כובע ישועה/בבא קמא/ו/א
לאתויי בור המתגלגל. כתבו התוס' רש"י לא גרס אי בהדי דאזלי מזקי כוחו הוא כו' ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו וכתב המהר"מ דרק התוס' סברי הכי ולרש"י אפילו אשו לא הוי דלא חשיב ליה כרוח מצויה ע"ש. וצ"ע דהא מצוי להתגלגל ברגלי אדם ובהמה. והנראה לומר דבנחלת דוד (סוף דף י"ט ע"ב) כתב בהא דדליל בשיטת רש"י דלא דמי לאשו דאש בעצמו המזיק ופעולת הרוח אינו אלא לקרב האש להניזק ודכוותיה באבנו וסכינו האבן הוא המזיק מפני הכובד והרוח פועל לקרבו להניזק, משא"כ בצרורות דאין בכוחן להזיק כלל בלא כח ההתזה ונמצא דעיקר ההיזק נעשה על ידי כח ההתזה ולית ביה משום חיוב אש ע"ש. וסברתו מבואר בשיטה מקובצת (לקמן דף ס' ע"א) שכתב בד"ה רב אשי דבאבנו שהניחו בראש גגו ונפל ברוח מצויה והזיקו מחמת דחיפת הרוח יותר ממה שהיו מזיקין אילו נפלו מאליהן מידו אינו חייב במותר שמחמת דחיפת הרוח דחשבינן כאילו הרוח בלבד עושה ולא דמי לאש ע"ש. וא"כ אף דכשמתגלגל ברגלי אדם ובהמה חשיב כרוח מצויה נמי ליכא בבעל התקלה חיוב דאש לפרש"י כיון דבא עיקר ההיזק על ידי הדחיפה. ובשיטה מקובצת שם כתב סברתו הנזכר לתרץ הקושיא מרקתא דבבא בתרא דף כ"ו ע"א והתוס' שם דלא נחתו לסברת השיטה מקובצת מצו לסבור דגם בכהאי גוונא איכא חיוב דאש.
וכתבו התוס' דשלא כל כך בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן ולהכי פריך כחו הוא ויתחייב המגלגל דבר דעה הוא הכל, תדע דבהדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ודחף אחר שור אין סברא שיתחייב בעל הבור כו'. ומה שכתבו דחייב המגלגל הכל כוונתם דאם לא כן לא קשיא אי בהדי דאזלי מזקי כחו הוא, דהא צריך צד השוה לחיוב חלק דבעל התקלה, ועיין בשיטה מקובצת (ד"ה לאתויי). וצ"ע דאף דדרך להתבונן שלא ילך כל כך בחוזק שיתיז, מ"מ בהתיז אינו מוכרח שיהיה בכוונה ואינו אלא בגדר פשיעה, ופשיעה וכוונה תרי ענייני [ועיין בבבא מציעא דף פ"ג ע"א בנתקל פושע דנשבע שלא בכוונה שברתיה] ועל כרחך דחייב המגלגל הכל גם כשמזיק בפשיעה שלא בכוונה דאם לא כן מאי פריך אי בהדי דאזלי מזקי כחו הוא הא צריך הצד השוה להזיק בפשיעה שלא בכוונה לחלק בעל התקלה. וא"כ מה זה שכתבו תדע דאם הדליק אש כו'. ממה נפשך אי מיירי בשרף הטלית בפשיעה שלא בכוונה הא על זה דנין ובמאי פשיט להו בזה יותר מבזה, ואי משרף בכוונה מאי ראיה מכוונה אהיזק דפשיעה שלא בכוונה דהכא. שוב ראיתי ברשב"א שהביא דברי התוס' וכתב ותדע כו' או השליך בכוונה את השור לבור ע"ש, ומשמע דמפרש דמגלגל בכוונה. וצריך לומר דלאוקמי בהדי דאזיל מזיק דוקא שלא בכוונה נראה דוחק להש"ס, או דלא ניחא להו לחלק בין פשיעה לכוונה ואם בכוונת העושה פטור בעל התקלה גם בפשיעת העושה שלא בכוונה פטור בעל התקלה אף דמצינו חילוק בין פשיעה לכוונה בבושת דמתכוין חייב, ובנפל ברוח מצויה בלא כוונה דחשיב פשיעה [עיין ברש"י דף כ"ג ע"א ד"ה לחייבו] פטור. וצריך לומר במה שכתבו התוס' והא דשור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אף בעל הבור צריך לומר דמיירי אדם בלא כוונה כו'. דכוונתם בלא כוונה היינו בלא פשיעה אלא בכעין אבידה דבכעין פשיעה הוה ליה לפטור בעל הבור דפשיעה כמתכוין ממש דמי ולישנא לא משמע הכי וצ"ע: