שיטה מקובצת/בבא מציעא/מח/א

שיטה מקובצת בבא מציעא מח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מכל מקום כך הלכה וכו'. פירש הקונטרס דהכי פירושו מכל מקום כלומר אף על פי שיש פורענות בחזרה כן הלכה דאינו קונה. ולא נהירא דהא קאמר בתר כן בהדיא אבל אמרו חכמים מי שפרע וכו' אלמא דמכל מקום אינו רוצה לומר כן. תוספות חיצוניות.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ויש לומר לדעת רש"י דמעיקרא איכא פורענות מיהו לא לייטינן ולא מודיעין כלל אלא דליקום מופשט בפורענות אבל אמרו דלייטינן ליה אי נמי מודעין ליה לשוויי מיד בפורענות. כן נראה לי לפי פירוש רש"י. ופירשו בתוספות דהאי מכל מקום בא לרבות דאפילו לגבי לוקח כך הלכה שהוא יכול לחזור בו ואתיא לרבי שמעון נמי בשחוזר בו מחמת דליקה וכדכתוב לעיל דרבי שמעון בן אלעזר כרבנן סבירא ליה ואי נמי בשינוי תרעא ופוסק ליטול לאחר זמן והכי איתא בהדיא בסוף פרק איזהו נשך עד כאן.

מי שפרע מדור המבול. שהיו מלאים חמס ולא היו עומדין בדיבוריהם. ודור הפלגה נקט אגב דור המבול. ומצרים לא עמדו בדיבוריהם שבכל שעה היו אומרים לשלח את ישראל וחזרו בהם. הרא"ש.

אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. איצטריכא ליה לרבא לאשמועינן שלא תאמר כיון שאין רוח חכמים נוחה הימנו מוסרין אותו ללוטא קצת קמשמע לן שאין בו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו בלבד לפי שהוא ממחוסרי אמנה. הרשב"א.

אי נמי רבא לא הוה ידע להך ברייתא אלא אמתניתין דשביעית אמרה למילתיה דתנן בסוף מסכת שביעית והמקיים דיבורו רוח חכמים נוחה הימנו ועלה קאמר רבא דלא תימא אם אין עומד בדיבורו איכא מי שפרע אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש.

כגון שיחד לו כלי לעשקו וכו'. פירוש ייחד לו בלא משיכה. פירש רש"י דדוקא ייחד לה דהוי דומיא דפקדון וכו' והקשו בתוספות מהא דתנן אנסת פיתית את בתי וכו' עד שאין משלם קנס על פי עצמה הא אלו הוי ממון חייב ואמאי דהא ליכא ייחד כלי אלא תביעת ממון גרידא יש שתירצה דהתם נמי בשטוען שייחד לו כלי. ולא נראה. ועוד דאנן קיימא לן דכפירת דברים פטור כפירת ממון חייב והא כפירת מלוה ושכירות וכיוצא בו כפירת ממון הוא ופטור לפי שלא ייחד לו כלי. והנכון דהכא הכי קאמרן דקרא אשמועינן דאפילו בכפירה לבד ולא כפר במלוה ולא בשכירות שהם עיקרי החוב אפילו הכי חשיבא כפירה לחייבו קרבן כל היכא שזכה בשעבוד הכלי במעות או במשיכה דלא ליהוי כפירת דברים. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: תשומת יד אמר רב חסדא וכו'. קשיא לי מנא ליה לרב חסדא הא ואמאי איצטריך למימר הכי. ואיכא למימר דומיא דפקדון וגזל שבא מרשותו של זה לרשותו של זה והוא בעין אבל הלואה להוצאה נתנה ואינה בעין עושק לא בא מרשותו של זה לרשותו של זה כי העושק הוא בשכר שכיר. קשיא לי אפילו רבי יוחנן דאמר מעות קונות והלא אין הלואה כדין מעות לא לקניית קרקע ולא לקדושי אשה משום דלהוצאה ניתנה ותו קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה וכן בשעת השכירות. ואיכא למימר דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשתבעו ממנו אמר לו נאנסו ונשבע לו דלרבי יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו אבל לריש לקיש לא אבדו מעותיו דלא קנה הכלי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: כגון שייחד לו כלי להלואתו או לעשקו. פירש רש"י ז"ל ואי לא לא מחייב קרבן שבועה אכפירת הלואה גרידתא ואכפירת שכר שכיר דלא מייחד באנפי נפשיה כפקדון וגזלה. וקשיא לי הא דתנן אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי משביעך אני ואמר אמן חייב רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו אלמא אף על גב דלא מייחד באנפי נפשיה בפקדון חייב קרבן שבועה. וגרסינן נמי בפרק נערה שנתפתתה בעא מיניה אביי מרבה אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והלה כופר מאי כיון שעמד בדין ממון הוי או דילמא קנסא הוי ואמר ליה ממון הוי ומחייב עליה קרבן שבועה וכולה סוגיא דהתם נמי מפרשא דמחייב קרבן שבועה אף על פי שאינו בעין דומיא דפקדון. ויש לומר אם תבעו מלוה וכפר בה חייב אלא כיון שתבעו כלי ולא קנאו הוי כפירת דברים בעלמא דהא לית ליה כלי גביה. והא דמוקי להו רב חסדא בהכי ולא מוקי בהלואה ושכירות ממש משום דלא אהדריה קרא ללמד על מעות שאינן קונות כדמפרש רבא ואזיל. עוד נראה לי לפרש דקרבן שבועה לעולם חייב והכא להכי אוקמה רב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק דמשמע הידוע לומר שנתייחד והדר בעיניה דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידא הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה נתנה אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו והיינו דקאמרינן ואלו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שייחד לו להלואתו ולא קרינא ביה והשיב את הגזלה וגו'. וזו מדברי רבינו חננאל ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעושק והפקדון שנאמר והשיב וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנא לאהדורה שמע מינה דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה והיינו דקאמרינן לרבות תשומת יד להשבון ולא אמרינן לאשם. ואם תאמר אכתי מאי קדייק מהכא דלא קני דילמא התם הוא משום ואין המעות בעין דליקנו אלא מעות הלואה ומעות הלואה אינם קונות כדאיתא התם בקידושין ושוין במכר וכו' ויש לומר דמיירי כגון שייחדו לו בשעת הלואה קודם מתן מעות וכן ייחד לו כלי לשכיר קודם גמר שכירותו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף דבההוא שעתא ודאי קני כאלו היה בעין כדאמרינן בקידושין גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש לך אני דלמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת. אי נמי הכי קאמר רב פפא ודילמא מעשק הוא דאהדריה דכיון שהחזיר הכתוב עשוק ואי אפשר לומר שקנה שהרי אין כאן מעות שיקנה בהם ולא החזירו להשבה בעינה אלא לתשלומין אף תשומת יד נמי בשאין שם דמים שיקנה בהם הוא ואינו מחויב להשיב אלא לשלם וכיון שהחזיר עשק לתשלומין ממילא הוחזר תשומת יד לתשלומין ואמר ליה כולן להשבון בעין השיבן ולא לתשלומין ולמה לא החזיר תשומת יד ללמדך שאינו חייב בהשבון שלא קנאו לכלי אלא משלם הלואתו. והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמלוה קונה בקרקעות ככסף וכמטלטלים מוסרין אותו למי שפרע וכן רבינו לא כתב בקידושין ושוין במכר וכו' אלא שאני אומר סמך לו על דין קידושין שאין הנקנין בכסף נקנין במלוה. ולא ידעתי על מה סמך הרב אם על סוגיות הללו שמתקשות עלינו אין ראוי לדחות סוגיא מפורשת במקום עיקר מפני דברים סתומים שאפשר להעמידן כהלכה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

ובתוספות חיצוניות תירצו דמיירי שאומר לו הלוה למלוה הריני מייחד לך כלי זה בהנאת מחילת מלוה דבכהאי גוונא קני שפיר. עד כאן. ושמעינן מהכא שהאומר לחברו עשה לי מלאכה פלונית ואתן לך כלי פלוני אם לא משך הכלי לא זכה בו כיון דבעינן משיכה מדרבנן מיהת ואף לרבי יוחנן והכי מוכח בפרק השוכר דעבודה זרה גבי נתן טלה באתננה וכדכתיבנא התם. הריטב"א.

בהדיא מיהא לא אהדריה. פירוש ואהני הא לאשמועינן דזימנין דלא מחייב לאהדורי והיינו בשלא משך והיינו סיעתא דאיכא לריש לקיש מקרא. ומיהו לא קשיא לרבי יוחנן דאיהו סבירא ליה דמה לי אהדריה בהדיא או דאהדריה בכללא כיון דאצטריך האי כלל לרבות כל דבר שיש בו כפירת דמים.

הכי גרסינן דתנן נתנה לבלן וכו'. ומשני במסכת מעילה בלן הוא דלא מחסרא משיכה. פירוש רש"י שנותנו בשכירות רחיצה ואינו מחוסר משיכה דשכרו הוא. ולפירושו יש לפרש דלאחר רחיצה הוא שנותנו דאי קודם רחיצה הלא זכה בו שאינה לשכירות אלא או לסוף או מתחלה ועד סוף. אבל הנכון דהכא הוה ליה שכירות המרחץ דהוה ליה שכירות הקרקע ושכירות קרקע נקנה בכסף אבל מידי אחריתי דשכירות מטלטלין דליחסרה משיכה לא מעל עד דמשיך אלמא אין מעות קונות מן התורה לחייבו מעילה שהוא מן התורה. מכאן היה נראה דכל היכא דאמרינן מעות אינן קונות אין המוכר זוכה בהן שיוכל להוציאם דאי סלקא דעתך שיש לו רשות להוציאם אמאי לא מעל דהא גבי הנותן מעות לשולחני וכו' כמו שכתבו בתוספות לעיל בפרק המפקיד וכי תימא דהא דהכא אליבא דרב נחמן דאמר התם דדוקא הוציא אבל לא הוציא לא מעל ואף על גב דאית ליה רשותא לאנפוקינן והא רב הונא תלמידיה דרב הוא ומסתמא כרב סבירא ליה דהכי פרכינן בפרק הגוזל מכדי רב הונא תלמידיה ורב הוא. ויש לדחות דלעולם כל שנתן מעות למוכר יש לו רשות להוציאם ואפילו הכי לא מעל הגזבר דכי אמרינן התם גבי שלחני דלרב הונא מעל אף על גב דלא הוציא התם הוא דבהדיא נתן לו רשות להשתמש בהם כיון שנתנם לו מותרין ובתורת ממון של מפקיד הוא משתמש וכיון שכן בההיא הנאה נעשה עליהם לוה מיד וחייב עליהם באונסין ואם קדש בהם את האשה מקודשת זו מטעם זה. עוד יש לומר שאלו בא המפקיד ורצה השולחני לתת לו מעות אחרים הרשות בידו מה שאין כן בזה שלא נתנם לו אלא על דעת מקחו וכשזה משתמש בהן מדין זכותו סבור להשתמש כמשתמש בשלו על דעת שיתקיים המקח ולא חשיב ליה נהנה מדחבריה כי היכי דליהוי ליה ואלו חזר בו לוקח ומצא מעותיו בעין נוטלם ואין הלה יכול ליתן לו מעות אחרים וכיון שכן לא נעשה עליה זה כלי הגמור כמו שימעול הגזבר וכן תירץ מורנו בשם רבו הרמב"ן. הריטב"א.

נתנה לבלן מעל ואמר רב בלן דוקא. כלומר משום דאינו מחוסר משיכה. והא דלא מוקי לה בכל בעלי אומניות ובבלן גוי משום דרישא דמתניתא בישראל מיירי וכו' ככתוב בתוספות ואם תאמר כיון דתקינו רבנן משיכה ואמרו מעות אינן קונות מאי קשיא ליה לרבי יוחנן דמדינא לא מעל כיון דלא קנה והפקר בית דין הפקר והם עשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קנייה. יש לומר דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו. הרשב"א.

לא מעל עד דמשיך ואי מעות קונות דבר תורה היה לו למעול דבמעילה דאורייתא לא תקון רבנן משיכה אבל אין קונות ניחא דאינו מועל. ויש לדקדק מכאן דכל זמן שלא גמר הקנין אין יכול להוציא המעות כדפירשתי לעיל.

והא בעי לממשך תספורת. מכאן הביא רבינו תם ראיה שהשוכר את הסופר או מלמד תינוקות וכו' ור"י בעל התוספות השיב עליו ואמר דלא גרע מעבד עברי שמגרע מפדיונו ויוצא. ואף על פי שיש לחלק דהתם משום דכתיב עבדי הם אבל בקבלן שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אינו עבד אלא קבלן אפילו הכי מהכא לא שמעינן מינה אלא שהוא יכול לעכב המספרים עד שיספרנו והוא הדין לסופר שהקולמוס קנוי לו אבל הסופר עצמו יכול לחזור בו. הר"ן.

אמר הכותב נראה שאין תשובה על רבינו תם שהוא לא ירד לדון דין החזרה אלא אם נגמר ענין השכירות במשיכת כלים אלו אם לאו והאי דקאמר אינו יכול לחזור בו סירכיה הוא דנקט ואינו אלא לומר שאינו יכול לומר שלא נגמר ענין השכירות כיון שלא התחיל עדיין אלא כיון שמשך את הכלים נגמר ענין השכירות בין לשיוכל לעכבם כדברי הר"ן או לשיקרא עובר על דברו או במקום שיש להם תקנה שמי שיתחיל במלאכות כאלו לא יוכל לחזור בו או שאם יחזור ישכור עליו או מטעהו מכל אלו נפקא מינה כהאי דינא דרבינו תם. הר"ש די וידש.

וז"ל הריטב"א: והקשו עליו דהאי הילכתא בלא טעמא כי היאך זכה זה באומן שלא יחזור בו במשיכת כלי אומנותו וגדולה מזו אמרו פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום והיאך לא יחזור בו מפני משיכה שעשו בכליו זה אין הדעת סובלו וכן נראה לי ראיה ברורה ממתניתין קמייתא דפרק השוכר את האומנין שחזרו בהן שמוכח בגמרא דמיירי אפילו בשבאת חבילה לידו דוק ותשכח.

והא דאמרינן הכא וקא בעי לממשך תספורת היינו לענין שכירות התספורת עצמה דשכירות מטלטלין כמקחן וכמו משיכה. ואלו משך לתספורת קניא למלאכתו ומעל. מפי רבי. ע"כ.

אלא שמע מינה כאן בספר גוי כאן בספר ישראל. ואם תאמר למה ליה לאיתויי מתניתא דנתנו לבלן מהנך ברייתות דקשיין אהדדי סגי. ויש לומר דאי לאו מתניתא הוה מתרצינן להנך ברייתות איפכא כרבי יוחנן דהוה אמינא דהאי דקאמר לא מעל עד שימשוך מיירי בספר גוי משום דמעות קונות בישראל כרבי יוחנן ואם כן לגוי במשיכה ולישראל בכסף ואידך ברייתא מיירי בספר ישראל ולכך איצטריך מתניתא דנותנו לבלן דבעל כרחך מיירי בבלן ישראל דומיא דרישא וכו' וגם ממתניתא דנתנו לבלן לא סגי בלאו הני ברייתות. תלמיד הר"ף.

והא דאקשינן ספר ומוקי לה בגוי תירוציה דרבא הוא דמתרץ מתניתא לריש לקיש ורבי יוחנן איפכא מוקים מעל בישראל לא מעל בגוי. והא דאמרינן בדקה לוי למתניתא נתנה לסיטון מעל כרבי יוחנן ולא מוקי לה בגוי משום דלוי במתניתא דישראל תני לה והכי קאמר דלוי בדק ברייתות שלו למידק הך פלוגתא כמאן ואשכח מתניתא דקתני בישראל סיטון מעל ואמר שמע מינה כרבי יוחנן שמע מינה כן נראה לי. ומקצת נוסחי מסיימי עלה אלא קשיא לריש לקיש הא מני רבי שמעון היא. וליתא בנוסחי דוקני. הרמב"ן.

ובתוספות תירצו משום דסיטון מוכר בלח וכו'. ואינו נכון שיצטרך להעמיד מתניתיה דלוי בזמן שהיה השמן אסור. ועוד דאפילו מעיקרא לא נאסר בהנאה והרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. ועוד שהסיטון אינו מי שמוכר בלח בלבד אלא המוכר הגדול שמוכר לחנונים הוא שנקרא סיטון ואמרו כי אדרבה על שם שמוכרין תבואה נקראים כן שהחטים בלשון יון נקראין סיטון. ויש לומר ומכל מקום כיון דנקט סיטון ולא נקט שאר בעלי אומנות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: בדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון וכו'. הקשו בתוספות דהא מצי לאוקמי בסיטון גוי. ותירצו דסתם גוי מוכר דבר לח וכו'. ויש אומרים כי סיטון הוא מוכר לבעלי בתים כי בלשון יוני תבואה נקרא סיטון. והכא הכי קאמר דבדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון ישראל מעל כרבי יוחנן. ונראה לי שאין צורך לכך שהתלמוד מעיד לך דלוי מידע ידע ולהכי אמרינן דבדקה במתניתא וזה ברור. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף