אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא ה

גדר תקנת 'בר מצרא'

טענת רבינא כלפי רוניא שקנה את השדה שבמצרנותו

בגמרא במסכת בבא בתרא מובא מעשה ברוניא ורבינא. שדהו של רוניא ממוקמת היתה בין שדותיו של רבינא, כך ששדותיו של רבינא הקיפו את שדהו של רוניא מארבע רוחותיה. ביום מן הימים קנה רוניא שדה נוספת מעבר לשדותיו של רבינא, באופן שרבינא הוא היה 'בר מצרא' לשדה זו, שכן שדה זו שכנה על מיצרי אחת משדותיו, ובכמה מקומות מבואר (ראה לדוגמא ב"מ קח.) שחז"ל תקנו שאדם המעמיד שדה לרכישה, יש זכות קדימה ל'בר מצרא' לקנותה, ומקור דין זה נתבאר שם בגמרא שהוא ממה שנאמר (דברים ו יח) 'ועשית הישר והטוב', ופירש רש"י: דבר שאי אתה נחסר כל כך, שתמצא קרקעות במקום אחר, ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקין [דהיינו שלבר מצרא יש עדיפות לקנות קרקע סמוכה לקרקע שבידו, שבאופן זה יוכל לטפל בכל קרקעותיו יחד].

והנה מחמת דין זה סבר רבינא לסלק את רוניא מהשדה שקנה ולקנותה בעצמו, אלא שרב ספרא בריה דרב ייבא אמר לו: אמרי אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא. ומפרש רש"י: 'צלא' רצען עני, 'צללא' רצען עשיר. וכך אמר לו, ארבע ככרות צריכין לרצען עני למאכלות ביתו ליום, כמו שצריכין לעשיר. וזה עני הוא וצריך השדה לפרנסה, וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום 'ועשית הישר והטוב', כך אני אומר לך, עשה ישר וטוב לעני זה ולא תסלקהו, ע"כ. דהיינו שמאחר ורבינא חפץ היה לסלק את רוניא מכח תקנת 'בר מצרא' והרי כל מקורה של תקנה זו הוא מכח דין הפסוק 'ועשית הישר והטוב', ממילא טען רב ספרא לפניו שבאופן זה שרוניא עני וצריך לשדה זו לצורך פרנסת בני ביתו, הרי שמכח 'ועשית הישר והטוב' ראוי שדוקא רבינא הוא שיוותר על קניית השדה כבר מצרא ויתן לרוניא לקנותה.

קושיית התוספות שאין מרחמין בדין ויישוב דעת רש"י

התוספות (ד"ה ארבעה) מביאים את קושיית רבינו תם על פירושו של רש"י, וזאת מכח הכלל ש'אין מרחמים בדין', ואם כן מאחר ועל פי דין תקנו חכמים ש'בר מצרא' קודם, כיצד מכריע רב ספרא שעל רבינא לתת לרוניא לקנות את השדה. ואמנם היה אפשר לומר שרב ספרא לא הורה הלכה לרבינא ולא כפהו להניח השדה בידיו של רוניא אלא רק עצה טובה ודרך חסידות אמר לו. אך מלשונו של רש"י משמע שטענה זו מעיקר הדין היתה, 'כשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא כו' כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסלקהו', ומשמע שהוראת רב ספרא לרבינא שווה בתוקפה לטענת רבינא לזכות קדימה בקניית השדה מדין 'בר מצרא'.

ובנמוקי יוסף כתב וז"ל: ומיהו מסתברא דכיון דדינא דבר מצרא אינו אלא משום 'ועשית הישר והטוב', אין ישר וטוב גדול מזה, הלכך לא מפקינן מידו, ע"כ. בדבריו אלו בא הנמוק"י להסיר את קושיית התוספות מעל פירושו של רש"י, וכמו שמבאר את הדברים רבי שלמה גנצפריד בספרו פני שלמה: ונראה דרש"י ז"ל נשמר מקושיא זו, שפירש 'וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב, כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לענין זה ולא תסלקהו', כוונתו שאין זה דומה לדין אחר שאין מרחמים בו, דכאן הלא כל דינא דבר מצרא אינו אלא בשביל הישר והטוב, אם כן במקום שהישר והטוב נוטה לצד אחר - ודאי אזלינן בתריה, ולכן הסתלק מזה העני, עכ"ד. וכ"כ גם הגר"א וסרמן בקובץ שמועות (ב"מ אות מא).

וכן נתבאר בתרומת הדשן (סימן שמ) שהביא פסק האור זרוע שאם המצרן יש לו בית ואילו הקונה אין לו בית, אין המצרן יכול לעכב עליו מלקנות, לפי שכל דינא דבר מצרא אינו אלא משום ועשית הישר והטוב, וכהאי גוונא אינו ישר וטוב שזה יקנה על השובע וזה יטלטל אנה ואנה. וראייתו מסוגייתנו לפירוש רש"י שרב ספרא אמר לרבינא שלא לסלק את רוניא מהקרקע אף שהוא היה מצרן כיון שרוניא היה עני וזהו הישר והטוב שלא לסלקו. ומכח זה הוסיף האור זרוע וכתב דמה שהקשה רבינו תם לפירוש רש"י דאין מרחמין בדין, לאו פירכא הוא, משום דהכא תחילת הדין והתקנות דמצרנות משום מידות רחמנות, ע"כ, דהיינו שכיון שכל עיקר דין בר מצרא הוא מכח ועשית הישר והטוב, ודאי שיש להכריע מכח דין זה עצמו להשאיר את השדה בידי העני אף שאינו מצרן.

דהיינו שאף שלגבי שאר דינים נאמר הכלל 'אין מרחמים בדין', שונה דין בר מצרא לענין זה, שכן כל עיקר דין 'בר מצרא' הוא רק מכח דין 'ועשית הישר והטוב', וממילא באופן שיש סיבה וטעם לרחם על אדם אחר שאינו ה'בר מצרא', נמצא שמדין 'הישר והטוב' ראוי הפעם למנוע את קניית השדה מהבר מצרא, ובאופן זה אין ה'רחמים' סותרים ל'דין' אלא אדרבה מכח הרחמים יש להכריע את הדין באופן אחר, ולא על אופן זה נאמר ש'אין מרחמים בדין'. והדברים מבוארים ופשוטים עד שיש להבין מה הקשה רבינו תם על פירוש רש"י שהדגיש בדבריו שכל טענתו היא רק משום ש'כשם שאתה מסלקו משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך עשה ישר וטוב', ומהי שורש מחלוקתם.

מחלוקת הרמב"ן ובעל המאור באופן שבר מצרא צריך להרווחה ולוקח דחיקא ליה שעתא

עוד איתא בגמרא במסכת בבא מציעא (קח:) לאשה וליתמי ולשותפי, לית בה משום דינא דבר מצרא. ופירש רש"י: מכר לאשה, לא מסלקינן לה, דלא אורח ארעא לאהדורי ולבקש מי שיש לו קרקעות למכור ומה שבאה לידה ראשון אין לנו לומר 'ועשית הישר והטוב' להרחיקה מעליו, וכן יתמי וכו'.

וכתב הבעל המאור: איכא דפשיט מיהא, היכא דבר מצרא לא מיבעי ליה אלא להרווחה ולוקח דחיקא ליה שעתא ומצטריך ליה, לית בה משום דינא דבר מיצרא, וכ"כ אבא מארי ז"ל במגלת הנחמה. ויש מי שמוסיף סיוע לזה ממעשה דרבינא ורוניא דפרק השותפין, ע"כ. דהיינו שהבעל המאור מביא שאביו למד מסוגיית הגמרא שאין דין בר מצרא באשה וכיוצא בה, שאף שדין בר מצרא מקנה זכות קדימה למצרן בקניית השדה הסמוכה לו, אך באופנים שבהם יש לוקח שהוא נצרך יותר לשדה זו, אזי אין קדימה למצרן על פני אותו לוקח. וכשם שכשאשה לקחה את השדה אין מוציאים אותה מידה כיון שאין דרכה לחזר אחר מוכרי שדות, כך באופן שהלוקח דחיקא ליה שעתא ואילו המצרן רוצה לקנות את השדה להרווחה בלבד, אין המצרן יכול להוציא את השדה מיד הלוקח. והבעל המאור אף מוסיף שיש שהביאו ראיה לדין זה גם מהמעשה ברוניא ורבינא, היינו כפי שפירשו רש"י וכפי שביארו המפרשים בדעתו.

על דברי המאור בשם מגילת הנחמה של אביו, משיג הרמב"ן במלחמות, וזה לשונו: תנחומין של הבל נחמו אביו בזה, דשאני אשה ויתמי דלאו בני מעבד הישר והטוב נינהו ולא רמו רבנן עלייהו תקנתיהו, שאם לא עכשיו אימתי, דלאו בני מקח וממכר הם ואפילו הם עשירים כהילני המלכה ובניה, ואפילו יש לה בעל. אבל באיש דחוק אם לא יקח זו יקח אחרת, ואילו הוה עיקר היה להם לחכמים להשמיענו זו שהיא רבותא גדולה מכל מה שהזכירו. ומעשה דרוניא אין לו עסק כאן, והפירוש הנכון בו ידוע, ע"כ. דהיינו שהרמב"ן חולק על הבעל המאור וסובר שרק באשה ויתומים שאינם בני מקח וממכר לא נתקנה תקנת 'בר מצרא' אבל באיש דחוק נתקנה תקנה זו ואם לא יקח שדה זו יקח אחרת. ואת ראיית המאור ממעשה רבינא ורוניא דוחה הרמב"ן בכך שהוא מציין שיש פירוש אחר במעשה זו. דהיינו שהרמב"ן מודה כי מסוגיית הגמרא כפי שמפרשה רש"י יש ראיה לדברי הרז"ה אלא שהוא סובר - כדעת התוספות - שאין זה הפירוש הנכון בסוגיא. עכ"פ נמצא שהרמב"ן והבעה"מ נחלקו אף הם במחלוקת זו של רש"י והתוספות, ויש לבאר מהי נקודת המחלוקת שבה נחלקו הראשונים.

דינא דבר מצרא זכות ממונית או כפיה על עשיית הישר והטוב

והנה יש לחקור ביסוד דין 'בר מצרא' אשר מכחו ניתנה זכות קדימה למצרן לקנות את השדה קודם לכל אדם, וחקירה זו יש לאומרה בכמה נוסחים ונביאה בנוסח שמעמידה רבי אברהם ארלנגר בספרו ברכת אברהם בסוגייתנו, היינו האם דינא דבר מצרא הוא 'תקנה וזכות ממונית' הנלמדת מקרא ד'ועשית הישר והטוב', היינו שכיון שיש לדין לעשות הישר והטוב תקנו חכמים שמצרן יש לו זכות לקנות את הנכסים הסמוכים למצריו. או שלא נאמר כאן אלא 'כפייה' על עשה זה של 'ועשית הישר והטוב', היינו שכשבא לפנינו לוקח שקנה נכסים בסמוך לשדה חבירו ואותו מצרן רוצה לקנות את השדה, הרי אנו כופים את הלוקח לקיים דין ועשית הישר והטוב, וממילא זוכה המצרן בשדה הסמוכה לו.

הנפקא מינה בחקירה זו היא בנידון דידן, מה יהיה הדין באופן שישנו טעם חיצוני שמחמתו 'הישר והטוב' מורה דוקא להניח את השדה בידי הקונה ולא ליתנה למצרן. אם גדר הדין הוא תקנה וזכות ממון, הרי שאף שטעם הזכות הוא משום ועשית הישר והטוב, סוף סוף זכות ממון היא זו אף אם במקרה ספציפי זה אין זה יושר כל כך. אבל אם לא נתחדשה כאן זכות ממונית וכל דין בר מצרא הוא כפייה שכופים את הלוקח לקיים את העשה של ועשית הישר והטוב, הרי שבאופן זה שהוא עני, או באופן זה שהלוקחים הם אשה או יתומים, שוב ממילא לא שייך לכפותם על עשיית הישר והטוב - שהרי אדרבה עשיית הישר והטוב היא להניח את השדה ברשותם ולא ליתנם לבר מצרא.

התוספות והרמב"ן אם כן למדו שגדר דין בר מצרא הוא זכות ממון, וכיון שדינא הוא תמה רבינו תם הלא 'אין מרחמים בדין'. אמנם רש"י ובעל המאור סברו שדין בר מצרא אינו אלא כפיה על עשיית הישר והטוב, ולכן טוען רב ספרא לרבינא 'כשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסלקהו'.

האם 'ועשית הישר והטוב' הוא טעם לתקנה או מגוף התקנה

בנוסח אחר קצת כתבו אחרונים שנחלקו הראשונים ביחס שבין הפסוק 'ועשית השיר והטוב' ותקנת 'בר מצרא', האם 'ועשית הישר והטוב' אינו אלא טעם לתקנת 'בר מצרא', ואם כן כיון שתקנו דין זה של בר מצרא, הרי אף שהסיבה לכך שתקנו כן היתה משום 'ועשית הישר והטוב' סוף סוף 'בר מצרא' דין הוא, ועל דין אמרינן שאף שבטל הטעם לא בטל הדין.

אמנם יש לפרש באופן אחר ש'ועשית הישר והטוב' אין זה רק טעם לתקנת בר מצרא, אלא הוא מגוף התקנה, דהיינו שהתקנה היתה ללכת בדרך הישר והטוב ולכפות אותו על כך שאם יש בר מצרא יכפו את הלוקח ללכת בדרך הישר והטוב ולתת למצרן לקנותה בתחילה. וכיון שכל התקנה היתה רק לכוף על קיום דין ועשית הישר והטוב ממילא באופנים שאין קיום ועשית הישר והטוב בהקדמת הבר מצרא, לא שייך כלל דין בר מצרא.

דין בר מצרא מוטל על המוכר או על הלוקח

בגמרא במסכת בבא מציעא (קח.) מבואר עוד שאם היתה שדה יוצאה לימכר, ובא אחד ונטל רשות מהבר מצרא לקנותה, ואמר לו 'זיל זבון', שנחלקו אמוראים האם צריך לעשות קנין או לא, רבינא אמר לא צריך למקניא מיניה, נהרדעי אמרי צריך למקינא מיניה. דהיינו שנחלקו באופן שמחל הבר מצרא על זכותו אם צריך לעשות על זה קנין, ולהלכה צריך לעשות קנין. וכתב הטור בשם הרמ"ה שדין זה הוא דוקא אם הלוקח נטל רשות מהבר מצרא לקנותה, אבל אם המוכר ביקש ממנו רשות למוכרה ואמר לו 'זיל זבון לעלמא' בזה לדעת כולם די במחילה ואינו צריך לעשות קנין.

לעומת זאת הבית יוסף הביא דעת רבינו שמחה להיפך, שבאופן זה שהמוכר הוא שביקש מהבר מצרא למחול על זכותו, לא מועילה כלל מחילה ואפילו קנין לא יועיל בזה, וכתב הבית יוסף בביאור טעמו שאין זה אלא קנין דברים בעלמא שאינו מועיל.

והגרי"ז (סוף הל' שכנים) רצה לבאר שורש מחלוקתם, שנחלקו בגדר זכות 'בר מצרא' האם הוא דין על המוכר שצריך למכור את השדה למצרן דוקא, או שהוא דין המוטל על הלוקח שהוא מחוייב לתת לבר מצרא להקדימו ולקנות את השדה. והיינו דהרמ"ה סובר שאף למוכר יש עסק עם המצרן שגם עליו מוטלת החובה להקדים את הבר מצרא, משא"כ לדעת רבינו שמחה אף אם יעשה עמו קנין לא יהיה זה אלא קנין דברים בעלמא כיון שדין בר מצרא הוא רק ביחס ללוקח. יעו"ש מה שדחה התלייה.

ונראה שאפשר לתלות מחלוקת זו גם בנידון דידן, אם דין בר מצרא דין הוא או כפייה על עשיית הישר והטוב. והיינו שבאמת הישר והטוב שבמעשה זו הוא ביחס ללוקח וכמו שכתב רש"י שיכול למצוא קרקע אחרת לקנותה, אמנם מחמת דין זה נעשה דין שהבר מצרא קודם לקניית הקרקע, אם כן דין זה מחייב גם את המוכר שהרי על הקרקע שברשותו יש דין קדימה למצרן לקנותה וכיצד זה ימכרנה לאדם אחר. משא"כ אם כל דין בר מצרא אינו אלא כפייה על הלוקח לקיים דין ועשית הישר והטוב, שוב ממילא כל זה אינו אלא ביחס ללוקח אך המוכר אינו שייך בזה ואף אם יעשה קנין אין זה אלא קנין דברים בעלמא.

· מעבר לתחילת הדף