אילת השחר/בבא בתרא/ה/א

אילת השחר בבא בתרא ה א

דף ה' ע"א

זיל פייסיה במאי דאיפייס [דהיינו בדמי נטירא] ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי. יש לעיין כיון דהסכים רבינא בדמי נטירא ומחל על תביעת דמי גדר איך יכול רבא לחייבו יותר כיון שכבר מחל על תביעה של יתר מדמי נטירא [והראוני בס' כפות תמרים שכ' מכח זה דעדיין לא מחל].

והנה בב"ק (דף כ' ע"ב) מבואר דלמאן דמחייב גם בעמד מקיף וגדר הוא משום דמקרי חסר דהוא גרם לי' הקיפא יתירא, והנה בזה נהנה וזה חסר ודאי כל רגע שנהנה יש לחייבו, ואע"ג דהחסר הי' פעם א' מ"מ בזה שמחל לא גרם שזה אין חסר, וכיון שכעת הוא שוב נהנה יש שוב מקום לחייבו מחמת הנאתו, דהא מה דמחל מהני על מה שנהנה אבל על מה שנהנה אח"כ שוב יש לחייבו, ולעיל דף ב' ע"ב (ד"ה בסוגיא דהיזק ראי') נתבאר על מה שהק' הגר"ש הכהן ובקובץ שיעורים דבמחל על בנית הכותל היכא שהוא מחויב מדין היזק ראי' דאפ"ה נחייבו עוד משום דשוב חייב מחמת היזק ראי', ועי"ש מה שביארנו, אבל כאן דזה מחמת הנאתו שזה נהנה וזה חסר הא כל רגע שוב נוכל לחייבו, לכן למ"ד דגם בהקיפו מקיף חייב ניקף משום דהוי זה נהנה וזה חסר לא מהני מה שמוחל. אמנם למש"כ הרשב"א סברת מ"ד דבהקיפו מקיף ד' כתלים פטור כיון דלא עשה ע"מ להשתלם הרי דמחל, צ"ע לפי"ז דהא מ"מ כעת הוא נהנה, אלא דיש לומר דמצד דין יורד אין לחייבו כיון דמחל דעשה ע"מ לא להשתלם, ואם מצד זה נהנה וזה חסר הא ת"ק ס"ל דיכול לומר לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא ואינו נהנה, אבל למ"ד דבעשה מקיף ד' כתלים חייב הניקף הא ס"ל דאינו יכול לומר לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא, נמצא דיש לחייבו משום זה נהנה וזה חסר. וצ"ע לפי מש"נ בדברינו דבלי דין יורד אין לחייבו כיון דלא נהנה ע"י מעשהו או מעשה בהמתו או הנאת גופו, וכיון דאנו צריכים לדין יורד שוב קשה דכיון דרבינא מחל על יתר מדמי נטירא בר זוזא אין יכול לחייבו יותר [ועי' בסמ"ע סי' י"ז ס"ק כ"ו, ובקצוה"ח סק"ג].

רש"י ד"ה עד שיביא. דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא הי' בונה משלו אלא הי' צועק עליו בב"ד. בתומים (סי' ע"ח ס"ק ד') הקשה דזה סותר דברי הגמ' דהטעם דנאמן הוא משום דהוי כלאחר זמנו משום דכל שפא ושפא זמנו הוא, ונראה דהנה אם אחד יתבע את השני לעשות כותל ולא רצה להשתתף ובנה לבד, מ"מ ודאי דאח"ז עדיין יכול לתבוע להשתתף בהכותל ואין כאן מחילה וויתור על חיובו של השני בבנית הכותל [ולא עוד אלא דמהרשב"א דף ד' ע"ב משמע לפמש"כ לעיל דאפי' אם ויתר על החיוב דבנית הכותל, מ"מ אם בנה לבד כותל יוכל לתובעו מדין זה נהנה וזה חסר דחייב, כיון דהיזק ראיה שמיה היזק], וא"כ בלי הסברא דמשפט זה גלוי היה יכול לטעון בניתי משלי ולא תבעתי אותך, וע"ז לא יועיל הטעם דכל שפא ושפא זמניה הוא, דלא היה בכלל תביעה ועכשיו אני רוצה לתבוע ממך, ולא דמי להלואה דכשלוה וודאי כל א' יודע שהוא חייב, אבל כאן לא תבעו בכלל ואין כאן אפי' תוך זמנו, לכן כתב רש"י דכיון דמשפט זה גלוי בודאי תבעו כבר, וכיון דכבר תבעו ודאי הוי כתוך זמנו או כלאחר זמנו לפי תירוץ הגמ' דכל שפא ושפא זימניה הוא. (מהדו"ק)

תוד"ה אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. אע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה חייב וכו' א"נ הכא זה חסר הוא שגורם שהגביה הכותל למעלה מד' אמות כדי שלא יהי' לו היזק ראיה בשום ענין ממנו. וכתב הקצוה"ח (סי' קנ"ח ס"ק ו') דמדבריהם משמע דלא מפרשי כהנימוק"י דכשגלי דעתיה דניחא ליה קונה חצי הכותל כיון דזה על חצירו, דא"כ ודאי הוי חסר דהא קונה חצי כותל ואין לך חסר גדול מזה, וכן הנימוק"י ע"כ לא ס"ל כהתוס' דהוי זה נהנה וזה חסר שהוצרך להגביה שלא יזיקנו בראיתו או מה דגלי דעתיה דניחא ליה מחייבו, דאי ס"ל כהתוס', מה הקשה בנימוק"י במה קנה דמחייבין ליה, דהא לפי סברא זו אפשר לחייבו אע"פ שלא קנה.

ובתורעק"א (אות ד') מבואר דמפרש דגם התוס' סוברים דחיובו מטעם דזוכה בחצירו חצי כותל, וכן משמע קצת בתוי"ט דהעתיק דברי התוס' ואח"ז דברי הנימוק"י בלי שיזכיר שזה חולק על התוס', וכבר תמהו דלכאורה התוס' אינו יכול לסבור כהנמוק"י [ועיין בריטב"א דכתב וז"ל ותימה משום דסמך כותל למה יתחייב לפרוע בו שהרי עדיין לא נהנה וכו', והנכון דכיון דברשותו עומד כיון דגלי דעתיה דניחא ליה זכתה לו חצרו ונתחייב בו שנעשה לו כשדה העשויה ליטע הרב רבנו יונה ז"ל ע"כ, ואינו מובן כיון דזכה בחצי כותל כיון דעומד ברשותו מה זה שהוסיף דנעשה לו כבשדה העשויה ליטע, ובאמת ברבנו יונה לא מוזכר מזה].

והנה ע"כ גם להתוס' צ"ל דלכהפ"ח יש לו איזה שיעבוד על השני בכותלו, דודאי לא מסתבר דיצטרך לשלם חצי כותל ולמחר אם ירצה הראשון לסתור את כותלו יוכל ונמצא דשילם בחנם, גם אי אפשר שיהי' כבר הנאה שתהיה שוה דמי חצי כותל בו בזמן שאין לו רשות להשתמש בחצי כותל ושלכן יתחייב לשלם דמי חציה, ולכן גם לפי התוס' שייך להקשות קושית הנימוק"י דא"א לחייבו מטעם נהנה כיון דאינו זוכה בחצי כותל, ובפרט אם כל ההנאה מחמת שיוכל לסמוך עליה, ואיזה הנאה יש כ"ז שאינו בטוח שיוכל לסמוך, ואפילו למש"כ הנימוק"י דאף בלי שיסמוך חייב כיון שעושה צל לביתו, מ"מ כיון שיוכל לסותרו ואם ירצה לסמוך יצטרך לקנות מחבירו זכות כזה, וכל זמן שלא קנה איך אפשר לחייבו לשלם משום שיש אפשרות שאולי המוכר ירצה למכור לו, ובודאי אין נהנה עדיין דבלי הסכמתו לא יוכל לסמוך, וע"ז הוצרך לתרץ כיון שזה על חצירו ואם רק ירצה לקנות יוכל הו"ל כבר הנאה של חצי כותל דאמדינן ליה דנהנה בזה מה שיש לו אפשרות לקנות חצי כותל, אלא דהתוס' סוברים דכיון דהוא טוען ע"כ שאינו רוצה לבנות וממילא לא קנה אז א"א לחייבו אלא בצירוף דאמרינן דבמה שיש לו אפשרות לקנותה מיחשב הנאה מה שיכול לסמוך, אמנם עדיין לא חסר כלום ולכן הקשו דאיך נוכל לחייבו, ואף כי אפשר דהנימוק"י ס"ל דאמדינן ליה שהוא כבר קנה חצי כותל ולא שייך להקשות מטעם זה נהנה וזה לא חסר, מ"מ התוס' אפשר לפרש דסברי דאין לנו ראיה שכבר זכה כיון דטוען דאינו רוצה לזכות אלא דאמרינן דמ"מ הוא נהנה, ולפי"ז אפשר לקיים מה שהוסיף הריטב"א דנעשה כשדה העשויה ליטע ר"ל דלכן חייב כל דמי חצי הכותל, אלא דלקושטא דמילתא אפשר דיש ט"ס בדברי הריטב"א ז"ל כיון דהעתיק דברי הרבנו יונה דמשמע מדבריו דבטען דקנה חצי כותל לבד סגי דאמרינן דודאי רצה לזכות ולכן חייב.

ב) והנה בהתוס' רעק"א הנ"ל הקשה על מה דאמרינן דלמעלה מד' אמות בחזקת שלא נתן דאינו משלם משום דמי יימר דמחייבי לי רבנן, ולפי הנימוק"י כיון שמגלה דעתו דרוצה לקנות את הכותל לכן קונה, א"כ יוכל לטעון כיון שידעתי שהתכוונתי לקנות חצי כותל שעל חצרי וזה הא ידוע לכל שאם אחד קונה חצי כותל מתחייב לשלם כסף ולכן שילמתי, ותירץ דא"א לחייבו בב"ד דמי יודע כונתו לכן הבעל הכותל מסכים לתובעו רק אחרי שיסמוך והוי כתוך זמנו, ולדבריו נמצא דאם הוא יודע בלבו שרצה לבנות כותל ולעשות תקרה ואח"כ התחרט כבר זכה בכותל ונתחייב כבר לשלם נמצא דחייב אבל הוי עדיין תוך זמנו, אבל אפשר לומר דזה שבנה הכותל אין דעתו להקנות רק אם יגלה השותף דעתו שרוצה לקנות שאז יוכל לתובעו בב"ד, אבל כ"ז שלא גילה דעתו כיון שיש בידו להכחיש ועדיין לא יוכל לתובעו בב"ד למה ירצה להקנות לו בחנם, ולפי"ז אינו קונה אלא בגילה דעתו דניחא ליה דאז ידעינן שרוצה לקנות ואפשר לחייב על גילוי רצון כזה, אבל כ"ז שלא סמך אמרינן מי יימר דמחייבו לי רבנן, וגם אחרי שסמך דאינו ברור לו אם בגילוי דעת כזה כבר מסכים להקנות דהיינו דמקנה לו זה שבנה הכותל רק אחרי שיודע ובטוח שיוכל לגבות ממנו, ויש לעיין קצת דלמה מסכים להקנות אחרי שסמך, הא כמו שזה שסמך אינו יודע אם יחייבוהו רבנן, בודאי גם הבונה הכותל אינו יודע אם בגילוי דעת כזה כבר מחויב לשלם ואיך מקנהו, וצ"ל דדעתו דכל שיתברר בב"ד דיכול לתובעו מקנה לו כבר תיכף. (מהדו"ק)

בא"ד. ובנימוק"י כתב דכיון דניחא לי' לקנות קונה בחצירו דזה שבנה דעתו שבשעה שירצה השני לקנות יקנה לו חצירו. ולכאורה למ"ד תלוש ולבסוף חיברו דינו כמחובר, ואם קונה בחצירו הרי דקרקע נקנית בתורת חצר, ועי' מש"כ בגיטין (דף כ"א ע"ב). אלא דמבואר בתוס' ב"מ (דף נ"ד) דבאופן דאם לא יחול הפדייה אינו עומד להתקיים הו"ל כתלוש, ה"נ כאן כיון דיש לו רשות לעכב שיהי' כותל על חצירו ורק עי"ז שקונה זה תשאר הכותל והו"ל כתלוש.

ולואי שיפרע בזמנו. מקשים דהא ודאי לפעמים אדם משלם, וא"כ לכל היותר רוב פעמים אין משלמין והא קיי"ל דאין מוציאין ממון ע"י רוב, ואע"ג דאין מיעוט אנשים שמשלמים מ"מ הא ודאי לפעמים משלמין.

והנה באיני יודע אם פרעתיך והמלוה תובע בברי אמרינן דחייב כמבואר בב"ק דף קי"ח, ויש לעיין אם לנו יש ספק השקול אם נחייבו, ואם אז נחייבו א"כ אי"צ שיהא נאמן המלוה, אלא דאינו כן דגם מה דחייב באיני יודע אם פרעתיך הוא משום דהברי של המלוה לא איתרע, משא"כ היכא דהספק הוא על הברי של המלוה ושל הלוה דאז לא יזכה מדין ברי ושמא, וכל מה דנוציא משום דנחזיק דודאי לא פרע, וא"כ קשה דהא יש לפעמים דמשלם.

ואולי יש לומר דרובא לרדיא זבני, הא זה משום דהרוב צריכין לרידיא ולפעמים אי"צ לרידיא, וכשאינו צריך לרידיא לא שייך כלל דמ"מ יקנה לרידיא, וכיון דיש מיעוט דאינם צריכים דאז יש סיבה שלא לקנות לרידיא ואמרינן דאולי הוא מהמיעוט דיש להם טעם לא לקנות לרידיא ולכן הממע"ה, אבל הכא הא אין כלל טעם שיהא מעוניין לשלם תוך זמנו כיון דלא ס"ל הטעם דכי היכי דלא ליטרדן, א"כ מה שקורה לפעמים שמשלם אינו משום דכן צריך להיות שישלם דוקא בתוך זמנו, וע"ז אין להתחשב עם מיעוט שלפעמים קורה כן ולכו"ע יגבו ממנו, דאין בזה מיעוט שיש להתחשב, כיון דאין מיעוט שיהא מוכרח שיעשה כן, ויש לומר דגם אביי ורבא דס"ל דלא כר"ל משום דע"י דיש טעם דלא ליטרדן זה עושה שיש טעם שכבר מעוניין לשלם לפני הזמן, ואע"פ שזה רק מיעוט, מ"מ אז כבר יש מיעוט שיש להתחשב עמו ולכן אין יכולים להוציא מהלוה.

תוד"ה ובא. מ"מ אין זה מיגו דלא חציף איניש למימר פרעתיך היום אבל רגיל הוא לומר פרעתיך אתמול ושכחת. ובקצוה"ח הקשה דהא ס"ל להפוסקים דלגבי להרויח ממון אמרינן מיגו דהעזה. והנה יש לעיין בכל מיגו אם הביאור משום שיודע דבטענה ההיא זוכים ודאי ובטענה הזאת לא זוכים, או דמסופק שמא לא יזכה בה, ולכן אמרינן דנאמן דאם איתא דמשקר הו"ל לטעון הטענה ההיא שיודע שנאמנים עליה. ואם נאמר כן קשה א' דכי כו"ע ידעי דינא באיזה טענה זוכים ובאיזה לא, וגם הא לפי"ז אחרי שאנו אומרים דעי"ז נאמן גם בטענה שטוען כעת, נמצא דכבר אין הוכחת המיגו דהא כעת גם בזה זוכים ואין ראי' מטענתו שרוצה לומר אמת, וע"כ דמה דנראה בעיני האדם דיותר מתקבל לטעון ע"ז אמרינן מיגו.

והנה בהא דעיזי דאכלי חושלי (לקמן דף ל"ו) דטוען דהעזים הזיקוהו כמו כמה שהם שוים ועי"ז רוצה לזכות בהם דאמרינן מיגו דלקוחים הן בידי אע"ג דאיכא העזה, והא התם מתקבל על הדעת יותר לטעון לקוח הוא בידי, דהא בזה שהם אצלו זה מראה שזה שלו והיינו דקנה אותם, מאשר לטעון שהם הזיקו ואכלו פירותיו, דהיותם נמצאים אצלו אינו מראה על זה כלל, א"כ מה שיש לטעון יותר הוא לקוחין, אלא דכנגד זה הי' סברא דיתעכב מלטעון טענה מובנת יותר משום דיש בזה יותר העזה כלפי התובעו, ע"ז אמרינן דמ"מ מהני מיגו כיון דבעיני האנשים זה טענה יותר מתקבלת.

אבל כיון דלטעון פרעתי היום ושכחת נראה בעיני האנשים יותר שקר מאשר לטעון פרעתי אתמול ושכחת, כה"ג אין מיגו, דעיקר הדבר אינו רוצה לטעון מה שבעיני האנשים נראה יותר להעזה, אפילו שעפ"י דין יתכן שיזכה בזה יותר.

ולכאורה עדיין צ"ע דלמה מוכרח לטעון פרעתיך ושכחת, ולמה לא יוכל לטעון פרעתיך ואתה משקר מה שאתה תובע ממני, ובפרט אם טוען כן למה לא יהא נאמן במיגו דהוי טעין פרעתיך היום דאז בשניהם אותו העזה.

אלא דודאי אין כונת התוס' דזהו טענתו שכחת, דמה שייך לטעון שכחת, וכי הוא יכול לדעת מה שבלב חבירו אם זוכר או ששכח, אלא ע"כ הכונה דכשטוען טענה פרעתיך אתמול דיכול להתפרש שאינו זוכר, משא"כ פרעתיך היום אינו יכול להתפרש שכחת, ונמצא דזהו גופא ההעזה דלטעון טענה שבזה משמע שטוען אליו שאתה משקר, נראה בעיניו שזה לא יובן טוב בעיני הבריות, משא"כ לטעון פרעתיך אתמול שזה יכול להתפרש שמא חבירו אינו יודע, וזה יותר קל לו לטעון ולא משנה מה שיוסיף שאתה משקר, כי זה לא בגדר טענה מה שמוסיף שהוא משקר כי אינו יכול לדעת מה שבלב חבירו אם שכח או משקר.

בא"ד. עיין בנימוק"י בשם הרמב"ן דהא דאינו נאמן לומר פרעתיך מיירי בתבעו תוך הזמן דאילו ביום דמישלם זימניה יש לו מיגו דפרעתיך עתה וזה הוי בעיא דלא איפשיטא, וחולק על התוס' דס"ל דכה"ג הוי מיגו דהעזה, וצ"ע מהא דרצה לפשוט מסיפא בחזקת שלא נתן, הא ע"כ שם תבעו לאחר שסמך, וכיון דהמקשה עוד לא ידע את הסברא דמי יימר דמחייבי לי רבנן, א"כ אם היה טוענו שילמתיך כעת נאמן א"כ יש לו מיגו דפרעתיך עתה, נמצא דרצינו לפשוט דגם מיגו לא מהני בטוען פרעתיך תוך זמנו. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א