אילת השחר/בבא מציעא/פ/ב

אילת השחר בבא מציעא פ ב

דף פ' ע"ב

רבא אמר אפי' תימא בשלא חבטו לאלתר לא צריכא אלא לאגרא יתירא. ויש לעיין לסברת רבא דהא ע"כ לא התנו לשלם עבור כל קב וקב דאז ודאי בין כך משלם על כל קב ומאי נפק"מ, אלא דהתנו סתם והטעינו יותר, וע"כ דאין בדעת הפועל לקבל משוי יותר מהראוי ולכן כשנשא יותר צריך לשלם, ויש לעיין בנתן על החמור יותר מהשיעור אם צריך לשלם עבור המשוי כמו שלוקחים עבור נשיאת משוי כזה, או דאפשר דכיון דאין כלול בהפסיקה לשום כ"כ על החמור ואין לו רשות הו"ל משתמש שלא מדעת בדבר דלא קיימא לאגרא, ומבואר בב"ק דף צ"ז דבדבר דלא עבידא לאגרא אינו משלם עבור האגרא, ואע"ג דהתם תלינן דרוצה לגזול מה שלכאורה כאן אין לומר כן מ"מ מיהת שואל שלא מדעת הוי ויהי' גזלן.

והרא"ש כתב דקיי"ל כר' אשי ולאפוקי מרבא דלא בעי למיהב אגרא יתירא, וצריך טעם נהי דר' אשי תירץ דיש לחייב על שהוזק משום דלא הבין שזה מחמת המשאוי, אבל מנ"ל דחולק על מה דחידש רבא דצריך לשלם עבור המשוי שיותר מכשיעור הראוי, וכ"כ בשטמ"ק בשם שיטה.

הוא סבור חולשא הוא. בשטמ"ק בשם הרמב"ן וכן בב"י סי' ש"ח הביא דברי הרמב"ן דהקשה דכי שומר הוא עליו ולמה חייב על שהוזק וא"ת שנזק אדם הוא תימה הוא דלא מכחו אתי לו נזקו אפילו הטעינו הוא עכ"ל. ויש לעיין דבב"ק דף ק' רוצה הגמ' לפשוט מהא דנותן צמר לצבע דס"ל לר"מ דחייב דיני דגרמי ודחי שאני התם דבידים קא עביד, וביארו שם בתוס' דס"ד דכיון דאין הצמר קולט אלא לאחר כמה ימים הו"ל רק גרמי ודחי דזה מקרי בידים ובמסכך גפנו לא מזיק כ"כ בידים כמו בנותן צמר לצבע לכן הביא זה אח"כ לפשוט דחייב אדינא דגרמי, ומ"מ גם בזה דוחה דזה הוי כמזיק בידים, א"כ למה לא מקרי מזיק בידים בהטעינו ונותן עליו משוי יותר מכפי כחו כיון דאין עליו לשדי' דסבור חולשא הוא דנקיט לי', [ובלא הטעינו משמע בשטמ"ק דחייב מדינא דגרמי].

ואפשר לבאר כונתו דהנה מה דקאמר רב אשי הוא סבור חולשא הוא דנקיט לי', ולכן חייב שזה הטעינו, צ"ע דהנה בהא דהניח גחלת על לבו דמבואר בסופ"ב דב"ק דפטור משום דהי' לו לסלקו, וביארנו שם באילה"ש דטעם דפטור דאין לו להתחייב על מה ששם הגחלת דהוי כאילו הוא הזיק עצמו או לכל הפחות כאילו הוא גרם לעצמו, א"כ אף לפי מה דהוא טעה וחשב שחולשא נקט לי', מ"מ הוא עשה או גרם לעצמו מה שניזוק, והמטעינו הא לא צריך לחשוב שהוא יחשוב שזה חולשא ולא ירגיש שהמשוי מכביד עליו יותר מדאי, לכן ס"ל להרמב"ן דעכשיו לא מקרי דכח של המטעינו הזיקו כיון דהאדם עצמו הי' שייך שיסיר אז לא מתייחס אל כח המטעינו.

בההיא הנאה דקא שביק כו"ע ואגיר לי' לדידי' הוי עילוי' שומר שכר. והנה במה דמהני תמיד הנאה להחשיב הכסף הא זה רק אם יש גילוי דעת דמוכן בעד ההנאה הזאת להשתעבד, כגון שחוק לפני רקוד לפני דמהני, הוי משום דהיא מסכימה להתקדש בזה ואז אמרינן דהוי הנאה שמהני להתקדש וכן בכל אינך, אבל אם רוצה לתבוע תשלומין עבור מה ששחק לפניו יכול הלה לומר לו לא נתת לי כלום, ואפי' אם יאמר דנהנה מזה כיון שלא התחייב אליו אינו חייב לו כלום, א"כ כאן דאינו אומר האומן בפירוש דבעד הנאה הזאת מסכים להתחייב בגניבה ואבידה איך תוכל ההנאה לחייבו להיות דינו כשומר שכר, ואע"פ שנאמר דיש אומדנא שכל אדם נהנה מזה מ"מ איך יתחייב, וע"כ דלענין להתחייב להיות כשומר שכר אי"צ שהשומר יחייב עצמו בזה אלא כל שיש לו הנאה חייבתו תורה, ולכאורה בתוס' בכתובות דף נ"ו הא איכא סברא דמה שכל השומרים חייבים כפי דינם הוא משום דשומר שכר רוצה להתחייב, והיינו אע"פ שאין אנו אומרים דהאיש הזה בפרטות רוצה, אלא דכיון דהתורה ירדה לדעת בנ"א דכה"ג הי' מסכים לכן חייבתו תורה, אבל כ"ז היכא שהשכר הוא ודאי כגון בנותן להשומר כסף דאז אמרינן דבעד כסף אדם משעבד עצמו להיות חייב בגניבה ואבידה, אבל כאן הא קודם צריך לומר דזה אצלו כסף, וזה הא לא מצינו גזה"כ דכל שנותנים לו הנאה הוא הי' מסכים להתחייב, וא"כ מנ"ל שיתחייב להיות דינו כשומר שכר עבור הנאה, דמי יימר שאצלו זה הנאה שהי' מסכים להשתעבד ע"ז כיון שלא גילה דעתו. ועיין בריטב"א בשטמ"ק דף פ"ב ע"א דהקשה דגם שומר חנם מחויב לנערו ומשתכר פרוטה דר' יוסף, ותירץ דבשומר חנם אנן סהדי דאינו רוצה להתחייב כיון דקיבל מהבעלים סתם, אבל שומר אבידה אני אומר דדעתו להיות שומר שכר א"נ תנאי ב"ד הוא שיהא בכך שומר שכר.

עוד יש לעיין בכל אלו שנאמרו כאן בההיא הנאה דקא שביק כו"ע, וכן בההיא הנאה דקא יהיב לי' טפי פורתא, או בההיא הנאה דתפיס לי' אאגרי', דלכאורה כדי להיות שומר שכר צריך שיהא לו הנאה שו"פ, וצ"ל דלכל אדם זה שו"פ הנאה כזאת, והתינח כשנותן להאומן זוז אפשר דהי' מסכים האומן ליתן פרוטה עבור זה, אבל כשכל שכרו של האומן פרוטה, או אפי' שוכר את האומן בב' פרוטות, איך אפשר דהי' מסכים האומן לשלם פרוטה עבור הנאות האלו.

הנה מסקינן דבעד דשביק כו"ע ואגר לי' לדידי' לא הוי כשומר, וכן בעד הנאה דקא יהיב לי' טפי פורתא אינו נעשה כשומר שכר, וזה אפשר משום דאין זה הנאה, וכן אינו מוכרח דנותן לו טפי פורתא, אבל הא דחינן מבשוכר היכא דאוזיל גבי' דמ"מ לא הוי שומר שכר, וע"ז צריך טעם דבאמת היכא דאוזיל גבי' למה לא הוי כשומר שכר, ואפשר דשומר שכר לא הוי אלא היכא דנהנה על מה שזה אצלו בביתו, וזה אמרינן דכיון דאינו נהנה ממה שזה אצלו בביתו אלא דנהנה מעצם השכירות שהשיג בזול אינו נעשה מזה שומר שכר, ולפי"ז יתכן דבאמת איכא הנאה דשביק כו"ע ונותן לדידי' לעשות המלאכה וגם נהנה ממה דאוזיל גבי', אבל אין הנאה על מה שזה נמצא אצלו, ורק הנאה דתפיס אאגרי' זהו דמשוי לי' לשומר שכר, ובשומר אבידה צ"ל דיש לו הנאה ממה שזה בביתו. והנה כל החילוקים האלו נאמרו בהנאה אבל בריוח כסף ממש הוי בכל גווני שומר שכר.

והנה להלכה מבואר בטור חו"מ ריש סי' ש"ו דאומן הוי שו"ש משום דזהו שכרן דמשתכרין במה שנותנים להם לתקן וליטול שכר. והיינו כמבואר בש"ך דמאי דמסקינן טעם דתפיס אאגרי' דלכן הוי ש"ש הוא רק לומר דגם מ"ד דשוכר כש"ח דמי מ"מ מודה באומן דמחמת דתפיס אאגרי' הוי ש"ש, אבל למ"ד שוכר כשומר שכר דמי באמת הוי אומן שומר שכר משום דמרויח, וה"נ השוכר הוי ש"ש מחמת שיש לו ליהנות ולהשתמש בהחפץ.

בההיא הנאה דתפיס לי' אאגרי'. לכאורה לפי"ז אם נתן לאשה לתקן כלי ואמר לה הרי את מקודשת בהנאה דתפיס אאגרי' תתקדש.

תוד"ה נימא. מבואר דרק כשנוטל שכר על השמירה חייב לכו"ע אבל בנוטל שכר על המלאכה אז תליא בדינא דשוכר אם כש"ח או כש"ש דמי, ולתירוצא קמא בההיא הנאה דתפיס אאגרי' היינו דיש לו הנאה חוץ מדמי המלאכה לכן לכו"ע הוי כש"ש, אבל היכא דיש לו רק שכר המלאכה אינו כש"ש למ"ד שוכר כשו"ח דמי [ומ"מ בטבח אומן בשכר שקלקל דהוי כש"ש כדאמרינן בב"ק דף צ"ט ע"ב, דין זה הוי לכו"ע דלגבי לשמור שלא יקלקל בעצם המלאכה זה ודאי כלול בשכרו], ולפי"ז יש לעיין בהא דס"ל לר' יוסף דשומר אבידה הוי כש"ש מחמת הפרוטה, וזה אינו מצד שמירתו, דמחמת עצם שמירתו אינו נפטר מליתן לעני אלא כששוטחה כמש"כ התוס' בב"ק דף נ"ו ע"ב, א"כ למ"ד שוכר כש"ח דמי דמה שיש לו הנאה אך לא על השמירה אינו מחייבתו כש"ש, וכל מה דרוצים לחייב מחמת פרוטה דר' יוסף אינו אלא להלכה דקי"ל שוכר כש"ש דמי דהנאה זאת אינו בעד השמירה וגם אינה יוצאה מהשמירה, דהא מה דמחויב לשוטחה אינו מצד חיוב שמירתו, אלא דכמו דמחויב לקחתה ולהשיבה כמו"כ חייב לנערה ולשוטחה מצד השבת אבידה, ואפי' למה שהסתפק במחנ"א אם שומר כשאינו שוטחה חייב לשלם וממילא גם שומר אבידה אפשר דיתחייב, מ"מ זה אינו תשלום עבור שמירתו.

ולפי"ז בהא דרוצה לקמן דף פ"ב לעשות פלוגתא בדינא דר' יוסף, היו יכולים לומר דס"ל שוכר כש"ח דמי דאז ודאי שומר אבידה אינו אלא כש"ח, וכן פלוגתא דר"ט ור"ע לעיל דף כ"ט, הכל לפי האמת דשוכר כש"ש דמי וצע"ק.

אבל יש לומר דהא דעדיף בתפיס לי' אאגרא, או בההיא הנאה דאגיר לדידי' ושביק לכו"ע, או מה דיהיב לי' טפי פורתא, דבזה נעשה בכל גווני ש"ש לכו"ע, היינו משום דמה שמשלם במלאכתו ע"ז יש סברא דאינו כש"ש כיון דאינו בעד שמירתו, אבל הנאה צדדית שזה לא נחשב שמלאכתו נגד זה, בזה שפיר נעשה ש"ש בכל גווני, וא"כ גם שומר אבידה כיון שאינו משלם כלום נגד הנאתו זאת, דמה שמטפל בעד אבידה הוא משום מצות התורה ואינה כתמורה נגד ההנאה שמקבל, לכן שפיר הוי כש"ש לכו"ע אף למ"ד שוכר כש"ח דמי, ושומר בשכר ממש דלזה עיקר תשלומו יש לו חיוב גניבה ואבידה, משא"כ שוכר או אומן דזה שמקבל אינו בעד השמירה לא סגי שכרו בעד המלאכה למשוי לי' ש"ש וצריך הנאה צדדית שנגד זה לא נותן הפועל כלום ואז הוי כש"ש.

והנה לפי"מ דדחי דמה דשביק כו"ע לא משוי לי' כש"ש, אין לומר משום דס"ל דהנאה צדדית לא סגי למשוי לי' ש"ש, דהא בתפיס לי' אאגרי' הוי שפיר ש"ש, ומהתוס' לקמן בד"ה לא, משמע דהיכא דאומר בפירוש דתפיס אאגרי' הוי ודאי ש"ש אע"ג דהוי הנאה צדדית, אלא דאיכא לפרושי בתרי אנפי, או דהנאה כזאת לא חשיב, או דבאמת הוי הנאה אלא שזה נכנס בכלל מלאכתו, וכמו דהשכירות לא משוי לי' ש"ש משום דנגד זה הא טורח ועושה במלאכתו, ה"נ נכלל בזה דנגד הנאה דשביק כו"ע או נגד הנאה דתפיס אאגרי', הוא מהנה להבעה"ב ע"י עשיית במלאכתו, נמצא דאין לו הנאה שיעשהו כשו"ש, ואידך מ"ד ס"ל דכיון דתפיס אאגרי' ולא כל הקבלנים יש להם הנאה הזאת הו"ל כהנאה צדדית שהמלאכה אינה תמורה נגד זה והו"ל ש"ש כמש"כ התוס' בד"ה דקא תפיס. (מהדו"ק)

תוד"ה דקא תפיס. וי"ל דהתם לא איתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא הי' מלוה ולא הי' לו משכון. היינו דבאומן יש לו הנאה דעי"ז ירויח ויקבל שכרו, ויש לעיין דהא כיון דמה דמקבל שכר עבור המלאכה אין הנאה זאת חשובה למשוי לי' לשומר שכר, א"כ גם מאי דתפיס אאגרי' כדי שיוכל לקבל שכרו הא לא עדיף מעצם קבלת שכרו, וא"כ כמו במלוה לא נעשה ש"ש על מה שתופס המשכון כיון דסוף סוף לא יהי' לו הנאה מזה, ומה שיקבל חובו אינו הנאה דבלי שהי' מלוה לו ג"כ הי' לו אותו הדבר, ה"נ כאן דמה דמקבל שכר אין לו הנאה כיון דעבור זה הוא עובד ונותן מלאכתו למה בעד דתפיס אאגרי' הוי ש"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א