חידושי הרי"מ/בבא מציעא/יג/א

חידושי הרי"מ בבא מציעא יג א

דף י"ג ע"א

בשטרי הקנאה כו' הנה לכל הפי' תמוה רש"י פי' שמקנה נכסיו כו' בין לא ילוה כו'. וקשה מה מהני כיון שלא מסר לו השטר במה זכה בשיעבוד. הא מחייב א"ע במה שאינו חייב דוקא בקנין או שטר דהיינו מסירת השטר. והי' אפשר דרש"י מפרש ג"כ שקנו מידו שמתחייב בין ילוה או לא דכן פירש"י לקמן י"ז ע"ב שטר הקנאה שקנו ממנו כו' ע"ש. רק מ"מ קשה דא"כ סגי בקנין לחוד אף שאין כ' בשטר כלל שמשעבד גם לא ילוה רק שלוה וגם אינו כתוב בו שהיה בקנין רק ככל שטר. דכבר נשתעבד ע"י הקנין וא"כ למה קרי ליה שטרי הקנאה כיון שאין הקנין ע"י השטר ועוד דפריך אמתני' דמצא שט"ח וניחזי אי בשטר הקנאה מה שייך ניחזי כו' אף שאין רואין מתוך השטר. הו"ל למפרך ממ"נ נהדר אם היה קנין שיעבד נפשי' ואי לא היה קנין לא הוי כתבי בלי הלואה כו'. גם הרא"ש ז"ל דחה פי' הרי"ף מ"ש שטר שיש בו קנין כו' מה חילוק בין יש בו קנין לא"ב קנין כיון שכ' פלוני לוה נשתעבדו נכסי לוה אף בלי קנין דש"ד שכל מה כו' ואי משום קלא עדים החתומים על השטר מפקי לקלא ולא הקנין אלא ה"ט דר"א דא"ל שלא זכה משעת החתימה לגבות מלקוחות משום דלא נפיק קלא עד שימסור לו השטר א"נ אין דעתו אע"פ שציוה לכתוב השטר שיחול השיעבוד עד שיבא המעות לידו הלכך נראה כפי' רש"י שפי' שטר הקנאה כו' שמקנה כו' ודבר תימא שאדם ישתעבד קודם הלואה ומש"ה הקול יוצא משעת כתיבה עכ"ל. ואינו מובן. אם לפירש"י ג"כ ע"כ ע"י קנין נשתעבד א"כ מה דחה ד' הרי"ף. גם מה זה שכ' מה חילוק גם בלא קנין נשתעבדו כו' דש"ד. זה שפיר אם היה מסירה ונתחייב אבל כיון שלא מסר השטר במה קנה החיוב בלי קנין משא"כ בקנין. גם קשה למה לא סגי לרש"י במשתעבד שאם ילוה יהיה למפרע מעכשיו כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות גבי שטר אמנה דכה"ג לאו מוקדם. לא שייך שמא כ' ולא לוה עד תשרי דכדין כו' ולמה ליה בין לא ילוה. ובמשרים כ' די"מ שדעת רש"י כהרי"ף דגם סתם הוי גם שלא ילוה ע"ש הובא ב"י ס' ל"ט וגם הריב"ש ס' קס"א כ' כן. אולם לשון רש"י אם לא ילוה אינו משמע כן:

ולע"ד בד' הרא"ש ז"ל שהבין בדבריהם להיפוך דלשון הרי"ף ז"ל משמע להדיא שרק כתוב בשטר שהי' בקנין אבל לא שהי' קנין דכן כ' שטרא הקנאה פי' שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו כו' אבל שטר שאין בו קנין כו' דכיון דשקיל לי' מלוה לשטרא משתעבד כו' ע"ש. ומ"ש שמשעה שקנו הוא רק טעם דלכך כשכ' בו קנין הוי הודאה שנשתעבד גם שלא ילוה כ' וע"ז תמה הרא"ש שפיר מה חילוק בין יש בו קנין או לא ממ"נ אי סובר הרי"ף ז"ל דגם בלא מסירת השטר חשוב הכתיבה וחתימה כקנין אודיתא כמו חייב אני לך מנה בשטר א"כ גם בלא קנין כיון דש"ד וכשלוה משתעבד א"כ מה שמצוה לחתום ומודה שלוה ג"כ הוי אודיתא דמודה שנשתעבד כיון דאי לוה באמת משועבד. ואי דכל שעדיין לא מסר לו לא זכה בהשיעבוד מטעם הודאה א"כ מה מהני שכ' בו קנין הוי ג"כ רק הודאה בשטר שהי' קנין ונשתעבד ועדיין כל שלא מסר לו לא נשתעבד. ומ"ש הרא"ש ואי משום קלא היינו דאי הפי' בהרי"ף דקנו מידו באמת ואעפ"כ צריך שיהי' כ' בשטר שהי' בקנין משום קלא. והיינו דאף דקי"ל בעדים שקנו מידו גובה ממשעבדי אף שלא נכתב ע"ש ס' ל"ט. מ"מ היינו בסתם קנין דלכתיבה עומד ויכולין לכתוב וליתנו. למלוה וא"צ לאמלוכי שפיר מוציאין הקול כאלו כבר נכתב משא"כ כשקנו ומצוה לכתוב וליתנו ללוה דא"י לכתוב עוד למלוה לא מפקי קלא כלל בקנין זה עד שיכתב ולכך לבעי שיהי' כ' בשטר שהי' הקנין. ע"ז דחה הרא"ש אי משום קלא הא עדים החתומים מפקי לקלא לא הקנין. וא"כ עדיין לא מהני כיון שלא מסר לו השטר אף שכ' בו שהי' קנין כיון שציוה ליתנו לידו כנ"ל. דאל"ה הי' סגי בקנין לחוד. ואח"כ כ' אלא היינו טעמא דר"א וכ' ב' טעמים משום דהא קי"ל זכו בשדה וכתבו לו השטר חוזר בשטר ולא בשדה ואף שבאמת גובה ממשעבדי ולמה לא יכתבו למנוע מעולה כ' תוס' והרא"ש ב"ב ע"ז דאעפ"כ כיון שיש קצת טעם דלא ניחא לי' דליפשי שטרי עלי' א"י לכתוב בע"כ שאינו רוצה שיהי' לו ראי' עליו אף כדין. ואף שהי' קנין יכול למחות ע"ש. וכשאמר זכו ע"מ שתכתבו לו כו' חוזר בין בשטר בין בשדה דממילא בטל ע"ש. וא"כ כאן שהי' קנין וסתם קנין נתחייב מעכשיו מ"מ כשמתנה שיכתבו השטר ליתנו לידו א"כ הוי עכ"פ כחזר בשטר דהא מפרש בהדיא שאינו רוצה שיהי' לו שטר עליו. וא"כ אף דנימא שנשאר חיוב של הקנין ככל קנין שלא תלאו בשטר שיהי' כע"מ שתכתבו. רק במה שאמר שיכתבו ויתנו לו הוא רק על השטר שלא יהי' לו אף שכדין אינו רוצה כנ"ל. ומ"מ שוב לא גבי ממשעבדי דעכ"פ אינו עומד לכתיבה ושוב אין לו קול עד שימסר לו. וזהו שכ' הרא"ש דלא זכה כו' לגבות מלקוחות עד שימסור לו כו' אף דהחיוב נשאר אף שלא ילוה כנ"ל. וכ' עוד טעם אי נמי אע"פ שציוה כו' אין דעתו כו' עד שילוה כו'. היינו כדאמר כתובות נ"ה במתנת ש"מ בקנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' ע"ש. כן בזה אף שקנו מ"מ כשציוה לכתוב וליתנו לו שילוה בו א"כ הוי כע"מ שתכתבו כו' ואתני לו דלא גמר שיחול אלא ע"ת שילוה וא"כ ודאי לא גבי ממשעבדי קודם שילוה כיון שאינו מחויב כלל אין קול אם לוה וכמו באמנה כיון שהתנאי ביד הלוה אינו מתחיל שיעבוד כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות החילוק בין תנאי ע"ש. ולכך כ' הלכך כרש"י שמקנה בפי' בין לא ילוה. וי"ל בקנין סתם ובשטר כ' בין לא ילוה וממילא במה שמצוה ליתנו לו אינו תנאי ע"מ שיכתבו וילוה דבאמת משעבד עצמו גם שלא ילוה רק שאף שישאר השיעבוד אינו רוצה שיהי' לו הראי' עד שירצה ליתן ולא שייך טעם ב' רק טעם א' משום קלא ובזה כ' משום דדבר תימא הוא יוצא הקול כמו מוכר שדהו בעדים ולכך אף דהשטר בידו גבי כדין. אף שאין רשאין ליתן השטר למלוה כמו בזכו וכתבו כנ"ל. ומ"מ פריך שפיר ממתני' דמצא שט"ח דלא שייך שמא כ' דכדין גבי כנ"ל. ובקנין לחוד שפיר הי' גובה רק כיון שאמר כתבו ותנו לו הוי כנ"ל. ודוקא בין לא ילוה. אבל אם הי' משעבד מעכשיו אם ילוה לא הי' מהני דשוב ליכא קלא כיון שלא מסר לו כנ"ל. ומיושבים ד' הרא"ש ז"ל. או דאפשר גם בלא קנין לרש"י רק הא דלא ס"ל לר"א עדיו בחתומיו זכין לו הוא כטעם הרא"ש דמסתמא אינו רוצה עד שילוה אבל במשעבד גם שלא ילוה שוב גם לר"א עדיו בחתומיו זכין לו ואף בלא מטי לידי' רק שרוצה שתשאר הראי' בידו כמו בזכו וכתבו כנ"ל. אך זה קצת דוחק כיון דלא הזכיר ר"א כלל עדיו בחתומיו זכין לו:

ולהפ' הובא ש"ך ס' ל"ט וסמ"ע פ' כן דבקנין דלכ"ע ויכול לחזור דוקא במתנה דאף שזכה זה מ"מ אינו רוצה שיהי' לו שטר. משא"כ לוה ומוכר לא מהני מחאתו מלכתוב כיון דע"פ הדין ראוי להיות לו השטר ע"ש. וא"כ י"ל בפשיטות דלא פירש"י שקנו מידו סתם מוקדם דממילא חייב. דא"כ הדין דכותבין למלוה ואף דאומר לוה אח"כ ליתן לו השטר לא מהני כמו מוחה מלכתוב כנ"ל. כיון דהודה בקנין שחייב וכשחייב צריכין ליתן השטר למלוה. ואין רשאין ליתנו ללוה כמו זכו במנה זו לפלוני דאם רצה לחזור וליקח ממנו אינו רשאי ליתנו לו ע"ש פ"ק דגטין. דכשיכתבו ויתנו ללוה לא יוכלו עוד לכתוב למלוה דע"ש כנ"ל. ולא הי' נקרא זה כ' שטר ללוה כו' רק למלוה וכאומר זכו. ואם שהתנה בשעת קנין שלא יכתבו רק ליתנו השטר לו א"כ כיון דהדין בחייב דא"י למחות א"כ שוב הוי תנאי זה כע"מ שיכתבו כו' דחוזר גם במתנה. דע"כ אין החזרה מהראי' שאינו רוצה שיהי' למלוה אף שחייב כיון דאם חייב לו א"י למחות וע"כ יתנו לו הראי'. וא"כ ע"כ כוונתו על עיקר השיעבוד שע"י הקנין שאינו רוצה שיועיל רק בתנאי שינתן לו השטר וממילא נכלל שלא יזכה ע"י הקנין רק אם ימסור לו השטר. ושוב אינו גובה ממשעבדי עד שימסור כנ"ל. ולכך דוקא במקנה ומפרש בשעת קנין שמקנה בין ילוה ובין לא ילוה דהקנין מפורש מתנה. והדין דיכול למחות מלכתוב. ושוב בין שמתנה מיד או אח"כ לכתוב וליתנו לידו מ"מ אין התנאי רק שאינו רוצה שיהי' הראי' ביד הזוכה אף שזכה דבתנאי מהני מחאתו כנ"ל מלכתוב. אבל אינו תנאי וחזרה מגוף הזכי' כלל ושפיר כדין טריף. ואעפ"כ רשאין ליתנו ללוה שאינו רוצה שהראי' יהי' בידו עד שימסר לו כנ"ל. ומדויק לשון רש"י שמקנה לו נכסיו כו' לא ילוה. היינו שפי' בקנין כנ"ל. וגם צריך להיות מפורש בשטר שקנו מידו בין ילוה או לא דניהו דרשאין לכתוב כנ"ל כשקנו בפי' בין ילוה כנ"ל. מ"מ אח"כ שבא מלוה לגבות וכשמתברר שלא נמסר למלוה רק ללוה ובמצא שט"ח א"י אם הי' הקנין בפירוש כנ"ל. ולכך אמר וניחזי כו':

ודעת הרי"ף ז"ל שתמוה כמ"ש הרא"ש וכמ"ש לעיל ממ"נ. נראה לע"ד דהא הרמב"ם ס"ל דבאומר חייב אני לך ק' בשטר מתחייב ומשתעבד באמירה זו אף שאינו חייב כיון שהזכיר שטר ע"ש ס' מ'. וא"כ בציוה לכתוב שטר וכ' בו שלוה והוי הודאה שלוה ומה שנכתב בציויו הוי כמודה בפי' דאין חילוק בין כתב לע"פ א"כ באין כ' בו שהי' קנין רק שלוה כנ"ל אין זה הודאה שחייב בשטר דהא מודה רק שלוה וחייב וכל זמן שאינו מוסר השטר אינו שטר. ומצד אמירתו דהיינו הכתיבה שבציויו כאלו אמר חייב אני בפני עדים אינו רק אמירה חייב אני לך גרידא ולא הזכיר בשטר. ומה שנעשה שטר ממילא ע"י חתימת עדים זה לא מהני עד שימסור לו השטר כנ"ל. ושפיר לא מהני משא"כ כשכתוב בשטר שהי' קנין אף אם לא הי' מ"מ כיון דבקנו מידו סתם ממילא משתעבד וגובה ממשעבדי גם בלא כתיבה כאלו נכתב משום קלכ"ע א"כ בכתיבה זו שבציויו דהוי כאומר חייב אני לך ק' בשטר דהודה שחייב ע"י קנין שקודם הכתיבה. ושפיר מהני מצד הכתיבה לחוד שמודה בפני עדים חייב לך בשטר. ומהני אף שלא מסר כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש הפ' דהרי"ף מפרש בקנו מידו באמת דהטעם כדאמר פ"ק דגטין י"ז באומר הילך ותן ק' לפלוני אם בא לחזור כו' אינו חוזר ולשמואל מתוך כו' ובפקדון אין רצוני כו' רק בהוחזק כפרן כו' ע"ש דמשמע דוקא כשרוצה לחזור מהמתנה א"י לחזור. אבל אם מזכה ק' ע"י אחר ורוצה ליקח ממנו עבור המקבל מתנה מחייב להחזירו לו דשייך אין רצוני שיהי' פקדו' ביד אחר דנתנו לו רק כדי שיזכה. ואם המקבל כאן ותבעו לזוכה צריך ליתנו לו אי כזכי. אבל כשאינו כאן אינו צריך להניחו אצל הזוכה דהא כבר פקדון הוא ולא נתנו שיהי' בידו וכשאינו הוחזק כפרן אינו זכות שיתפוס עבור המקבל כנ"ל. וא"כ בקנין סתם דקי"ל דרשאין לכתוב וליתן למלוה ואמר כתובות ריש פ' אע"פ דהוי כאומר כ' והבו לי' ועדיף דא"צ לאמלוכי בי' ע"ש. וא"כ אף להפ' דאם מוחה מלכתוב אין יכולין היינו קודם כתיבה דא"י לעשות שלוחים בע"כ. אבל כשכ' וחתמו קודם שמיחה נראה דהוי ממש כתן וזכי דבקנין הוי שאמר כ' והבו לי' וממילא מיד שחתמו זוכין עבורו. להפ' דס"ל תן כזכי אף בלא מסר מיד ליד דלא כר"ת ע"ש בגטין. וא"י למחות עוד כמו שא"י לחזור. רק מ"מ כל שאין המלוה תובע השטר ולוה רוצה שיתנהו לו צריכין ליתנו כמו שם דהא לא הוחזק כפרן וא"י לתפוס עבורו. ויכול לומר דאינו רוצה להניחו בידם כנ"ל. ומיקרי שפיר כ' שטר ללוה אף שאין מלוה עמו דכיון שהי' קנין יכולין לכתוב וליתנו ללוה כנ"ל. דכבר זכה בו המלוה כנ"ל. ובלא קנין דהדין גם אף דאמר כו"ח והבו לי' צריך לאמלוכי ואף אחר החתימה יכול לחזור היינו כיון דהדין כן שעדיין אין מוסכם אצלי עד שישאלו כמ"ש הרא"ש ממילא לא הוי כזכי. משא"כ בקנין דהדין א"צ לאמלוכי בי' דיכולין ליתן ממילא הוי ככל תן דכזכי שמיד שחתמו זכו עבורו כנ"ל. רק להפ' ס' קכ"ה דדוקא בחוב ופקדון תן כזכי ולא במתנה ע"ש מבואר שם החלוק דשם דהחוב ופקדון מגיע לו בקל זוכה אבל במתנה שבזו הזכי' הוא שיוצא מרשותו כו' לאו כזכי ע"ש ובש"ך. וא"כ כיון שאמת הי' קנין קודם א"כ זכה בשיעבוד והדין לכתוב לו שטר בסתם שוב הוי זכות השטר כתן בחוב כזכי ושפיר זכו עבורו מיד שחתמו כנ"ל. ושפיר בלא הי' קנין דצריך לאמלוכי בי' ולא הוי כזכי כלל כנ"ל. רק אף שכ' בו שהי' קנין אם באמת לא הי' קנין ג"כ לא מהני. דאף דחשיב הודאה וכיון דאם קנו מידו הי' כזכי א"כ שוב קני באודיתא. מ"מ זה אינו דכיון דמ"מ כל מה שזוכה בחיוב ושיעבוד הוא בזכי' השטר שוב הוי כמתנה דהא קודם לא הי' חיוב רק ע"י שטר זה וזכה ובמתנה לא הוי תן כזכי כלל. ולכך צריך דוקא שיהי' קנין ושיכתוב. וגם לענין מצא שט"ח פריך שפיר ונחזי דאי אין כ' בו קנין א"י אם הי' קנין כלל. וע"כ שכ' בו שהי' בקנין כנ"ל. וכשבאמת לא הי' קנין אין רשאין לכתוב שהי' קנין דשקר ונ"מ דאם הי' באמת זכי מיד משעת כתיבה משא"כ רק כתוב וע"כ שבאמת הי' כנ"ל:

ונראה דמה"ט פ' הרי"ף דבשטר הקנאה בעי מטי לידיה בהא דדייתיקי קשורה ע"י דגם בהקנאה עיין שם בב"י ס' ל"ט דלטעמיה אזיל דסבר פ"ק דגיטין גבי תנו שטר שחרור זה כו' דכזכי ואף שאינו מיד ליד משום דא"ל דעביד נייח כו' הוי כפרעון עיין שם. ואעפ"כ כתב דלא חל השחרור עד דמטי לידיה ולכך לא יתנו לאחר מיתה והביא ראיה מדחייב באחריות אף דתן כזכי עיין שם רק דא"י לחזור בו. וכן ממש בקנין דהוי כתנו אחר הכתיבה וכזכי כיון שכבר קנו מידו כנ"ל. ובאמת אינו יכול לחזור ורשאין ליתנו ע"כ ומ"מ בעי מטי לידיה בסוף לאפוקי הא דדייתיקי שמת פקע כמו התם דלא יתנו לאחר מיתה אף שכבר זכו כנ"ל. ומ"מ שפיר גובה כדין ממשעבדי מזמן הקנין דנשתעבד עכ"פ כמוכר שדהו בעדים דלא שייך מאן דיזיף כו'. דהא ע"כ ינתן לו השטר אח"כ. ומיושב שפיר מה שתמהו עליו משמואל דמצא שטר הקנאה יחזיר אף שאין חייב מודה והא דלא מטי לידי' ולא קשה כלל למ"ש דאף בע"כ יכולין ליתן לו וחשוב מטי לידיה כמו בשחרור דאינו יכול לחזור בו ונותנין בעל כרחו. ומ"מ הוי מטי לידיה. ורק לאפוקי מת כדייתיקי דפקע כמו התם דלא חשוב מטי לידיה א"מ עיין שם. דנראה עיקר בהרי"ף שם דהוי כמעכשיו ולאחר ל' לר"י דמתחיל עתה ולא יגמר עד דמטי לידיה וכמו משוך פרה כו' דצריך להיות אז ראוי לקנין ע"ש. לכך נותנין בע"כ אף שחוזר מ"מ אחר מיתה אין נותנין דאינו ראוי אז לקנין. ולכך מייתי שפיר ראיה מחיוב אחריות דכיון שזכה ואנן סהדי כאלו שוי' שליח אם כן נפטר מהפקדון ולמה יתחייב באחריות. דמה שכ' הר"ן דאם כן חוב ותמה עליו. לע"ד אדרבה דבריהם תמוהים ניהו לקי הגדילו יכולין למחות היינו דאיגלאי שלא הי' זכות כלל כיון שאינו רוצה בזה לכ"ע הוכיח סופו ע"ת אבל בנולד דבר אח"כ כמו באחריות שנאבד ולכך אינו רוצה מה מהני מ"מ כיון דבשעת זכי' כאלו שוי' שליח נפטר והא אמר להדיא פ' ה' דחולין ד' פרקים כו' בזיכה ע"י אחר כו' דזכות הוא זכין כו' ותנן לפיכך מת השור מת ללוקח עיין שם. וע"כ כמ"ש משום דלא שייך איגלאי כנ"ל ולמה יהיה חייב באחריות. וע"כ משום דבתן לא נגמר עד דמטי לידיה היינו שראוי אז לחול הקנין לאפוקי לאחר מיתה אין נותנין כנ"ל. ולכך שפיר חייב באחריות כיון דנאבד אינו ראוי אז כנ"ל. וממילא גם כאן שפיר אף דטריף ממשעבדי מיד ואף שאין חייב מודה נותנין בע"כ כיון דאינו יכול לחזור בו מכל מקום בדייתיקי שמת או שנאבד השטר ולא מטי לידיה כלל לא מהני. אבל שפיר יחזיר כו' ואין זה כהך מטי לידיה דאמר לאביי כנ"ל. והרא"ש לטעמיה דחולק שם. וגם פ' כר"ת דכשאינו נותן מיד ליד לאו כזכי לכך תמה גם כן על הרי"ף כאן וא"ש:

עוד י"ל למ"ש הג"א הובא סמ"ע וש"ך ריש ס' ל"ט בהודאה בקנין דוקא לזמן כו' שנעשה שום חיוב חדש על ידי הקנין אבל בלא חיוב על מה יחול דכבר לוה. ואף שעל ידי זה יהיה דין שטר ז"א דאיך יחול וכיון שאינו חל אינו שעבוד שיהיה דין שטר ע"ש כשיש חיוב ממילא הוי כשטר. ואם כן לכאורה להיפוך כשקנו מידו סתם שחייב לו כמ"ש הרי"ף בשלמא אי באמת לא לוה א"כ נתחייב ע"י הקנין במה שאינו חייב ושוב גבי ממשעבדי ג"כ כדין שטר דלכתיבה עומד כנ"ל. אבל אי באמת כבר לוה אין שום תוספת חיוב בקנין וממילא אין משועבד כדין שטר עד שיכתוב וימסור לו. ואם כן גם שבקנין אין כותבין כשאין מלוה עמו דעדיין החשש שמא כבר לוה ושוב א"מ הקנין וימסור לו השטר אח"כ דכיון שאין מלוה עמו שייך כנ"ל. ויגבה שלא כדין:

אמנם יש לומר דהא דאינו כזכי שיזכו העדים עבורו הוא רק כטעם שכתב הרא"ש דאינו רוצה עד שילוה מסתמא. ואם כן אי כבר לוה שוב זוכין עבורו גם לר' אסי ומשתעבד על ידי השטר משעת חתימה. דבזה ודאי דכפרעון חוב דמי דכזכי. וא"כ בקנין ושטר שפיר מהני ממה נפשך אי כבר לוה זכו בשטר וכאלו מטי לידיה. ואי לא לוה והוי כמתנה ואינו כזכי א"כ שוב נתחייב על ידי הקנין וגובה שפיר. משא"כ קנין לחוד שמא לוה וכן שטר לחוד שמא לא לוה כנ"ל:

ושוב יש לומר הטעם דשפיר לא סגי אף בתרוייהו רק עד שיהיה כתוב בשטר שהיה בקנין כלשון הרי"ף ז"ל ולשון הגמרא שטרי הקנאה כו'. משום דכיון שאינו ביד המלוה ולא שייך שיחשב כעידי מסירה מצד תפיסתו. וצריך מצד עידי חתימה כרתי דבעינן מוכח מתוכו. ואם כן כשלא נמסר חוששין שפיר שמא לוה ולא הועיל הקנין ורק מצד השטר והא אינו מוכח מתוכו שמא לא לוה אם כן אין חיוב בלא מסירה כלל שלא זכו בשבילו. וכיון שאינו מוכח מתוכו לא מהני בתורת שטר ושוב אי לוה אין כאן שעבוד. ולכך דוקא שכתב בשטר שהיה קנין. אם כן שפיר מוכח מתוכו השעבוד מטעם ממה נפשך בין לוה משועבד על ידי השטר ובין לא לוה משועבד על ידי הקנין ושפיר גבי. ומדויק כפשטי' כנ"ל ומיושב גם כן דבעי מטי לידיה דאי לוה ורק מצד שזכו העדים שוב בעי מטי לידיה כמו לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו. ואם כן בלא מטי לידיה שוב אמרינן שמא לוה ולא מהני הקנין ולא מהני בלא מטי לידיה ולכך בדייתיקי פסול וכה"ג. ומ"מ אמר שמואל שפיר במוצא שה"ק דיחזיר אף שאין חייב מודה דהיינו שאומר לא לויתי. והא אי לא לוה שוב לא בעינן מטי לידיה דהועיל הקנין כנ"ל וא"ש:

או י"ל אף בלא טעם דזכי' שייך ממ"נ אי לא לוה גובה ממשועבדים ע"י הקנין ואי לוה אם כן כיון דקיימא לן שעבודא דאורייתא ורק מדרבנן לא גבי שוב בדרבנן לא חיישינן שלא ימסור לו מיד וסומכין שימסור כיון דגם אם ימסור אח"כ גבי מה"ת משעת הלוואה. וגם כן שייך ממ"נ הנ"ל. ולכך בעי מטי לידיה דכשלא מטי חיישינן שלוה ואם כן לא נשתעבד כיון שרואין שלא מסר לו אבל במוצא שטר הקנאה שפיר מחזירין ג"כ ממה נפשך דלא חיישינן שמא כתב כיון דמן התורה מהני וגם דשמואל לטעמיה דסבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא ואם כן עדיין למה כתב בקנין שמא לוה והוי ח' דאורייתא אף שלוה. אך לשמואל י"ל דלא כהג"א הנ"ל דכיון דעל ידי ההלוואה לא נשתעבד מן התורה שוב חשיב הקנין חיוב חדש שנשתעבד ושפיר מהני הקנין אף שלוה. והג"א כתב לדידן דשעבודא דאורייתא ואם כן לשמואל שוב א"צ מטי לידיה כלל. דהא מהני על ידי הקנין ע"כ אף שלוה כנ"ל:

עוד יש לומר דהנה לשון רש"י ז"ל שטר הקנאה שמקנה לו נכסיו כו' בין לא ילוה מהיום ע"ש. ויש לדקדק למה כתב שמקנה היל"ל שמשעבד כדאמר בגמ' הא שעבד נפשיה. וכן למה קרי להו שטר הקנאה באמת. והנה קשיא לי לפירש"י דמחייב במה שאינו חייב מעכשיו בין ילוה או לא אם כן כשלוה אח"כ יצטרך לשלם ב' פעמים החוב בשטר שנגמר מיד וחוב ע"פ שלוה אח"כ כיון דאף מטי לידיה א"צ. ואטו אם יחייב א"ע במה שאינו חייב כדינו ואח"כ לוה אינו חייב ב' החיובים. ובש"ס פרק הנושא להדיא גבי כתב לכהן שחייב ליתן לו ה' סלעים אמר דבנו אינו פדוי דכבר חייב ע"ש. וכן קשה להרי"ף גם כן דקנין סתם גם כן החיוב אף שלא ילוה קשה גם כן כנ"ל. וכן אף אי בעי מטי לידיה מ"מ גם בתנאי מעכשיו שמחייב א"ע על מנת אם ילוהו אח"כ יהיה חייב למפרע הוי כשאר תנאי דכשמלוהו נתחייב למפרע במתנה וחייב ב' החיובים. וצ"ל דע"ת אם ילונו ויפטור וימחול לו חוב ההלואה יהיה חיוב הראשון קיים ואין כאן אלא חוב זה. ודוחק דאם כן צריך עכ"פ לומר למלוה שיפטרנו מחוב הב' ולא מצינו זה. ואם כן ע"כ הפירוש לרש"י דהחיוב הוא אם לא ילוה יהי' החיוב במה שאינו חייב ואם ילונו יהיה רק זה השעבוד נכסים מעכשיו על מה שילוה לו אחר כך וממה נפשך אין רק חיוב א'. אולם זה שפיר להפוסקים גבי משכון דמהני זכי במשכון עצמו ובלי חיוב עיין שם. וכן שעבוד. אבל לרוב הפוסקים דמנה אין כאן משכון אין כאן וכן שעבוד נכסי רק ערבון על שיעבוד הגוף וא"א בתורת שיעבוד שיחול על הנכסים כשאין חיוב הגוף עליו ומה"ט למ"ד שעבודא לאו דאורייתא גם שיעבד בפירוש לא מהני. ואם כן אי אפשר לומר כאן כנ"ל. דאי אפשר שיחול השיעבוד מעכשיו על מה שילוה אחר כך כיון שעתה אין חיוב הגוף אי אפשר שיחול רק שעבוד נכסי לחוד. וע"כ דמתחייב מעכשיו אף שילוה ואם כן קשה כנ"ל. דחייב ב' החיובים. ואם דהפי' חיוב לזמן וכשילוה יהיה פקע השיעבוד והחיוב דמעכשיו ויחול חיוב הב' זה אינו דא"כ נמחל שעבודו ואין חל אח"כ:

אמנם ניהו דבתורת שיעבוד אי אפשר בלא חיוב. אבל בתורת הקנאה מהני שמקנה נכסיו ע"ת אם ילונו אחר כך ולא ישלם לו לזמן ויגבה מנכסיו יחול הקנין על הנכסים שיגבה בתורת קנין למפרע וככל קנין על תנאי מעכשיו. ובאמת יהיה הדין למפרע גובה אם ילוה בסוף דהם שלו ממש כנ"ל:

ומיושב שפיר דקרי ליה שטר הקנאה. ולשון רש"י שמקנה לו נכסיו כו' דאם ילוה ע"כ מעכשיו בתורת קנין. ומ"מ אמר בגמרא הא שיעבד נפשיה דאי לא ילוה ומתחייב הוא רק שעבוד וממילא מש"ה מכאן ולהבא גובה ככל שטר כנ"ל:

אמנם גם זה דוחק כיון שלא הזכיר קנין על הנכסים וסתמא ככל החיובים ושעבוד כיון שרוצה חיוב הלוואה ולא שיהיה חילוק בין ילוה כנ"ל. ועוד דעדיין יהיה מתנה למפרע הקרקע שיקח והחוב יהיה עליו כשיוכל לשלם:

ולכך נראה לע"ד עיקר כדאמר בש"ס ב"ב ע"ט אם קדם מוכר וכ' כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר כו' ופריך מילי במילי לא מקני כו' דאין אותיות נקנו' במסירה ותמהו תוס' והפ' הא שטר של ע"מ לא שייך שמקנה לו ככל שטר ותי' הרשב"א הובא בש"ס שם דכל שטר שנעשה ונכתב לצורך הלוקח והמלוה עם כתיבתם זכו בהקנין והשיעבוד ולכך א"צ להקנותם דשלהם הן אבל שטר זה לא ללוקח כתבוהו כו' אלא למוכר אלא שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו הוא כשטרות דעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותם לאחר מכירה שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו השטר שיזכה בשיעבודו ובמה שיש בתוכו בהקנאת אותיות דעלמא ע"ש. ונראה דס"ל דאף שהקנין נגמר מ"מ יש לו עדיין הזכות בשטר כמו אחר שהי' השטר שלו ואח"כ מקנהו ללוקח כמו לאחר ומהני מזמן ראשון כקנין שטרות ע"ש. וא"כ נראה בשט"ח בקנין אף שמשתעבד מעכשיו ומתחייב בין ילוה בין לא ילוה אף שזוכין בשיעבוד למלוה. מ"מ כיון שמצוה ליתנו לידו עדיין שטר שיעבוד זה שלו. ואח"כ כשנותנו ליד המלוה מקנה לו שטר שיעבוד זה כמו לאחר שמוכר. וא"כ אף שמלוהו נותן לו שטר שיעבוד זה בעד ההלואה כאלו הקנה לאחר ושפיר קרי ליה שטר הקנאה. ואף דקי"ל אין אותיות נקנין במסירה לחוד י"ל דוקא בשטר מכר דאין כתוב בשטר דנקנה כל שיעבודיה שהוא רק לקנין שכתוב בו שדי מכורה לך ואין כאן רק מסירה כנ"ל. משא"כ שט"ח י"ל דשטר זה עמו שכתוב בו שמשעבד הוי מסירה וכתיבה ביחד דהא כ' שיקנה איהו וכל שיעבודא דאית ביה דמפורש השיעבוד כנ"ל:

ועוד דנגד המלוה הוי כמו כתב בו לכל מי שמוציאו דנקנה במסירה לחוד וכ"ש לבעה"מ בשני יוסף בן שמעון דמהני מסירה אף דשל אחר כיון דשמו כן תפיסתו מוכחת גם על השיעבוד שבו. ואפשר לומר דגם בשטר מכר ומתנה מהני המסירה לחוד ללוקח דהוי כקני כו' וכל שיעבודיה כיון דשמו כתב בו ותפיסתו מוכחת. רק שם בב"ב פריך שפיר כיון שאינו מוסר לו רק שקונה השטר אגב קרקע שיחשב כמסירה והא מסירה זו שאינו בידו ואין תפיסתו מוכחת שוב לא הוי רק כמסירה לחוד באינו כ' על שמו ואין נקנין במסירה לחוד והוצרך לשנוי' אגב שאני כו'. אבל מסירה ממש שפיר מהני ללוקח עצמו כנ"ל. וא"כ מהני שפיר שטר הקנאה גם במכר ומתנה. ומה"ט בעי מטי לידיה דהרי כמוכר לו אז כנ"ל:

ומיושב דצריך דוקא שיהי' כתוב בו שקנו מידו להרי"ף ז"ל. דכשאינו כ' בו הוי כלא כתוב קני וכל שיעבודיה דהא בלא קנין אינו מתחיל השיעבוד עד שמסר לו א"כ אין כאן כתיבה אף שמוסר. ורק כל שכתוב בו שקנו כו' הוי וכל שיעבודיה כנ"ל. וגם לרש"י ז"ל צריך שיכתוב בין ילוה בין לא ילוה כנ"ל:

וי"ל דהרי"ף מודה בשט"ח בקנין דלא בעי מטי לידי' למ"ש לעיל דאף דסברי בתן כזכי בשחרור דלא נגמר כו'. מ"מ בשט"ח כיון שזוכה בשיעבוד שוב חשיב כמטי לידי' דזוכה בגוף השטר מטעם אגב שנקנה השטר אגב השיעבוד קרקע כהאי דכ' כו'. דמשני אגב שאני דזכה בשטר בכ"מ שהוא. דלא בעינן צבורין ולא אגב וקני דספסרא דארעא הוא כמ"ש תוס' שם בב"ב. ואגב שיעבוד קרקע ג"כ נקנה ביה קרקע בשכירות ומטלטלין במתנה כו' וכמו דמשתעבד מטלטלין אגב קרקע. וממילא הוי מטי לידיה ודוקא בשחרור לא שייך אגב. ובמתנה ומכר אם קנו מידו קודם כתיבת השטר א"כ נגמר קנין הקרקע בלא כתיבה ושוב אין כאן אגב וכקני אח"כ שכבר כתבו. היינו הדין דהחזיק בקרקע נקנה שטר בכ"מ שהוא דבאמת זכה כנ"ל. ורק בש"ח אף שקנו קודם מ"מ לא משעבדי נכסי עד שיהי' השטר ורק משום דקנין לכ"ע ואל"ה לא משעבד א"כ כיון שזוכה בשיעבוד ע"י הכתיבה וזוכין עבורו רק שלא נגמר עד מטי לידיה שוב הוי מטי לידיה משום אגב כנ"ל:

עוד נראה דהגם דסברת רשב"א הנ"ל לכאורה תמוה דאיך שייך שיזכה הלוקח בקרקע והשטר ישאר שלו כמו אחר שיש לו שטר קנין למי נקנה הא אינו שטר קנין כל שלא קני לוקח וא"כ איך יתחיל. אולם לע"ד נראה כמו בק"ס שהוא שלא מדעת הזוכה שמבואר בראשוני' ובש"ע דהעדים מקנין סודר שלהם להנותן מתנה והוא זוכה בשביל המקבל וחוזר וזוכה ממנו דבעינן כליו של מקנה. ואף שאין כאן מי שחוזר ומקנה לו הסודר דזה אינו זכות מ"מ כיון שכל הענין זכות כדי שיזכה מקנה לו ע"מ להקנות דזה מהני שגם זה בכלל זכין שלא בפניו מה שחוזר ומקנה לנותן ע"י הנותן עצמו כנ"ל. וא"כ כיון דמתנה ע"מ להחזיר קי"ל דכוונתו ע"מ להקנות לו כנ"ל. א"כ שפיר כשמצוה לכתוב השטר עבור המלוה שיזכו עבורו בשיעבוד והחיוב ואעפ"כ יחזרו ויתנו השטר לו הוי כמצוה לזכות השטר בשביל המלוה וע"מ להחזיר לו היינו שיחזיר ויקנה לו השטר כמו שהי' מוכר ומקנה לאדם אחר השט"ח שהי' נקנה במסירה לרבו כן יקנהו לו כמו מעמ"ל שהוא להקנות כנ"ל. וא"כ שוב אח"כ מתי שירצה או ילוה יוכל לחזור ולהקנות השטר למלוה כמו לאחר כיון דמה שקנאו הי' בתורת קנין שטר על עצמו כמו על אחר כנ"ל. ושפיר מהני מזמן ראשון. וכן בשטר מכר שם בגמ' ג"כ כנ"ל. כיון דכתב שטר למוכר ואין לוקח עמו ורוצה שיזכו עבורו בשדה ואעפ"כ שיהי' מוחזר לידו עד שיתן לו מעות ויקנה א"כ ג"כ כנ"ל שמצוה שיזכו בשטר עבור הלוקח שיזכה בשדה ועל מנת שיחזירהו לו בתורת להקנות לו השטר כמו שמוכר השטר קנין לאחר לרשב"ג דחזרה מתנתו אי אותיות נקנות במסירה כנ"ל. עד שיתן לו מעות ואז יתן לו השטר שיחזיר ויקנה לו השטר כמו כל שמכרו לאחר ומהני זה שלא בפניו ג"כ כיון שמקנה לו רק ע"מ לחזור ולהקנות ואל"ה לא יזכה הוי גם זה זכות כמו דמהני בק"ס ממש כנ"ל. רק שם פריך שפיר דמילי כו' לא מקני דהא למ"ד אין אותיות נקנות במסירה מבואר בברייתא שם דהחזיר לו השטר למוכר לא חזרה מתנתו מטעם אין אותיות נקנין כו'. ולמה יזכה בשטר ומשני אגב שאני כו'. אבל בשט"ח שטר הקנאה שפיר כשחוזר המלוה ומקנה ללוה השטר בתורת מכירה וקנין ודאי דנקנה במסירה לחוד דהא שיעבודו של עצמו ת"י דגבי קרקע כיון שמכרו הוא כאדם אחר וא"א שנקנה השטר קנין קרקע בכתיבה ומסירה כמו לוקח אחר. משא"כ בלוה דקונה שיעבוד של עצמו ודאי דלא גרע מלכל מי שמוציאו או כשגבה הקונה במסירה לחוד. דשפיר נמסר עם השיעבוד כנ"ל. ומהני. וממילא א"צ לשלם רק פעם א' שכשלוה אח"כ חוזר ומקנה לו השט"ח בעד החוב וצריך מטי לידיה כנ"ל. ובמכר ובמתנה דקי"ל החזיר לו השטר לא חזרה מתנתו. מ"מ בזה י"ל שוב דהוי תנאי כפשוטו דדוקא בחוב דאי ילוה יהי' עליו ב' חיובים וע"כ כוונתו כנ"ל שיזכו ומ"מ יהי' ע"מ לחזור ולהקנותו לו. משא"כ מכר מהני שמקנה לו ע"מ כנותן לו מעות ויתרצה ויתנו יחול הקנין למפרע שאין כאן רק קנין קרקע א'. דדוקא בחוב שא"א לשעבד אא"כ נתחייב ואף דע"ת מ"מ כבר מחויב משא"כ מכירה ומתנה התנאי כפשטיה כנ"ל:

שם אביי אמר עדיו בחתומיו זכין ליה משום דקשיא ליה כו'. ותמוה מאד כמ"ש תוס' דאותו תי' דלאביי יכול לתרץ גם אם יאמר כר' אסי. ולמה לא פריך מיד ממתני'. גם ד' רש"י תמוהים כמ"ש מהרש"א ופירושו אינו במשמע לשון הש"ס דיהי' אלא הא קאי אדלעיל ע"ש. עוד בלשון רש"י אהא דמשני ה"מ היכא דמטי לידיה ציין ואפי' לאחר זמן זכו כו' ואי קשיא כו' שט"ח המוקדמין פסולין כו' במה מוקי לה אביי תריץ במוקדמת כתיבתן לחתימתן ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבה א"נ שכתב וחתם בתשרי והם כתבו בתוכו ניסן שהוא ר"ה לשטרות ע"ש. וכולו תמוה למה ציין על התי' דבעי מטי לידיה הא לס"ד דא"צ מטי לידיה ודאי קשה. היל"ל מיד על אביי דעדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל. גם מה ס"ד דרש"י בקושיא זו הא פשוט דמי לא משכחת מוקדם רק בלא נמסר. גם בתי' שכ' ולהכי פסולין שבא לטרוף כו' הא זה בכל מוקדם. וכן בתי' ב' שהזכיר ר"ה לשטרות למה:

ונראה לע"ד בעזה"י בפשיטות דעוד דקדוק בלשון הגמ' משום דקשיא ליה כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כל"מ כו' ליכא למיחוש דאקרי וכ' ע"ש וכל הלשון כיון דאמרת כו' הוא מיותר הא מיד קאי אשנוי דאקרי וכ' והול"ל דאביי לא חייש דאקרי וכ'. ולכך י"ל דהא ודאי גם לאביי דעדיו בחתומיו זכין ליה מ"מ אם פירש שאינו רוצה שיזכה עבורו עד שילוה ודאי דאין זוכין וע"ש בש"ע אף באומר תנו לידו כו'. רק דכה"ג שוב אין כותבין ללוה כו'. וא"כ י"ל דוקא לר"א דרק בשטר הקנאה כותבין דלרש"י שכ' בשטר בין ילוה בין לא א"כ השינוי בשטר עצמו זה ידוע לעדים וסופר דכן הדין תמיד בשטר שכ' כן כותבין ללוה ושטר סתם אין כותבין עד שמלוה עמו א"כ במה יטעו ולא חיישינן דאיקרי וכ'. משא"כ לאביי דתמיד כתב ללוה שטר סתם דעדיו בחתומיו זכין לו. א"כ לפעמים אף שהלוה מתנה ע"פ שיתנהו לו ולא יזכו מ"מ זה ע"פ ואינו שינוי בשטר ושייך דאקרי וכ' שיטעו לכתוב ללוה ככל שטר דרגילין שכ' ללוה. ומיושב לשון הגמ' כיון דאמרת בשטרי דלא הקנאה כי לל"מ לא כ' ל"ח דאקרי וכ' דבמה יטעו כיון שתמיד כן בשטר כזה שאין כ' בין לא ילוה כו'. משא"כ לאביי שפיר החשש שמא אמר תנוהו לו ולא יזכו ואף דאין כ' בזה שייך דאקרי וכתב כנ"ל ולא קשה ממתניתין:

אמנם זה שפיר לס"ד דא"צ מטי לידיה לאביי א"כ ודאי שכיח שיאמר הלוה שלא יזכו כיון שרוצה ללות למה לו להתחייב סתם שיזכו אף שלא ילוה וחיישינן שמא אמר כנ"ל. אבל למאי דמסיק דלאביי ג"כ דוקא דמטי לידיה בסוף א"כ שוב לא איכפת ללוה שיזכו מיד דכשלא ילוה לא יתן לו. א"כ לא שכיח כלל שיאמר שלא יזכו ופריך שפיר ממתני' כנ"ל. דלא שייך לחוש שמא אמר כנ"ל. וזה שכתב רש"י ולקמן פריך כו' היינו בתר דמסיק דבעי מטי לידי' כנ"ל:

והנה רש"י ז"ל הקשה אהא דמוקדמין פסולין דהיינו מדרבנן שמא יגבה מז"ר כדאמר בש"ס. והקשה רש"י דהא מוקדם גמור שהקדימו בכונה העדים פסולין דשקר כמ"ש תוס' פ' א"נ וא"צ לתקנה. וא"כ בשלמא לר"א דחוששין לאקרי וכ' שכיח שאומר שלא יזכו וכה"ג תיקנו שפסול גם מזמן שני. ולא קשה רק עכשיו דמסיק דבעי' מטי לידיה ופריך ממתני' דשוב לא שכיח כלל שיאמר שלא יזכו ואף בנפל לא חיישינן דלכך פריך ממתני'. ושפיר הקשה רש"י מוקדמין פסולין במאי מוקי לה אביי הא משום מלתא דלא שכיח לא שייך שתיקנו וכשהקדימו בכונה פסולין העדים מדינא. ותירץ כגון שהקדימו כתיבה לחתימה דזה שכיח כמ"ש הר"ן ז"ל דע"ז חתמנו כו' דעבידי למטעי בהא וזהו שכ' רש"י דאתי למטרף מזמן ראשון היינו שהוצרכו בזה לתקנה גזרה שמא יגבה מז"ר. א"נ שכ' וח' בתשרי וכ' ניסן שהוא ר"ה לשטרות דבאמת גם תשרי ר"ה לשטרות למלכי א"ה וג"כ עבידי למטעי ושכיח ופסלו גזרה כו' ושוב פסול גם במאמר שלא יזכו כנ"ל. כיון שהוצרכו לתקן ומדויק לשון רש"י ז"ל כנ"ל:

ומה דפריך מהא דתנן מצא ג"נ כו' ואף דלס"ד דא"צ מטי לידיה שייך בנפל החשש דאמר שלא יזכו ואקרי וכ' מ"מ פריך שפיר טעמא דנמלך כו' כדדייק לקמן הא אמר תנו נותנין והא שייך שמא כ' בניסן כו' כמו במשנתינו ופריך ממ"נ או דחיישינן גם מודה לא יחזיר ואי ל"ח כי נמלך מה הוי ומשני כנ"ל. דבעי מטי לידיה. ולכך הקשה רש"י מהא דמוקדמין פסולין דא"א לומר דבאמת לאו מתקנה רק משום פסול העדים דא"כ מאי פריך מהתם דמצא ג"נ כו'. אי מודה אף דח' כ' ליתן בניסן מ"מ כשר מזמן שני. וע"כ דפשיטא להו לש"ס דפסולין מגזרה כנ"ל. דבפסול עדים פשיטא. והקשה [ רש"י כנ"ל ותי' שפיר כנ"ל:

עוד י"ל דהנה קשה למ"ש הרי"ף ז"ל יבמות פ' ד"א אהא דלינחיה גבי עדים דכל שהשטר אצל העדים דאי בעי כבשי לשטרא הוי מפי כתבם ולא מהני שיחשב עדות עד שיוצא מת"י ע"ש וכן פ' בש"ע ס' מ"ו וא"כ אי ע"ח כרתי א"כ איך שייך עבז"ל היינו שזוכים העדים בשטר עבור המלוה הא כל זמן שהשטר אצל העדים אינו שטר כלל דאין כאן עדי חתימה דהוי מפי כתבם דא"ב כבשי כו' וא"כ אינו שטר שיוכלו לזכות למלוה עד שיוצא מת"י ונותנין ללוה ושוב אין זוכה בשלו לאחרים ולא שייך כלל עבז"ל. ולר"א דע"מ כרתי י"ל שפיר דמהני דהא קי"ל הן שלוחיו הן עדיו א"כ כיון דעבז"ל שפיר אחר שחתמו זוכין עבור המלוה דהוי כנמסר לידו והן עצמן עדים על מסירה זו ויש כאן ע"מ ונעשה שטר בזכי' זו ומהני אף שנותנין אח"כ ללוה. אבל אי ע"ח כרתי לא מהני כנ"ל. והנה למאי שפ' תוס' ושאר פ' דלא הכשיר ר"א אלא בגטין כו' דבשטר שעיקרו לקנין קי"ל ע"מ כרתי ומהני לראיה ג"כ אבל שטר שעיקרו לראיה נעשה קי"ל ע"ח כרתי ע"ש פ"ב דגטין. א"כ מיושב בזה שנויא דר' אסי בשטר הקנאה לרש"י בין לא ילוה כו' ותמוה במאי זכה כיון שלא נמסר לידו ולמ"ש א"ש דגם ר"א י"ל דסבר עבז"ל רק דבשטר ראיה דע"ח כרתי לא מהני כנ"ל. אבל שטר הקנאה בין לא ילוה א"כ עיקרו לקנין דבזה ע"מ כרתי שפיר זכו בשבילו ומהני משום עבז"ל כנ"ל. משא"כ סתם שטר דרך לראי' כנ"ל. ומדויק דקרי ליה שטר הקנאה דמה"ט הוא דמהני כנ"ל. ולכך במתני' סתמא אף בשטר הקנאה דלר"מ גם בשטר קנין ע"ח כרתי ושייך ג"כ שמא כ' ואף דאין כותבין לר"מ מ"מ דאיקרי וכ'. ולאביי שפיר עבז"ל בכל שטר ולס"ד דלא בעי מטי לידיה ובכל שטר מתחייב אף שלא ילוה א"כ הוי שטר שעיקרו לקנין להתחייב בו מיד והדין ע"מ כרתי ומהני גם לראיה כנ"ל. וממילא לר"מ לכאורה לא אמרינן כלל עבז"ל א"כ ודאי קשה ממתני' דלדידיה אין כותבין ואקרי וכ' ל"ח. אך למ"ש הרמב"ן בד' הרי"ף הנ"ל דדוקא כשאינו ראוי למסור לבע"ד כמו התם לנחי' גבי עדים כו' אבל כשבידם ליתנו לבע"ד מהני מיד ולא חשוב מפי כתבם ע"ש. וא"כ י"ל בשטר הקנאה או לאביי או א"צ מטי לידיה וזכו לו ויכולין ליתנו למלוה שוב מהני מיד וחשיב ע"ח ושפיר זכו גם לר"מ וכותבין כנ"ל. והיה אפשר דגם אי מצוה ליתנו לידו שאין רשאין ליתנו למלוה מ"מ מהני דכיון שנותנין ללוה עכ"פ נפיק מת"י שהוא יכול ליתנו למלוה וג"כ חשיב ראוי לרמב"ן ומהני מיד. אולם בש"ע ולהרבה פוסקים דלא מהני מה שראוי למסרו דמ"מ כל שת"י העדים דא"ב כבשי לאו עדות הוא כנ"ל. וקשה כנ"ל:

אולם לר"מ לא קשה די"ל דאביי מודה דר"מ לטעמיה דחייש למעוטא חיישינן דאקרי וכ' ולכך דחה לרבנן כיון דבשטר דלאו הקנאה כי לל"מ לא כ' והיינו לרבנן דמהני ש' הקנאה ורק בלאו הקנאה כנ"ל. לא חיישינן אקרי וכ' דלא שכיח כנ"ל. ואמר בהך לישנא לאפוקי לר"מ כנ"ל דאל"ה גם לדידיה לא הוי ניחא ועכשיו שפיר לאביי לרבנן ע"מ כרתי והוי תמיד שטר קנין:

אך עדיין החשש שמא כבר לוה וא"כ השטר רק לראיה ועח"כ ול"א עבז"ל ושוב שמא ימסר אח"כ השטר ויגבה שלא כדין. אך בהא דכ' שטר ללוה כ' תוס' לקמן דהא דחיישינן שלא ימסר אף דבלא ריעותא לא חיישינן הוא רק משום שאין רואין ההלואה הוי ריעותא דמורה שעדיין לא לוה ע"ש. וא"כ משני שפיר אביי דכותבין ממ"נ אי לא לוה הוי שטר קנין ועבז"ל ואי לוה שוב אין ריעותא ומסתמא ימסר ביום שנכתב כנ"ל. וא"כ מתני' דמצא שט"ח לא קשיא כלל דשם הריעותא מצד דנפל שוב החשש שמא לוה וכ' אח"כ השטר והוי לראי' דל"ש עבז"ל ומסר אחר זמן ולכך לא נזהר דפסול כמו שפירש"י ושפיר לא יחזיר:

ופריך עלה ממתנה דלא יחזיר שמא נמלך והא במתנה אי לא נתן שוב עבז"ל וזכה כבר ואי כבר הקנה לו קודם כ' השטר לכ"ע יחזיר. והוצרך לשנוי' דבעי מטי לידיה ושוב פריך ממתני' דע"כ כיון דבעי מטי לידיה שאינו רוצה להשתעבד מעכשיו רק אם ילוה בסוף א"כ שוב הוי תמיד עיקרו לראיה ועח"כ. וע"כ דסבר אביי כר"י דגם בשטר ראיה ע"מ כרתי ומהני עבז"ל. ופריך א"כ ממתני' דמצא שט"ח דהא גם אי לוה מקודם והשטר לראיה ג"כ עבז"ל כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהנה ד' הרמב"ן ובש"ע ס' ל"ט דכש"כ שטר בציוי מלוה ושיעבד לו נכסיו מחויב מלוה להלות לו כקנין ע"ש דהוי כחליפין חיוב גופו להלות עבור שקנה השיעבוד נכסי. וא"כ למאי דפסק רמ"א ז"ל דמכר לא חשיב זכות אף בפחות דשמא אינו מרוצה ואף דרוצה אח"כ לא זכו עבורו. ואף דבידו שלא ירצה כשיודע דאף בזכות יכולין למחות מ"מ כיון שמצד עצמו אינו זכות א"י לזכות דאל"כ היה כל דבר חשיב זכות דהברירה בידו רק כנ"ל. דלא שייך טעמא דכ' רש"י בזכות דאנן סהדי אלו ידע היה משוי שליח. דבהנ"ל אם ידע לא היה עושה שליח דלא יוכל לחזור ואינו זכות. ודוקא מתנה ע"ש. וא"כ לרמב"ן הנ"ל אין כאן זכות כלל למלוה מה שמשתעבדי נכסיו הא עי"ז יהיה מחויב להלות לו והוי כמכר עכ"פ כנ"ל. ואף דאינו חייב להלות משום שהיה שלא מדעתו. אבל ממש הוא כנ"ל דגם במכר לא יתחייב כשלא ירצה שהיה שלא מדעת כן בזה דעכ"פ לא שייך אם היה יודע אנן סהדי דהיה עושה אותם שלוחים לזכות השיעבוד נכסים דז"א דלמא לא היה רוצה דכשהיה מדעתו היה מחויב ע"י זכי' זו להלות לו כנ"ל ואינו זכות כלל. ואיך נימא עדיו בחתומיו זכין לו:

אמנם למסקנא דבעינן מטי לידיה וא"כ הזכי' רק על תנאי אם ילוה ויתנו לו השטר א"כ שפיר זכי' זו על תנאי הוי שפיר זכות שלא היה חייב כלל להלות לו גם אלו ידע והיה עושה שלוחים לזכות בשיעבוד ע"ת כזה דאם אינו מלוה לא קני השיעבוד כלל ואין כאן קנין חליפין כלל דעדיין לא קנה כיון שהברירה ביד הלוה אינו מתחיל שיעבוד כלל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות. ואם באמת ילונו הוי שפיר זכות מה שמשועבד למפרע מעכשיו כנ"ל. וא"כ למ"ש בשטר הקנאה דא"צ מטי לידיה:

או לס"ד דש"ס באביי דעדיו בחתומיו זכין לו גם בלא מטי לידיה ואינו על תנאי א"כ שוב אינו זכות כלל ואיך עבז"ל:

אמנם למ"ש הר"ן פ"ב דקדושין גבי שמא נתרצה אב דיש ג' חלוקים בדבר שסתמא חוב לא מהני רצוי אח"כ שיהי' איגלאי כו'. אבל בדבר שעומד לכך ולכך בקדושין תלי' אי נתרצה אח"כ אגלאי מלתא למפרע שהי' זכות והועיל. ואי לא נתרצה איגלאי להיפוך. וגבי מכר כ' ג"כ הפ' דאמרינן אגלאי ע"ש החולקין על מהרי"ו ובד' פרקים מבואר בגמ' ע"ש:

וא"כ י"ל גם כאן כיון דחזינן דהלוה לו אח"כ א"כ איגלאי מילתא שהי' רוצה להלות לו ושוב הוי זכות מה שנשתעבד מאז שחתמו. ואף שהי' מחויב להלות מה בכך הא מלוה לו באמת ואף להרמ"א במכר דלא מהני ריצוי דהא ממ"נ אם לא נולד שינוי שהוקר וכה"ג א"כ לא הי' זכות דאם יודע לו יוכל לקנות אז דאין חילוק בין למפרע. ואם שינוי שוב לא שייך אגלאי למפרע. משא"כ כאן דכשרוצה להלות כשמלוהו ואז א"א שיחול השיעבוד למפרע שפיר אגלאי שהי' זכות מה שזכו אז בשיעבוד כנ"ל. ושפיר ס"ד דעבז"ל אף בלא מטי לידי'. וא"כ שפיר לא הוי קשה כלל משנה דמצא שט"ח דניהו דחייב מודה וחשיב מטי לידי' אבל עכ"פ שמא לא הלוה לו כלום א"כ אף שרוצה ליתן לו בחנם מ"מ לא מהני להיות עדיו בחתומיו זכין לו למפרע דהא אז לא הי' זכות כלל כנ"ל דהי' חייב להלות. ולא שייך כלל אגלאי למפרע ע"י שמקבל חנם שהי' רוצה להלות כנ"ל. וא"כ עדיין יגבה שלא כדין אף דמודה והי' שפיר לאביי כנ"ל. ולכך פריך ממתנה דנמלך מה הוי הא מתנה זכות גמור ועדיו בחתומיו זכין לו שכבר זכו ומשני דצריך מטי לידי' וע"ז פריך שפיר ממתני' דשוב זכי' זו על תנאי הוי זכי' בשעת מעשה וא"ל משום אגלאי למפרע כנ"ל. א"כ ממילא כשחייב מודה דהוי מטי לידי' אמאי לא יחזיר כנ"ל וא"ש בעזה"י:

עוד י"ל דכמו דמגבי' מציאה לחברו חשוב תופס לבע"ח בשחל"א וכ' הרא"ש דלא רבי רחמנא זכי' רק כשאין חוב לאחר ע"י זכי' זו ע"ש. וא"כ ניהו דמחייב עצמו בשטר במה שאינו חייב יכולין לזכות השטר למלוה אף דחב ללקוחות בזכי' זו מ"מ עיקרו הוא מתנה דבר שלו דיכול לעשות בשלו מה שירצה דעדיין לא מכר לאחר ואין כאן חוב רק שמסתעף ולא חשיב חב כו'. אבל כשבאמת לוה. דהלוה חייב ב"כ וב"כ רק כל הזכי' שיהי' לו דין שטר לגבות ממשעבדי שימכר א"כ אין בזכי' זו רק במה שחוב לאחרים. דבשלמא במתנה ומכר כשחל זכי' זו לא מהני מכירתו לאחר ואין כאן חב. משא"כ בשט"ח דהמכירה מהני אף דמשועבד וכל הזכי' הוא רק שיוכל לגבות מן אחרים שלקחו שפיר הוי הזכי' לחוב לאחרים דלא רבי רחמנא זכי' כזו ולא מהני כמו מגבי' מציאה כו' אף שעדיין לא זכה בו אחר רק מונע כנ"ל. והגם דאפשר לחלק כיון שבידו שלא למכור ותלוי בדעתו לא חשיב חב. מ"מ אינו מוכרח כלל דהא אם לא ימכור אינו זכות כלל דמיני' אין חילוק. וכל הזכות הוא רק כשיהי' חוב לאחרים וי"ל שפיר דלא מהני וא"כ לא הוי קשה ממתני' די"ל לאביי דהא דכותבין שטר ללוה הוא ממ"נ אי לא לוה א"כ עיקרו זכות שמתחייב במה שאינו חייב אף שלא ימכור לאחרים ושפיר עדיו בחתומיו זכין לו אף לגבות מלקוחות כנ"ל. ואי באמת לוה דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו שוב אין ריעותא ומסתמא ימסור השטר מיד. משא"כ מתני' דנפל איתרע שפיר חיישינן שלוה וכ' אח"כ ליתן בניסן כו' דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו דחב לאחרים כנ"ל. ופריך ממתנה כי נמלך כו' והא בזה שפיר זכות כנ"ל ומשני דבעי מטי לידי'. וא"כ שוב אף אי לא לוה חשיב חב לאחרים דכשלא יתנו אח"כ לא יזכה ואם יתנו אח"כ שוב מיני' אין חילוק דגם שיזכה משעת מסירה יתחייב ויגבה מיני'. וא"כ זו הזכי' שיזכו בשבילו מיד מזמן ראשון ע"ת אם יהי' מטי לידי' הוא רק חב לאחרים שאין נ"מ רק ללקוחות. ואף אי לא לוה חשיב חב ולמה כ' שטר ללוה לאביי וע"כ דסבר דלא חשיב חב לאחרים כנ"ל כמו שמתפיס הלוה בעצמו וכנ"ל. וא"כ ממילא אף שבאמת לוה לא חשיב חב ושפיר זוכין בשבילו ופריך שפיר ממתני' כנ"ל וא"ש משא"כ מעיקרא לא מצי למיפרך כנ"ל:

שם היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ותמהו בתוס' דא"כ גם כר' אסי מצי למימר ומשום דחיישינן לפירעון וכנ"ל:

וי"ל למ"ש לעיל די"ל מה דס"ד דלא חיישינן לפירעון. דהא א"י א"פ חייב אף בלהל"ל להרבה פוסקים ורק בלקוחות ברי דטענינן להו וא"כ במודה לוה רק ח' פירעון וקנוניא דעכ"פ מהני טעמא דשמואל א"א דפרע הוי קרע לי' דהוי מלתא דלא שכיחא ולא טענין להו כשלוה מודה ושוב נשאר א"י א"פ גם נגד לקוחות דעכ"פ ודאי נשתעבדי נכסי וספק אם פקע ע"י פירעון כנ"ל. וי"ל דאביי סבר ג"כ כנ"ל. רק עכשיו דיש חשש שמא כ' ללות בניסן ואין כאן שיעבוד כלל על הלקוחות ורק משום עדיו בחתומיו זכין לו וזה למסקנא דוקא במטי לידי' בסוף ורק דמה שמודה חשיב מטי לידי' שיהי' השיעבוד למפרע. וא"כ שוב לא שייך לחייב הלקוחות מטעם א"י א"פ שהוא משום חזקת חיוב. דהוי חזקה שלא נתבררה דעד עכשיו שייך שמא כ' ללות כו' ואין התחלת שיעבוד על הלוקח. ורק עכשיו שמודה ומצוה ליתן יהי' השיעבוד למפרע ושוב יש הספק שפרע וככל חזקה שאין מבוררת כנ"ל בטריפה יב"ח ע"ש. ואף דלא דמי לגמרי דתרתי דסתרי דאי פרע ע"כ לוה ז"א דגם כה"ג חשיב לא נתבררה ועוד דלרש"י לוה אח"כ ופרע וכנ"ל:

וא"כ מישב הש"ס שפיר לאביי עכשיו דבעי מטי לידי' דהטעם במשנה משום חשש פירעון כנ"ל משא"כ כר' אסי לא מצי אמר דבשטר הקנאה דא"צ מטי לידי' א"כ החיוב ודאי שוב לא הי' חוששין לפירעון וקנוניא כנ"ל. ולכך נטר הש"ס עם הקושיא והתי' ממתני' עד דמשני מטי לידי' כנ"ל:

והא דפריך לשמואל כו' ולכאורה להנ"ל דלמא דוקא בשטר הקנאה סבר שמואל דלא חיישינן לפירעון כנ"ל כיון דע"כ לא בעי מטי לידי' א"כ ג"כ י"ל דמוקי מתני' בשטרי דלאו הקנאה ומודה דחיישינן לפירעון. אך ז"א דשמואל גם באין חייב מודה סבר יחזיר בשה"ק דלא חיישינן לפירעון א"כ אא"ל הטעם כנ"ל דהא טוען ברי פרעתיי. וע"כ דל"ח כלל ופריך שפיר. ומיושב לשון רש"י ולשמואל כו' ל"ח לפירעון בשטר הנמצא ואפילו אין חייב מודה כו' דלכאורה למותר הא מיירי עכשיו בחייב מודה. ולמ"ש מיושב דאל"ה לא הוי קשה ורק מה"ט הוא דפריך:

עוד י"ל דבשבת פ' המוציא ע"ט מסיק ר' אשי במוצא שטר פרוע דלוה חייב לר"י מהני מפני שצריך לו להראותו לבע"ח שני דגברא דפרענא אנא שפורע חובותיו ע"ש. וא"כ לא שייך כלל טעמא דשמואל א"א דפרע כו' דהא צריך לו כנ"ל ומשהי לי' לוה. ומצי מוקי מתני' כר"י:

אמנם זה שייך אי אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה א"כ כשהשטר ביד לוה יכול להראות דפרע דהא ודאי לוה. אבל אי כ' שטר ללוה [בלי מלוה] א"כ אין הוכחה כלל ממה שהשטר בידו דגברא דפרע הוא דשמא כ' לו שטר ולא לוה בו כנ"ל. וא"כ לר' אסי י"ל דדוקא בשטר הקנאה אמר שמואל דל"ח לפירעון כיון דכותבין שטר כזה ללוה בלי מלוה שוב לא שייך כנ"ל. משא"כ בשטר דלאו הקנאה רק לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו וכן שטר כותבין ללוה ולא שייך הנ"ל ול"ח לפירעון דא"א דפרע כו'. וא"כ י"ל לפי דיוק הרמב"ם ז"ל דלא יחזיר הא אם החזירו גבי. והיינו ע"כ דאינו חשש גמור לפירעון מטעם אם איתא וא"כ י"ל דאביי לא בעי לאוקמא כר"א דא"כ יש חלוק דבש' הקנאה דכ' ללוה כו' שייך א"א דפרע כנ"ל ודיעבד מוחזר וגבי. ובש' דלאו הקנאה אף דכי ל"ל לא כ' מ"מ שוב חשש פירעון ספק גמור דשייך להראות דגברא דפרע הוא וגם דיעבד לא גבי וא"כ אינו שוה במתני' הדין דלא יחזיר דסתמא תני מצא שט"ח והוא בין שטר הקנאה או לא הדין דלא יחזיר והא יש חילוק בהחזירו כנ"ל כיון דמשום ח' פירעון ואמר שפיר משום דקשי' לי' בש' דלה"ק כו' וע"כ משום ח' פירעון ויש חילוק ולכך אמר עדיו בחתומיו זכין לו ושפיר שוה בכל שטר דלכתחלה הוא דלא יחזיר ודיעבד גבי כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה מאי שייך א"א דפרעי' כו'. עכ"פ אחר שנפל יש חשש שתבעו ופרע לו דכן הדין באבד שט"ח וכ' לו שובר. ועתה מצוה להחזירו משום קנוניא ואף דלעולם יכול לעשות קנוניא כשיש לו שובר מאי דא"י לתקן א"א. דגם בלוקח השטר בחזרה שייך כן. ומ"מ כיון שנפל שייך כנ"ל אך א"כ לא שייך נפל איתרע דע"כ נפל מקודם שפרע. אך נהי דליכא ריעותא מ"מ כיון דעכ"פ אבד השטר גם לדברי המלוה וא"כ חזר אח"כ כמלוה ע"פ שאפשר שנפרע דליכא חזקה. ואיך יגבה מלקוחות. כיון דהודאת לוה לא מהני. וצ"ל דגם לקנוניא לחוד לא חיישינן בליכא ריעותא. וממילא כיון דלא שייך איתרע כנ"ל. שוב מהני הודאת לוה אף בלי חזקה:

אך לכאורה א"צ לקנוניא כמו דלא מהני הודאתו על שנמסר ביום שנכתב משום שאין חב לעצמו בהודאתו לא עדיף מעד דעלמא כן בזה שיש לו באמת שובר ואינו ירא שיגבה ממנו. שוב הודאתו אינו מפסיד רק ללקוחות ולא מהימן. אך ז"א כיון דמודה בב"ד שלא פרע מודה שהשובר פסול דהודאתו יותר מעדים ורק קנוניא ולא חיישי' כנ"ל:

אמנם א"כ שוב איכא לאוקמי מתני' באין הלוה כאן לא מודה ולא כופר. דשפיר ביש אחריות לא יחזיר דשמא פרע אחר שנפל ויש לו שובר ומ"מ יגבה מלקוחות דאין הפסד ללוה דכל שלא הודה יועיל השובר והחשש משום לוקח שלא באחריות כמו שפירש"י ז"ל. משא"כ אין בו אחריות יחזיר דלגבי לוה אין חשש דע"כ החשש שפרע אח"כ ויש לו שובר כנ"ל:

אמנם כיון דלאביי אף דעדיו בחתומיו זכין לו מ"מ בעי מטי לידי' א"כ באין לוה כאן לא יחזיר גם בא"ב אחריות שמא לא לוה כלל דכ' הי' ונמלך כו'. וא"כ ע"כ שלוה מודה ושוב אא"ל כנ"ל וצריך לומר משום חשש קנוניא. ולכך לס"ד דלא בעינן מטי לידי' לא הוי קשיא לי' מתני' דשפיר חיישינן לפרעון גם לשמואל כנ"ל דאיכא לאוקמי כנ"ל דיחזיר בא"ב אחריות. רק עכשיו דבעי מטי לידי' א"א לאוקמי כנ"ל ופריך שפיר ומשני לקנוניא כנ"ל:

שם אי ס"ל כרב אסי כו' וכ' רש"י אי קשיא ע"כ כר"א ס"ל ותי' דמודה אביי בלא מטי לידי'. וא"כ מוכח מגמ' דבשטר הקנאה לא בעי מטי לידי' וקשה על הרי"ף שפ' דגם בש' הקנאה צריך מטי לידי'. אך לק"מ דגמ' אמר שפיר דאי כאביי ס"ל ע"כ לא מיירי שמואל בחייב מודה דא"כ ל"ל שטר הקנאה כיון דמטי לידי' וע"כ דמיירי באין חייב מודה ואעפ"כ בש' הקנאה יחזיר וע"כ דלא בעי מטי לידי' בש' הקנאה אבל אי ס"ל כר' אסי י"ל שפיר דבעי מטי לידי' בש' הקנאה ושמואל מיירי בחייב מודה ואעפ"כ דוקא ש' הקנאה כיון דמטי לידי' משא"כ סתם שטר ח' דאיקרי וכ' ולא יחזיר משום שמא כ' כו' ולא מהני מטי לידי' כנ"ל. ומאי דאמר לקמן י"ד וכ"ש הכא דלא מודה דחיישינן לפרעון קאי הכל על דלעיל אי ס"ל לשמואל כאביי ע"כ בלא מודה מיירי כנ"ל. דעלה הוא דמסיק תיובתא דשמואל בתרתי דאי ס"ל כר' אסי ליכא תיובתא דשפיר אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר שמא כ' בניסן כו'. ורק אהא דאמר שמואל אומר הי' ר"מ שטר שאין בו אחריות כו'. אבל לא על מה דאמר במצא שטר הקנאה כו':

שם לטעמי' דאמר שמואל אומר הי' ר"מ שטר חוב שאין בו אחריות כו'. אינו מובן הטעם. ותוס' כ' כיון דמחל השיעבוד מחל גם מב"ח הקרן ע"ש. ותמוה למה נאמר כן. וגם א"כ למה לקח שטר. וצ"ל כמו הכיר כו' לשם מתנה כו' כסיפא לי' כו' ודוחק. וי"ל דהפי' הוא דהכפי' מחל לו דבכל מחילת השיעבוד נכלל גם שיעבוד דמיני'. וממילא מיתומים ושלא בפניו לא יגבה. ובתורת מצוה דמכין אותו כו' י"ל דגבי. לחד פי' בתוס' דמלוה עצמו גובה בקיום. א"כ שפיר יחזיר אף שטוען מזויף דכשלא יקיים לא יגבה ובקיום מיני' כדין גבי ומיתומים לא יגבה. ולפי' אחר בתוס' דגם מיני' לא מהני קיום א"כ ע"כ הפי' דלא גבי כלל אף בתורת כפי'. י"ל דמ"מ מצוה דפריעת בע"ח לא מחל רק הכפי' בכלל השיעבוד שמחל וכהאי דפ' בתרא דכתובות ע"מ שלא לפרוע כו' בסיפא מיהא א"ל ע"ש. ואפשר דמהני תפיסה:

אך אם הי' תועלת קשה מה פריך אמאי יחזיר והוצרך לשנויי לצור. והא מועיל לתפיסה כנ"ל. ולפי' תוס' הנ"ל תמוה דהא יחזיר לגבות מיני' ע"י קיום. ונראה דפי' הש"ס כיון דלא מיירי שהוא רוצה עתה לגבות ממנו דממ"נ יקיים ויגבה מיני' ואי לא לא. רק לענין להחזיר לו השט"ח. וא"כ כיון דלוה טעין מזויף אינו רוצה שיהי' לו שטר מזויף עליו אף שא"י לגבות בו דלנ"ל דליפשי' שטרא עלי'. רק כשהשטר ביד מלוה א"י לכופו שיקרענו דיכול לטעון שיבקש קיום וימצא ואין לוה נאמן מזויף להוציא שנחייבו לקרעו. אבל כשהשטר ביד המוצא שאבד שפיר כיון שטוען מזויף אמאי יחזיר למלוה מספק כל שלא קיימו כיון דאי מזויף מחויב לקרעו ושלא להחזיר למלוה. ומדויק לשון הגמ' אמאי יחזיר. ולא למה לי' למלוה דיש תועלת כנ"ל. רק הקושיא כנ"ל. ומשני לצור דכיון דהנייר שלו וראוי לצור כשהוא שלם ולא כשיקרענו. א"כ החיוב עכ"פ להחזירו למלוה רק כשיש חשש גבי' שלא כדין לא יחזיר משא"כ אין חשש רק דלא ניחא לי'. מ"מ יחזיר כנ"ל:

ועוד דס"ד דש"ס כשאין בנייר שוה פרוטה לצור'. ואבידה שאין בה שוה פרוטה הוי של מוצא ואינו חייב להחזיר כדיליף מאשר תאבד כו' ורק משום דהשטר שוה לגבות חשיב שוה פרוטה דלא אימעט שטרות. ואם כן כיון דבלא קיום אינו יכול להוציא מלוה דשמא מזוייף כן לענין להוציא מהמוצא ניהו דאם יקיימנו שוה פרוטה כדי לגבות מלוה מ"מ אם באמת מזוייף לא ימצא קיום ואינו שוה פרוטה והנייר דמוצא אם כן אינו חייב להחזירו כלל עתה כל שאינו מקוים. ואם יקיימנו באמת יחזיר. ועוד דאף שיקיימנו א"צ להחזיר דכיון דלוה טעין מזוייף לא מהני אף הקיום לגבות מיתומים ולקוחות משום דנפל איתרע. ורק מלוה גופיה כמו שכתבו תוס' הטעם דאי מזוייף יכול לברר ע"ש. אם כן לענין המוצא לא מהני הקיום כמו לענין לקוחות ומחזיקינן שמזויף אף דיקיימו. ופריך אמאי יחזיר ומשני לצור היינו דמיירי ששוה פרוטה לצור. וגם אי מזוייף יש חיוב השבה כנ"ל. ואם כן יש לומר גם כן דמהני בתורת כפייה או דיועיל תפיסה כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף