פני יהושע/בבא מציעא/יג/א

פני יהושע בבא מציעא יג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בפירש"י ד"ה בשטרי הקנאה כו' בין ילוה בין לא ילוה עכ"ל. אבל הרא"ש כתב בשם הרי"ף דשטר הקנאה היינו שטר שיש בו קנין דמשעת הקנין נשתעבדו נכסיו ולזה הסכימו רוב הפוסקים אלא שהרא"ש הקשה ע"ז ע"ש. ובטוח"מ סי' ל"ט כתבתי באריכות שדברי הרי"ף נכונים וברורים גם העליתי שם דבין לפי' רש"י ובין לרי"ף לעולם בעינן דמטא שטר הקנאה לידו לבסוף דאז זכה למפרע משעת הקנין אף אם לא הלוה לו כלום משום דבמסירת השטר זכה למפרע בנכסים מטעם אודייתא כמו בחייב אני לך מנה בשטר אבל אי לא מטא לידיה כלל לא חל השיעבוד אא"כ הלוה לו באמת ואז זכה למפרע משעת הקנין מחמת ההלואה אבל כל היכא דלא מטא שטר הקנאה לידו וגם לא הלוה לו כלום כל אפי שוין דלא זכה כלום מחמת השטר הקנאה. דבתחלה לא היה בדעתו להקנות לו אלא במסירת השטר או בקבלת המעות לידו וזה נ"ל ברור והארכתי שם מאד ולא כמ"ש הנ"י בשמעתין דבאקנייתא לא בעינן דמטא לידיה ואף אם לא הלוה כלום ולקמן אזכיר סברא זו כמה פעמים לענין מתנה ומחילה ואף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו עיין עליו:

בד"ה אביי אמר כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללוות ולא לוה עכ"ל. מהרש"ל כתב שדברי רש"י מגומגמים בזה ומהרש"א נדחק מאד בישוב ל' רש"י וסוגיא דלישנא בין בש"ס ובין בל' רש"י לא משמע כלל כפירושו ולענ"ד הקלושה נראה לפרש ל' רש"י כפשוטו משום דבלא"ה יש לתמוה על סוגיית הש"ס דפשטא דלישנא משמע דאביי אאוקימתא דמתניתין קאי ולפי הנראה מפשט ההלכה לא תירץ כלום במתני' וכן המקשה דבסמוך אמאי שביק מעיקרא למתניתין דרישא דקיימינן עלה ולא פריך מינה אלא ממתני' דסיפא מצא גיטי נשים ולבתר דשנינן ה"מ היכא דמטא לידיה הדר ואקשינן ממתני' דרישא דקיימינן בה ולמה לא הקשה כן מעיקרא מכל זה נ"ל דמעיקרא ס"ד דלאביי א"ש הא דקתני במתני' לא יחזיר דאף על גב דעדיו בחתומיו זכין לו היינו כשהלוה לבסוף זכה למפרע משעת החתימה אבל אם לא הלוה לו כלום ודאי לא זכה כלום שהרי מסתמא כן היה דעתו של הלוה שאמר כתבו השטר ותנו לידי וסמך ע"ז שלא ימסרו השטר ליד המלוה עד שילוה לו ואם כן האי שטרא דמתני' כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה כלום ומה שהלוה מודה עכשיו ומצוה למוסרו למלוה חיישי' לקנוניא דלקוחות ואם כן יטרוף שלא כדין כיון שלא הלוה כלום ואף על גב דבכל שטרי דעלמא אף אם נתברר שלא הלוה כלום הוי שטרא מעליא כיון דמטא לידיה עפ"י צווי הלוה כדאמרינן בחייב אני לך מנה בשטר ס"ד דאכתי לא דמי דכל שטרי לא ריעי א"כ אמרינן דמסתמא לא נתכוון זה מעיקרא לשם קנוניא אלא שהיה בדעתו להקנות לו מנה דרך חיוב גמור ואדם מחייב עצמו במה שאינו חייב וטורף נמי ממשעבדי כיון שלא נתכוון תחילה לערמה דמהיכא תיתי ניתלי בהערמה אבל האי שטרא דאיתרע טובא ודאי נראין הדברים שכבר נתבטל השטר ביד הלוה מחמת שלא לוה כלום ושוב לא נזהר לשומרו וא"כ מסתמא מה שמודה עכשיו היינו משום קנוניא דלקוחות. ואין להקשות דא"כ הדרא קושיא לדוכתא לכתחלה אמאי כתבינן ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא ילוה ואף על גב דכל שטרי לא ריעי מ"מ לכתחלה יש לחוש כדמשמע מסוגיא דשמעתין אלא די"ל דודאי בחששא כי האי אין לחוש לכתחלה דכל אדם בחזקת כשרות הם ולרשיעי לא חיישינן שיתכוין מעיקרא להפסיד לגמרי הלקוחות בכדי ועוד דחששא כי האי א"א לתקוני דא"כ אף בפני המלוה לא יכתוב שאף אם רואים מסירת השטר יש לחוש לקנוניא כי האי אלא דבאמת לא הוי חששא כלום דכיון שאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב אמרינן דלחיוב גמור נתכוין כל כמה דלא ידעינן בודאי שנתכוין להערמה ומש"ה לא קאמר לעיל בש"ס האי חששא דלא ילוה כלום לענין לכתחלה אלא חששא דניסן ותשרי דבזה אין עיקר כוונת הלוה לפסידא דלקוחות אלא להנאת עצמו בהלוואתו אלא דלא חייש לקדימת הזמן נמצא דלפ"ז סלקא אדעתיה דא"ש הא דקתני מתניתין לא יחזיר אף אם הלוה מודה כדכתיבנא ומש"ה לא מצי להקשות ממתני' דרישא אלא ממתני' דסיפא דמתנות ושוברים מקשה שפיר דהתם מוכח להדיא דכל היכא שהמזכה מודה לבסוף אחר הנפילה ומצוה למוסרו לשכנגדו במקום דשייך עידיו בחתומיו זכין לו תו לא חיישינן לשום קנוניא דאלת"ה אמאי קתני ונמלך שלא ליתן ות"ל דאפי' אמר תנו אין נותנין דהאי אמירה לא מהני מידי כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא אלא ע"כ דבכה"ג אם אמר תנו נותנין במתנת בריא ושובר למאן דס"ל עידיו בחתומיו זכין וכן הוא האמת כמו שיתבאר לקמן בעזה"י אלא דהמקשה סבר דהטעם משום שהעדים זכו לו לגמרי בשעת החתימה וא"כ מקשה שפיר דא"כ כי נמלך מאי הוי וע"ז משני הש"ס דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין אלא היכא דמטא לידיה לבסוף וא"כ ממילא מוכח דהא דדייקינן הא אמר תנו נותנין היינו משום דבכה"ג מיקרי שפיר מטא לידיה כיון שהוא בציווי המזכה ואע"ג דלא מטא לידיה אלא אחר הנפילה לא אמרינן דאיתרע אלא אפילו בכה"ג זכו לו העדים למפרע משעת החתימה כיון דמטא לידיה בסוף בשום ענין בציווי שכנגדו וא"כ מקשה שפיר דהדרא קושיא לדוכתא במתני' דמצא ש"ח אמאי לא יחזיר כיון דעידיו בחתומיו זכין לו ול"ל דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלום שכבר הוכחנו דאפילו בכה"ג מקרי שפיר מטא לידיה כשהלוה אמר למוסרו לידו וזכו לו העדים למפרע. וכמ"ש הן הן הדברים דברי רש"י ממש דמעיקרא בשינויא דאביי מיתרצא מתני' שפיר וז"ש אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה וכוונתו למ"ש דס"ד דכל שלא לוה כלום בסוף לא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו מטעמא דכתיבנא וע"ז מסיק וכתב ולקמן פריך פי' דדוקא לקמן בתר דמוכח מסיפא דגיטי נשים דמשמע להדיא דאם אמר תנו נותנין משום דבכה"ג מקרי שפיר מטא לידיה א"כ ה"נ בשט"ח הרי זכו לו עידיו בחתומיו ושפיר טריף כיון דמטא לידיה בסוף כ"ז נ"ל ברור בכוונת ל' רש"י בסברות ברורות ובטוח"מ סי' ל"ט כתבתי עוד דלהרי"ף אפי' לכתחלה אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה מחמת חששא דכ' ללוות ולא לוה כלום ובזה נתיישב מה שהקשה עליו הרא"ש בשמעתין ודו"ק:

בד"ה ה"מ היכא דמטא שטר לידיה כו' ואי קשיא הא דתנן שט"ח המוקדמי' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה על ל' רש"י למה לא הקשה כן מעיקרא תיכף אמילתא דאביי ונראה ליישב משום דמעיקרא היה אפשר לומר דהא דקאמר אביי עידיו בחתומיו זכין לו לא אמרינן דבכל ענין זכו לו אלא היכא שאומר להם הלוה שיזכו עבורו ואז זכו לו מיד ובכה"ג איירי מתני' דכותבין שטר ללוה אבל היכא שלא אמר הלוה שיזכו בשטר עבור המלוה אלא אמר בפירוש כתבו ותנו לידי בכה"ג לא אמרינן שזכו לו העדים מיד ובאמת כ"כ הב"ח בכמה דוכתי למאן דס"ל עידיו בחתומיו זכין אלא דלמסקנא א"א לומר כן כמ"ש באריכות בביאורי לטוח"מ וכן השיגו הש"ך אבל מ"מ מיהא מעיקרא היה אפשר לומר כן וא"כ לא קשיא משטר מוקדם דמשכחת לה כשאמר הלוה כתבו ותנו לידי ולא אמר לעדים לזכות עבור המלוה אבל ממאי דשנינן ה"מ היכא דמטא לידיה משמע להדיא דלא תליא מידי בזכיית העדים דמעיקרא אלא מסתמא זכו לו על תנאי אם יגיע לידו בסוף היפך סברת הב"ח וא"כ מקשה רש"י שפיר דקשיא שטר מוקדם היכי משכח לה ודו"ק:

בתוספות בד"ה אביי אמר כו' מכאן קשה לרש"י כו' עד סוף הדיבור. עי' מ"ש בזה בריש פ"ק דר"ה ליישב שיטת רש"י באריכות ושם כתבתי ג"כ מה שיש לדקדק על שיטת התו' ע"ש ותמצא נחת:

בד"ה משום דקשיא ליה כו' וי"ל משום דקשיא לאביי לא ניחא ליה שינויא דרב אסי ומילתא באפיה נפשה היא עכ"ל. וכך נ"ל פירושו דודאי אביי לא לשנויי מתניתין דהכא אתא אלא לשנויי מתניתין דכותבין שטר ללוה כו' ומתרץ לפי שיטתו שסובר בעלמא מסברא דנפשיה כדאשכחן בפרק המפקיד אלא דמ"מ אי הוי מיתרצא מתניתין באוקימתא דרב אסי לא הוי ס"ד דאביי למימר עידיו בחתומיו זכין דאף על גב שהסברא נותנת כן מ"מ לא היה פוסק נגד משמעות המשנה דחששא דפרעון וקנוניא חששא רחוקה היא כדאמרינן בסמוך אבל משום דבלא"ה לא מיתרצא מתני' באוקימתא דרב אסי וע"כ צ"ל משום חששא דפרעון וקנוניא א"כ שפיר מוקי אביי מתני' דכותבין כפי הסברא שלו דעידיו בחתומיו זכין לו ומתני' דמצא ש"ח משום פרעון וזה נ"ל ברור ליישב תמיהת מהרש"א וק"ל:

בפרש"י בד"ה הניחא וכו' ואי קשיא וכו' לאו פירכא היא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה עכ"ל. פי' משום דמלתא דשמואל איירי אף על גב שאין חייב מודה יחזיר בשטר הקנאה משא"כ בלא הקנאה לא יחזיר דכיון שאין הלוה מודה תו לא מיקרי מטא לידיה וא"כ לא זכו העדים בחיתומם והא דאמרינן לעיל דאף אי מטא לידיה אחר הנפילה זכו העדים בחיתומם למפרע אלא כשהלוה מצוה למוסרו דבכה"ג הוי שפיר מטא לידיה משא"כ כשאינו מודה וק"ל:

בד"ה שמואל מוקי כו' שאומר לוה לא כתבתי ומזוייף הוא עכ"ל. והא דלא מפרש שאומר כתבתי ללוות ולא לויתי דא"כ לא היו מחזירין למלוה אף גוף הנייר שהרי הלוה אומר שהנייר שלו (ומה"ט גופא לא מצי לאוקמי בטוען פרעתי דס"ל לקמן דנאמן כמו שאבאר דא"כ הוי ליה למימר דיחזיר ללוה) משא"כ במזויף וק"ל. והא דלא מוקי הש"ס אפילו בחייב מודה ואפ"ה לא יחזיר מחשש זיוף וקנוניא דלהא ודאי ליכא למיחש דאם כן אף אם לא יחזיר זה השטר יכול לזייף כמה שטרות והלוה יודה עליהם וא"כ לא שייך קנוניא בזה ובחנם נדחק המהרש"א וק"ל. ועוד דבלא"ה לא יוכל לגבות מלקוחות אלא על ידי קיום:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.