיון דזה לא שבח מיוחד בגדלות, אם לא משום דזיכה את הרבים, דזה שבח אחר לגמרי.
בא"ד. ובשאלתות דרב אחאי גאון וכו' אבל לאגמורי לאחרים וכו'. יש לעי' למ"ד דגם לגבי ללמוד בעצמו עדיף מעשה, אי הכונה אפי' מלימוד הלכות הנוגעות לקיום המעשה שרוצה כעת לעשות, דבל"ז לא יידע איך לקיים, א"כ איך ס"ד דיקדים המעשה בלי שיידע איך לעשותה, ואי הכונה דוקא מלימוד שאינו נוגע לו למעשה הזה שרוצה כעת לקיים, א"כ מאי הקשה מהא דגדול לימוד דמביא למעשה, ולמה צריך לחלק בין למגמר בין לאגמורי לאחריני, הא לאגמורי לאחרינא הו"ל תמיד כלא נוגע לקיום המעשה לגבי דידי', והי' לו לחלק בין לימוד שנוגע לו לקיום המעשה או אין נוגע לו, דממילא ללמד לאחרינא נכלל בכלל אותם הדברים שאינם נוגעים לו לקיום המצוה.
וע"כ צ"ל דכשבא שאלה למעשה ס"ד דזה ג"כ כנוגע לו בעצמו למעשה דמי, וכיון דהניח תפילין לפני זה הרי דמעשה עדיף גם מלימוד הנוגע למעשה, ואע"ג דלגבי מעשה של עצמו לא יצויר דהא לא ידע מה לעשות ולקיים אם לא ילמוד, מ"מ הנפק"מ לגבי אחרים, וע"ז מתרץ דאיה"נ דללמד לאחרים עדיף קיום המצוה משום דזה לא נכלל במעשה.
והנה לפי השאלתות יש כלל דמצוה גדולה ופחות גדולה יש להקדים הגדולה, ולכאורה מצינו רק תדיר קודם או מקודש קודם, אבל מצוה מעשית ולימוד לא מסתבר דהמעשה נקרא מקודש ולא מצינו דין הקדמה לזה. [ובשטמ"ק בשם מהר"י כץ כתב דעל ההקדמה בין תורה לתפילין אין להקפיד], ולכאורה הא כשמניח תפילין יש לו כל רגע מצוה, ולגבי הלימוד הא אין נפק"מ אם לא ילמוד בשעת הנחת תפילין עכשיו או בעוד שעה, נמצא דאם יניח כעת התפילין יהי' לו כל היום גם מצות תפילין גם לימוד, משא"כ אם יניח אח"כ תפילין נמצא דכל הזמן הפסיד מצות תפילין, ומשמע דזה לא קובע שום דין להקדים, וצריך טעם למה.
בא"ד. ובשאלתות דר' אחאי גאון וכו'. וצריך לומר דאע"ג דכשמלמד לאחרים הרי הוא גם לומד, מ"מ לגבי מצות ידיעת התורה אינו מקיים, אז כשלומד עמהם מה שכבר יודע לכן לא הוי כלומד לעצמו. ועי' בשטמ"ק דהקשה דהא מזכה את הרבים ולמה לא עדיף לימוד לאחריני ממעשה. וצ"ל דס"ל דמ"מ זה לא עדיף ממעשה כיון דמזכה את הרבים הוי ג"כ רק מצוה בעלמא, אלא דצ"ע דהנה דייקו דהמסייע בלימוד התורה הוי כלומד, ולכן אמרינן בברכות דף י"ז הני נשי במאי קזכיין במה דעוזרות לבעליהן ולילדיהן ללמוד תורה, דהיינו דבזה יש להם זכות כלומדי התורה, דאילו שאר זכויות ומצוות הא בלא"ה יש להם, וכן אמרינן בכתובות דף קי"א דהמשיא בתו לת"ח יש בו אור תורה כהת"ח, וכן בסוטה דף כ"א מבואר דיש להם עבור זה זכות התורה, וא"כ כשמלמד לאחרים יש לו זכות ידיעת התורה הרי יש לו מצוה כלומד ידיעת התורה ולמה מעשה עדיף מזה.
תוד"ה דרסה. אור"י וכו'. בתוס' לעיל דף ט"ו ע"ב ד"ה והשתא, כתבו דלמ"ד פלגא ניזקא קנסא אז משונה הוי קרן אע"ג דאין כוונתו להזיק, ולמ"ד ממונא אז משונה פטור לגמרי דקרן אורחי' הוא. ולפי"ז מה שכתבו כאן דסד"א דזה משונה, היינו למ"ד קנסא, דאילו למ"ד ממונא אז כוונתו להזיק אורחי' הוא, א"כ שינוי אינו טעם לחייבו ח"נ דזה סיבה לפוטרו.
והנה כל מה דאמרינן דקרן כוונתו להזיק, אין הבהמה יודעת ומבינה שבזה ינזק הדבר, אלא דכוונתה לעשות דבר מתוך יצר רוגז.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |