אילת השחר/בבא מציעא/פא/א

אילת השחר בבא מציעא פא א

דף פ"א ע"א

הא גמרתיו שומר שכר. עי' ברש"ש דהקשה וכן הוא בחי' ריטב"א החדשים, דמי דמי דש"ש הוי כיון דיש לו הנאה קודם וכמבואר לקמן דאתרי ימי שאילתה הואיל ונהנה מהני למיהוי גם אח"כ שומר שכר, משא"כ לדין שואל כיון דנגמר השאלה אין לו כבר דין שואל, וקושיתו תקשה ביותר אליבא דהלכתא למה פסקינן דבגמרתיו הוי ש"ח והא הי' לו הנאה שלכן הי' שומר שכר. ויש לעיין במה דמשמע מרש"י דכל מה דלא הוי שואל אחר גמר ימי השאלה הוא משום דהבעלים יודעים שנגמרו ימי השאלה הא לאו הכי הי' עדיין שואל, ולמה, הא כעת אין לו כבר רשות להשתמש ואיך הי' ס"ד דיהי' שואל גם אחרי שאין לו כבר רשות להשתמש.

רש"י ד"ה ונאנסו בהליכה. דהואיל וקצץ דמיהן ומשכן לשם לקיחה הרי הם לקוחין בידו עד שידע שאינה לקוחה וכו'. והתוס' בב"ב דף פ"ז ע"ב הביאו דחייב משום דנהנה והוי כשואל, ובסברת רש"י צ"ל דתלינן דמסתמא הי' מתרצה חמיו דאל"כ איך מספק נימא דהוי לוקח, וכן בלוקח לבקרו תלינן דמסתמא לא הי' בו מום. והנה לרש"י אם נאנס חייב כפי המחיר שקצבו משא"כ לסברא דהוי כשואל ישלם כפי שויו בשעת האונסין, וכ"ש להפוסקים כר' פפא בכתובות דף ל"ד דשואל חייב משעת אונסין. ויש לעיין מאי פריך בנדרים דף ל"א לשמואל דאם נאנס חייב מהא דמבואר דמשנה דאסור למכור להמודר הנאה בשויו הרי דיש הנאה להמוכר, ומאי קושיא דבשלמא להר"ן דמפרש כהסברא המובאת בתוס' בב"ב דחייב משום דכל הנאה שלו שפיר פריך דאם גם להמוכר יש הנאה אין כאן כל הנאה שלו, אבל לרש"י דחיובו באונסין משום דהוי כבר קנוי לו כ"ז שלא הוברר אחרת, א"כ יכול להיות דבאמת יש הנאה למוכר ומ"מ נאנס להלוקח כיון דכבר קנה החפץ.

ובשטמ"ק ב"ב דף פ"ח ע"א כתב בשם הר"י מיגש והרשב"א דדוקא בזבינא חריפא רוצה הלוקח בודאי לקנות לכן הוא דהוי כקנוי משא"כ בלא זבינא חריפא. ומ"מ צ"ע דמאי קשה לשמואל ממה דאסור למכור במחיר השוה משום דיש לו הנאה להמוכר, דהא ע"כ גם אם זה זבינא חריפא זה רק אם אין בזה מום ואולי יש בזה מום ונמצא דהלוקח לא יקנה בסופו, וע"כ דתלינן דמסתמא אין בו מום א"כ איזה זבינא שיהי' הא מ"מ חזינן דהלוקח רוצה לקנות והוי כקנוי, ואין סתירה ממה דמבואר במשנה דהמוכר נהנה דלכן אסור למכור במחיר השוה במודר הנאה, דמ"מ חייב באונסין כיון דקנה הדבר.

אלא דברשב"א שם מבואר דהלוקח יכול לחזור, ולפי"ז אע"פ שאומר לבקרו ממומין מ"מ לא גמר בדעתי' עדיין לקנות, וע"ז מדתלינן דודאי יקנה ולא יחזור הרי דרק להלוקח יש הנאה, וע"ז מתרץ דבזבינא חריפא תלינן דודאי לא יחזור והוי כקנוי משא"כ בזבינא מציעא, ולכן בזבינא חריפא מותר למכור בשויו, ומ"מ צ"ע.

תוד"ה הא גמרתיו. וי"ל דלא מהני תפיס לי' אאגרי' אלא דוקא בעוד שמשתכר באומנותו דתרתי בעינן שמשתכר ותפיס לי' אאגרי'. צ"ב אי תפיס אאגרי' הוי הנאה למה לא יועיל לבד, וכן מה שמשתכר אי זה הנאה למה זה לא יועיל לבד, ואי כל א' מהם אינו הנאה המחייבתו איך יועיל ב' הדברים ביחד.

והנה נראה דאם אומן יחזיר החפץ ואח"ז יתננו הבעה"ב אליו להיותו תופס אותו על שכרו, פשוט דיהי' דינו ככל משכון דלא יהי' שומר שכר, אלא ככל תופס משכון אהלואתו דכתבו התוס' לעיל ד"ה דקא תפיס דכיון דאין מרויח ממה שתופס לא נהי' בזה שומר שכר, דהא בודאי באופן שהתחייב עצמו ונתן לו משכון יהי' ג"כ דינו ככל מלוה על המשכון, וה"נ כאן אע"פ שממשכון זה הוא לא מרויח יותר ממה שאם לא התחייב עצמו ולא הי' זקוק למשכון, והטעם כיון דאין המשכון הגורם את ההתחייבות, א"כ כשאומר גמרתיו ואינו נקרא משתכר באומנותו הו"ל כאוחז משכון על חוב שנתחייב אליו דכעת דינו ככל תפיס אחובי' ורק בעודו משתכר באומנותו הרי דינו תופס בדין אומן דהיינו כדי להרויח, אבל אחרי שאמר גמרתיו דאז כבר אינו משתכר באומנתו אז הו"ל כתופס אחרי שהחזירו לבעליו, ובעליו נתן לו לתפוס עבור חובו דאינו משום זה לבד כשומר שכר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א