אילת השחר/בבא מציעא/פ/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
רש"ש
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png פ TriangleArrow-Left.png א

דף פ' ע"א

אם נשבר הקנקן פטור. יש לעיין הא נהי דלא הוי פשיעה גמורה מ"מ אונס גמור ג"כ לא הוי, דהא אמרינן בגמ' דבדוכתא דמחזקא גונדרי תרווייהו משלמין וכדפירש"י דמאד הי' להם להזהר, הרי דבזהירות אפשר שלא ינזק, א"כ למה לא יהי' חייב דהא שוכר כשומר שכר דמי וחייב אפי' באונס כעין גניבה, ומחמת מתה מחמת מלאכה אין לפוטרו דהא עצם המלאכה לא המית והי' יכול לעשות שלא תמות ולמה פטור. ואין לדחוק דמתני' כמ"ד שוכר כשומר חנם, דא"כ קשה להלכה דפסקינן דשוכר כשומר שכר דמי ומ"מ פסקינן כהאי מתני' דבנשבר הקנקן בבקעה פטור, ולמה פטור כיון דלא הוי אונס יותר גדול מכעין גניבה.

אולם כיון דלא מקרי שינוי מהר לבקעה דודאי ניחא לי' אז חייבים הפועלים כמבואר בגמ', ואע"ג דלהשוכר יש לחייב דחיובו כש"ש והפועלים ג"כ יש לחייב מדין שומר, א"כ מאי חזית לחייב פועלים נחייב השוכר, צ"ל דהשוכר אינו מחויב לשמור מה שביד הפועלים דהם השומרים לגבי זה, ומהתוס' דהקשו דגם היכא דשני למה לא משלמים הפועלים, משמע דאפילו היכא דשני הי' מקום לומר דהשוכר אינו חייב כשיש לחייב הפועלים.


רש"י ד"ה הרי זה מק"ט. אלא להשליך מעליו תרעומת הוא אומר. לכאורה אם אין בה המומין איזה תרעומת יהי' עליו, וע"כ שיש בה מומין, אלא צ"ל דהלוקח חושב דאינה כ"כ בעלת דעת לכך המוכר מפריז ואומר דהיא שוטה כדי שלא יהי' עליו תרעומת, וכשנמצא דהיא שוטה ממש הוי מק"ט, וכן בכל יתר המומין דכוותה.


תוד"ה היכא דלא שני. ומ"מ שכירות שלנו לא נפסיד כי דעתך הי' שנעשה כמו שירצה בעל השדה. בתוס' הרא"ש הוסיף כי היינו סבורים שלא יקפיד המשכיר, והנה לעיל דף נ"ח ע"א מבואר דהיכא דשכרם לשמור, אז כמו דחייבים לשלם על הדבר בגניבה ואבידה, ה"נ אין מקבלין שכרם אם לא שמרו ונפסד באונס כעין גניבה ואבידה, א"כ כאן דשכרם לעבוד עם כלי המחרישה בפשוטו יש להם דין שומר שכר על שמירת הדברים, וכדי שיקבלו שכר צריך שיהא להם טענת אונס גמור, דאילו הי' רק אונס כעין גניבה ואבידה לא יוכלו לקבל שכרן, א"כ וכי נימא דטענה הזאת דהיינו סבורים שלא תקפיד הוי אונס גמור יותר מאונס גניבה ואבידה, ועי' לעיל דף מ"ב ע"ב ובראשונים דמשמע דשומר שכר יש לו מאד להזהר, וקשה לומר דכאן הוי אנוס יותר מכעין גניבה ולמה לא יפסידו שכרן.

וכן יש לעיין על מה דפטורין מלשלם על הקנקן, דהנה אמרינן לקמן בעמוד ב' דכל האומנין שומרי שכר הן ומבואר ברש"י דזה כשלקחו הדבר לביתם, ומ"מ פשוט דמה דאמרינן דטבח אומן בשכר שקלקל חייב כמבואר בב"ק דף צ"ט ע"ב אע"ג דאומן שקלקל הוי אונס כעין גניבה מ"מ חייב כשומר שכר, לא מיירי דוקא כששחטו בביתם, דכאן החיוב שמירה אינו על החפץ בכלל אלא שלא יזיק ע"י השחיטה, וה"נ כל פועל על שלא יזיק בשעת עבודתו חייב כמו ש"ש, וכיון דעיסוקם יכול לגרום להפסד לאו כל כמיני' לומר דלא קיבל לשמור, דבודאי אין הבעלים מסכימים שיעסקו בדבר שלהם בלי קבלת שמירה שלא יופסד הדבר, ולאלה דסברי דשומר שכר חייב אפי' על גניבת אונס, והרבה ראשונים ס"ל דלא רק בגניבת אונס אלא על כל אונס חייב שומר שכר [ועי' באילת השחר ב"ק דף נ"ז דפליגי הראשונים בזה], רק ביושב ומשמר הוא דפטור כיון דבמקום דמוחזק בגונדרי חייבין דהוי פשיעה שלא השגיחו כיון דידעו דכאן מוחזק בגונדרי, הרי דאינו דבר שנמנע כלל לשמור, א"כ הא ודאי לא שייך לומר דהוי כיושב ומשמר ובכ"ז אירע אונס, וכיון דאינו כיושב ומשמר אפי' אם נימא דהוי כאונס גמור הא ג"כ שומרי שכר חייבין כל דלא הוי כיושב ומשמר ואיך יפטרו הפועלים כאן.


בא"ד. עי' בנתיה"מ סי' ש"ט סק"ה דכתב דה"ה אם שכרן בעה"ב ואח"כ נתן להם לחרוש בבקעה פטורין ובפשיעה יהי' חייבין דדין שומר שכר קיבלו רק על הר. והנה בזה שהסכימו לעבוד בהר לא היו יכולין לומר אין אנו רוצים, דצ"ל דהטירחא והעבודה שוה בזה ובזה, אלא דהשמירה יותר ואינם מחוייבים לקבל שמירה יותר מאשר קיבלו בתחילת שכירותם, והנה בתוס' משמע דכל הדו"ד הוא עם המשכיר ואין יכול לתובעם על הקנקן כיון דהתנו עמו רק לחרוש בבקעה, אבל ברא"ש משמע דזה הם טוענים אל השוכר דאילו חרש בבקעה לא הי' נשבר, ויותר מפורש הוא ברמ"א, ואם נימא כהנתיה"מ דהנידון הוא רק מצד חיוב שומר שכר ועל הפשיעה חייבין בכל גווני אפי' פשיעה שזה רק פשיעה לגבי הר, א"כ מה זה שייך לגבי השוכר דהא אליו ודאי אין להם דין שומר שכר.

כן יש לעיין מש"כ שם הנתיה"מ בסק"ו דהנערים צריכים לישבע כדי לקבל שכרן דלא פשעו פשיעה לגבי הר וששמרו שמירה המספיקה לגבי בקעה, וצ"ע למה רק כדי לקבל השכירות, הא כיון דהם שומרים צריך להשבע דלא פשעו ודלא הי' גניבה ואבידה וממילא צריכים להשבע לכל הנ"ל.

והנה דברי הרא"ש והתוס' צע"ק דלמה כל פועל הוא כשו"ש אפי' לא קיבל בפירוש, ע"כ דהוי כאילו אומר לו דמשלם בשביל שישמור שמירה מעולה, א"כ מה טענתו שחשבתי שלא תקפיד בהר והיינו אע"ג דלא אקבל שמירה כמו ש"ש, ממ"נ אי יש סברא דאין אדם רוצה שהפועל יעבוד עם חפציו בלי חיוב שמירה מעולה א"כ ודאי גם כאן יקפיד, ואם דאינו מקפיד אפי' כשלא יקבל שמירה כדין ש"ש א"כ מנ"ל לכל פועל דרוצה דוקא דיהי' כש"ש, ואם נימא דבאמת אין אומד דרוצה דוקא שיקבל כש"ש אלא ממילא התורה חייבתו כש"ש, א"כ גם כאן כיון שמקבל שכר נימא דיהי' כש"ש.

ולסברת הנתיה"מ א"ש דנהי דאינו רוצה בלי קבלת שמירה, מ"מ לאו כל כמיני' כיון דנתחייב לו שכר אפי' אם רק ישמור שמירה המספיק לבקעה, והא דהוצרכו להוסיף דאינו מקפיד היינו דהי' סברא דאינו רוצה כלל שיעבוד בהר.

ולכאורה מהתוס' ומכל הסוגיא לא משמע כהנתיבות, דהא משמע דגונדרי הוי פשיעה ולכן שניהם חייבים, ולהנתיה"מ לגבי פשיעה אין כלל משא ומתן דודאי חייבים גם בלא ששינה. (מהדו"ק)


תוד"ה ואי דוכתא. דלא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן והממע"ה. משמע דאי הוי קי"ל כסומכוס לא הוי קשה למה חולקין, וצע"ק דבב"ק דף מ"ו ע"ב אמרינן התם בספק אי הולד השתתף בהנגיחה או לא דאי קדים ותבע לבעל הולד לא יכול כבר לתבוע לבעל הפרה עוד שמינית דאמר לי' גלית אדעתיך דשותפי אית לך, ובפשוטו לא משמע דמיירי דוקא היכא דאמר בטענת ודאי דאני יודע דהולד עוד לא נולד בשעת נגיחה והי' ממש הודאת בע"ד דהולד הזיק אלא אפילו דהוא תבע לבעל הולד בטענת שמא, ומ"מ כיון שתבע לבעל הולד אינו יכול לתבוע כבר לבעל הפרה, וכן מבואר ברש"י שם בד"ה גלית שכתב דבעל הולד מצי אמר לי' השתא דמספקא לך, הרי דטוען ספק, ונתבאר באילת השחר שם דבכל מקום דחולקין יכול כל א' לקחת חצי דאולי מגיע לו, אבל היכא דלוקח משניהם הא ממ"נ מאחד הוא לוקח שלא כדין ולכן כיון שכבר קיבל מבעל הולד אינו יכול כבר לתבוע מבעל הפרה, ואף אם לא נפרש כמש"כ שם הא מאיזה טעם שיהי' מבואר עכ"פ דאם תבע לא' יכול השני לטעון גלית אדעתיך, א"כ איך יגבה מכ"א חצי דהא אחרי שיתבע את הא' לא יוכל כבר לתבוע את השני. ואולי לא רצו התוס' להקשות מכח דיש להם פירכא דבכלל לא אמרינן דין חולקין.

והנה על מה שהקשו על רש"י דס"ל דחולקין מחמת ספק דהא לא קי"ל כסומכוס אלא בכל ספק ממון אמרינן הממע"ה, כתב בס' מעיני החכמה לתרץ כיון דהו"ל מחויב שבועה שלא פשע ואיל"מ, והיינו כהשיטות דאפי' לא הו"ל למידע אמרינן מתוך שאיל"מ, וכמו דהוכיח מהרמ"א סי' ש"מ ס"ג דבהמה שנתייגעה ומתה אח"כ ולא הרגיש בשעת מלאכה הוי ספק אולי היתה מתה גם בלי המלאכה, וביאר שם בש"ך סק"ז דכל שומר צריך להשבע בבירור וכיון שאינו יכול להשבע בבירור הו"ל מחוי"ש ואיל"מ, הרי דאע"ג דא"א בכלל לידע מ"מ חייב, וה"נ כאן חייב מדין מתוך שאיל"מ.

ואפשר לומר דאפי' אם דין חולקין אפשר לחלוק עם שני השומרים אפי' שממילא יוצא דממ"נ הי' גובה מאחד שלא כדין, זה רק בדינא דחולקין דכל דינו הא הוא דיש ודאי אחד שמקבל שלא כדין לכן יש לומר דתמיד יהי' דין חלוקה אע"ג דבאופן זה ממ"נ הוא לוקח שלא כדין, אבל בדין דמחוי"ש ואיל"מ דלא מצינו חידוש דיקבל התובע באופן דודאי מקבל כסף ולא מגיע לו, א"כ כאן אם נימא דישלם מדין מתוך שאיל"מ, הא נמצא דכל א' יהי' מחויב ולכל מי שירצה יוכל לתבוע כולו או לתבוע חציו לזה וחציו לזה דנמצא דודאי משלם א' שלא פשע, אז באופן זה לא מצינו דיתחדש דין חיוב תשלומין מחמת דין מתוך שאיל"מ ובכה"ג צריך להשאר הממע"ה.


בא"ד. ואי הוה ספק הוי שניהם פטורים. ברעק"א הקשה דיגבה מכל א' החצי ממנ"פ או דהוא פושע או דהוא חייב מדין ערב. וצ"ע למה לא הקשה דיכול לגבות כולו מכל מי שירצה מכח ממנ"פ, ואי משום דיכול לומר תגבה החצי ממנו דהוא הפושע א"כ לא ישלם כלום דיכול לומר תגבה מהשני, וע"כ משום דכיון דאם כל א' ידחהו אל השני שיתבע אותו קודם מקרי דאינו יכול לגבות ולכן הערב חייב, א"כ שוב יגבה מכל מי שירצה את הכל ומה טעם לומר דיכול לגבות רק חצי. וצ"ל משום דאינו יכול לתבוע הא' בלי שיתבע השני, דמי אומר שהשני לא יפרע, דהא כמו שאתה תובע אותי תוכל לתבוע את השני וזה הוא דמכריח דהתביעה תהי' לשניהם שוה.

והנה מהתוס' משמע דאין כאן חיוב מדין ערב, והנה הרעק"א הביא בשם התומים דאם אחד ערב בעד השני יכול לגבות ממנ"פ, וצ"ע איך יכול לגבות מאחד דהא יכול לומר דאם מכח הממנ"פ יכולין לגבות תלך לגבות ממנו ואיני מחויב מדין ערב לשלם כיון דאתה יכול לגבות מהלוה, ומה שאתה אינך רוצה לגבות ממנו הא זה לא טעם לגבות ממני, וממילא גם התם הי' צריך להיות שיגבה מכל אחד החצי, אלא דאפשר דבאופן של התומים כיון דלפי דברי זה הא דיוכל לגבות מהשני אינו מצד חיובו האמיתי דלדברי זה התובע הוא הלוה, ואינו יכול לומר לך להשני דהתובע הא טוען דהוא הלוה ואינו יכול לתבוע להשני רק מדין ערב ואותך אני תובע בממנ"פ, וצ"ע. ולפי"ז באם המלוה מת ובניו תובעים ואינם יודעים מי הוא הלוה יכולים רק לתבוע מכ"א חצי, וצע"ק. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א