אילת השחר/בבא מציעא/מח/ב
רבי חייא בר יוסף בר אודועי הוא. בתוס' הרא"ש כתב בשם הר"ם דניחא לי' לרבא אי לייטינן לי' דסמך שהלוקח ימחול לו ולא יניח לקללו. יש לעיין אם המחילה תהא על תביעתו למה הוא חוזר וע"י שמסכים שיחזור ממילא אין מי שפרע, או דרק ימחול לו על שלא לקללו, שזה סגי דיש זכות לבקש שיקללו על שחוזר וכשמוותר כבר אין מקללין.
אלא דיקשה דכיון דמקללים הלא זה מחמת העבירה, וא"כ גם כשלא יקללוהו מ"מ הא העבירה נשארת ולמה לא איכפת לו על שעובר עבירה בזה שחוזר, וא"כ משמע יותר דיוותר על מה שיכול לעכב שלא יחזור בו ע"י קללה, ואז ע"י שיוותר נמצא דלא יעבור איסור, וצ"ל דאע"ג דאם לא הי' נוגע לקללה לא הי' מוותר אע"ג דעי"ז חבירו יעבור איסור, מ"מ בשביל שלא ירצו לקללו כבר יוותר על עצם מה שחוזר.
תוד"ה ר' חייא ברבי יוסף. דהי' יודע מתניתין אלא הי' רוצה לקבל לטותא קודם שיפסיד היוקרא. תמוה מאד דהא אפילו אם אינו עושה מעשה עמך ממש שיהא אסור סתם לקללו, מ"מ הא לקללו על המקח מותר, והיינו ע"כ משום דעובר בזה איסור אע"פ שנתייקר המלח, א"כ דל מהכא הקללה הא אם אסור לחזור אפילו נתייקר המלח איך ס"ד דרוצה לעבור איסור מה שאסרו לחזור אפילו כשנתייקרו, וע"כ צ"ל דהאיסור הוא איסור כעין ארור דמבואר בתוס' בב"ק דף פ"ב ע"ב ד"ה ואסור דאי בעי למיקם בארור אין איסור, וה"נ כאן זה רק ענין של לטותא, וכבר הערנו דצ"ע מהא דסנהדרין דף ע"ו ע"ב דמבואר דארור זה איסור.
ערבוני יקון. הסמ"ע בסי' ק"צ כתב דקנין כסף דמהני הוא רק כשנותנו עבור שיווי הדבר או שנותן קצת לשם פרעון והשאר ישלם אח"כ, והט"ז חולק והוכיח דמהני כסף אפי' היכא דנותנו לשם מעשה קנין ולא לשם פרעון מהא דמהני קנין כסף לקידושי אשה, והאבנ"מ סי' כ"ט סק"ב הביא ראי' מהרא"ש דגם בקידושין נותנו עבור שיוויה, דהרא"ש הוכיח לעיל סופ"ק דבמוחל שט"ח אינו חייב לשלם להלוקח מדינא דגרמי אלא מה שהלוקח שילם, מהא דלא סמכה דעתה דאשה באם קידשוה בשט"ח דאחרים משום דילמא מחיל להלוה, ואי ס"ד דחייב לשלם כמו ששוה השט"ח למה לא סמכה דעתה דודאי לא ילך למחול כיון שיתחייב לשלם כל שיווי השט"ח, וע"כ דאינו חייב אלא כמו שהלוקח נתן וכאן יצטרך ליתן רק פרוטה, הרי דגם בקידושי אשה הכסף היא מדין שיווי. ובאבן האזל פ"א מהל' מכירה דחה דקידושין אינם מדין שיווי, אלא דכיון דבפחות מפרוטה א"א לקדש צריך לשלם לה פרוטה דזה הפסידה, דאל"כ אלא דהוי שיווי א"כ כשנשתדכו על סכום והוא נתן שט"ח בתור סכום ההוא יצטרך לשלם כל הסכום ולמה אז לא סמכה דעתה.
וצ"ע דכי בשביל דהיא רוצה הרבה זהו עושה שתהי' שוה כ"כ, ואחד שיש לו חפץ ורוצה למוכרו בעד הרבה כסף וכי זה עושה לשוה כ"כ. עוד יש לעיין דגם אם כסף אינו מדין שיווי מ"מ הא כיון דאינו רוצה להתקדש בפחות ממה שהסכימה הא הפסיד לה זה, דהא א"א הי' לקדשה בפחות מזה, ואם משום דאפשר לעשות קידושין בפחות מזה אע"פ שכעת לא הסכימה בפחות משיווי השט"ח, א"כ אפי' פרוטה לא ליחייב כיון דאפשר לקדש בשטר שאינו שוה כלום, וע"כ משום דכעת היא רצתה להתקדש דוקא בכסף, א"כ הא היא רצתה דוקא בסכום הזה, וע"כ דשיווי אינו תלוי בכמה שרוצה עבור זה, דאע"ג דהיא רצתה הרבה מ"מ זה לא משוי זה לשיווי, דשיווי הוא מה שאנשים משלמים עבור זה, ובקידושין א"א כלל לקבוע מהו שיוויה, אלא כיון דמצינו דקצבה התורה דהפחות ביותר שאפשר לקדש כשמקדשים בכסף הוא פרוטה א"כ זהו השיווי ששייך להיות בה.
והנה בקידושין דף י"א מבואר לחדא אוקימתא דבקידשה בלילה לב"ש צריך דינר כסף, ולפי"ז לב"ה סגי בפרוטה בקידשה בלילה, ואפי' לאידך מ"ד התם לא פליג בזה דלב"ה סגי בפרוטה בקידשה בלילה, ובודאי בשאר דברים אם נתן לו כסף בלילה לקנות חפץ לא יקנה אם זה לא יהי' כפי המחיר שבני אדם נותנים עבור כזה דבר, והיינו משום דלא שייך לשום בקידושין שכל אחת לוקחת כפי רצונה, ואז מה שקבעה התורה שיעור לקידושין כשמתקדשת בכסף זה מה ששייך לדון ולומר שנתנה לו.
וביאור דברי הסמ"ע הוא דגדר קנין כסף הוא מה שנותן לקנות בעד זה והמקנה מסכים להקנות עבור זה, ולא דמי לשטר וכדומה דודאי אין בדעת המקנה להקנות בעד קבלת השטר, משא"כ בכסף דכל הקנין הוא להקנות עבור הכסף ולכן אין חילוק בין חפצים ובין אשה, ואף כי אשה אינה חפץ ממוני ואין בה ממש שיווי ממון, מ"מ כל קנין דכסף גם בקידושין הוא על דרך זה דקונה אותה בעד הכסף, אבל כשנותן בתור מעשה קנין דאז אינה מסכימה להקנות עצמה בעד הכסף אלא דסתם מסכימה להתקדש דאז אין בזה כל ענין קנין דכסף [ועי' בחזו"א אה"ע סי' מ"ד סק"ט דאולי הוא בקצת שינוי ממש"כ]. ועי' מה דנתבאר לעיל דף מ"ז דגם בחליפין צריך שהסודר יהי' דבר שכדאי לו להמקנה להקנות חפצו עבור זה אלא דלא בעי שכעת יקנה עבור הסודר, משא"כ בקנין כסף דכל הקנין הוא מחמת שכעת מסכים להקנות עבור הכסף שמקבל. (מהדו"ק)
ומ"ש קרקע דבכספא קני לי' ממש קני לי' לכולה. וברש"י מבואר דהחילוק היכא דיפה כח לקנות קונה הכל משא"כ במטלטלין דהורע בהם כח הכסף לכן גם לענין זה הורע. ואינו מבואר דהא לר' יוחנן קנה מה"ת ולמה לא יהי' מי שפרע על הכל. ועי' בשטמ"ק דלר"ל פשיטא דחלוק מטלטלין מקרקע כיון דאינו קונה כלל במטלטלין מעות אלא משום דברים דאיכא בהדייהו מעות חייב מי שפרע אז בודאי יש לחייבו רק על כמה דהי' המעות, אלא לר' יוחנן הוא דצריך לתרץ. ועדיין צריך ביאור דבמה הוא באמת חלוק, הא כיון דמצד הדין תורה הי' קונה הכל א"כ כשחוזר הוא עושה איסור וחייב מי שפרע על הכל. וברמב"ן מבואר במאי דמוקי לקמן בגמ' דפליגי במשכון אם הוי כנגדו או כנגד כולו ומדמה בגמ' זה לערבון משום דלמ"ד ערבון כנגד כולו הוא קונה טעמו דאמרינן דנוטל בשביל הכל, היינו דבמשכון נוטל קצת עבור הכל, א"כ צ"ל דלמ"ד דאינו קונה כנגד כולו אע"פ שנותן הכסף לשם פרעון מ"מ אין דעתו שזה יהי' על חשבון הכל. ולפי"ז הי' מקום לחלק בין קרקע הקונה כונתו לחשוב על הכל, משא"כ במטלטלין דאינו קונה אלא למי שפרע אין כונתו ליטול על הכל.
אלא דא"א לומר כן, דהנה הא בשטמ"ק דף מ"ז ע"ב מובא מחלוקת הראשונים אי גם לר' יוחנן יהי' כמו לר"ל דדין מי שפרע הוא בעד דברים ומעות אע"פ שהמעות לא עשו שום קנין מהדין תורה, דאע"ג דלר' יוחנן חייב מי שפרע מחמת שחוזר מה דבדין תורה הי' קנין גמור, מ"מ אפשר דגם לר' יוחנן איכא האי דינא דאם יעשה קנין באופן שאינו מועיל מה"ת מ"מ יהי' מי שפרע, או לא, דהרשב"א ס"ל לדר' יוחנן לא מצינו חיוב מי שפרע בלי שעושה קנין מה"ת, ומהר"י מיגש מובא דס"ל דגם לר' יוחנן איכא מי שפרע על דברים דאיכא בהדייהו מעות אע"פ שלא הי' קנין כלל, הא מיהת לכו"ע דלר' יוחנן עיקר דין חיוב מי שפרע הוא באם קנה מה"ת, ואם נימא דבנותן כסף על מטלטלין אין כונתו לקנות, א"כ א"א כבר להיות מי שפרע להרשב"א, דודאי אינו קונה מן התורה כשאין כונתם למכירה גמורה, וכשאינו קונה מה"ת אז אין מי שפרע.
[ויש לתמוה על שיטת הב"י סי' קצ"ח והסכים עמו הרמ"א בהג"ה דאם התנה שיקנה המעות מהני, דהא ע"כ בין כך כונתם שיקנו, דאל"ה לא הי' שייך לר' יוחנן מי שפרע אפי' אם במסקנא נימא דקיבל הסברא דריש לקיש דבעד דברים ואיכא בהדייהו מעות ג"כ יש לחייב מי שפרע וכסברת הר"י מיגש, הא מיהת דלר' יוחנן עיקר החיוב משום דקנה, ואם אין בדעת המוכר להקנות ואין הקונה רוצה לקנות למה קונה מן התורה, א"כ מאי נפק"מ אם התנה שיקנה או לא התנה]. וע"כ דבנותן מקצת המעות כיון דס"ל לר' יוחנן דיש מי שפרע כנגד כולו ע"כ משום דבודאי רצונם שיהי' המקצת כהתחלת פרעון לקנות הכל, וכיון דתירוץ הגמ' לחלק בין קרקע למטלטלין אזלא לפי הסברא דגם רב סובר מעות קונות מה"ת כר' יוחנן, וכמו דביאר בשטמ"ק הנ"ל, אלא דמ"מ חלוק דבמטלטלין דאינו קונה אלא למי שפרע שאני, וצ"ב מהו החילוק. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה בזמן שאמר לו ערבוני יקון. יקנה וכו' בתורת שערבון זה יקנה את הכל. ובתוס' הקשו דכ"ש דצריך שיועיל, ובאבן האזל הל' מכירה פ"א ביאר דכונת רש"י דרוצה שזה יהי' בתורת מעשה קנין, וס"ל כהסמ"ע דלא מהני אלא כשנותן בתורת תשלום כולו או פרעון קצת והשאר ישלים. אמנם עי' בתוס' הרא"ש כאן דהוסיף בקושייתו דהא בשניהם דעתו לפרוע הכל וכי משום שאמר שיקנה בזה הכל גרע, וא"כ אין זה שייכות למחלוקת הסמ"ע והט"ז.
תוד"ה אכפול לך ערבונך. אינו אומר שיחזיר לו כפלים במעות דא"כ למה יקנה המקח לר' יהודה כנגד ערבונו. העירוני דגם לר' יוסי למה יתן כפלים במעות דהא אפילו אסמכתא קניא הא צריך מיהת לעשות איזה קנין, משמע דהקנין הוא במעות כדי להתחייב יותר מעות על הצד אם יחזור, ושייך כזה התחייבות ע"י המעות ואע"ג דזה קונה עבור הכסף שהוא מחזיר, דנמצא דעל הצד שיחזור הי' הכסף הלואה ואילו לא הי' לו כלל רשות להשתמש ודאי לא שייך שיהי' בזה קנין התחייבות וע"כ יש לו רשות להשתמש, וא"כ על הצד שיחזור המוכר מהמקח הרי נמצא דזה הי' הלואה אלא דאינו רבית רק קנס, ואפשר דאף להרשב"א דס"ל דגם ע"י קנס אסור ליתן על הלואה שיעבור זמן מה ולא יחזיר לו, מ"מ קנס על חזרת המקח יודה דמותר, ולא דמי להא דלעיל דף י"ב ע"ב בפירש לו אחריות על השבח בנמצא שדה שאינה שלו דאסור משום רבית, דהתם לא שייך לומר דאין בידו לעכב שלא יגבה הנגזל ולא שיך בזה קנס על משהו, אבל כאן דקונס עצמו אם לא יתן המקח הרי קנס כזה מותר.
בא"ד. אבל הלוקח אם ירצה לא יקח כי אם מעות כי יאמר איני חפץ במעט מקח. יש לעיין הא מבואר בראשונים יעוי' בנימוק"י בסוגיא דלעיל דף מ"ז בהתנה ליתן פרה וטלה בעד כור חטים ומשך רק את הפרה ולא הספיק למשוך יותר מ"מ קונה בהחטים כנגד שיווי של הפרה, ורק במשך כדי לקנות חמור אמרינן דאינו קונה כלל אם מת החמור לפני שמשך הטלה דאינו רוצה שותפות בחמור כיון שאינו ראוי ליחלק, א"כ למה כאן לא יקנה בקרקע כנגד המעות, ואם כונתם באופן דהחלק בקרקע שכנגד הכסף שנתן אין בו חלוקה וכמבואר בב"ב דף י"א השיעורים של כדי חלוקה, הוי א"ש דאינו רוצה לקנות רק חלק ולהיות שותף עמו וכמו בחמור, אבל דבריהם סתומים דלכאורה משמע דבכל גווני הלוקח יכול לומר איני חפץ במעט מקח, וצ"ע. ועיין לקמן דף ע"ז ע"ב בעייל ונפק אזוזי דחילקו הראשונים אם זה דבר שאין בו חלוקה או לא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |