אילת השחר/בבא קמא/ו/א
ליחכה נירו וסכסכה אבניו. והיינו דכיון שאין עיקר אש לשרוף ניר ואבנים לא הוי ידעינן דחייב ע"ז, וצ"ע דבשלמא אם אש חייב רק ע"י היזק של שריפה ס"ד דניר ואבנים אין כ"כ מצוי שריפה עליהם לכן לא ידענו לחייב, אבל הא כל היזק ע"י רוח מצוי' חייב, הרי דלא בעי רק היזק דוקא ע"י שריפה, א"כ למה לא הוי מחייבין על שריפת ניר מי גרע מכל שאר היזק, ולומר דזה דחייב באש על כל נזק לאו דוקא שריפה, זה ידעינן רק אחרי שהתורה גילתה ליחכה נירו, הא מנ"ל אולי רק שריפה של רוח מצויה חייבה אבל שאר נזקין לא. (מהדו"ק)
שם. לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו. היינו כדכתב רש"י משום דאין עיקר אש בכך, ולכאורה הא גם תולדות אש הוי ילפינן מחד מהנך ובור, ותולדות אש כגון אבנו וסכינו יהי' ודאי חייב על היזק אבנים כשהזיקו בדרך הילוכם, וא"כ למה אש לא יהי' חייב בזה. וכן קשה אליבא דאמת דאש כתוב בהדיא בתורה מ"מ ליחכה נירו וסכסכה אבניו ילפינן מאו הקמה ולמה צריך זה, משמע דכל דבר הי' חייב בדרך הראוי, לכן אע"ג דאבנו אם יזיק אבן יהי' חייב, מ"מ אש דאופן הזיקו ע"י השלהבת וזה לא הוי עיקר אש בכך לא הוי ידעינן לחייב.
וצע"ק דהנה חזינן דהיינו מחלקין בין אופן דהזיק אש דהיינו ע"י שריפת הדבר משא"כ אבן שהולך ובכח זריקה מזיק, לכן אש ס"ד דלא יתחייב על סכסוך אבנים אע"ג דאבן שיזיק אבן יהי' חייב כיון דאופן ההיזק הוא אחרת, א"כ איך נוכל ללמוד דאבן שהזיק בדרך הלוכו חייב, כיון דאש אופן הזיקו הוא אחרת.
הצד השוה שבהן לאתויי מאי וכו'. כתב הרא"ש דעיקר הלימוד בכל הני הוא מבור דבור גמור הוא אלא דלא מצינו למילף מבור לחודי', משום דלא דמי לגמרי בתחילת עשייתו לנזק, או משום דכח אחר מעורב בהם, או שלא גרמו מעשיו, או שעשאן ברשות, הוצרך להביא יוכיח משאר נזקין שאין לחלק מהם לבור משום הנך פירכות, וביאר ביש"ש והסכים עמו הגר"א בסי' תי"א ס"ק ג' דביאור דבריו דאע"ג דילפינן מעוד מזיק לא אמרינן דיו כהמזיק ההוא כמוש"כ התוס' קידושין דף י' ע"ב בד"ה זו, ור"ש וכו', היינו דמבואר בתוס' שם דלא אמרינן דיו אלא היכא דבא לומר דין חדש כגון דאתה בא ללמוד נ"ש מק"ו דשן ורגל, אבל הכא רחמנא אמר קנין כסף אוכל ואין אנו באין ללמוד מהק"ו אלא מהו קנין כסף, ולפי"ז פי' דברי הרא"ש דאע"ג דצריכים בכדי שיהי' לו דין בור גם לימוד מאש, מ"מ זה בור ואין נותנים לו קולות שבאש מפני שאין רוצים לחדש מזיק, דבודאי שם המזיק הוא בור אלא שהיה מקום לומר דבור הנעשה ע"י רוח מצוי' לא יהי' חייב, וע"ז ילפינן מאש וממילא גם זה נכלל בדין בור.
ועי' בשטמ"ק דף ב' ע"ב דכ' הרא"ש בשם הר"י ממיץ דלמ"ד פ"נ קנסא א"א ללמדו מקרן ובור שיהא קרן מחוברת חייב נ"ש בפעם ראשונה, דאי מקרן ובור א"כ לא מחייב אכלים, מקרן ואש לא יתחייב על טמון, מקרן ושן ורגל א"כ לא יתחייב ברה"ר, וע"כ הא דהוי ילפינן דמחוברת ישלם נ"ש היינו רק דלמ"ד פ"נ ממונא, והיינו דכאן רוצים ללמוד דין חדש דהיינו חיוב נ"ש וזה א"א רק שיהיה לו דינים של כל המלמדים גם לפי הרא"ש, ועיין מש"כ בחידושי מרן רי"ז בהל' נזקי ממון.
אי דלא אפקרינהו וכו'. יש לעיין באבנו דלא אפקרינהו דחייב לרב מטעם שור, אם ייפטר אם א' יפיל שור על האבן, דלגבי בעל האבן הא אפשר לפוטרו, דכמו דדרשינן כי יגח ולא שיגיחוהו ה"נ כאן ניפטרי' מטעם שלא יגיחוהו, ואע"פ שמ"מ נוכל לחייבו מטעם בור, כמש"כ התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב בד"ה הני מילי דהיכא שלא נוכל לחייבו מטעם שור נחייבו מטעם בור, ובבור לא מצינו פטור דשלא יגיחוהו, מ"מ יהי' נפק"מ לגבי לחייבו על כלים, דהא מה דמחייב על כלים לרב בלא אפקרינהו הוא מטעם שור ומטעם זה א"א לחייב כשיגיחוהו, אבל יותר נראה דפטור שלא יגיחוהו לא נאמר אלא לבעלי חיים שעושה היזק ברצונו, וכמש"כ התוס' דף ג' ע"ב בד"ה משורו דנוכל לחייב בהוזק באבנו נזק שלם אע"ג דילפינן לי' מקרן משום דלא שייך תמות אלא בבע"ח, ה"נ נוכל ללמוד לחייב אף אם הפילוהו עליו דפטור שיגיחוהו אינו שייך אלא בבעלי חיים, דהא באמת כל אבנו דהזיק אף אם לא הפילוהו עליו יש סברא לפוטרו מדין שור מטעם שיגיחוהו, דהא הניזק בא אל האבן, וע"כ דפטור זה שייך רק בבעלי חיים.
מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק. הנה מוכח בכולי דוכתי דאש מעלתו הוא מחמת שהולך ומזיק, ויש לעיין אם כשמזיק באופן דהניזק בא אליו שייך לחייבו מטעם אש. והנה בקהלות יעקב סי' ד' הסתפק בבור ברה"ר והכניס א' גחלים לתוכו באופן דאין האש יכול לצאת חוץ להבור ונפלו כלים ונשרפו אם חייב על הכלים כדין אש, או דכיון דאינו יכול לילך ולהזיק הוי בור ובעל הגחלים פטור על הכלים כדין בור.
והנה בתוס' ד"ה לאתויי כתבו להוכיח סברתם דלגבי אדם בר דעת חייב האדם הכל, אפי' כשהפיל לבור של אחר, וכן אם יניח טלית חבירו באש אחר שהדליק, לא יתחייב בעל האש כלום, כיון דזה שהשליך הטלית להאש הוא אדם בר דעת, משמע דאם שור השליך הטלית נוכל לחייב גם את בעל האש אע"פ שהאש לא בא אל הניזק, רק ע"י שהניזק בא אליו, ואם נימא דכה"ג אינו אש אלא בור, הא בור פטור על הכלים.
ולומר דאיה"נ דבין כך בעל האש הי' פטור משום דהוי כלים, אלא דאם גם האש מקרי מזיק על הטלית אז כדי לחייב את האדם הכל, הי' צריך לבוא לדין כי ליכא לאישתלומי מבעל האש דדינו כבור משתלם מהאדם, והא לא כולהו ס"ל האי דינא, לכן מה שהאדם חייב הכל לכו"ע הוא רק משום דלגבי אדם בכונה רק הוא נחשב כמזיק, ובשור כה"ג אם נרצה לחייבו הכל נצטרך לזה רק מחמת דליכא לאישתלומי מבעל הגחלים דהוי כבור, אבל באמת בעל הגחלים יפטר, כיון דאז אינו מזיק בתור אש דהולך ומזיק אלא בתור בור דהניזק בא אליו ופטור על כלים, דודאי לא משמע כן אלא דיהי' חייב גם בעל האש אע"פ שזה כלים.
אלא דבקהלות יעקב בהתחלת דבריו משמע דכל ספיקו משום דהגחלים הם בפנים והאש אינו יכול לצאת חוץ להבור, אבל אם הי' לא בבור דהאש יכול לילך, אז אע"פ שהביאו הכלים להאש יתחייב מטעם אש כיון דהאש הוא כזה שהולך ומזיק, ולפי"ז אין ראי' מהתוס' דהא הם נקטו באופן דהאש יכול לילך, אבל אין לחלק בזה דמאי מהני מה שיכול לילך, דהא מ"מ לגבי הכלים שזרקו בתוכו הא הזיק אותם לא בתור הולך ומזיק.
וראי' לזה דלא מהני מה שהי' יכול לילך, דלקמן דף ל"א בסוגיא דקדרין נזכר סברא דכשהוזקו באדם כשהוא שוכב הוי בור, וכן לקמן שור שוכב ברה"ר והוזקו בו חייב, ומשמע משום בור עי"ש בדף ל"ב. ולכאורה הא הוא יכול לילך ולהזיק, וע"כ דהא מיהת אם כעת צורת הנזק הי' כשלא הלך אלא שנתקלו בו והוזקו אז יש לחייבו רק מטעם בור, א"כ אין חילוק אם הגחלים הם בפנים הבור שלא יכול האש לצאת או לא, דאם כיון דלא הזיק בהליכה אינו אש אז גם כשיכול לילך אינו אש, ובקהלו"י גופי' אח"כ משמע דגם גחלים המונחים ברה"ר ונפלו כלים ג"כ יהי' אותו שאלה כמו גחלים בבור. אבל נראה בגחלים כיון דצורת הנזק שמזיקים הוא כזה דבכח זה שהזיק הי' יכול לילך ולהזיק, שפיר הוי אש ממש, דהעיקר דצורת הנזק הוא כזה שיכול לילך הוי שפיר אש אע"פ שכעת אינו הולך, ולא דמי לאדם או שור שוכב דבצורה זאת אינו הולך, ומה דיכול לילך ולהזיק בצורה אחרת לא נותן לו דין שור רק בור, משא"כ כאן דצורת הנזק הוא כזה שיכול לילך ולהזיק.
והנה בקהלות יעקב כשהסתפק בזה הי' ספיקו דאולי הוי אש כיון דמזיק ע"י פעולה שעושה בהניזק, ולא כמו בור דהוזק הניזק בו ע"י כובדו שנופל על הבור אבל אין הבור עושה כלום, אבל היכא שעושה פעולת היזק כגון בגחלים בבור שפיר הוי אש. ולפי"ז הקשה דהא בור שמזיק ע"י הבל הוא העושה הנזק, והוכיח מכח דיקשה דכל פותח למה חייב לרב דהא הוא לא יצר ההבל דכבר הי' לפני שפתח, ומ"ש דעל חבט אינו חייב דקרקע עולם הזיקתו והוא לא יצר זה ה"נ בפותח בור הוא לא יצר את ההבל, וע"כ מזה דהבל הוי כשורף דעושה פעולה בהניזק, ולכן רק בחבט דאין הבור עושה כלום רק הניזק חובט עצמו ע"י כובדו כשנופל ונחבט לא מקרי מעשה דבעל הבור, אבל הבל דההבל עושה פעולה הוי תמיד הבלא דידי' ולכן חייב אף לרב, וכיון דחזינן דפטור על כלים, הרי דגם היזק דהבל דעושה פעולה להזיק מ"מ כיון דהניזק בא אליו הוי בור ופטור על כלים, ולפי"ז גם בגחלים בבור יפטר על כלים.
ובאבן האזל פי"ג מנזקי ממון הל' י"ט הביא דבגחלים שהוזקו בהם כלים איכא פלוגתא בירושלמי אם חייב על כלים, ובקהלות יעקב נתקשה דהא כיון דהבל פטור על כלים מה הסברא לחייב על גחלת שנפל בתוכה כלים. ולהאמור לא דמי כיון דצורת הנזק שהוא מזיק הוא ג"כ יכול לילך ולהזיק, אע"פ שכעת בא הניזק אליו ואפי' אם הוא סגור בתוך בור, מ"מ צורת הזיקו הוא כזה שיכול להיות הולך ומזיק, משא"כ בבור המזיק בהבל, דצורה זו של היזק מחמת דצר המקום ודחוס דלכן יש שם הבל, אז זה אינו יכול לילך ולהזיק כלל.
ובזה יש לבאר דהנה על מש"כ התוס' להסתפק בכותל ואילן דאפילו אם הזיקו בהדי דאזלי הוו בור וכן הכריע הרא"ש, תמהו למה לא הוי אש, ובנחלת דוד ביאר דאש יכול לילך בלתי מוגבל משא"כ כותל ואילן, לכן כל השטח דהוא יכול להגיע ע"י נפילה הוא כמו בור גדול, וקשה דהא גם אש אם לא יהי' במה ליאחז אינו יכול לילך, וכן אבנו סכינו שהניחו בראש גגו והזיק בהדי דאזלי למה אמרינן כאן דהוי אש, הא ע"י הרוח מצוי' לא ילך בלי סוף, וכן הקשה באבן האזל פי"ג מנזקי ממון הל' י"ט, ולהאמור יש לומר דאש או אבן יכול לילך ע"י רוח מצוי' בלתי מוגבל, ואף דלא תמיד הרוח נושב באותו כח אבל צורת ההיזק הוא כזה שהולך והרוח בכחו להוליך בלתי מוגבל אם לא יהי' מה שמונע מלילך, אבל כותל ואילן דנופלים מחמת שאין בהם כח ואין דבר שמוליך אותו לכן הוא בור, כללא דמילתא הוא דאש מזיק בכחו וכותל מזיק ע"י דמתמוטט מחמת שאין לו כח וזה לא אש.
והנה אפילו לפימשנ"ת הא מיהת משמע דאש אינו אלא כשמזיק בצורה שיכול לילך ולהזיק, וצ"ע מהא דלקמן דף מ"ז ב' בהניח פירות בחצירו ונתן רשות להכניס בהמת חבירו והבהמה אכלה הפירות יותר מדאי ומתה, דלרב פטור דהוי לה שלא תאכל ור' ששת רוצה לחלוק עליו, עכ"פ גם לרב אינו פטור אלא משום דהוי לה שלא תאכל ולולא זאת הי' חייב, ובחזו"א סי' ח' סק"ט דן מאיזה דבר הי' חייב, ודן אולי מחמת בור ואולי מחמת אש, ובתוס' לקמן דף נ"ו ב' משמע דחיובו משום אש, וכיון דזה מחמת אש צ"ע דהא כאן האש הזה בצורה שהזיק אינו הולך ומזיק ואינו יכול להיות הולך ומזיק.
ונראה לומר דכאן הבהמה היא הרוח מצוי' שמוליכה להזיק עצמה וההיזק ע"י שהוא עושה ושורף אותה. והנה בחזו"א שם כתב דאין לומר דבעל הבהמה ג"כ חייב כמו דליל בתרנגול דגם בעל התרנגול חייב ממילא כאן הפירות והבהמה שניהם הזיקו את הבהמה ולא יהי' כל החיוב על בעל הפירות, דכאן דהיא עצמה הניזק אין לחייב בעל הבהמה כמזיק, והיינו רק דאין לחייב בעל הבהמה כמזיק על שהזיקה עצמה, אבל שפיר יש לומר דהבהמה הוי הרוח מצוי' לחייב בעל הפירות עי"ז, ולא דמי להבל המזיק דצריך דוקא שהניזק יבוא אל ההבל ואין כאן רוח מצוי' שיביא ההבל אל הניזק.
וע"כ צריך לחלק דהנה בתוס' מבואר דחילקו דנותן סם המות לפני בהמת חבירו או באכלה פירות ומתה אי לאו דהוי לה שלא תאכל הי' חייב כמו אש, ובמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב מדין שן ופטור ברה"ר, וצ"ב מהו החילוק, דממ"נ אי מעשה היזק דהבהמה הוי כרוח מצוי' יתחייב גם במעמיד ברה"ר כדין אש, ואי לא הוי כרוח מצוי' למה יתחייב באכלה פירות ומתה משום אש.
ובחידושי הגר"ש הכהן סי' כ"ב הקשה להתוס' דמעמיד אין חייב אלא כדין שן ורגל, ולמה לא יתחייב כחציו כמש"כ התוס' עצמם דמביא אדם אל הארי חייב מיתה מדין חציו, וחילק דכל שן ורגל הא בעצם יכולים לחייבו מטעם אש, אלא דיש גזה"כ דפטור ברה"ר ודין שן עליו, אבל אם הביא הפירות אל הבהמה אינו כלול בהגזה"כ ואז דינו כאש כמו במביא אל הארי, וכן כתבו כמה אחרונים דשן ורגל יש לחייבו מטעם אש, אלא דגזה"כ הוא מדין להלכותיהן דאינו חייב אלא כדין שן ורגל והגזה"כ רק בתור בעל הבהמה.
והדברים צ"ע דאפילו אם שייך לומר להלכותיהן הוא בדין מזיקין כגון אש כזה דחייב משום ממונו, דאז חידשה תורה דלא חייב בתור ממונו דאש אלא בתור ממונו דרגל, משום דהא כל המזיקים חיובם מחמת דין שהטילה תורה עליו חיובי שמירה, ולפי מידת החיוב שמירה חייבתם תורה, דבזה שייך לומר דהוציאה התורה רגל מדין אש דממונו וחייבתו כדין שן, אבל היכא דבלי זה הוא אדם דבזה אינו תלוי בדיני שמירה דלכל דיני התורה הוא כחו ולכן חייב מיתה אם אשו שרף את האדם. בזה קשה לומר שיתחדש חידוש להפקיעו מדין כחו ואדם, ולתת לו רק חיוב כמזיק עבור שלא שמרו, דהא נמצא דלענין מיתה ולכל דיני התורה הוא כחו ולענין ניזקין אינו כחו.
ולפימשנ"ת בדברינו דרגל בין כך לא הי' אש, בודאי צ"ע מהו החילוק בין מביא אדם אל הארי למביא בהמה אל הקמה. וכתבנו לחלק דהנה במה שהתוס' הוכיחו דמקרב הדבר אצל האש הוא כמקרב האש אצל הדבר ולכן חייב בהביאו לפני הארי כמו חציו, יש להסתפק אם משום דכשהביאו לפני האש הוי כאילו הביא האש והזיק אש את החפץ, או דבהבאת הדבר הוי כעושה מעשה בדבר הניזק שינזק.
ואפשר לומר דבשעושה מעשה בגוף הניזק הוי כחו לא בגלל דהוי כקירב האש אצלו, לכן בקירב אדם אל הארי הוי ממש אדם שהמית, משא"כ במעמיד בהמה על הקמה דלא עשה כלום בהניזק, וכיון שצריך שיתחדש כח הבהמה וכח הבהמה לגבי זה לא הוי כחציו כיון שצריך שיתחדש כח עצמי של הבהמה, ולגבי זה ס"ל להתוס' דכח זה אינו מועיל להיות נחשב ככחו לחייבו מטעם אש, אבל פעולתו בהדבר לקרב אל המזיק כגון כפתו והביאו לפני הארי הוי מעשה בהניזק דבצירוף הארי יהרגנו והוי כחו וחייב מיתה.
ובעניננו יש לחלק דשאני מעמיד מנותן סם המות לפני בהמה או פירות שאכלתן יותר מדאי ומתה, דכשמביא בהמה אל הקמה הא אנו באים לחייבו על מה שהבהמה היא המזיק, וזה לא כחו כיון דמזיקה בכח עצמי וזה לא נחשב כחו, אבל אם הפירות יזיקו ע"י רוח מצוי' הוי שפיר אש, וה"נ כאן שהפירות יזיקו ע"י הרוח מצוי' דהיינו הבהמה, שפיר יש לחייבו משום אש כאבנו וסכינו שהניחן בראש גגו והזיקו בהדי דאזלי, וה"נ כאן הפירות ע"י הבהמה דהיא רוח מצוי' מזיקין את הבהמה והוי שפיר אש ההולך ומזיק.
מה לבור שכן מעשיו גרמו לו. יש לעי' הא לקמן דף מ"ח מבואר דהיכא דהו"ל למלייה ולא מלייה דהו"ל כמו דכרייה, ועל זה אין פסוק רק סברא, א"כ נלמוד מבור דחזינן דחייב גם באופן דלא מעשיו גרמו.
מה לבור שכן שלא ברשות. והיינו דפותקין הוא ברשות. צ"ע דהא ברשות ושלא ברשות אינו מן התורה, דאיסור לקלקל רה"ר אינו דאורייתא, ומה נפק"מ מה"ת בפותקין ברשות מבורות ברה"ר דאינו ברשות, וכמדומה לי שכבר הקשה זה הגר"ש רוזובסקי זצ"ל.
רש"י ד"ה היינו בור. מבואר בדבריו דאבנו וסכינו שהניחם בראש גגו מקרי תחילת עשייתו עומד לנזק, והק' במהר"ם שי"ף וברש"ש א"כ למה אש לא מקרי דתחילת עשייתו עומד לנזק ע"י הרוח מצוי' כמו אסו"מ שהזיקו בתר דנייח, ונראה דאש כל ההיזק שלו ע"י פעולה, וכיון שצריך להתחדש איזו פעולה א"א לקרוא לו תחילת עשייתו לנזק, משא"כ אבן שמזיק בתר דנייח, דהמזיק ישנו לגמרי, רק צריך שיבוא למקום שיוכל להזיק, אבל אין בו שום חידוש בעצם המזיק, ובין כך לא יזיק אלא אם הניזק יבוא אליו, ובתור שכזה כבר מוכן ע"י שאם יבוא למקום שהניזק יכול לבוא אליו הוא מוכן להזיק, ואינו צריך להתחדש בעצם המזיק שום דבר, אבל אש צריך לפעול פעולה וכ"ז שלא פעל אינו מזיק עדיין, ולכן אש לא מקרי תחילת עשייתו עומד לנזק, ובכותל ואילן דמקרי אין תחילת עשייתו לנזק אפילו מחמת דין דבור, משום דכ"ז שלא נפל אין כאן שום מציאות של מזיק כלל. [ועימש"כ לקמן מ"ז ע"ב ד"ה הוי לה ובד"ה ומה דשייך].
תוד"ה מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. ולקמן גבי בור המתגלגל פריך וכו' דהיכי נימא תאמר בור המתגלגל שכן כח אחר מעורב בו דמשמע דלא הוי בור אלא ע"י כח אחר, וזה אינו שהרי נעשה בור בלי כח אחר משהניחו ברה"ר. והיינו דבור לא יצוייר שמעשה ההיזק שבו יהי' רק ע"י כח אחר, אלא דהבור בתור מזיק נעשה ע"י כח אחר, ובבור המתגלגל לא נעשה המזיק דבור ע"י כח אחר, אבל מעשיו גרמו לו פירושו שגרמו ההיזק, וזה שפיר שייך לפרוך דבבור המתגלגל לא נעשה מעשה ההיזק ע"י מעשיו, דהא מעשיו שיזיק נעשה במקום אחר לא במקום שבאמת הזיק.
תוד"ה מה לבור שכן שלא ברשות. כיון שהפקיר היינו שלא ברשות. מבואר בתוס' רבינו פרץ דהכונה הפקיר רשותו ולא בורו, [וברעק"א נתקשה בדברי התוס' לפי מה שיש להבין בכוונתם דמיירי בהפקיר רשותו ובורו], ואין הביאור דכיון דהוי תקלה וחייב על הנזקין, לכך מקרי שלא ברשות, דא"כ גם בפותקין ביבותיהן הא איירינן לחייב, ובודאי אם נחייבו לשלם, ע"כ דחייב לשמור שלא יינזק בבורו, דכל חיוב דמזיקים הא הוא מחמת דמחוייב לשומרו, דבדבר שאינו מחוייב לשמור לא מצינו חיוב במזיק, ואפי' מה שרצו אחרונים מהדור שלפנינו לומר דחיוב דמזיק אינו מחמת שלא שמרו רק דבשמרו נפטרים דהוי כאונס, מ"מ הא מיהא דכל מזיק מוטל עליו לשמור, וזהו דאמרינן בכולי דוכתי ושמירתן עליך ואין מזיק שאינו חייב לשמרו, וא"כ מה זה דפרכינן מה לבור שכן שלא ברשות, אלא דמה דאינו ברשות היינו דאין לו להחזיק ברה"ר דבר שיכול למנוע מהרבים את תשמישם, ואין הכונה מחמת דאסור לקלקל ברה"ר דזה הא אינו אלא מדרבנן, אלא דודאי אף בלי איסורא מ"מ אם ירצה להניח תקלה ברה"ר ובני רה"ר ירצו למונעו ויתבעם לדין לא יתנו לו זכות להניח התקלה ויוכלו לסלקה מהרה"ר, משא"כ בפותקין ביבותיהן אם ירצו למונעו יוכל ע"י ב"ד להכריחם שיתנו לשפוך מימיו לרה"ר וזה הוא מה דאמרינן דיש לו רשות. [וצ"ל גם בהפקיר רשותו ולא בורו דכתבו דהוי שלא ברשות, היינו דיכולים לסתום בורו ואין לו לעכבם].
תוד"ה תאמר. והתיז והזיק ברה"י. ויש שחילקו בין צרורות דחייב אע"פ שהלכה ברה"ר והתיזה ברה"י, למש"כ הרא"ש לפי הרי"ף בדרסה על קורה ברה"ר והזיקה כלים שברה"י דפטורה, דבצרורות אמרינן לקמן דף י"ט דכה"ג חייב. אבל ברשב"א הוסיף כגון שדרסה על קורה ברה"ר והזיקו כלים שברה"י, והיינו דגם כה"ג חייב אע"פ שהיא דרסה ברה"ר, אמנם לפי מש"כ הרשב"א לקמן י"ז ע"ב בשם ירושלמי בדרסה על טבלא וזכוכית מונחת עליה דעל הזכוכית חייב רק ח"נ דהוי צרורות, וכן בדרסה על טבלא ותחתיה עוד טבלא אז על התחתונה משלם רק ח"נ דהוי צרורות, א"כ לדידי' לא שאני דרסה על קורה ברה"ר ונשברו כלים ברה"י מהתיז ברה"ר והזיק ברה"י, דלדידי' גם זה צרורות ומבואר לקמן דף י"ט דחייב, עכ"פ להרשב"א ליתי' מה שחידש הרא"ש אליבא דהרי"ף.
תוד"ה אי דאפקרינהו. באמרי משה סי' כ"ט ס"ק ט"ו הביא מש"כ הב"ח סי' תי"א [וכ"כ הסמ"ע שם] דבמפקיר נזקיו אחר נפילת אונס אפי' אם הפקיר אחרי שהי' כבר זמן לסלק ולא סילק מ"מ פטור, ובדברי משפט תמה עליו דכיון דהי' לו לסלק הו"ל מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה, והוכיח מהתוס' כאן דחייב אע"ג דלא עשה מעשה מ"מ כיון שהי' לו לסלק הו"ל כלאחר נפילת פשיעה, ובאמרי משה תמה עליו דכאן הי' לו לשמור שממונו לא יעשה בור, אבל היכא שיש כבר בור ע"י אונס אין ראי' דחייב.
ובסברא צ"ע דמ"ש דצריך לשמור ממונו שלא יהא נעשה בור ולמה לא צריך לשמור בורו שלא יהי' בעוד רגע בור. ובשלמא לפני שהי' לו זמן לסלקו אז אין עליו שם בורו לגבי חיובו ואז אפשר להפקירו, אבל אחרי שלא סילק ועבר זמן לסלקו הרי זה בורו כבר ואיך יפטר, דהא אם לא הי' מפקירו והי' מישהו ניזק הי' חייב ולמה יוכל להפקירו ולא מחויב לשמור שבורו לא יזיק אח"כ, ולא דמי לשורו כיון שבור הוא כזה מזיק שגם כשהוא הפקר שייך לחייבו.
תוד"ה היינו בור. דעדיף היזק דידהו שהולכין ומזיקין מבור שאינו הולך ומזיק אלא מזיק במקומו. יש לעי' באבנו וסכינו שהניח בראש גגו ויזיק בהדי דאזלי למה לא יתחייב על טמון מחמת דין בור דנימא ג"כ וכי מפני שהולך ומזיק גרע, ואין לומר משום הגזה"כ דאש פטור מטמון למה לנו לעשותו אש נימא דהוא בור כמוש"כ התוס' כאן, ועי' בתוס' רבינו פרץ דבור אינו מזיק ע"י כל אחר ולכך אינו כמו בור, דנהי דמרבינן לחייבו משום בור בתר דנייח, היינו משום דאז הוא מזיק בלי כח אחר רק הכח אחר עושהו לבור, אבל כשמזיק ע"י כח אחר א"א לחייבו מטעם בור, משא"כ כותל ואילן שמזיקין בלי כח אחר שפיר יכולין לחייבו מטעם בור אפילו בדרך הילוכן.
והנה בתוס' משמע קצת דיש לחייבו גם מטעם אש וגם מטעם בור, וכן הביא בקהלות יעקב בשם ספר חסד לאברהם דיהיה חייב על כלים בשעת נפילה, וברא"ש כתב דזה בור, ונתקשו אמאי לא הוי אש כמו בור, ועי' בנחלת דוד מש"כ בזה. ובתוס' רבינו פרץ מבואר שאש הוא כבר מזיק שלם וע"י כח אחר יכול תיכף להזיק, משא"כ בכותל ואילן דרק אחרי שיהיה רעוע אז יהיה עומד שיוכל להזיק, א"כ אפשר דגם סברת הרא"ש דשאני אש דיש בו כח אחר דיכול להזיק תיכף עי"ז, משא"כ בכותל נופל דלא היה תיכף ראוי להזיק אבל לא גרע מבור כיון דאין בו הקולא שכח אחר מעורב בו ממילא לא גרע מבור, והראוני לעי' בשו"ת הרא"ש כלל פ"ז בסופו. ובחזו"א סי' ב' ס"ק ט"ז. [ומ"מ שור שדחף לבור אפשר לחייב גם את בעל הבור ולא שייך לפוטרו מחמת דכח אחר מעורב בהיזק, דהבור מזיק בתור בור בעצמו אע"ג דהי' גם כח אחר, אבל באבנו שמזיק בהדי דאזלי דכל שם מזיק של בור נעשה ע"י כח אחר אין עליו שם מזיק דבור].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |