אילת השחר/בבא מציעא/יג/א
כיון דנפל אתרע לי' וחיישינן דלמא אקרי וכתוב. צ"ע דהא אם אין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו, אז אם העדים כתבו הם רשעים כמבואר בר"ן בכתובות דף י"ט ע"א, וא"כ איך הנפילה תגרום לומר על עדים שעשו מעשה רשע, וזה בודאי דלא יפסלו עי"ז לעדות אחרת, אבל אפילו לגבי לחוש למה לן לחוש לומר על עדים שעשו עבירה הא זה מתנגד לחזקת כשרות שלהם, ובכולי דוכתי משמע דמה דיש חזקת כשרות לעדים הוי כדין עדות, ובשנים אומרים פסולי עדות היו, אמרינן בכתובות דף י"ט ע"ב דהוי כתרי ותרי, כשכתב ידן יוצא ממקו"א, עי"ז שלעידי השטר יש חזקה דמסתמא הם כשרים, וא"כ איך נחוש דהא הוי כעדים מעידים שהם כשרים וממילא לא כתבו בלי שהי' המלוה עמו, שו"ר שהריטב"א דחה מכח זה הגירסא שלנו ותירץ תירוץ אחר דחיישינן שבאמת כתבו בנוכחות המלוה ולא מסרו הלוה תיכף להמלוה, ובשטר רגיל לא חיישינן דלא שכיח אבל היכא דנפל חיישינן דלמא אירע כן.
שם. כיון דנפל אתרע. והרמב"ם פסק דכל הני דחיישינן מ"מ אם החזיר להמלוה יוכל המלוה לגבות. ומובא לבאר בשם הגר"ח מבריסק ז"ל דכל הני חששות הם מחמת דין השבת אבידה דצריך להיות ברור שזה שלו אבל בעצם יש די בזה לגבות, וצ"ע למה לגבי להחזיר אבידה צריך בירור יותר מאשר לגבי לגבות להוציא מהמוחזק, וגם למה לא יוכל לגבות כשאינו מחזיר, דיתבע אותו בב"ד שיראה השטר ועל סמך זה יגבה, כיון דמצד עצם השטר ראוי לגבות בו ומה איכפת לן מה דאין נמצא אצלו הנייר. ודוחק לומר דלהראות השטר בב"ד זה ההשבה דשייך באבידה כזאת ולכן אינו צריך להראות השטר כיון שזה השבת אבידה ואסור לו להשיב האבידה כל זמן שאין לו בירור. וגם אם נימא כן נמצא דאם יראה השטר לב"ד אז כבר יגבו מהלוה דהוי כמו שהחזירו כבר להמלוה, ולא משמע כן.
אביי אמר עדיו בתחומיו זכין לו ואפילו שטרי דלאו הקנאה משום דקשיא לי' וכו'. וביארו בתוס' דלא משום זה הוצרך לומר עדיו בחתומיו זכין לו. ובתוס' הרא"ש כ' דמה"ט לא גרסינן משום דקשיא לי', וכתב ליישב גירסא זו משום דמסברא י"ל עדיו בחתומיו זכין לו ומשו"ה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, אלא דרב אסי מחמת דס"ל דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא ולא הי' יודע לפרש משנתנו הוצרך לדחוק דחיישינן דאקרי וכתיב, אבל לאביי לא ניחא לי' לדחוק לכן לא הוצרך לדחוק לדחות הסברא דעדיו בחתומיו זכין לו. ומבואר לפי"ד דמסתבר יותר לומר עדיו בחתומיו זכין לו, וצ"ע דבמה יזכה כל שלא לוה ולא מסר השטר עדיין.
ובשיעבוד נכסים אפשר לדחוק דבחתימה יש קול ויועיל כבר לעשות שיעבוד אע"פ שהחיוב יהי' אח"כ, וכמו שהוכיחו דשייך שיעבוד אע"פ שעדיין לא נתחייב, ממש"כ הנמוק"י בסוגיא דאשו משום חציו דאם הדליק אש ונשרף גדיש לאחר מותו כבר אפשר לגבות מנכסיו, הרי דשייך שיעבוד אע"פ שעדיין לא הי' חייב, ואע"ג דלא דמי דהתם יש כבר סיבה שתגרום גם חיוב ועי"ז יש שיעבוד משא"כ כאן, מ"מ אולי יש לדחוק, אבל הא מבואר דגם בשטר מתנה מהני עדיו בחתומיו זכין לו ואיך נוכל לומר מסברא דיזכה כבר המתנה.
שם. אביי אמר וכו'. עי' באחרונים שהוכיחו מרש"י דס"ל דדוקא אם לבסוף לוה יזכה בשיעבוד מזמן הקודם [ופליג על הרי"ף דס"ל דאם אך נמסר השטר להמלוה הוי משעובד למפרע, עי' בנחלת דוד], וקשה א"כ ניחוש עדיין דאולי לא לוה, ונהי דמודה מ"מ הא כיון דאינו לוה כעת נמצא שוב דיפסידו הלקוחות שלא כדין, וע"כ צ"ל כמש"כ הרמב"ן דכיון דבידו ללוות וישתעבד למפרע לא שייך לחוש יותר.
ויש לעי' באם זמן הפרעון כבר עבר, ולפי מה דנתבאר לפרש"י דמה דנאמן משום דביד המלוה להלוות וביד הלוה ללוות ויהי' למפרע משועבד דעדיו בחתומיו זכין לו, והא כיון דהזמן כבר עבר נמצא דלא יהי' כלל הלואה, דהא תיכף יצטרך לשלם לו ולא יוכל להשתמש במעות ההלואה אפי' רגע ואיזה הלואה היא זו, ולרש"י הא כ"ז שלא ילוה לא יהי' שיעבוד ולא יהי' עדיו בחתומיו זכין לו, והא אין בידם לעשות הלואה שיהי' לזה דין הלואה. ונצטרך לומר דבידו להלוות ולהתנות שמאריך לו על איזה זמן, אע"ג דלפי השטר אין לו כבר רשות להחזיק המעות מ"מ בידו להאריך, ויהי' ראי' מזה דאפי' הלואה שלא לפי תנאי השטר מקרי שפיר הלואה שישועבד עי"ז מכח השטר למפרע אע"ג דלפי תנאי השטר אין לו רשות לההלואה.
ועדיין צ"ע מש"כ בריטב"א בשטמ"ק דבאומר שטר אמנה דאין נאמן המלוה לחוב לאחרים כמבואר בכתובות דף י"ט הוא מחמת דעושה קנוניא, ולמה צריך לזה תיפו"ל דאינו נאמן לחוב לאחרים. ועי' ברא"ש שם בשם ר' יונה דמשמע ג"כ דרק משום דבכונה רוצה לחוב לאחרים אינו נאמן. (מהדו"ק)
אלא לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מאי איכא למימר. הנה לשיטת רש"י דהחיוב דלוה הוא רק אם לוה לבסוף, בשטרי דלא אקנייתא, א"כ מאי קשה הא אע"ג דאומר להחזיר אולי לא לוה ולא ילוה ורוצה רק לעשות קנוניא, וכאן לא שייך מה שתירצו בתוס' ד"ה היינו טעמא דאין כדאי לו משום פשיטי דספרא, דהא כדי לעשות הקנוניא צריך דוקא את השטר שנכתב אז ועפ"י דין לא חל שיעבוד כלל. משמע דרש"י מודה דלאביי דס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו היינו אפילו אם לא ילוה כלל כיון דהחתימה נותנת לו שיעבוד בתנאי אם ימסור הלוה השטר אח"כ.
מתני' היינו טעמא דחייש לפרעון ולקנוניא. יש לעיין בכל הני חששות דחיישינן למה צריך לומר מחמת דחיישינן לקנוניא, ולולא זאת היו מחזירים, הא אע"ג דנאמן לחייב עצמו מ"מ איך יחזירו השטר להפסיד הלקוחות דהא אינו נאמן לגבי אחרים, דלגבי לומר בדבר של ממון שנוגע לאחרים צריך עדות שנים ומה צריך לטעם דקנוניא.
והי' אפשר לומר דתמיד לגבי הלקוחות הוי כאומר איני יודע אם פרעתיך, דהא הנכסים היו משועבדים, אלא דהספק אם ירד השיעבוד, ובקצוה"ח סי' ל"ט ס"ק ה' חילק בין אם יש להסתפק שפרע לפני שקנו הלקוחות או רק אח"כ עיי"ש, ולגבי זה הוי כאיני יודע אם פרעתיך אלא דמדין טענינן ללקוחות היו טוענין שמא פרע, וכ"ז הוא רק מחמת דהלוה הי' טוען אבל היכא דהלוה מודה לא שייך טענינן, לכן צריך לחשש קנוניא דאז הודאתו לא הוי כהודאה כלל לגבי אחרים ונשאר דטענינן עבור הלקוחות שמא כבר פרע, וכ"כ בקובץ שיעורים ב"ב אות תרנ"ב.
ובקוב"ש שם אות תרנ"ו הקשה לפימש"כ במשנה למלך, וכ"כ הקצוה"ח סי' ע"ה ס"ק ט"ז בשם מהראנ"ח והסכים הקצוה"ח, דלהתוס' והרא"ש הדין דבשמא טוב אינו חייב באיני יודע אם פרעתיך ולגבי הלקוחות הא הוי שמא טוב, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה צריך לטעם דקנוניא הא גם בלי זה לא יועיל אמירתו לחייב את הלקוחות להפרע מהם.
עוד יש לעיין דהנה בתוס' ד"ה היינו טעמא ביארו דמשום פשיטי דספרא לא חיישינן שיפסיד ללקוחות, והקשו דהא לר' אסי חיישינן דלמא אקרי וכתב שטר ללוה ואין מלוה עמו וכעת רוצה ליתן לו את השטר הזה נמצא דחיישינן דבעד פשיטי דספרא יפסיד ללקוחות, וחילקו, ומאי קשיא להו דהתם הא החשש שמא לא לוה כלל, דלגבי זה הוי ספק אם נתחייב לכן חיישינן לא לגבות מלקוחות אפי' בחשש כזה משום דאי"צ לזה לחדש חשש קנוניא והוא הא אינו נאמן להעיד לחובתם, אבל לגבי חשש פרעון דהוי כאיני יודע אם פרעתיך דמעיקר הדין אפשר לגבות מהם ורק חשש שמא בכונה ילך ויפסיד להלקוחות כדי להרויח פשיטי דספרא זה צריך לגרום שלא יוכלו לגבות מהם, ע"ז אמרינן דלא חיישינן דמשום פשיטי דספרא יפסיד ללקוחות, וע"כ צ"ל דכל שהשטר הוא כשר גם מלקוחות יגבו.
וכן חזינן לקמן דף ע"ב א' בתוד"ה אמר אביי דאע"ג דאם הלוה טוען מזוייף צריך לקיימו, מ"מ למ"ד מודה בשטר שכתבו אי"צ לקיימו גובין מלקוחות כיון שאינו טוען הלוה מזוייף, אמנם שם מיירי בשטר שנמצא ביד המלוה, ועלינו לדון בשטר שלא נמצא ביד המלוה, דלמ"ד א' חיישינן לפרעון, אם זה חשש מעיקר הדין לדידי', או דגם הוא סובר דמעיקר הדין אמרינן אם איתא דפרעי' מקרע הוי קרע לי' אלא דלא סגי האי טעמא באופן שיש ריעותא דנפילה, ויש לומר דלכו"ע אינו חשש מעיקר הדין אלא דלא מהני במקום ריעותא דנפילה לכן חיישינן לפרעון.
והנה יש לברר אם חשש דנפילה עושה ריעותא בעיקר השטר מצד עצמו דכיון דנפל איתרע וחיישינן לפרעון, או דגם נפילה אינו עושה ריעותא בעיקר השטר לגבי חשש פרעון, אלא דאז יש לקבל טענת הלוה ולחוש לדבריו, אבל גם נפילה אינו עושה ריעותא בעיקר השטר.
ויש להביא ראי' שגם נפילה אינו עושה ריעותא בעצם השטר, דהא אם הלוה טוען מזוייף כתבו התוס' בדף י"ג ע"ב ד"ה הא קאמר דלא יועיל אפילו קיום, מ"מ אם אין הלוה בפנינו שיטעון מזוייף לא רק שמחזירין ולא חוששין ואם יקיימוהו יגבו, אלא אפי' אם אח"כ יבוא הלוה ויטעון מזוייף לא יועיל טענתו.
הרי דאפי' כשטוען הלוה מזוייף אינו עושה חשש יותר מבשטר שלא נפל מעיקר הדין, דאל"כ מה נפק"מ אם טען קודם או שלא טען קודם, וע"כ דאינו חושש מעיקר הדין, וא"כ יתכן מאד דגם חשש פרעון אינו חשש בעיקר השטר וכשלא טוענין השטר בחזקת שלא נפרע, דאם איתא דפרע מקרע הוי קרע לי' ואין אנו זקוקים לעדות לומר שלא נפרע, אלא כ"ז שאינו טוען לפרעון וכ"ש כשמודה הלוה מחזיקין דודאי אינו פרוע, ומה דחיישינן לפרעון הוא רק מחמת דבנפל חיישינן דכעת עושין קנוניא.
וצ"ל דאז טענינן דפרע כמו אם הוא הי' טוען, אלא דבזה חילקו דמזוייף לא טענינן כלל לומר שלא יועיל אפילו קיום, משא"כ פרעון טענינן היכא דהודאתו לא מהני מחמת חשש קנוניא.
ונשאר עדיין לבאר בחשש דכתב ללוות ולא לוה כלל אם יש חשש ממש או רק כאשר טוען.
והנה מהא דקאמר שמואל לקמן דף ט"ז ב' במוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר דאי משום שמא כתב ללוות ולא לוה הא שעביד נפשי', והתוס' ד"ה הא קאמר הוכיחו דמיירי דאין הלוה בפנינו ומודה, והיינו כמש"כ המהרש"ל בדף ט"ז ב', דהא אם הוא מודה א"כ לא שייך לא לוה, אלא דשייך לומר כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דהא עכשיו אומר למוסרו דאז הא מתחייב, או כמש"כ במהר"ם שיף דהא כעת אזלינן דשמואל ס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ואם אמר להחזיר הא לא שייך לחוש וגם בשטר בלא הקנאה כה"ג יחזיר, וע"כ דהחשש שמא לא לוה כלל וע"ז אמרינן הא שעביד נפשיה, משמע דלולא דשעביד נפשי' הויחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה, ולפי"מ דכתבו בתוס' דהתם שאין הלוה טוען מזוייף דלכן מחזירין הרי דאינו בפנינו כלל, דאי טוען טענה אחרת לא שייך שאח"כ יטעון מזוייף דהא אין לו טענה שיהי' נאמן עליה דנוכל לומר דחוזר וטוען, כמבואר בחו"מ סי' פ' דרק בטוען טענה שנאמן יכול לחזור ולטעון טענה אחרת, וכיון שכאן אינו כן הרי דלא הי' כלל בפנינו, ומ"מ הי' שייך לחוש לכתב ללוות ולא לוה לולא דזה אקנייתא דשעביד נפשי', מ"מ זה לא דומה לטענת פרעון, דלגבי טענת פרעון יש סברא דאי איתא דפרע הוי קרע לי', אבל לגבי חשש דלא לוה כלל אין כלל דבר המנגד דאין מוכרח דהלוה ירא שמא ימצאנו המלוה ממילא יכול להיות דלא לוה ולא נזהר בו.
וצע"ק דבר"ן בכתובות דף י"ט בהא דקאמרי עדים אמנה היו דברינו אין נאמנין, ומייתי מדר' כהנא דאמר דאסור לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה. והקשה הר"ן דלמה לי' לדר' כהנא הא אמרינן בפ"ק דב"מ דאסור לכתוב ללוה בלי המלוה אלא או בשטרי אקנייתא דמשתעבד בין ילוה ובין לא ילוה או כשיש מלוה עמו וראו מסירת המעות לרש"י, הא לאו הכי אסור דלמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, וכיון שכן הא אסור להם לכתוב שטר אמנה משום שמא לא ילוה כלל ואי כתבו הוו רשעים ולא צריך לחידוש דר' כהנא, ותירץ דלשמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי הוא מצוי וצריך לחוש אבל אין להם לחשוש שמא לא ילוה כלל דלא שכיח, לכן כשמשעבד עצמו מעכשיו אם ילוה לאחר זמן אין להם לחוש, וכי אמרו דכתבו אמנה כה"ג דישתעבד מעכשיו לאו רשיעי נינהו, אלא דמ"מ כיון דאסור להשהות שטר אמנה מקרי עולה ואין נאמנים בזה אע"פ שאינם ממש רשעים.
ולדבריו לא שכיח שיהי' כזה דבר שכתב ללוות ולא לוה, וא"כ למה הוי חיישינן לזה אפילו כשאין הלוה בפנינו, אלא צ"ל דהתם הפירוש דמסתמא הלוה לא ימסרנו למלוה בלי שילוה אבל יכול להיות דלא ימסרנו הלוה למלוה כלל, ולכן לולא דשעביד נפשי' הוי חיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה ונפל מהלוה.
ועדיין צ"ע מש"כ הריטב"א בשטמ"ק כתובות דף י"ט באומר המלוה שטר אמנה הוא זה דאין נאמן המלוה לחוב למלוה שלו משום דעושה קנוניא, וכן הובא שם ג"כ מהרא"ש בשם ר' יונה דחיישינן דבכונה עושה כדי לחוב להם, ולמה צריך לזה תיפו"ל דאינו נאמן לגבי אחרים וצריך לזה שני עדים כשרים.
ויש לומר דחלוק באומר לא פרעתי דבזה אומר לחובת לקוחות, מבאומר שטר אמנה דבזה מפסיד למלוה שלו. דהנה בזה שאומר לא פרעתי דנאמן דהוא חייב מדין הודאת בעל דין, מ"מ מה שהוא חייב להמלוה אינו מכריח עדיין דיש להמלוה לגבות ממשועבדים מהלקוחות שקנו לפני שהודה ואינו מוכרח דחייב ע"י השטר, ולגבי זה הו"ל כעדות לטובת הלקוחות, ולכן הוצרכו לבאר מה שצריך לטעם דקנוניא, אבל כשאומר דזה אמנה ואין לו תביעה על הלוה הא אם אין לו אצל הלוה בהכרח לא שייך שהמלוה שלו יגבה, ואז בלי חשש קנוניא לא הוי לגבי המלוה כאילו מעיד לחובתו כיון דלא שייך גוביינא בלי שהוא חייב והוא הא אומר שאינו חייב, ורק משום דיש חשש קנוניא הוא דיכולים לומר דלא יועיל הודאתו דהוי כמאן דליתא וממילא יוכל המלוה לגבות מהלוה של זה שהודה.
וכן יש לבאר מה דבשו"ע חו"מ סי' צ"ט סעיף א' מבואר דבאומר הלוה על חפצים שתחת ידו שהם של פלוני אינו נאמן ואפילו אם יש מיגו, ויש חולקין באם יש לו מיגו, ומבואר דאפילו אם ההוא תובע ג"כ החפצים ג"כ אינו נאמן משום דחיישינן לקנוניא כמש"כ בעל התרומות הובא בש"ך שם סק"ד.
והנה באם האיש ההוא אינו תובע ל"צ לטעם דקנוניא אלא דסתם אינו נאמן לחוב להמלוה כיון דחזקה דכל מה שתחת ידי אדם שלו הוא, רק באם ההוא תובע חפציו דאז לגבי טענות של מי שהוא מביא ראי' שהי' פעם שלו הי' יכול להוציא ממנו בדין, רק היכא שיטעון לקוח הי' בידי הי' נאמן מחמת דהוא מוחזק ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, דלכן אם רק אינו טוען לקוח ממילא זה של הראשון, ואפי' אם אינו מביא ראי' שהי' פעם שלו מ"מ כיון דיש לו טענה ואם הי' ע"א מעיד כדבריו הי' חייב שבועה דאורייתא, וכן אם הי' מודה במקצת, וגם עכשיו בכל אופן חייב שבועה מדרבנן, הרי דלגבי תביעתו של מי שטוען שהחפץ הוא שלו לא מהני חזקה של כל מה שתחת ידי אדם שלו הוא לדחותו לגמרי דלכן בלי סברת קנוניא הי' צריך להאמין לו, ואפי' באופן שהשני תובע, כיון דלגבי השני הוי הודאה הי' סברא שבהכרח יש כאן נאמנות גם לגבי המלוה דאין כאן שתי דברים ולכן צריך לטעם דקנוניא.
ועדיין יש לעיין בהא דהובא בשטמ"ק לקמן דף ט"ו א' בשם הריטב"א על מה דמתרץ דמשועבד משום דעמד בדין, והקשה דהא יכול לטעון הגזלן פרעתי וכיון דהגזלן יכול לטעון פרעתי איך טורף לקוחות, ואפילו אם הגזלן מודה ניחוש לקנוניא ומה צריך לטעם דקנוניא.
כעת ראיתי בהקדמת המו"ל ספר טיב קידושין דהביא בשם בעל התרומות שער נ"א ח"ב דין ה' בשם י"א דכשחב לעצמו נאמן גם לחוב אחרים מטעם מתוך, וכדאמרינן בגיטין דף נ"ד ב' מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת, והבעל התרומות חולק משום חשש קנוניא, וכן מבואר בחו"מ סי' מ"ז דאינו נאמן אפילו אם חב בזה לעצמו ובביאור הגר"א שם ס"ק ו' משום קנוניא.
תוד"ה היינו טעמא. הנה קושייתם היתה כיון דחיישינן לפרעון ולקנוניא, הרי דאף על חשש שמא פרע שיש סברא לומר דאין מקום לחשוש כיון דהוא בחזקת שנשתעבדו נכסיו, וכיון דמ"מ חיישינן א"כ נחשוש נמי שמא פרע ורוצה לחזור וללוות בו, אבל למאן דלא חייש לפרעון לא התחילה כאן קושיא דאין לחשוש ללקוחות שמא נפרע. ויש לעיין בכונת התוס' בתירוצם אם כונתם דגם אחרי דחיישינן גם לקנוניא מ"מ לחשש דשמא פרע ורוצה להרויח לא חיישינן, וכמש"כ התוס' דאינו חשוד להרויח פשיטי דספרא ובשביל כן להפסיד ללקוחות וגם המלוה לא ירצה, או דכונתם דאם חיישינן לקנוניא אע"ג שזה חשש רחוק בודאי חיישינן גם דישקר משום פשיטי דספרא, אלא שהוקשה להתוס' למה הוצרך לחדש כזה חשש דקנוניא, הא די אם נחשוד אותו שישקר להרויח פשיטי דספרא, וע"ז תירצו דאז לא הוי חיישינן, וכמש"כ דהמלוה לא יסכים וגם הלוה לא ילך בשביל הפשיטי דספרא להפסיד ללקוחות, אבל איה"נ כיון דחידשנו דחיישינן לקנוניא גם זה חיישינן, ואם נאמר כן יתורץ קושית הנחלת דוד מהא דלקמן דף י"ז דמבואר דרק לפריעה באותו יום לא חיישינן שפרע וחוזר ולוה בו אבל אם הזמן ביום קודם חיישינן, דהגמ' שם אזלא אליבא דמאן דחייש לקנוניא ולדידי' חיישינן גם בזה דמשום פשיטי דספרא יסכימו להפסיד ללקוחות, ורק באותו יום לא חיישינן דהוי אומדנא שלזה לא יסכים המלוה. והעירוני דכך משמע מתוס' לקמן דף י"ז ד"ה רב כהנא. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |