אילת השחר/בבא מציעא/מח/א
כך הלכה [ופירש"י שאין בית דין יכולים לעכב בידו] אבל אמרו מי שפרע כו'. יש לעיין הא כשרואים א' עובר עבירה מחוייבים לעכב כל מי שיש בידו לעכב, וכמבואר בב"ק דף כ"ח דע"ע אחרי שיוצא ביובל שרוצה להיות עם שפחה כנענית האסורה לו יכול רבו להכותו ולחבול בו ופטור, והיינו דכל מי שבידו מחויב לעכבו מלחטוא, וא"כ הב"ד שבא לחזור לפניהם יכוהו שלא יחזור בו.
והנה אפשר לומר דתיכף כשחוזר כבר בטל המקח ועבר כבר על האיסור ולא שייך כבר להפריש מאיסור, אלא דהא משמע דאומרים לו זיל קיים המקח ואם לא קבל עליך מי שפרע וכמבואר לקמן בעמוד ב', הרי דאע"פ דאומר שחוזר יש בידו תיכף לחזור ולקיים המקח ואז לא עובר האיסור, נמצא דבידינו לעכבו מלחטוא, ולמה ניתן לו לחטוא ולא יכוהו שיפרוש מלחטוא. ואין לומר דבאמת כבר עבר אלא שאם יסכים לקיים המקח הרי הוא מתקן את חטאו ובזה לא מצינו שמחוייבים להכריחו שיתקן חטאו, דהא מבואר לקמן דף מ"ט א' דכ"ז שלא קיבל עליו מי שפרע עדיין המקח קיים, נמצא דבידינו לעכבו מלקבל מי שפרע ולא יבטל המקח ולמה לא נכריחו.
וע"כ צ"ל דכיון דאם נכריחו שלא יחזור בו, שוב יאמר לו נשרפו חטיך בעלי', הוצרכו ע"כ לחדש וליתן לו רשות לחזור, אלא דלפי"ז צ"ל דמלבד דתיקנו דלא חל הקנין, תיקנו עוד דאע"ג שמצוה מוטלת על ב"ד להפריש מאיסורים ולהכותו שלא יחזור מ"מ יבטלו בזה הב"ד מלקיים המצוה.
מי שפרע מאנשי דור המבול. כתוב בתוס' הרא"ש דהיו מלאים חמס ולא היו עומדים בדיבורם ודור הפלגה נקט אגב דור המבול והמצריים לא היו עומדים בדיבורם שבכל שעה אומרים לשלח את ישראל וחזרו בהם. ולכאורה הא בני נח אינם מצווים שאסור להם לחזור מדיבורם ומה שנענשו הא לא הי' בעבור חטא שחזרו מדיבורם, ואפשר לומר דכיון דיש מסברא לא לחזור מדיבורו אע"פ שזה לא מז' מצוות שנצטוו, מ"מ כשנענשו על חטא גזל, וכן המצרים עבור ששיעבדו את ישראל שלא כדין, נצטרף ג"כ זה שחזרו מדיבורם.
דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל. בשיטה מקובצת הובא מחלוקת הראשונים אי רק לר"ל שייך מי שפרע, אפי' שאינו קונה מה"ת, משום דברים ואיכא בהדייהו מעות, משא"כ לר' יוחנן אפי' למסקנא יש מי שפרע רק באופן דהי' קונה מה"ת, והיכא דאינו קונה מה"ת אין אפי' מי שפרע, וכן נוטה דעת הרשב"א, והר"י מיגש ס"ל דגם לר' יוחנן למסקנא איכא מי שפרע בעד דברים ואיכא בהדייהו מעות אפי' שגם מה"ת לא הוי קנין. ובקצוה"ח סי' ס"ו סק"ג הוכיח כהשיטות דרק אם קונה מה"ת איכא מי שפרע, ולכן במכירת שט"ח בלי כתיבה ומסירה דאינו קונה מה"ת אז גם מי שפרע אינו חייב, וכתב דגם מהגהת אשר"י יש להוכיח דס"ל דאין מי שפרע בשט"ח בלי כתיבה ומסירה, שכתב לקמן בפ' איזהו נשך אחרי שהביא דברי הירושלמי דיש דברים שהם כרבית ומותרין, כיצד לוקח אדם שטרו של חבירו ומלוה של חבירו בפחות ואין בו משום רבית, והוסיף דאין כאן הלואה אלא מכר גמור שהרי שמעון נסתלק מהחוב לגמרי ויזכה בו לוי בחוב במעמד שלשתן דוקא ואם יש לשמעון שטר על ראובן ימסרנו ללוי ויכתוב לו קני לך איהו וכל שיעבודא. והוכיח מזה הקצוה"ח דאי נימא דמסר ולא כתב נמי קאי במי שפרע, א"כ למה צריך כתיבה, דהא כיון דאית בי' משום מי שפרע תו לית בי' משום רבית, ומדהצריכו חז"ל לענין רבית כתיבה ומסירה ע"כ דהיכא דליכא כתיבה ומסירה ליכא מי שפרע, ומשום זה הקשה על הש"ך דפסק כאן דיש מי שפרע בלי כתיבה ומסירה, וביו"ד סי' קע"ג פסק לענין רבית דרק אם מכר בכתיבה ומסירה יוכל הלוקח לגבות ואין בו משום רבית, וכיון דסובר דחייב מי שפרע בלי כתיבה ומסירה למה לא סגי לענין להצילו מאיסור רבית בלי כתיבה ומסירה.
ויש לומר בסברת בש"ך דהא כל מה דסגי בקנין כזה שאסור לחזור, וקאי במי שפרע אם חוזר אע"ג דלא קנה קנין גמור, משום דכבר הוי ברשותי' מחמת איסור דרמי לחזור בו, ואמרינן דברשותו אייקר, דהא המוכר צריך כבר ליתן לו החפץ הנקנה, אבל בחוב שבשטר נהי דלגבי הדין ודברים של המוכר והלוקח הוי כבר ברשותו דלוקח, אבל הא ודאי הלוקח לא יוכל לגבות מהלוה כל זמן שלא קנה בכתיבה ומסירה, ואיך נוכל לומר דהוי כבר החוב ברשותו, דהא הלוה יאמר לו לאו בע"ד דידי את, ולא סגי מה שהמוכר צריך ליתן לו, דנמצא דיש לו דין על המוכר ולא על הלוקח וכל זמן שלא קנה בקנין גמור בהכרח לא הוי כרשותו, ולכן ס"ל להש"ך דקניית שט"ח שאני משאר דברים דיש בזה משום איסור רבית אע"ג דקנה לגבי מי שפרע, כל היכא דלא קנה קנין ממש.
כגון שיחד לו כלי להלואתו וכו' לאו משום דמחסרא משיכה. בקצוה"ח סי' ע"ב סק"ב הביא את דברי הנימוק"י בשם הר"י מיגש דמשכון בשעת הלואה נקנה ע"י המעות דמעות קונות דין במשכון, משא"כ שלא בשעת הלואה דאין לו כסף בעין ומלוה אינו קונה, ובמשיכה אינו קונה את המשכון כדמבואר בקידושין דף ח'. והנה אפשר דאף אם יתן כסף חדש לקנות את הדין משכון לא יועיל, דלקנות לקנין משכון, רק המעות שבעבורם שייך המשכון הו"ל לגבי זה כסף, אבל סתם כסף לקנות משכון לא יועיל, דהא משמע מדבריו דאם הי' הדין דקונה חפץ במלוה הי' קונה המשכון גם שלא בשעת הלואתו אפילו שלא עפ"י ב"ד במעות ההלואה, והיינו ע"כ בהארכת המלוה, דהא אינו מוחל כאן המלוה אלא דרוצה שיועיל בהארכתו הכסף שנתן אז, דאם אינו מאריך מה בכלל שייך שיקנה, דהא אף אם הי' אפשר לקנות במלוה הא זה רק אם כעת מוחל לו המלוה או מאריך שנותן לו כעת משהו, ואם קונה בהארכת זמן א"כ גם כעת יקנה בהנאת הארכה, ודוחק לומר דאיה"נ אם יאמר דיקנה בהנאת הארכת זמן יועיל, דהא משמע מדבריו דאינו קונה משכון שלא בשעת הלואה רק אם גובה ע"י ב"ד, וע"כ דכסף חדש אינו קונה, ואם רוצה להקנות בהנאת הארכת זמן הוי ככסף חדש כיון שלא נותן זה בעד ההלואה גופא.
והנה בקצוה"ח חידש דאף לר"ל יועיל לקנות המשכון במעות כשמלוהו כיון דלא מהני להר"י מיגש משיכה לקנין משכון, וכמש"כ בהגהות אשר"י לענין קניית העובר במעי אמו דהיכא דלא מועיל משיכה מועיל מעות לכו"ע. והקשה דא"כ אף לר"ל כאן למה לא אהדרי' קרא לחייבו הא מעות קונות לשם משכון, והוכיח מהתוס' כתובות דף מ"ג דיחוד כלי לשם משכון סגי, והוצרך מכח זה לחדש דהר"י מיגש יסבור דלא מקרי יחוד כלי אם נתן רק למשכון, לכן לר"ל לא יתחייב כי לא סגי ביחוד לשם משכון, ולקנין גמור הא לר"ל לא מהני דמעות אינן קונות כיון דאפשר במשיכה, ולפי"מ שביארנו צריך בין כך בהכרח לפרש דמיירי דנותן לגמרי הכלי, דאין להעמיד שנותן למשכון, דלפי"מ שביארנו דבכסף חדש לא יועיל לקנות המשכון, א"כ כיון דמלוה לא מהני לקנות משכון כדמשמע מדבריו א"כ איך יקנה, דאין לומר בהנאת הארכה דהוי כמחילת מלוה, דזה מקרי כבר סתם כסף ואין כסף כזה קונה משכון אלא כסף שבעבורו צריך את המשכון, ולא יצוייר כלל אף לר' יוחנן שיועיל שיקנה הכלי למשכון שלא בשעת ההלואה, וע"כ דהיחוד מיירי לקנות ממש, דלר' יוחנן מהני לקנות ממש בהנאת מחילת מלוה, ולכן שפיר פריך לר"ל דלדידי' הא לא מהני כיון דאפשר במשיכה. ועי' מה שהערנו באילה"ש ב"ק דף ק"ה ע"ב ד"ה שואל אני עליו, והבאנו שכן נמצא קושיא זו בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל. (מהדו"ק)
כגון שיחד לו כלי לעשקו. ופירש"י דוקא יחד לו כלי דהוי דומיא דפקדון. אבל בריטב"א בשטמ"ק ביאר דהחידוש הוא דאפי' אינו כופר בהחוב אלא כופר בהכלי לבד, אפ"ה חשיבא כפירה לחייבו קרבן, כיון שזכה בהכלי ע"י מעות או משיכה, ובתוס' בב"ק דף ק"ז ע"ב בד"ה כגון, מבואר דאפי' כופר הדבר שנאבד מ"מ כיון שמחייב עצמו בדמים אין זה כפירת ממון להתחייב ע"ז קרבן שבועת הפקדון, ולכאורה זה דלא כהריטב"א כאן, ועי' בקצוה"ח סי' ע"ג סק"ב שהביא ראי' מתוס' לעיל דף ב' ע"ב ד"ה וליחזי, דבתובע כל א' שמגיע לו המקח אז נאמן המוכר בתור ע"א לחייב את השני שבועה דאורייתא, אע"ג דאין השאלה אלא על החפץ דהא נקיט זוזי מתרווייהו וכל הדו"ד אינו אלא על החפץ, עיי"ש שכ' דזה נקרא כפירת כל החפץ והוי כפירת כל שוויו, וא"כ כיון דמחייבינן ע"ז שבועה דאורייתא ודאי שייך ג"כ חיוב קרבן שבועה כמו שכתב הקצוה"ח סי' פ"ז סק"א דחיוב שבועה וקרבן שבועה ושבועת העדות בכולם בעי כפירת ממון, ולמה כ' התוס' הנ"ל דיפטר מק"ש אם לפי דבריו חייב בתשלומי דמים אע"ג שכופר את החפץ.
ואפשר לומר דבתובע חפץ שזה בעין והוא טוען דאינו של התובע שייך ע"ז חיובי שבועה, דהא אם לא ירצה לישבע יקבל התובע את החפץ נמצא דיש בזה כפירה על החפץ, משא"כ בתובע חפץ והשני טוען נגנב או נאבד ומחייב עצמו בתשלומין דע"ז לא שייך חיוב שבועה דמה יהי' אם לא ירצה לישבע ג"כ ישלם רק דמים, [והא דנשבע שבועה שאינה ברשותו בהא דלעיל דף ל"ד ע"ב אינו אלא מדרבנן וינדוהו, אבל מדאורייתא לא שייך חיוב שבועה כזה], ולכן גם ק"ש לא שייך כיון דתביעה כזה לא ניתן ליתבע בב"ד וכל זה בא ע"י הודאתו בתשלומין, ולפי"ז מש"כ התוס' דאינו כפירת ממון, כוונתם דעל מה ששייך תביעה דהיינו על הדמים, אינו כופר, ועל מה שכופר לא שייך ליתבע בב"ד כיון שמודה בהחיוב אין כאן כפירת ממון, אבל בגוונא דלעיל דף ב' הוי כפירת ממון ויתחייב קרן וחומש ואשם כיון דהחפץ לפנינו ואפשר לזכותו בדין, ומ"מ צ"ע דהא לגבי חיוב קרבן שבועת הפקדון לא צריך שבועת ב"ד, ואם זה כפירת ממון למה לא יתחייב קרבן. ואע"ג דיש לחלק דתביעה כזאת ששייך לחייב שבועה בב"ד חייב אף בכפר חוץ לב"ד, משא"כ היכא דלא שייך כלל להשביע בב"ד, והא דמבואר בתוס' בב"ק דף ק"ג דבפחות משתי כסף חייב ק"ש הפקדון, יש לחלק כמש"כ, וכאן דלא שייך כלל שבועה על תביעה כזאת לא שייך גם קרבן.
אבל אפשר עוד לומר דהתוס' לא פליגי עם הריטב"א מטעם אחר, דהנה הריטב"א כאן הא מיירי דתובעו שייחד לו כלי להלואתו והוא מודה בההלואה וכופר בהיחוד כלי, נמצא דלגבי תביעתו אין כאן הודאה כלל, דמצד הכלי אינו מחוייב לו כלל, אלא דמחוייב הלואה שאינה תלויה בהכלי כלל, והכלי שהוא תובע כופר לגמרי, ובהא דלעיל דף ב' דהביא הקצוה"ח סי' ע"ג הנ"ל דחייב להכחיש את הע"א בשבועה דתובעים ממנו טלית ומכחיש דהטלית שלו, והא דמחוייב לשלם דמים הוא להמוכר ולא להתובע, ולגבי מה שתובעו הו"ל כפירה לגמרי, אלא דהתובע עי"ז לא יפסיד דיקבל כספו בחזרה אבל אין כאן כלל הודאה על התביעה דהטלית, ולכן שפיר נשבע ובאופן זה שייך גם ק"ש הפקדון, משא"כ באופן דהתוס' דתובע שור והוא מודה לו שחייב בשבילו דמים אין כאן כפירת ממון דהא מוכן לקנס. יש תמהים דהא גם ביחוד כלי לר' יוחנן כלי שייחד הא לא משלם לו דמים בעד מה שמחוייב על הכלי, נמצא דשייך להחשיבו כופר הכלי לגמרי, ולכן חייב ק"ש הפקדון.
דוקא בלן הוא דלא מחסרא משיכה. ובהגהות אשר"י הוכיח מכאן דכל היכא דלא שייך משיכה קונה כסף, ועי' בקצוה"ח סי' ר"ט סק"י שהביא בשם תה"ד דבעובר לא מהני משיכה, וכיון דלר"ת עובר לאו ירך אמו הוא ומשיכה בעובר לא שייך לכן אף דהלכה דמגוי קונים רק במשיכה מ"מ בעובר דלא שייך משיכה קונה בכסף. ובקצוה"ח הקשה דהא משוך פרה וקני כלים הוי בעיא דלא איפשיטא ואולי מהני, וכיון דאפשר לקנות במשיכה אינו קונה בכסף ישראל מגוי מה"ת. ויש לעיין בכלל למה לא מהני משיכה בעובר, דהא העובר אם הוא כדבר שבא לעולם ודאי דהוא בע"ח הנמשך וכשמושכין אותו הו"ל שפיר משיכה ממש, ואף אי משוך פרה וקני כלים לא הוי משיכה צריך להועיל כשמושך הפרה עם העובר ויקנה העובר ע"י המשיכה, דכל הבעיא היא במשוך פרה וקני כלים כמש"כ התוס' בדף ע' ע"ב דמשיכת הכלים אינו משיכה באותו אופן כמו של הפרה, אבל כאן שהעובר נמשך ממש שהולך כמו הבהמה למה לא יועיל.
ואפשר לומר דאין כונת התה"ד מחמת דמשיכת הפרה לא מהני להולד כמו במשוך פרה וקני כלים שעליה, אלא משום דכל ענין קנין המשיכה מחמת שהוציאו מרשות הבעלים למקום שיש לו רשות להניח שם חפציו דלכן גם משיכה לסימטא מהני, וכיון דהוא במעי אמו לא שייך לומר דהוי כמשך אותה למקום שהיא רשותו של הקונה, דהא הוא עדיין בתוך הבהמה של המוכר, ולא דמי לכלים שע"ג בהמה שאפשר להורידם מן הבהמה ואין להם שייכות להבהמה, אבל כשהעובר במעי אמו אין זה הכנסה לרשותו, אלא דאם ירך אמו הו"ל שפיר משיכה ולא איכפת לן מה שא"א להוציא אבר זה עדיין, וכמו במשך הפרה שנקנים גם כל האיברים הפנימיים כיון דהוי חד גופא וכל הבהמה נמשכה, אבל אי לאו ירך אמו הו"ל משיכה בדבר שהולך אבל לא נכנס לרשותו כלל דע"כ היא סגורה במעי הבהמה.
והנה בקצוה"ח כתב סברא אחרת בשיטת הא"ז, דכיון דא"א למשוך אלא ע"י הבהמה ועיקר הדבר המכור ליתא במשיכה דא"א למשוך העובר לחוד, לכן ס"ל להא"ז דמקרי דאין בו קנין משיכה וקונה בכסף, ולדברינו עצם הולד אפשר למשוך, דבמשיכת הבהמה הו"ל כאילו מושך ב' בהמות, ואף אי משוך פרה לקנות כלים לא מהני הי' סברא דכאן תועיל, אלא דמחמת דאין כאן כלל משיכה כיון דזה במעי אמו. ועיין עוד בקצוה"ח שכתב דגם אי ירך אמו כיון דא"א למשוך בלי הפרה מקרי ליתא במשיכה, וצ"ע דא"כ גם למכור אבר א' מהבהמה כשהיא חיה יועיל כסף כיון דליתא דמשיכה, וזה הא נסתר מהא דחולין דף פ"ג דמבואר דהתם הא קונה רק חלק מהבהמה ומ"מ אינו קונה אלא בד' פרקים בשנה דאז מהני קנין מעות.
ובתרומת הדשן המובא בקצוה"ח הנ"ל מבואר דכיון דעובר הו"ל כדבשלב"ל וצריך להקנות הפרה לעובר הו"ל שפיר דבר הנמשך ולכן לא מהני בקנין כסף לחודי'. ויש לעיין לדבריו אם הא דמהני לפוטרו מבכורה משום דזה גופי' מקרי דיש לו בגוף הפרה לזכות עי"ז העובר, וה"נ אם הי' מקנה בפרה לגיזותי' שיהי' אח"כ ג"כ הי' פוטר מבכורה, או דפטור רק משום חלקו בהעובר, ואע"ג שיזכה בהעובר לכשתלד ונימא דקדושת בכור חל מקודם, צ"ל כמו דביאר בקצוה"ח על דברי התרוה"ד דבאומר לכשתלד מהני ליפטר מבכורה, דאע"ג דאמרינן בתמורה דף כ"ה דאם אמר עם יציאת הולד יקדש לא מהני דאז כבר חל דין בכורה קודם, מ"מ מבואר בתה"ד דלשיטת הא"ז דמהני מכירת העובר אפשר דסובר כרשב"ם דלכשתלד מהני לקנות אע"ג דיקנה העובר לכשיולד יפטר מבכורה משום דזוכה משעת יציאת מיעוט הולד, וקדושת בכור חל ביציאת רוב מאיזה טעם שנאמר בו, מ"מ הא מבואר בתה"ד דאם קונה העובר לכשיולד יפטר מבכורה, ואילו מצד חלק בהפרה לגבי העובר כיון דלמעשה אין לו כלום בפרה גופי' אפשר דלא הי' מהני למקרי שיש חלק להגוי בהפרה למיפטרי' מבכורה. (מהדו"ק)
שם. דוקא בלן הוא דלא מחסרא משיכה אבל מידי אחריתא דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך. ומזה ראי' דמעות לא קונות מה"ת, והקשה הרשב"א דכיון דתיקנו משיכה ואמרו מעות אינן קונות מאי קשיא לר' יוחנן דהא מדינא לא מעל דהפקר ב"ד הפקר והם עשו מעות כאילו אינם שלו לענין קנייה, ויש לומר דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו. וצ"ע דהא לפי טעותו דזה אינו ממון הקדש הרי לא עשה בזה שום הוצאה, וכל דין מעילה הלא הוא שעשה דבר שלפי טעותו הוציא זה לרשות אחרת לכן מעל ויוצא באמת לחולין, אבל כיון דמעות לא קונות ממילא לא מעל כיון שלא עשה הוצאה כלל.
אמנם יש להסתפק אם כל דין מעילה הוא מחמת שלפי דעתו שזה ממון חולין שלו הא זה יצא לכן מעל ויוצא לחולין, או דנאמר דין דמעות הקדש שהוציא בשוגג לקנות איזה דבר, זוכה המוכר בזה כמו שזוכה המוכר בממון חולין שלו שנתן, ולסברא זו נצטרך דכדי שנאמר שלא יזכה זה שקנה ממנו החפץ, שצריך לתקן שכמו בהדיוט לא זכה כך ממון הקדש לא זכה, וע"ז אמרינן דבממון הקדש שנוגע למעילה לא תיקנו, ונמצא שזכה ממילא האיש ולכן הוא מעל.
וזה ג"כ מבואר בתוס' בע"ז דף ס"ג א' בד"ה והא מחסרא, במש"כ לחלק בין מעילה לאתנן דגבי מעילה לא הפקיעו ממון הקדש ושפיר מעל.
תוד"ה תשומת יד. בשלמא לר' יוחנן דלא בעי משיכה אלא יחוד א"ש דגבי קנס לא יועיל יחוד אלא לר"ל דבעי נטלו וחזר והפקידו אצלו כיון שנטלו ממונא הוא ומה שייך לקנס. יש תמהים דהא גם ביחוד כלי לר' יוחנן כיון דמעות קונות הא הו"ל כבר כלי שלו, וכעת התביעה על הכלי שזה ממון שלו ממש ויקשה גם לדידי' למה זה שייך עם קנס.
וע"כ ביאור דבריהם דהיכא דכל עשיית הקנין הוא ע"י חיוב הקנס, דהא כשטוען כלי שיחדת עבור הקנס, אם אין זה נכון דלא אנס בתו נמצא דאפי' אם יחד לו כלי והי' רוצה להקנות ג"כ לא זכה בזה ולא כלום, וכדי לזכות בטענתו מוכרח לומר דזה עבור חיוב הקנס שהי' מחויב לו עפ"י דין ומקרי שפיר תביעה עם קנס, דבלי חיוב הקנס אין לו מעשה קנין לקנות הכלי, משא"כ אם נטלו וחזר והפקידו אצלו הא טענתו שהפקיד אצלו חפץ היא טענה בפנ"ע, ומה דמוסיף דזה שנטלו אז הי' בעד חיוב הקנס אין זה שייך לעצם התביעה, רק הוספת דברים שאינו צריך, דעיקר תביעתו היא יש לי חפץ שנתתי לך, אלא שאומר גם טענה שאינה צריכה להתביעה דזה הכלי הוא נתן לו פעם בגלל חיוב הקנס, אבל אין זה קשור עם תביעת הקנס.
בא"ד. וליכא למימר דתבע לי' שניהם הפלת שנו וסימת עינו ויחד לו כלי על דמי עינו וכו'. שמעתי מקשים למה מקרי כה"ג תביעת קנס דהא תביעתו היא על דמי העין דאינו קנס, אמנם חזינן מהתוס' דכיון דתביעתו הוא רק מכח דהוא משוחרר דהא מי שאינו משוחרר אינו מקבל דמי עין, נמצא דכשתובע עין זקוק בהכרח להוסיף דהוא משוחרר, והאדון כשכופר אי"צ לכפור דלא הוציא לו עינו, דאף אם הוציא לו עינו כיון דלא הוציא לו קודם את שינו אינו חייב לו דמי עין ע"כ מקרי תביעה של קנס, כיון דבלי דחייב קנס דהיינו השחרור א"א לתבוע דמי עין, ואם הלה יודה על השן הא ג"כ יפטר על דמי העין מחמת דהוי מודה בקנס ואינו משוחרר וממילא פטור על דמי העין, נמצא דחיוב ממון הזה של דמי עין של העבד אינו יכול להתבע בלי תביעת הקנס, ומקרי שפיר עיקרו קנס.
בא"ד. ויש לומר דשפיר הוי יחוד ששואל גופו שכובש בשעבודו ואינו משחררו. הנה מהתוס' חזינן דמה דבעי יחוד כלי אינו משום דצריך דוקא לתבוע דבר שהוא כבר שלו אלא דסגי דאם יתבענו כלי שאתה מחויב ליתן לי, דהא כאן לא יצא עדיין כ"ז שלא יפסקו ב"ד שהוא משוחרר, ובכתובות דף מ"ב הא רצינו להעמיד בשלא עמד בדין לפני זה, ותביעתו היא שמגיע לו על פי דין שיפסקו ויחדשו עליו שחרור, מכל מקום מקרי כיחוד כלי כיון דלתביעתו הוא מחויב לו הדבר המיוחד הזה, וא"כ לפימש"כ הגרעק"א בשו"ע סי' קצ"ה סעיף ב' דבמושך פירות והתנה דיתן לו עבור זה כלי, נהי דלא קנה הכל, מ"מ מחויב ליתן לו מחמת שזה התנה שיהיו התשלומין תמורת הפירות, אז כשיתבע כלי כזה מקרי תביעת כלי ששייך ע"ז חיוב קרבן שבועה אע"פ שלא זכה בה עדיין.
והנה התוס' בקושייתם כנראה הבינו דתביעת שחרור אינו כתביעת דבר ממשי וא"א לדמות זה לתביעת חפץ מיוחד, ובתירוצם תירצו דזה מקרי תביעת גופו דזה תביעת דבר ממשי מיוחד.
תוד"ה והא בעי לממשך. מכאן אומר ר"ת וכו'. ובשטמ"ק הביא הר"ן וכ"ה בהגהות אשר"י דר"י דחה דיכול רק לעכב המספריים עד שיספרנו. משמע דמחויב לגזור לו השערות דוקא ממספריים אלו, דאל"כ לא יועיל משיכת המספריים כיון דאינו מחויב לגזור לו בזה.
וצ"ע למה יועיל משיכת המספריים, כיון דכדי לספר אותו צריך שגם הספר יעשה פעולה וע"ז לא מהני קנין ולמה יועיל על המספריים קנין כזה לעכב, וע"כ צ"ל דכשיאמר לו בפירוש זכה במספריים לעכב עד שאספר לך יועיל לעכב, לכן גם כשמתנה עמו סתם לספר לו ומשך המספריים כונתו שיקנה אותם לענין לעכב עד שיספרנו.
ועי' בתוס' קידושין דף ח' ע"ב בד"ה מנה דר' חיים כהן אמר בשם ר"ת שאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה אז ודאי יוכל לעכב המשכון עד שיתן לו המנה, ועי' בחזו"א שם שכתב דאפשר שהטעם דחשיב כאילו השאיל לה חפץ זה שתחזיקהו עד שיתן לה וא"א להוציא החפץ מידה עד שיתן לה. ומשמע מדבריו דשייך שאלה בלי להשתמש כלום אלא שיהי' אצלו מעוכב, וזה גרע משאלה להראות דלקמן דף צ"ו דאין לו שום תשמיש אלא לעכב. ולפי"ז כאן שנותן מעות להבעל אומנות בזה הוא שוכר הכלי אומנות לעכבם עד שיעשה לו המלאכה. ולר"י צ"ל דלמ"ד מעות קונות יוכל לעכב מן התורה ולא יהי' להספר רשות להשתמש במספריים שהבטיח לגזור לו השערות, מחמת דלזה הועיל לו הקנין מעות אע"פ שעדיין המספריים ביד הספר.
וצע"ק דסתמא דמילתא אם נותן מעות לבעל אומנות קבלן לעשות, אין כונתו שהכסף שהוא נותן יהי' כדי שיזכה בהכלי אומנות שביד האומן לעכב עד שיעשה הדבר בשבילו.
בא"ד. דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו. צ"ע דהא תער אינו מעיקר הדבר של כתיבת הסופר ולמה זה סגי להיות כאילו משיכה.
תוד"ה נתנה לסיטון. (הנמשך לע"ב) ואע"ג דבפ' השולח אמרינן דנכרי קונה ישראל בחזקה היינו דוקא בחזקה של כיבוש מלחמה דאפיק לי' מוישב ממנו שבי. הנה בדבר אברהם ח"א סי' י' דן אם הכיבוש מלחמה לבד הוא העושה הקנין, או דאחרי שכבש מהני החזקה לקנות. ודברי התוס' יותר מובנים אם כיבוש מלחמה יש לו דין קנין, דאז י"ל שאינו דומה כלל להא דדנים שגוי יקנה עבד עברי, כיון דאין לו באמת כלל קנין חזקה הרגיל מה ששייך בקניית עבד עברי, דהא רק כיבוש מלחמה קונה, אבל אם הכיבוש אינו עושה הקנין אלא דאז מהני קנין חזקה כגון אם הלבישו וכדו' כמבואר בקידושין דף כ"ב ע"ב, א"כ הא נמצא דשפיר יש אופן שגוי קונה ישראל בחזקה, ואע"ג דזה רק באופן שהי' קודם כיבוש, מ"מ הא מיהת מהני אותו אופן חזקה לקנות ישראל.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |