אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא קמא/ו

יום רביעי כ"ד חשון תשפ"ד - מסכת בבא קמא דף ו

'ספק מצוה' בתשלום נזק

דעת רב אידי בר אבין שאכל סתם ערוגה משלם שמינה

בברייתא המובאת במסכת בבא קמא (ו:) איתא: תנו רבנן, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית... ובביאור דברי רבי ישמעאל למדה הגמרא תחילה שלעולם צריך לשלם כשיעור הערוגה שאכל כאילו היא מהמשובח שבנכסיו. דהיינו שאם אכלה ערוגה כלשהי בשדהו, שמים את שוויה של ערוגה משובחת בשדהו ואת דמיה ישלם, אפילו אם אכלה ערוגה כחושה.

על כך תמהה הגמרא: ורבי ישמעאל, אכל שמינה משלם שמינה, אכל כחושה משלם שמינה. ופירש רש"י: אכל ערוגה שמינה ודאי דין הוא דלשלם שמינה, אבל כחושה מי משלם שמינה, בתמיה. ומיישבת הגמרא: אמר רב אידי בר אבין, הכא במאי עסקינן, כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה.

ואמנם דברי רב אידי בר אבין תמוהים לפי פשוטם, וכמו שמביאה הגמרא את תמיהת רבא על דבריו: ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה?! המוציא מחבירו עליו הראיה. ולכן מפרשת הגמרא שודאי גם לדעת רבי ישמעאל אינו משלם יותר ממה שהזיק, אלא שאם אכלה בהמתו ערוגה בשדה חברו, ורוצה לשלם את הנזק בקרקע, עליו לשלמו בקרקע המשובחת [- 'מיטב'], ונחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא האם 'בדניזק שיימינן' או 'בדמזיק שיימינן', היינו שלו [- לדעת רבי עקיבא] או של הניזק [- לדעת רבי ישמעאל]. וכגון שהקרקע הזיבורית של המזיק שווה כקרקע העידית של הניזק, שלדעת רבי ישמעאל ישלם את שווי הנזק מקרקע זיבורית שלו – כיון שדין ה'מיטב' נקבע לפי העידית של הניזק, ואילו לדעת רבי עקיבא ישלם את שווי הנזק מקרקע עידית שלו. אבל ודאי שאם הבהמה אכלה ערוגה כחושה לא ישלם שוויה של ערוגה שמינה, אלא ישלם שווי של ערוגה כחושה מקרקע משובחת.

ביאור הנצי"ב שתשלומי נזק כמצוה ובספק מצוה סברא מועילה נגד חזקת ממון

ונתבארה הצעתו של רב אידי בר אבין, שמחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא היא באופן שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אם כחושה אכל או שמינה אכל, שמשלם שמינה. וכבר תמה רבא על דבריו כיון שבאופן שידוע לנו שאכל כחושה פשוט שאינו משלם שמינה, וכתמיהת הגמרא: אכל כחושה משלם שמינה, מה בכך שאין אנו יודעים מה אכל, סוף סוף הרי זה ספק – והמוציא מחבירו עליו הראיה. ועמדו המפרשים לבאר את סברתו של רב אידי בר אבין.

הנצי"ב במרומי שדה מבאר את דברי רב אידי, שיש לומר שתשלומי נזיקין אינם ממון בעלמא כי אם 'מצוה' ולכן אין לדון בהם המוציא מחבירו עליו הראיה כבשאר דיני ממון. אמנם הנצי"ב מוסיף שבודאי גם לענין ספק מצוה אומרים הממע"ה, וכפי שיובא בהמשך הדברים, אלא שמכל מקום במקום מצוה כיון שהוא 'ספק איסור' אזי באופן שתהיה סברא להכריע נגד החזקת ממון – נלך אחר הסברא, אפילו אם אינה סברא המועילה להוציא ממון בשאר דיני ממונות. ואף כאן 'סברא' יש להכריע שאכן בהמה זו אכלה את הערוגה המובחרת שבשדה, כי בהמה המהלכת בשדה כדי לאכול פשוט שתלך למקום המובחר שבשדה.

ויש להעיר לפי דבריו שכל דינו של רב אידי יהיה רק באופן שהמשובח בדמים הוא המשובח לאכילת בהמה זו, אבל אם לדוגמא יהיו בשדהו מיני גידולים יקרים מאד, אך לבהמה זו שנכנסה לשדה אין הם ערבים לחיכה כל כך, אזי אף שפעמים שהיא אוכלתם, מכל מקום לא נוכל לנקוט שודאי אכלה מהמובחר שבשדהו, שכן אדרבה מסברא היתה בוחרת דוקא בגידולים הזולים יותר כיון שהם ערבים יותר לחיכה שלה.

אף שספק מצוה נידון בגדרי ספק ממון אף הולכים בו אחר הרוב

והנה לכאורה אם תשלום נזק הוא 'מצוה', אזי היה מקום לומר שבספק מצוה אין לדון כלל 'הממע"ה' כיון שהוא ספק איסור – וספק איסורא לחומרא. אך כבר הבאנו דברי הנצי"ב שודאי אף במקום מצוה אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, וראיה לדבר ממה שאמרו במשנה בחולין (קלד.) גר שנתגייר והיתה לו פרה. נשחטה עד שלא נתגייר – פטור [- ממתנות כהונה], משתגייר – חייב, ספק – פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ובמשנה בחלה (פ"ג מ"ו) שנינו: גר שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשית עד שלא נתגייר – פטור, ומשנתגייר – חייב, ואם ספק – חייב. ומבארת הגמרא חילוק הדינים: ספק איסורא לחומרא, ספק ממונא לקולא. וחלה היא 'ספק איסורא' שהרי עיסה הטבולה לחלה האוכלה חייב מיתה, ואילו מתנות כהנים הם 'ספק ממונא', וזאת על אף המצוה בנתינתם. הרי לנו שאף לגבי ספק מצוה דנים את חיובו הממוני לחבירו בגדרי 'ספק ממון', והוא הדין בנידון דידן אף אם תשלום נזק הוא מצוה, סוף סוף יש לדון בו סברת 'הממע"ה'.

ולכך הוצרך הנצי"ב להוסיף פרט זה שאף שדנים בספק מצוה 'הממע"ה', אבל באופן שיש סברא להכריע את הספק – אף שהסברא אין בה די כדי להכריע ספק ממון בעלמא – אבל בספק מצוה די בסברא זו כדי לחייבו. ולכן באכלה ערוגה בין הערוגות מחייבים אותו בתשלום דמי ערוגה שמינה מכח סברא זו שבהמה המהלכת בשדה אוכלת מן הסתר מהערוגות המובחרות שבשדה. והנצי"ב מביא מקור לדין זה שהוא "כלל ידוע" מדברי השיטה מקובצת (ב"ק יא:) שם נקט שאף שאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל במילי דמצוה הולכים אחר הרוב. הרי שבאפון שיש רוב או חזקה כנגד הממון, במקום מצוה דנים אותו כספק איסורא לחומרא, ואין אומרים בו 'הממע"ה'. והאריך בכלל זה בדבריו בהעמק שאלה (סימן פז ס"א).

מחלוקת מוני המצוות אם תשלום נזק הוא מצוה או חיוב ממון

ובעיקר הדבר אם תשלום נזק חשוב 'מצוה' או 'חיוב ממון', מצאנו שנחלקו ראשונים. הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע רלז) כתב בהגדרת המצוה: שציוונו לדון בדין השור, וכ"כ שם בהמשך לגבי חיוב נזיקין בבור ואש. וכן דעת החינוך (מצוה נה). הרי שהמצווה היא רק לדון בדיני השור, אבל חיוב התשלום אינו מצוה אלא חוב ממון בעלמא. וגם הרס"ג במנין המצוות שלו חילק את המצוות כולן לג' חלקים, מצוות עשה, מצוות לא תעשה, ופרשיות. וחיוב נזיקין מנה כחלק מהפרשיות (פרשיות כ-כב). ומבואר שאף הוא נקט שחיוב נזיקין אינו מצוה אלא חיוב ממון בעלמא.

מאידך הרמב"ן בספר המצוות מנה דין 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' כמצות עשה, הרי שנראה שנקט שעצם חיוב התשלומים הוא מצות עשה, ולא רק הנידון בחיובו.

חילוק בין דין 'והשיב' לדין 'ושלם' בתשלומי גזילה

ובדין גזילה כתב הרמב"ם (ריש הל' גזילה): כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תגזול". ואין לוקין על לאו זה, שהרי נתקו הכתוב לעשה, שאם גזל חייב להחזיר שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" – זו מצות עשה [ולאו הניתק לעשה אין לוקין עליו]. ואפילו שרף הגזילה [- ואין הגזילה בעין ואינו יכול להשיבה], אינו לוקה, שהרי הוא חייב לשלם דמיה, וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו, ע"כ.

מבואר בדברי הרמב"ם שנקט טעם נפרד לכך שאינו לוקה כשהגזילה בעין [לאו הניתק לעשה], וטעם נפרד לכך שאינו לוקה כשאין הגזילה בעין [לאו הניתן לתשלומין]. ויש להקשות, הלא אף כשאין הגזילה בעין, הרי מכל מקום חיוב תשלום הנזיקין הוא מדין 'ושילם', ואם כן סוף סוף הוי לאו הניתק לעשה, ומדוע הוצרך הרמב"ם ליתן טעם אחר שאינו לוקה כשאין הגזילה בעין כיון שהוא לאו הניתן לתשלומין.

ומכח זה הכריח הגרב"ד פוברסקי שליט"א (שיעורים בבא קמא ו:) שיש לחלק בין דין 'ושילם' לדין 'והשיב', שדין 'ושילם' אינו מצות עשה אלא רק חיוב תשלומים, וממילא אין כאן 'לאו הניתק לעשה' ולכן לולי הטעם שהוא 'לאו הניתן לתשלומין' היה לוקה על גזילתו. משא"כ דין 'והשיב' כשהגזילה בעין, הרי מבואר בדברי הרמב"ם שאינו לוקה על הגזילה באופן זה כיון שהוא 'לאו הניתק לעשה', וזאת משום ש'והשיב' הוא מצוה ואינו חיוב ממון כדין 'ושילם'. ואמנם ודאי שאף חיוב והשיב יש בו 'חיוב ממון', אבל יסודו הוא 'מצות עשה' אשר ממנה נולד 'חיוב ממון'.

מצות תשלום נזק אם היא תוצאה מחיוב הממון או מצוה בפני עצמה

והנה באופן דומה יש לדון גם לגבי תשלומי נזיקין, לדעת הסוברים שיש מצות עשה בחיוב התשלום, שכן זה ודאי שבתשלום נזיקין יש גם חוב ממוני, וגם לדעת הסוברים שהוא מצות עשה, אין דומה 'תשלום נזק' ל'החזרת ריבית' [- שאם הלווה לחברו מעות בריבית וגבה את הריבית עליו להחזיר את הריבית ללווה] שאינה אלא מצות עשה, משא"כ בתשלום נזיקין ודאי שיש חיוב ממון. אלא שעדיין יש להסתפק האם המצוה שבתשלום נזק והחוב הם שני דברים שאינם תלויים זה בזה, או שמא כל המצוה אינה אלא כתוצאה מכח החיוב ממון, שכיון שחייב לשלם נזק ממילא יש עליו מצוה לשלם את חיובו. ודוגמא לדבר, פריעת בעל חוב מצוה, ששורש המצוה הוא לשלם את מה שהוא מחוייב בו מדיני החוב.

על פי זה רצה הגרב"ד לבאר את מחלוקת רב אידי בר אבין ורבא, שראב"א סבר כצד הראשון שחיוב הממון אינו הגורם למצוה שבתשלום נזק, אלא שני דינים נפרדים הם - החיוב ממון והמצות עשה, וממילא כשנבוא לדון בדין ספק מזיק, הרי אפילו אם כלפי החיוב ממון נדון לקולא משום 'המוציא מחבירו עליו הראיה', אך עדיין כלפי התשלום מכח המצות עשה יש לנו ללכת לחומרא כדין 'ספק מצוה' ולא שייך בזה המוציא מחבירו עליו הראיה. וכיון שיש עליו מצוה לשלם הרי מכח זה נכריע גם את דין הממון הוא אכן יהיה מחוייב לשלם דמי ערוגה שמינה אף באופן שאכלה ערוגה בין הערוגות ואין ידוע אם שמינה אכלה או כחושה אכלה.

ואילו רבא לא סבר כן, אלא סבירא ליה שספק תשלומי נזיקין הם ככל 'ספק ממון', ואף אם יש מצוה בתשלום נזק אין זה חיוב בפני עצמו אלא הוא תולדה מחיוב הממון, וכפריעת בעל חוב מצוה, וכיון ששורש המצוה הוא החיוב הממוני, הרי יש לנו לדון אותו כדין ממון, ובמקום ספק יש לנו להכריע לקולא מכח המוציא מחבירו עליו הראיה שלא ישלם אלא ערוגה כחושה - וכיון שחיוב הממון יוכרע מכח הממע"ה, הרי ממילא גם תוכרע המצוה שאינה אלא חובתו לקיים את חיובו הממוני, וכיון שחיובו הממוני הוכרע לקולא ממילא גם המצוה אינה אלא באופן זה.

קושיית מהר"י באסן שבכל ספק ממון נלך לחומרא משום 'ספק גזל'

ויסוד זה שהכרעת הספק כלפי הממון מכריעה את הדין גם כלפי המצוה, כבר העמידו רבי שמעון שקאפ זצ"ל בשערי יושר (ש"א פ"א) כדי ליישב קושיית מהר"י באסן, שהקשה כיצד בכל ספק ממון הולכים לקולא ואומרים הממע"ה, למה לא נחשוב ל'ספק גזל' ונכריע לחומרא ככל 'ספק איסור'. וביאר הגרש"ש שגדר הלאו של 'לא תגזול' הוא שלא יגזול אדם מחבירו דבר שעל פי תורת משפט הממון הרי הוא של חבירו. וממילא באופן של ספק ממון שכלפי דיני הממון יש לדון בו 'הממע"ה', הרי ממילא כלפי זה לא שייך עוד לדון 'לא תגזול'. כך הוא גם בנידון דידן, כל כמה שהגדרת מצות 'תשלום נזק' היא קיום חובתו הממונית לשלם את נזקו, הרי באופן שכלפי דיני הממון שבנזיקין נדונו לפטור שכן הממע"ה, הוא הדין שלא תהיה באופן זה מצות תשלום נזק אף שהיא 'איסור' ו'ספק איסור לחומרא'.