אילת השחר/בבא קמא/ה/ב
רש"י ד"ה וכולהו. ידוע מה שמקשים דליחייב שליף שעליה מטעם אש ותתחייב אפי' ברה"ר כדין אש, ויש מוסיפים להקשות דרגל גופא תתחייב מטעם אש, ויש שתירצו דזה בכלל להלכותיהם היינו דהיה גזה"כ דרגל תהיה לה דינים וחיובים אחרים, ומ"מ יש לעיין דהא שליף שעליה אפשר לומר דהוא רגל ואפשר לומר דהוא אש כחוט שהזיק ע"י התרנגול כמבואר לקמן די"ט ע"ב דהוי כאשו, ומנא לן לומר על שליף שעליה דהוי רגל נימא דהוי אש, ובשלמא רגל ממש דכתבה התורה מפורש אפשר לומר דהתורה הוציאה אותו מדין אש ועשאתו מזיק חדש עם דינים אחרים, אבל שליף שעליה מהיכן ידעינן שהוא רגל נימא דהוא אש, ועוד יש לעיין דהנה ברש"י כאן מבואר דאם היה כתוב בור ואש הייתי לומד גם רגל ולמה הייתי צריך אז ללמוד מבור ואש דהא בלי שכתבה התורה רגל הא רגל גופה היה אש ממש.
לכך נראה דענין מזיק דאש הוא דוקא כשכח אחר מעורב בו, ולכך רגל דמזיק בכח הבהמה עצמה צריך לבוא כדי להתחייב על מעשה הבהמה וזה לא יכול להיות לתולדה דאש, אע"ג דמצד א' זהו עדיף, מ"מ כשמזיק מכח עצמו זה לא ענין מזיק דאש, אלא שאפשר היה ללומדו מאש, אבל לא שזה היה בתכונת אש, וכן שליף שעליה כיון דמחובר לגופה הוי ממש כגופה וכשגוף הבהמה מזיק אין זה נקרא כח אחר מעורב בו ואינו אש רק הזיקה בגופה מקרי דהוא רגל, וכדי לחייבו צריך לחדש חיוב על מעשה בהמתו. ועי' בתוס' דף ו' ע"ב בד"ה היינו בור, דכ' דבכותל ואילן שנפלו והזיקו בשעת נפילה יש לדמותו לאש כמו לבור, דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו, ומבור חלוק במה שאין תחילת עשייתו לנזק, ויש מקשים על מה שכתבו דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו דהא אדרבה כ"ש שיהיה חייב, ולהאמור כוונת התוס' דאינו יכול להיות ממש אש כיון דחלוק דאין כח אחר מעורב בהם, ונהי דאפשר ללמוד מאש אבל אינו אש ממש.
אמנם כשהשור שוכב ברה"ר והוזקו בו אפשר לחייב בעליו מטעם בור, וכמש"כ בחזו"א סי' א' סק"ב דהו"ל לשמור שורו שלא יעשה עצמו בור, ולגבי זה שיעשה עצמו בור ע"י שישכב הוי כבור שנעשה ע"י כח אחר, וכמו בתרנגול דהתרנגול הוא כח אחר שיזיק עם החוט בהדי דאזלא או בתר דנייח דהתרנגול הוא הרוח מצוי' והכח אחר, אבל כשמזקת עם השליף דמחובר לגופה לא הוי ככח אחר כיון דזה גוף השור, [ולקמן בדף מ"ח כתבנו קצת אחרת בחיוב דשור שוכב ברה"ר].
והנה בחזו"א סי' ג' סק"א כתב דבלי שכתבה התורה שן ורגל, היה חייב המעמיד שור חבירו אפי' העמיד רחוק מהקמה, כמו בבור ואש דאם לקח ממקום המוצנע והעמיד במקום התורפה שיוכל להזיק ע"י התרנגול בהדי דאזלא או בתר דנייח וה"נ בשור היה חייב כה"ג, אבל אחרי דחידשה תורה מזיק דשן ורגל זה נכנס בדין להלכותיהן דאם אינו ממונו אינו חייב אלא א"כ העמיד על הקמה ממש, וכל הדברים האמורים אינם אלא א"כ נפרש דרגל יש לחייבו ממש מטעם אש, אבל אם נימא דמזיק דאש הוא דוקא כשכח אחר מעורב בו, ואע"ג דזה קולא מ"מ זה ענין מזיק אש, ואע"פ שכ"ש יש ללמוד שיהיה חייב מזיק שמזיק בכח עצמו יותר משע"י כח אחר מעורב בו, מ"מ אינו אש אלא מזיק אחר הוא שאפשר ללומדו בכ"ש, דלפי"ז רגל אינו אש, ואפי' שליף שעליה כיון דמחובר לבהמה לא מקרי כח אחר מעורב בו ואינו אש, וכשבאנו ללמוד מאש לא היינו עושים רגל ממש מזיק דאש, אלא דהיה אפשר ללמוד כיון דחייבה תורה על אשו ה"נ יתחייב שורו מחמת דין חיוב שורו כמו דחייב על אשו, וא"כ במעמיד רחוק מהקמה דאינו שורו וגם לא אשו מנא תיתי לן לחייבו. [והיינו דכל מה שאנו דנין ללמוד הוא שור כפי גדריו שהבינו חז"ל היינו סוג ממונו שהוא יותר מאש ובור כמבואר בתוס' דף ג' ע"ב בד"ה וממונך, וע"ז אנו דנין ללמוד, ולא דיהי' אש ממש דהיינו תולדה, דתולדה ודאי לא יהי' כיון דאינו באותו תכונה כמו במזיק דאש, דאש היינו בכח אחר מעורב בו, אלא דרצינו ללמוד שור כפי גדריו, דאילו לא לפי גדרי שור א"א ללמוד, דהא יש סברא דשור מחמת דעושה הדבר ברצונו לא שייך לדמותו לאש, דמה שמזיק אינו קשור ברצון עצמי, אלא דשור בגדריו יש לחייבו מק"ו דאש, אבל מה שאינו בגדר שור כגון מעמיד רחוק מהקמה דאז מצד שור אין לחייבו, לא שייך כלל לחייבו, רק אם נאמר דזה ממש תולדה דאש וזה ע"כ הא אינו, ממילא לא נוכל לחייבו כלל].
תוד"ה כי שדית. דשפיר פרכינן פירכא דלא שייכא בשן דכה"ג פריך בהחובל גבי עבד ואשה מה לאשה שכן אינה במילה. לכאורה מ"מ לא דמי דהתם לאשה אין מצות מילה אע"ג דמה דאין לה המצוה משום דלא שייך שיהי' לה המצוה, אבל כאן מה שאין בשן החיוב דאין ראוי לה הוא מפני שאז הוא קרן, נמצא דהפירכא היא דשן אינו חייב כשלא הזיק בשן ואיזה פירכא היא זו.
בא"ד. דכה"ג פריך בהחובל גבי עבד ואשה מה לאשה שכן אינה במילה. ובכתבים בשם הגר"ח ז"ל הביא מה שבשטמ"ק לקמן [[שיטה מקובצת/{{בבא קמא/פח/א|דף פ"ח]] כתב דלכן פריך שכן אינה במילה משום דפטורה נמי מהטפת דם ברית, וקשה דהא גם הטפת דם ברית לא שייך, וביאר לפי"מ דמצינו במס' ע"ז דף כ"ז ע"א דלגבי הדרשה דהמול ימול מי שהוא מהול ימול אמרינן דאשה הוי כמו מהולה, משא"כ לגבי ואתה את בריתי תשמור נתמעטה אשה מדינא ולא רק משום דאין מציאות, ולכן אשה פסולה למול. ועדיין צ"ב דלמה באמת הוצרכה התורה למעט אשה מדם ברית כיון דלא שייך בה זה.
והי' נראה דהנה במילה יש לפרש דרצון התורה שלא יהי' עור הערלה עליו, ובזה יש לומר דגם אשה נתקיים בה זה דהא אין לה עור ערלות, אבל מצות הטפת דם ברית הא היא מצוה חיובית ולא שלילה, ונהי דבאשה אין זה מ"מ הא חסר לה האי מצוה ושייך פירכא מה שלאשה אין המצוה הזאת. ואפשר דגם דברי הגמ' בע"ז דף כ"ז יתפרש כך, דלגבי המל ימול הכונה מי שאין לו עור הערלה יכול למול ואשה ג"כ נכללת בזה, משא"כ ואתה את בריתי דרק מי שישנו במצוה הזאת הוא דרשאי למול ואשה אינה במצוה דלהטיף דם ברית [ומבואר כל זה לקמן דף פ"ח ע"א ועי' משנ"ת עוד שם].
בא"ד. אבל כלים חשיב לי' לקמן אין ראוי דלא מזקא להו הבלא ואע"פ דכלים חדתי מפקעי בהבלא וכו' מ"מ יש כלים דאין מתקלקלים בהבלא. יש לעיין אם כוונתם דקאי ההיא סוגיא כרב דבור חייב רק משום הבל [ושוב העירוני שכבר עמד בזה במהר"ם שיף], עוד יש לעיין מה מהני מה דיש כלים דלא מפקעי, הא מ"מ אין הטעם דפטור מחמת דאינו ראוי דהא גם בראוי נמי פטורים, ואדרבה אלה שאין ראויים להפקע בהבל הא לא ינזקו מההבל ולא שייך לומר קולא דבור פטור על מה שלא הזיק כלל [וכבר תמה בזה ברעק"א].
ואפשר דביאור דבריהם דמה דאמרינן דאש חייב אפי' על אינו ראוי לו, יש בזה דאע"ג דיש דברים שאש לא שייך כ"כ שיזיק מ"מ חייב, ומה דקאמר דבור אינו באינו ראוי, אין הענין רק אם חייב או פטור, אלא דבור יש לו קולא דאינו מזיק באינו ראוי, דאש מזיק אפי' מה שאינו ראוי לו, משא"כ בור דיש בו דברים שאינו מזיק, והיינו דהיזק דבור הא יש בו היזק דהבל ודחבט, והיזק דהבל שבו אין בכחו להזיק כל הדברים דיש דברים שאין בכחו להזיק ומשום דיש בו קולא הזאת, ומ"מ לר' יהודה דמחייב על כלים לא משכח חומרא דאש מבבור, מפני שרוצה להשיב מה יש גם נפק"מ לדינא ולא רק סתם מעלה, ולר' יהודה אין חומרא דאש יותר מבבור וצע"ק.
בא"ד. אבל אש שהולך ומזיק בהליכתו ע"י כח אחר חמור מבור שאין הולך ומזיק אלא במקומו. הנה כשאנו אומרים לעיל דף ד' לא הרי השור שמשלם את הכופר כהרי האדם שאין משלם את הכופר ולא הרי האדם שמשלם ד' דברים כהרי השור שאינו משלם ד' דברים. ודאי אפילו אם נאמר דחומרא דכופר היא חומרא יותר גדולה מחומרא דד' דברים או להיפך, מ"מ הא יש בא' חומרא נגד השני ולא אתי חד מאידך, א"כ גם כאן מה מהני מה דחמור אש מחמת דהולך יותר מבור, מ"מ הא יש בבור דבר שאין באש, ועדיפא מיני' כתבו בתוס' לקמן נ"ז ב' ד"ה לא, דאפילו אם החומרא גורם את הקולא מ"מ יש פירכא עי"ש, וע"כ צריך לחלק בין חומרא בסברא לחומרא דדין, דבחומרא דדין שא' חייב כופר או ד' דברים, אפי' אם חיוב א' הוא חיוב יותר חמור, וכגון חיוב כפל וחיוב על גניבה דלקמן דף נ"ז ב', מ"מ הא יש באחד מה שאין בהשני, אבל סברא דהולך ומזיק כיון שזה יותר מהא דבור אין כח אחר מעורב בו א"א לעשות ממנו פירכא.
בא"ד. ה"פ אע"ג דכח אחר מעורב בו וחשיבי לי' כאילו בעצמו עושה את הכל וחייב משום חיציו. וכבר נתקשה בחזו"א סי' ג' סק"א דהא כאן לא איירינן באופן דיש לו דין כחיציו דאז הוי כאדם עצמו עושה הבור ול"צ לימוד מהצד השוה. ואפשר לומר בכוונתם דהעיקר דילפינן דמה דנעשה בסיוע הרוח לא מגרע ממה שהי' בלי הרוח ולכן יש אפי' אופן דהוי עי"ז חיציו, וה"נ היכא דעי"ז לא יהי' חיציו מ"מ הרוח המסייעו לא מגרע.
והנה התוס' לא ביארו לפי"ז מאי פריך מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, ואח"ז כתבו דא"נ דהיינו הא דפריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו דידי' חמור שעי"ז הולך ומזיק למרחוק, משמע דלפני שכתבו את הא"נ הי' להם פירוש אחר בפירכת הגמ' מה לאש ולא ביארו. ואפשר דמה דכתבו דאש אע"ג דכח אחר מעורב בו עדיף מבור כיון דהולך ומזיק בהליכתו, היינו דהכח אחר הא עושה שילך ויזיק, וזהו עדיפותו מבור, דהא הכח אחר עושה שיזיק בהליכתו, ולזה הוקשה להם דאיך קאמר על אבנו סו"מ שהניח בראש גגו ונפל ברוח מצוי' אש תוכיח, דמי דמי התם הא הרוח עושה שילך משא"כ כאן, לכן ביארו דרק מוכיח מאש דמה דהרוח עושה הוי כאילו עשה בלי רוח, ולפי"ז קושית הגמ' מה לאש שכן הולך אחר ומזיק, היינו נהי דשמעינן מהתם דהרוח לא מגרע, אבל אם נוריד החסרון של הרוח המסייעו יש לחייב אש כיון דהולך היינו אפי' שזה לא חיציו מ"מ הוא הולך, משא"כ כאן דאינו הולך ואולי אינו חייב על מה שנעשה ע"י מזיק שאינו הולך ע"י הרוח, ובא"נ פירשו דזה גופא קושייתו, דבאש הכח אחר עושה שילך ויזיק לכן הכח אחר לא רק שאינו מגרע אלא מוסיף דעי"ז הולך ומזיק, משא"כ באסו"מ שנפל מהגג דהרוח אינו עושה שילך ויזיק.
נמצא דלפירושם הראשון אז הפירכא מה לאש שכן הולך ומזיק הוא מצד החומר שיש בחיוב האש, משא"כ לפי הא"נ הפירכא על מה שיש בהכח אחר דהכח אחר שבאש הוא מעולה שעושה שילך ויזיק למרחוק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |