אילת השחר/בבא קמא/ו/ב
הכותל והאילן שנפלו. מבואר בתוס' דהסתפקו בהזיקו בהדי דאזלי אם יש לחייבו משום אש או משום בור, והרא"ש הכריע דהחיוב הוא משום בור, דלא דמי לאבנו וסכינו דהני משום ריעותא דידהו נפלו מעצמן, ואי משום דהולכין ומזיקין משא"כ בבור משום זה לא גריעי מבור. ובפלפולא חריפתא הקשה דא"כ יש לדמותו ג"כ לאש, וביאר בנחלת דוד דאש ע"י הרוח מצוי' יכול לילך בלי גבול ואי"צ שהניזק יבוא אליו, אבל בור צריך שהניזק יבוא אליו, וכאן בכותל ואילן ג"כ הם צריכים שהניזק יבוא דיגיע רק עד מקום שהכותל תגיע, וא"כ הוי בור גדול עד המקום שהכותל ואילן יגיעו בנפילתם.
וצ"ע דהא גם אש מוגבל, דאם לא יהי' מה לשרוף ע"י הרוח מצוי' כגון שיש גדר או נהר או דרך הרבים לא יגיע בלי סוף, וא"כ הוא מוגבל עד המקום ששם יש דברים שהאש לא תיאחז בהן וכהא דלקמן דף ס' ע"א, ונימא דכל אש הוי בור אריכתא, ואע"ג דאם יהי' דבר שינזק ויתפס בהן האש יגיע אפי' לניזק אחר, מ"מ הא צריך להניזק שיגיע למקום שיש דבר שנתפס בהן האש דבלי זה הוא לא ילך רחוק, וכבר העיר כעין זה באבן האזל פי"ג מנזקי ממון הל' י"ט דאבנו שהניח בראש הגג הרוח לא יביא אותו למרחקים רק עד מקום קרוב מהגג עד הארץ.
אמנם יש ליישב סברת הנחלת דוד דאש או אבנו סכינו דהולכין מחמת דבר כגון רוח עכ"פ זה גורם שמצד זה יכול ללכת בלי גבול, ואם אמנם יהי' דבר צדדי הגורם שלא יוכל לילך, כגון דדבר כבד הרוח לא יוכל להוליך הרבה וזה תלוי לפי כובד הדבר, וכן באש צריך שיהי' מה שיוכל ליתפס בהן, אבל מצד הדבר הגורם שתלך יכול לילך בכל מקום, משא"כ כאן אין מה שגורם לילך דכל הגורם הוא רק ליפול קרוב לכן הוי כבור אריכתא.
[ועיקר החילוק דאש הולך לא איכפת לן מה שיש לפעמים שלא ימשיך, משא"כ כותל ואילן לא הולך אלא נופל, והיינו דכל שמזיק ע"י כח אפי' רק ע"י כח אחר מ"מ כיון שמזיק ע"י כח זה אש, משא"כ אם מזיק ע"י שאין כח אינו אש לכן אינו אלא כבור].
ת"ר מיטב שדהו. יל"ע אם מה שזיכתה תורה לניזק היינו דוקא באופן שרוצה קרקע עידית וחייבה תורה לתת לו משום שבזה נפרע יותר הזיקו, אבל אם אין לו שום עדיפות בעידית אלא שלא ישאר אצל המזיק עידית זה לא זיכתה לו תורה, או דילמא זיכתה לו תורה מה שרוצה אפילו לא יהי' לו שום תועלת יותר בעידית מהפחות מזה.
עוד יש לעיין אם הזיק ראובן לשמעון ושמעון הזיק ללוי, אם צריך ראובן ליתן ללוי עידית, אע"ג דאין חיוב ראובן ללוי אלא מדרבי נתן אבל ראובן לא הזיק ללוי, ולגבי זה אין דין לגבות מעידית, או לא שנא.
וזה תלוי בהשאלה הקודמת, דאם חיובו כדי שיושלם הזיקו יותר וכה"ג הא לא יושלם הזיקו לשמעון יותר ע"י שנותן עידית ללוי.
ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן וכו' משלם שמינה הממע"ה. וקשה להבין סברת ר' אידי בר אבין, והנה יש להסתפק מה דהי' משלם שמינה אם זה מדין ספק דחידשה התורה דספק כזה יהי' לחומרא אע"ג דדינו ספק, או דחידשה התורה דבכה"ג חייב בתור ודאי, וכמו לענין מעשר בהמה, דאע"ג דתמיד ספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ במעשר בהמה אמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, דאז אין הביאור דמספק ניזל לקולא אלא דבספק אין חיוב כלל, ה"נ כאן גילתה התורה גזה"כ להיפך דחייב ודאי, ויתכן דר' אידי בר אבין למד כן ולא יקשה הממע"ה כיון דחידשה תורה כה"ג חיוב ודאי, אלא דרבא הקשה דכיון דכי אכל כחושה משלם כחושה לא מסתבר לחייבו מדין ודאי אלא מספק, וע"ז קאמר דאיך יהי' חייב מדין ספק אדרבה הממע"ה.
בדמזיק שיימינן. בחי' רעק"א ר"פ הניזקין הסתפק למ"ד בדמזיק שיימינן, אם קנה אח"כ קרקע טובה יותר מאשר הי' לו בשעת הנזק, אי אזלינן בתר שעת הנזק או בתר שעת הגוביינא, ובחזו"א בליקוטים סוף ב"ק כתב דזה פשיטא דלר' ישמעאל דבניזק שיימינן אם יקנה המזיק אח"כ כעידית דניזק יצטרך לתת אותה אף שלא היתה לו בשעת הנזק, דעיקר חיובו הא הוא כעידית דניזק, אלא דכשאין לו אינו מחוייב לקנות, הא מיהת דכשיקנה יצטרך להגבותה, ויש לעיין לפי"ז במש"כ התוס' דלא יכול לומר איפכא דעידית דמזיק לא הוי כעידית דניזק דלרע"ק סגי בעידית דידי', ולר' ישמעאל לא, משום דגם לר' ישמעאל אינו מחוייב לקנות כשאין לו, ולהנ"ל הא יש ראי' מהתוס' דבדמזיק לא אזלינן בתר שעת הנזק, דאם לרע"ק דבדמזיק שיימינן אזלינן בתר שעת הנזק, איכא שפיר נפק"מ, אם קנה אח"כ קרקע יותר טובה והיא כעידית דניזק, דלר"ע יתן לו מיטב שהי' לו להמזיק בשעת הנזק ולר' ישמעאל יהא מוכרח להגבותו הקרקע שקנה.
יש לעי' להרא"ש דלר' ישמעאל היכא דאהני קרא כגון דעידית דניזק עדיף מזיבורית דמזיק אז אינו יכול ליתן לו הבינונית אע"פ שזה יותר טוב מעידית דניזק אלא דכבר מחויב לתת דוקא עידית דמזיק, אם אח"כ קנה קרקע כעידית דניזק אם נימא דכיון דעיקר דינו כעידית דניזק יכול להגבותו ממנה, או דכיון דאז לא הי' לו כעידית דניזק חל כבר חיוב כעידית דמזיק ותו לא פקע. (מהדו"ק)
אהני קרא וכו' וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק וכו' דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית. יש לעיין מה דבלי קרא היה יכול ליתן לו זיבורית, אי משום דודאי מתפרש הגזה"כ דיותר מזה לא יתן לו, או דאפי' אילו היינו מסופקים בכוונת התורה גם כן הי' צריך לפסוק דנותן לו הזיבורית, משום דיש לעיין אי כה"ג י"ל לחומרא דרשינן, כיון דיש ספק בכוונת התורה אם חייבתו ליתן לו עד עידית דניזק ולא יותר, או הקפידא הוא לא פחות מעידית דניזק, ואם נימא דהפירוש לא פחות מעידית דניזק, נמצא דאפשר דכה"ג היה צריך לתת לו את היותר טובה מחמת דלחומרא דרשינן.
אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית. עי' בשטמ"ק בשם ר' ישעי' דהקשה דהא כתיב כי תדור נדר לא תאחר לשלמו וא"כ ישלם ממיטב דנילף מלשון ישלם, ותירץ דהתם דכתיב לא תאחר לשלמו משמע דהטילו הכתוב עליו ולא מסרו להכריח בב"ד וזה לא נדרש מגז"ש דמיטב, משא"כ ישלם דמשמע בב"ד נדרש דהיכא דמשלם מכח ב"ד יפרעו ממנו. ונראה דאין כוונתו דאין יכולין לגבות ממנו, דהא מבואר כאן דהגזבר יכול לגבות, הרי דלהקדש יש זכות גוביינא עליו דלכן יכול הגזבר להיות כבעל דבר התובע עבור הקדש, גם כל ענין מיטב אינו אלא זכות להניזק לבקש זה אשר אם אינו זכות ממון להקדש עליו לתובעו לא שייך כלל ענין מיטב ולא הי' צריך להא דלשון לא תאחר לשלמו אינו נלמד מגז"ש, אלא הביאור דכיון דהתחלת החיוב עליו מכח נדרו אע"פ שמכח זה יש להקדש זכות תביעת ממון עליו מ"מ ע"ז לא נדרש הגז"ש, ורק היכא דכתיב ישלם, דעיקר הדין אינו מתחיל מכח התחייבותו אלא מפני שיש תביעה עליו דלכן ב"ד יגבו ממנו, דאז גילתה תורה חיוב מיטב.
דאתי גזבר ושקיל. וקשה מאיזה זכות יכול הגזבר לגבות את מה שהתחייב, הרי יכול להישאל על הנדר, וכל זמן שיכול לישאל אין עדיין זכות ממון, דאחרי שיש זכות ממוני לא שייך לישאל על זה, וא"כ מה שייך שהגזבר יתבע אותו, ואפי' בהקדיש איזה דבר, מ"מ כל זמן שלא הגיע להגזבר יכול לישאל לחכם, א"כ זה לא ממון הקדש עדיין ולמה ימעול, אבל אם מעילה אינו מדין גזל לא קשה, דגזה"כ דהנהנה מדבר שהוקדש חייב מעילה.
רש"י ד"ה שור רעהו אמר רחמנא. אין מעילה בקרקעות. ברש"ל פירש דלרש"י חייב מזיק הקדש שאין בו מעילה, ולא כהתוס' לקמן דף י"ב ע"ב דכתבו דאינו תלוי ממש בחיוב מעילה, והנה דברי רש"י תמוהין, חדא מה לו להאריך ולהסביר בשדה חרם ושדה שיוצאת לכהנים ביובל אם לא פדאו דזה לא הקדש ומה שאטי' להסביר כאן, פשיטא דמה שלא הוי הקדש לא שייך למיחשבי', וכבר הק' זה בתפארת שמואל, וכן תמהו על רש"י מהא דמבואר לקמן די"ב ע"ב דבהזיק שלמים אינו חייב למ"ד דס"ל קק"ל לא הוי ממון בעלים אע"ג דאין בו מעילה, הרי דלא בעי דוקא הקדש עם חיוב מעילה כדי להפטר.
ואפשר לבאר דלפי ביאור הרש"ל הא יוצא דגם ללישנא אחרינא של רש"י מזיק הקדש תלוש דיש בו מעילה, גם בשן ורגל פטור, דבזה ס"ל כלישנא קמא דרש"י, אלא שהי' קשה לרש"י למה נקט בהזיק בקרן ולא בשן ורגל דאיירי ביה קרא דמיטב, ולזה הוא בא לבאר, והנה ביש"ש סי' י' הוכיח מהראשונים דבהקדש לעניים וכדו' לא נתמעט מרגל, והנה הבאנו בתוס' להסתפק אם המיעוט דרעהו ממעט מה שהוא ממון הקדש, או מה שיש בו דיני קדושה וזה מגרע דיני בעלות, ולפימש"כ שם עיקר מה דנתמעט מרעהו הוא כשיש דיני קדושה על החפץ, וזה מה שרש"י רוצה לבאר דחרם כיון דדינו לכהנים, וכן בהקדיש שדה אחוזה דמתחלק לכהנים אחר היובל ואין ע"ז בעלים מיוחדים והוי כעין הקדש לעניים, דמה לי לעניים או לשבט כהנים מ"מ זה לא נתמעט מרעהו, וכל מה דאפשר למעט מרעהו הוא קודם פדייה, וכיון דאין מעילה בקרקעות נמצא דהוי כממון הקדש בלי דיני קדושה, וממון הקדש בלי שיהיה דיני קדושה לא נתמעט, ואע"ג דגם בקרקע הקדש אסור בהנאה, מ"מ דין קדושה דאיסורי הנאה אינו מפקיע משם רעהו אם אין בו גם דין מעילה, ואע"ג דעדיין יש למצוא שאכלה פירות תלושין של הקדש דאז נתמעטו דלא הוי רעהו מחמת הדין קדושה, מ"מ מפירות תלושין לא קשיא כלל דלניקוט יותר משור שנגח שור, דקרא הא איירי בפירות מחוברין ושפיר נוקט קרא דרעהו, וכל מה דהוקשה לרש"י הוא למה לא נקט שן ורגל דאיירי בהו קרא, וע"ז שפיר תירץ דממה דאיירי קרא לא יצוייר שיתמעט רעהו, ולפי"ז לא קשה משלמים דלמ"ד ממון גבוה הוא פטור, דזה ודאי נתמעט מרעהו מחמת דין קדושה שיש בשלמים דעומד להקרבה ואין לך דין קדושה גדול מזה, ורק בזה הוא דפליג רש"י עם התוס' לקמן דף י"ב ע"ב, דלהתוס' קרקע לא רק שהיא ממון הקדש אלא דגם הדין קדושה שבה נתמעט מרעהו, ורש"י ס"ל דכיון דאין מעילה בקרקע לא סגי קדושה כזו להתמעט מרעהו והוי כממון הקדש גרידא, [ואין להקשות ממה דס"ל לחד מ"ד דיש מעילה בגידולין, הרי דגם בקרקע יש דין קדושה ולכך מועלין בגידוליו, דזה אינו ראי' שזה בא מכח קדושה שיש על הקרקע, כמו דבקרקע לכו"ע אין מעילה מ"מ ס"ל להאי מ"ד דבגידולין מועלין, ה"נ לרש"י אע"ג דמחמת דאין מועלין לא סגי דין קדושה כזה שיתמעט מרעהו מ"מ הגידולין הוי הקדש עם כל הדינים].
ולפמשנ"ת בשיטת התוס' דס"ל דבפסולי המוקדשין נתמעט בבור מחמת דיני האיסור דמגרע דין בעלות, הרי דגם דין קדושה שאין בה אלא איסור לגבי גיזה ועבודה סגי להיות ממועט דאינו כממון הדיוט, אבל רש"י כנראה חולק ע"ז, דרש"י כתב לקמן דף י' דפסוה"מ מקרי שפיר רעהו, וכן גם בקרקע אע"ג דאסור בהנאה לא נתמעט מרעהו, ורק היכא דיש מעילה או דבר העומד להקרבה זה מפקיע משם רעהו.
תוד"ה שור רעהו. ומקרן ליכא למילף דאינה מועדת מתחילתה. אבל רש"י לקמן דף ט' ע"ב ד"ה נכסים כתב דמקרן יליף לשאר נזקין. והנה קושייתם תלוי דהנה במה דנתמעט רעהו יש לפרש בכמה אופנים, או דעל ממון שאינו של רעהו פטור, או דלמי שאינו רעהו פטור, או דתרתי איתנהו דעל ממון שאינו של רעהו הוא פטור וגם דלמי שאינו רעהו פטור, ונפק"מ דאם הפטור הוא דעל ממון שאינו של רעהו פטור הוי ככל דינים שנתחדשו במזיקין כגון כלים בבור טמון באש וכיו"ב, אבל אם זה פטור לגבי בעלים שאינו רעהו, יסבור רש"י דזה רק גילוי מילתא דכח בעלים של מי שאינו רעהו חלש ואין חייבין לו על נזקין. דהא לא מצינו במקו"א להדיא דחייב בנזיקין למי שאינו רעהו, משא"כ אם זה פטור בחפצא דעל ממון הקדש פטור, אז זה כמו כלים בבור דודאי אין לומר דכח בעלים חלש בכליו יותר מבשורו וחמורו, לכן על כל מזיק יש לדון בפנ"ע, ואם פטור על כלים בבור לא נילף מזה למקו"א, וה"נ דכ"ז שלא נתמעט אין לנו לומר דעל חפצא כזאת פטור כל מזיק, וכיון דעל ממון הקדש פטור מצינו רק בקרן אין לנו ללמוד מזה על שאר מזיקין.
והנה לקמן דף ל"ח ע"א בהא דשור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור ושור של עכו"ם שנגח שור של ישראל חייב אפי' תם נ"ש, פריך אי רעהו דוקא גם עכו"ם יפטר ואי לאו דוקא אפילו ישראל יתחייב, ומתרץ דיש פסוק דראה ויתר גויים דהתיר ממונן לישראל, ומבואר בנמוק"י דזה קאי רק על מה דהם חייבים, משמע דמה דישראל פטור ילפינן מרעהו, והתם ודאי אינו פטור בהחפצא, דממון גוים אינו ממון אחר מאשר ממון ישראל, אלא דאצל גוי חלש כח בעלותו להתחייב על נזקיו ולכך פטור, הרי דרעהו מתפרש מיעוט דלבעלים שאינו רעהו אינו חייב לשלם לו, וא"כ שפיר ס"ל לרש"י דשייך ללמוד גילוי מילתא גם לשן ורגל.
אמנם בשיטת התוס' אפשר דיפרשו דבאמת אין מיעוט דאינו חייב להקדש, אלא דעל ממון הקדש אינו חייב, וגם לגוי לא נתמעט מרעהו לפטור אם הזיקוהו, אלא דמקרא דויתר גויים ילפינן פטור כשהזיק שור של ישראל לשור של גוי וכן כשהזיק שור של גוי חייב, אבל מרעהו למסקנא דשם לא נתמעט מרעהו דלא קאי כלל הפסוק לומר דאינו חייב למי שאינו רעהו, וגם בהקדש לא נתמעט מה"ט דפטור אלא דעל ממון הקדש אינו חייב.
אמנם רש"י בלישנא אחרינא כאן, דמשמע דס"ל דרק הקדש שיש בו מעילה נתמעט, כמו שדייק המהרש"ל, משמע דאין דין פטור לבעלים הקדש, דא"כ אפילו אם אין מעילה מ"מ איך יתחייב לבעלים הקדש, ולפי"ז ע"כ יש רק פטור בחפצא דהקדש, וס"ל לרש"י דצריך דוקא חפצא שיש בה קדושת מעילה, וע"כ יפרש בהא דלקמן דף ל"ח דקרא דרעהו אינו ממעט גוי, דהא כמו דלא נתמעט מרעהו לבעלים הקדש ה"נ לבעלים גוי לא נתמעט, ונצטרך לומר דמה דפטור אם הזיק לגוי הוא מקרא דראה ויתר גויים.
והנה מהתוס' משמע כמו שכתבנו בסברתם דמיעוט דרעהו בעיקר מיעוט דעל חפצא דהקדש אין חייב ולא דלהקדש אינו חייב, דהא כתבו בהמשך דבריהם דילפינן מאדם קרן ובור דפטור פסוהמ"ק וכ"ש הקדש, וכבר תמהו דהא פטור דפסוהמ"ק אינו מטעם הקדש אלא מחמת דאסור בהנאה, דהא הוא כבר חולין וממון הבעלים ומ"מ פטור הרי דאינו מצד הקדש, וזה קשה רק אם נפרש דנתמעט למי שאינו רעהו, אבל אם המיעוט משום שזה ממון שיש בו קדושה דבזה מגרע כח ממון בעלים לכן שפיר הוכיחו משום דגם פסוהמ"ק הדינים שיש בו שאסור בהנאה לאחר מיתה מגרע דין בעלות שבחפצא.
והנה בחידושי ר"ש יהודה הכהן סי' י"א דייק דמדברי התוס' משמע דגם בהזיק פסולי המוקדשים פטור מחמת דאם ימות אין המת שלו דאסור בהנאה, ולפי"ז קשה לו למה אדם שנפל לבור חייב בנזקין, דהא הקשו תוס' בדף י' דאפשר למעט בור שלא יהי' חייב על אדם דהוי אינו המת שלו א"כ יפטר ג"כ על נזקי אדם, והנה כל מה דנתמעט אין המת שלו היינו דאם אין לו בעלות לאחר מיתת השור מיעטתו תורה מחיוב תשלומין, והנה באדם שנהרג אין לומר דמה שפטור על הריגתו הוא מחמת שחסר בבעלותו על עצמו מחמת דלאחר מיתה אסור בהנאה, דהא בין כך לא שייך שיהי' שייך לעצמו לאחר מיתתו, ואע"ג דהי' שייך שעי"ז יגיע ליורשיו, מ"מ כיון דאינו נוגע אלא ליורשיו נמצא דלהנהרג עצמו אין דין איסורו בהנאה מגרעים בעלותו, אלא דאין נפק"מ לו לאחר מותו אבל בחייו יש לו בעלות על עצמו לגמרי ולא חסר בבעלותו כלום, נמצא דבהוזק אין למעטו מחמת דחסר בבעלותו אלאחר מותו, ורק הי' קשה להתוס' דבנהרג בבור דאז נוגע ליורשין למה צריך קרא דשור ולא אדם כיון דלגבי יורשיו שייך שפיר לומר דאין להם כח ממוני בו כיון דאסור בהנאה וזה מגרע בבעלותם, אבל בשור פסוה"מ אפשר למעט שפיר אפילו כשנפל והוזק בבור מחמת דלהבעל השור מגרע בעלותו מחמת דדין איסוה"נ שיש לו כשיהי' נבילה מגרעים בעלות של הבעל השור פסוה"מ שלכן גם בנזקין יפטר.
ולפי"ז נראה לפי מה שהוכיחו האחרונים דשייך ממון הקדש בלי דין קדושה, אם יפול לבור שור כזה שיש בו רק דין ממון הקדש ולא קדושה יהיה חייב בעל הבור, ולא נתמעט אלא שור שיש בו דינים דמחמת זה מגרע כח הבעלים, ועי' ביש"ש כאן דכ' דמעות צדקה לא נתמעט מרעהו, ולכאורה משמע מזה דהקדש אף אם אין בו איסור מצד הקדושה ייפטר, דאל"ה פשיטא דמעות צדקה לא עדיף דהא אין בזה קדושה ואיסור, ויש לדחות דאותה הסברא יש גם במעות הקדש כשאין בהם קדושה, וצ"ע [שו"ר מש"כ בקובץ שיעורים ח"ב סי' כ' עיי"ש אות ז'].
ומ"מ אפשר דאפילו אם יסברו התוס' דנתמעט מרעהו ב' הדברים, היינו דעל ממון שאינו של רעהו פטור וגם דאין חיוב למי שאינו רעהו, מ"מ יסברו דא"א ללמוד לשאר מזיקין דאיכא למיפרך מה לקרן שכן אינו מועד מתחילתו. והכי משמע קצת דהא לקמן דף י"ב ע"ב בד"ה מאן תנא כתבו דפשיטא דלא בעי לפטור קרקעות כיון דהם נכסי הקדש ודאי אין חילוק אפי' שאין בהם מעילה, ואם הפטור רק על החפצא הא ודאי שפיר יש לחלק דחפצא שאין בהם מעילה הרי אין כל כך קדושה ומנ"ל דגם זה נתמעט לפטור, משמע דכיון דהם נכסי הקדש ואם באנו לחייבו אנו צריכים לחייב לשלם להקדש ולבעלים הקדש אין חיוב.
בא"ד. וי"ל דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שילוח בעירה. והיינו אע"ג דיש מעלה לשן מה שאינו באדם, מ"מ כיון דאינו חומרא של דין רק סברא אמרינן דיותר יש לחייב אדם, אבל לעשות פירכא דמה לאדם שאינו משלם כופר שייך למיפרך כיון דזה חומרא של דין, ולכן כתבו בסוה"ד להקשות דמה לקרן ואדם ובור דאין משלמין כופר בפעם ראשונה, ולא נוכל לומר דמ"מ אם אדם פטור כ"ש רגל דבהמתו דפטור שלא יהי' זה פירכא מה דאינו משלם כופר דבחומרא של דין פרכינן, דמ"מ הרי יש בו קולא מה שאין ברגל.
בא"ד. וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוה דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודי'. צע"ק דהא קרא בתרומה כתיב, וע"כ צ"ל דמדין חיוב דתרומה דצריך להיות דבר הראוי להיות קודש נתמעט גם הקרן ומיני' ילפינן כל דין תשלומין דהקדש, וא"כ איך שייך לומר דרק ע"י שמצינו קרא דרעהו ילפינן דמזיק תרומה פטור מלשלם קרן דבר הראוי להיות קודש, דע"כ דזה בין כך נדרש בתרומה דגם קרן פטור לשלם דבר הראוי להיות קודש והא דחייב היינו רק תשלומין ככל גזלן, א"כ איך אפשר לדרוש קרא למעט מחומש גרידא, הא הפסוק אצל תרומה כתיב ושם נתמעט גם מקרן, ואיך נוכל לדרוש לענין הקדש למעט מחומש, דהא הפסוק אינו קאי על הקדש אלא על תרומה.
ולכאורה היה אפשר דהא בהא תליא, דאם הי' ילפותא אחריתי דמזיק הקדש חייב הי' צריך ללמוד מכי יאכל למעט מזיק רק על הדין המיוחד שחידשה תורה בהקדש דהיינו תשלומי חומש, והיה מתפרש דהדין מיוחד שחידשה תורה לגבי הקדש דהוא החומש, הוא רק באכילה, והקרן הי' חייב כיון דמזיק הקדש הא ידעינן דחייב מילפותא אחריתי, כיון דבלי הקרא דרעהו הא צריך להיות מזיק הקדש חייב ונכלל בחיובו כמו מזיק הדיוט, וא"כ ע"כ חידוש הפסוק לענין הקדש דבא ללמוד מתרומה הוא רק לענין החידוש דחומש [אע"ג דלענין תרומה נתמעט מלשלם דבר הראוי להיות קודש אף על הקרן], וממילא דמזיק נתמעט רק מחידוש דחומש לענין הקדש, משא"כ בתר דכתיב רעהו וחזינן דשאני הקדש מחיובים דהדיוט ואינו כלול סתם בפרשה דחיוב מזיקין, א"כ יש לנו לפרש הפסוק דכאן גילתה התורה כל חיוב להקדש, וע"ז כתוב כי יאכל דאז רק חייב קרן וחומש וממילא נתמעט מזיק הקדש דאינו בכל הדין המחודש הזה, ופטור גם מהקרן, ומ"מ צ"ע דמנ"ל דהקדש אינו נכלל בחיוב נזיקין, דאע"פ שנתמעט קרן מרעהו מ"מ לגבי מה שלא מיעטתה התורה צריך להיות נכלל הקדש כהדיוט, חוץ מזה מבואר ברא"ש דגם תרומה הוי ממעטינן רק מחומש ורק ע"י שגילתה התורה דבקרן פטור מזיק הקדש דרשינן למעט גם מקרן בין בתרומה בין בהקדש, וזה צ"ע דמאי סברא דלענין תרומה יהי' נפק"מ בחיוב הקרן דהוי כפרה ובעי דבר הראוי להיות קודש, בין אם נדרוש רעהו למזיק הקדש דפטור מחיוב תשלומין, בין אם לא נתמעט קרן שהזיק ההקדש מרעהו, ואולי אין כוונת הרא"ש מש"כ בין בתרומה רק על החומש, אלא בין בתרומה לכל הדין המחודש דהיינו דבר הראוי להיות קודש ובין בהקדש לענין חומש. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |