אילת השחר/בבא מציעא/יב/ב
עשו שאינו זוכה כזוכה. בריטב"א כתב דיש מי שפירש דהוי כאילו העניים זכו והפקירו לבניו של פועל, משום דקשיא להו כיון דזכיית קטן אינו אלא מדרבנן איך פקעה זכיית העניים דעלמא. וצ"ב דמאי נפק"מ אי מדרבנן קונים עניים אחרים או דקונה הקטן, הא בתרוייהו אין קנייתם אלא מדרבנן, [ומה דלא קשה לו באופן שליקט עני קטן וכן עני המנקף בראש הזית דזוכה מפני דרכי שלום איך הוא זוכה מדרבנן ונפקע זכות עניים, לא איכפת לן דהא מותר להקטן לקחת וליהנות מזה, רק קשה לו דאיך מותר לאב ליקח, כיון דבאמת לא נפקע דינם של שאר העניים].
ונראה ביאור דבריו דלהני דסברי דגם בדעת אחרת מקנה לא מהני זכייה לקטן לכאורה יקשה איך מצי רבנן להקנות להקטן מציאה, דהא אף אם רבנן מקנים לו מ"מ אין הקטן זוכה, אלא דהי' אפשר דאיה"נ דאינו קונה אלא דאסרו ליקח ממנו ולר' יוסי מוציאין בדיינין אבל באמיתות הדבר אינו קנוי לו, אבל כאן דעשו שאינו זוכה כזוכה שעי"ז מותר לאביו ליקח הלקט, ואם לאמיתו של דבר נשאר של העניים והקטן לא זכה זכיי' ממש איך אביו דהוא בעל השדה מחמת חלקו באריסות, מותר ליקח הלקט, וע"כ צ"ל כמש"כ בס' אילת השחר ב"ב דף קל"א [והובא בדברינו לעיל על דף י' ע"ב] דחכמים יכולים להקנות אף בגדרים שאין אדם אחר יכול להקנות כן, ולכן ס"ל דכאן לא מסתבר דהשתמשו בכח הזה לתקן תקנה שתועיל שלא בגדרי הקנינים המועילים תמיד. (מהדו"ק)
לא גדול גדול ממש. עי' בתוס'. ובר"ן הביא מחלוקת אם נותנים מתנה לא' שסמוך על שולחן אביו אם זה שייך לאביו, ולפני זה הביא דלר"ת א"א לזכות עירוב ע"י בנו הסמוך על שולחנו אפי' הוא גדול. ולכאורה להני דסברי דבמתנה אין זוכה האב, ודאי יוכל לזכות העירוב ע"י בנו הסמוך על שולחנו, וצ"ל דלר"ת הא ס"ל דאע"ג דכאן כשמזכה להם עבור האחרים הא אין האב זוכה זה, דהא כה"ג לא שייך איבה, אלא דמ"מ כל יד דיש זכות לאביו לזכות בו מה ששייך לזכות הוי יד דידי', גם כעת הו"ל ידו ולא יצאה מרשותו, א"כ אף אם במתנה אין זוכה האב מ"מ הוי ידו, אבל לשון התוס' שכתבו ה"ה כל זכויותיו לאביו, משמע דס"ל דמתנות נמי שייכי לאביו ולכן ס"ל לר"ת דא"א לזכות על ידו עירוב. (מהדו"ק)
הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן. שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת. ומבואר ברש"י וכן מבואר להדיא בגמ' בקידושין דף ט"ז, דאז משלם שבת לאדונו. ויש לעיין לפי סברת הנתיה"מ סי' שס"ג סק"ב דא"א להתחייב שבת להאדון אפי' בעבד כנעני כיון דלגביו הוי כשורו וחמורו אלא דהחיוב הוא להעבד והאדון מיני' קזכי, ונצטרך לומר דגם בעבד עברי שייך שהאדון יזכה מיני', אבל קשה איך שייך דהפועל או העבד עברי שלא עשה מלאכת האדון חייב לעצמו ומשלם לרבו, חדא דאיך שייך חיוב לעצמו במה שהשבית עצמו ממלאכה, ועוד אפי' אם שייך חיוב לעצמו מ"מ כאן הא לא השבית כלל דהא אדרבה הגביה מציאה ששוה אפי' יותר מדמי נקיבת מרגליות, ומה שייך שיהי' חיוב לעצמו ואדונו מיני' קזכי, וע"כ דהחיוב הוא מפני שהשבית להבעה"ב.
במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן. דהיינו שעבד העבודה הרגילה וגם הגביה מציאה, וללשון זה ס"ל דכשמגביה בזמן מלאכה באופן שעי"ז לא עשה מלאכתו הרי זה של בעה"ב, חוץ מבאם נוקב מרגליות דמבואר בתוס' ד"ה במגביה דאז הרי זה של העבד, ויש לעיין כשהגביה המציאה עם מלאכתו מנ"ל לייחס הפעולה הרגילה לאדון והמציאה להעבד, אולי יהי' המציאה להאדון ושכר הפעולה השני' לעצמו, דהא בלי שיעבוד פעולה הרגילה יחד עם זה הי' שייך המציאה להאדון, א"כ מה טעם דהמציאה לעצמו ולא להאדון, וע"כ צ"ל משום דביד העבד לבחור איזה פעולה לעשות, ולכך הוא בוחר מה שזה כדאי לו והא התכוין המציאה לעצמו.
רש"י ד"ה לא יהא אלא פועל. ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו. צ"ע דאפילו אם הי' מתנה לאיזה מלאכה ג"כ יכול לעשות בו כל מלאכות דהא זהו דינו של עבד, ובפרט לפי"מ דפסקינן דעבד עברי גופו קנוי ולא שייך שיהי' לאיזה מלאכה מיוחדת.
תוד"ה ור' יוחנן. זכיא בעירובה דמציאתה אינו לאדוניה. במהר"ם שיף העיר דלרבא הא רוב מציאות לאדוניה וכן לר' יוחנן, והיינו דהי' להם להקשות למה מזכה עירוב ולתרץ דמיירי באמה נוקבת מרגליות, כן ביאר בביאור על המהר"ם שיף אות כ'. ויש לחלק דפועל דידו כיד רבו אין הביאור דזכויות הפועל הם של רבו אלא דפעולותיו הם של רבו, דלכן גם כשע"י הפעולה זוכה זה ג"כ שייך לרבו, וכיון שכן יכול לזכות העירוב ע"י האמה אע"פ דרוב מציאותיה לאדוניה כיון שאינו מחמת דזכויותיה הם שלו, משא"כ בבן שאביו זוכה היינו דזכויותיו הם של אב ומקרי רשותו דאב וכידו דמי, ולכן אינו יכול לזכות על ידו העירוב. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |