חתם סופר/בבא בתרא/ה/א

חתם סופר בבא בתרא ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פייסי במאי דאיפייס עיי' סמ"ע וש"ך סי' י"ז ודברי תומי' בזה הוא דבר חידוד ולא להלכה. ועיי' בספר כפות תמרים פ' לולב הגזול גבי אשוו זביני' וכו' מ"ש דהפ' זיל פייסי במאי דכבר איפייס ואי לא הוה מתפייס כבר הייתי דן כר"ה אליבא דר' יוסי לכאורה יש הכרח לפי' זה דאל"ה אלא א"ל ע"ד מצוה לבצוע וכמ"ש הרמ"ה בפ"י ה"ב א"כ תיקשי תרתי א' כיון שידע רבא היכן הדין נוטה שוב אינו רשאי לבצוע. ב' כיון שגילה מיצוי הדין כר"ה א"כ ממילא תו לא יתפייס ר"ה ונמצא הפסיד את רוני'. ודוחק דשלא בפני רבינא אמר כן אע"כ כבעל כפות תמרים הנ"ל שא"ל שיסמוך בחלקו דאי לאו דאיפייס רבינא הי' דן כר"ה ולא הי' מתירא שיחזור בו רבינא ולומר דמחילה בטעות הוה. דידע רבא שגם רבינא יודע שכיון שבא לדין ולא תבע יותר מדמי נטירותא שוב אסור לדיין לפסק יותר ואם פסק יותר חוזר הדין וא"כ כבר איבד רבינא זכותיו ביותר מדמי נטירא וכהרמ"ה בשם ריב"ש:

אמנם גוף הדין הוא נגד השכל והסברא ועיקור ההלכה כדמסיק כפות תמרים הנ"ל דאין לדיין לסייעו וללמדו שום טענה אבל אי טעין ככל הראוי רק שאינו תובע מה שראוי לתבוע עפ"י טענותיו אזי מצוה על הדיין לפתוח פה לאלם ולהציל עשק מיד עושקו. ובשמעתן כבר פי' רמ"ה דרבינא אקפי' במחיצות החיצונים והי' מתירא רבא אם יפסק דרוני' ישלם החצי יטעון אני אקוף הפנימי ביני לבין רבינא כמ"ש רמב"ן טענה זו ע"כ דטבא לתרווי' עביד רבא שיתפייסו שניהם והוא נכון מאוד וק"ל:

כותל חצר שנפל מחייבי' אותו לבנותו עד ד' אמות לעיל במתני' קמ"ל שיעור עובי הכותל בגויל זה נותן ג' טפחי' וכו' וכאן קמ"ל שיעור גובה ד"א ונפל לאו דוקא אלא איידו דסיפא כדלעיל ב' ע"ב ומ"מ יש לעיין אי נפל לאו דוקא איך חייבוהו חכמים משום שדין זה פשוט וגלוי לכל. והוא צוח אני וחבירי לא ידעו ולא שמעו מעולם דין זה. והרמ"ה בסיפא נדחק בזה אי צורבא מרבנן הוא וידע הדין איך נאמר מי יימר דמחייבו לי' רבנן ע"ש ויבואר לקמן אי"ה וא"כ הכא ברישא במקום שלא הי' להם עדיין כותל מעולם מנ"ל דידעי דינא ונימא נפל דוקא כיון שכבר הי' להם כותל שותפות וידעו:

ע"כ נלפע"ד ברור דהיינו טעמא משום שהניחו זה לבנות כותלו על מקום שניהם ולא מיחה בו שלא לבנות על קרקעו ונהי דהך שתיקה לא הוה חזקת קנין שקנה זה הקרקע עי"ז כדלקמן מ"א ע"א רב ענן שקול בידקא וכו' מ"מ מדשתק ולא צוח עליו ש"מ ידע הדין שהבנין מוטל על שניהם. וכן עתה צריך לומר לשיטת הרא"ש לעיל דאי בעי אידך לבנות הוצא ודפנא על שלו ועל הוצאותיו שוב אין זה יכול לכופו לבנות גויל וגזית צ"ל הכא כיון שהניחו לבנות על מקום שניהם כבר נתרצה לבנות גויל וגזית משל שניהם. וצ"ל אי טען אמר לי שהוא עני ואין ביכולתו לבנות גזית משו"ה בניתי משלי יש לומר גם זה דינא מבואר בדברי הר"י ברצולוני שבהג"ה ש"ע סי' קנ"ז ועפי' שיטת אגודת אזוב דמייתי הש"ך שם דבונה הלה על גבול של העני משלו ולא על גבול שניהם ע"ש וא"כ מדניבנות על גבול שניהם אע"ג דברור לנו שזה בנאו ע"כ אידך פייסו שיבנה ואח"כ ישלם לו חלקו וכיון שדין זה ברור ה"ל כמנה לי בידך והלה אומר פרעתיך דנאמן:

ונ"ל דאה"נ למסקנא דטעמא דסיפא משום מי יימר דמתחייבו לי רבנן תו לא צריכא לתי' קמא כל שפא ושפא זימני' הוא דאיכא למימר היינו דאיכא בין רישא לסיפא דברישא קמ"ל דדין זה פשוט ולא מצי למימר מי יימר דמחייבו לי רבנן דאי לאו מתני' לא הויני' מסקיני' אדעתין כל מה דכ' ומפרש לעיל אמנם בסיפא קמ"ל אפי' בנפל יאמר מאן לימא לן דמיחייבו רבנן. ותו לא צריכנא לשנוי דשפא ושפא. ונהי דמ"מ סברא חיצונה הוא כן במלאכה המתפרדת כגון קונטריסי' שבמרדכי. מ"מ בשפא ושפא שבאמצע בנין הכותל. אי לאו אוקימתא דש"ס לא הוה ס"ד למימר הכי. ושינוי דחיקה הוא ולמסקנא לא צריכי לכך ועד גמר בנין הכותל הוה תוך זמנו ומשו"ה הרמב"ם וש"ע לא מייתי הך דינא דשפא ושפא ובפי' המשנה מפרש להדי' טעמא דסיפא משום מי יימר כו' הרי דס"ל כנ"ל. דלמסקנא גם לר"ל אמרי' טעמא דרישא לאשמועי' דהך דינא גלוי לכל וסיפא קמ"ל דמצי למיטען מי יימר דמחייבו לי רבנן ובפרט כאשר יבואר לקמן אי"ה במ"ש רמ"ה בהא דמי יימר:

ואפי' להטור דפסק האי דכל שפא וכו' אפשר דס"ל דאפי' לא יהי' מסקנת הש"ס כך מ"מ מסברא חיצונה הוה שפא בקונטריסי' וכל שפא זמני'. אבל עכ"פ מה שחידש הש"ך באוקומתת הש"ס דרוצה לומר דבהא מודה ר"ל דמשלם אפי' קודם ההתחלה דלא ליטרדן. אפי' יהי' כוונת הש"ס כן מ"מ אוקומתא הוא ולמסקנא לא צריך להך שינוי ונהי דנאמן ששילם אחר כל שפא ונימא דזימני' הוא אבל לחדש שנאמן ששילם קודם על כל מה שעתיד לבנו' דלא ליטרדן מנ"ל. ותו אפי' להש"ך ונימא דהך אוקומתא קאי למסקנא מ"מ אינו אלא אי נימא מגו לא מהני במקום חזקה אבל אי אמרי' מגו במקום חזקה ומיירי מתני' באומר פרעתיך בתוך זמני ומהימן במגו תו לא אתאינן לשינוי דשפא ושפא. וא"כ לא אמרה הש"ך אלא לספיקא ולא שבקינן ודאי דהרמב"ם וש"ע דלא פסקו כלל ודהטור דעכ"פ לא פסק כש"ך ורמ"ה פסק להדי' דלא כוותי' ע"ש לא שבקינן כל הני משום ספיקא דילי' וצ"ע לדינא:

מד' אמו' ולמעלה אין מחייבי' אותו עיי' רא"ש שהי' יכול למחות שלא יגביהו ע"ג כותל וכ' רמ"ה ובשיטה מקובצת דעכ"פ מיירו שמעבה כותל יותר מששה בגויל דאל"ה לא קאי והכניס לגבולו מקום העובי ע"ש וצ"ל דס"ל דמיירי שהבונה לא נתן תקרה על הכותל ולא הגבי' רק משום היזק ראי' וכמ"ש תוס' ד"ה אעפ"י וכו' בסוף הדיבור דאל"ה לא צריכי' לזה דהרי אמרי' לעיל ג' ע"ב ע"י תקרה ומעזיבה קאי טפי מד' אמות בגובה ששה בגויל. א"כ י"ל אפי' נתן תקרה דע"כ לא אמרינן לעיל דקאי טפי אלא כגון אמה טרקסי' שלא הי' תקרת המקדח נתון ע"ג אמה טרקסי' אלא ע"ג כותל מזרח ומערב אז אמה טרקסי' מתקיים טפי ע"י דוחק כובד התקרה שעל גביו וכפירש"י. אבל להניח התקרה בתוך הכותל ועל גבי' פשיטא דמרעי' לי' לכותל. וכן נראה מסברא:

מגלגלין עליו את הכל כבר כתבתי במתני' דלעיל דלשון מגלגלי' משמע טפי מהראוי הפשוט וה"נ י"ל כמ"ש רמב"ן אע"ג דיטעון לא נצרכתי לכותל להניח עליה תקרתי כי אניחנו ע"ג כותלי' שלי ולא איצטרך אלא לצל והגנה וסגי לי' בכותל הוצא ודפנא. אפ"ה מגלגלי' ככל עובי אשר בנה הוא. וא"ש לשון מגלגלי' אלא שכ' שר"ה בירושלמי פליג ע"ז וס"ל דאין צריך לשלם ככל רוחב עובי' ע"ש אמנם ר"ה לשיטתו בלא"ה א"ש לשון מגלגלי' דס"ל לקמן ו"ו ע"א סמוך לפלגא סמוך לכולי' וכו':

בחזקת שלא נתן עד שיבי' ראי' שנתן כ' הרמ"ה טעמא שהחליטו אפי' בצורבא מרבנן דידע הדין אפ"ה משום לא פליג ואיהו יחוש לעצמו ויתן בעדי' ע"ש. והנה בש"ס דאמרי' שאני התם דאמר מי יימר מי מיחייבו לי רבנן י"ל דאביי ורבא מודה דהכא אינו משלם תוך זמנו דלא ליטרדן דמאי טירדה שייך אם יבוא יומו ויתבענו ולא יהי' לו מעות ידחנו ויאמר מאן לימא דמחייבו לי רבנן ואפי' שניהם צורבא מרבנן יכול להשמיט ולומר ניזיל בדינא ודיינא. משו"ה מודה אביי ורבא דאינו משלם תוך זמנו כן י"ל בהש"ס אבל מ"מ הדין דין אמת דאפי' אחר זמנו אינו בחזקת שנתן. אפי' בצורבא מרבנן הטוען ידעתי הדין ופרעתי אחר זמנו כנהוג מ"מ משום לא פלוג וכהרמ"ה אך לפ"ז לא ידעתי מה הרעישו הרמ"ה והפוסקי' על הרמב"ם דפסק בלמעלה מד' אמות ישבע ויטול אע"ג דבשאר תוך זמנו לא בעי הלה לשבע ועיי' ש"ך סי' קנ"ז סקט"ז. ולק"מ כיון דהרבה פעמים נוטל הלה שלא כדין כגון שהוא צורבא מרבנן ויודע ומשום לא פלוג בעלמא נוטל וכל כי האי גונא להפיס דעתו של זה צריך זה לישבע ושוב לא פליג רבנן אפי' בתוך זמנו כללא כיילי כל טענות שמד"א ולמעלה ישבע ויטול:

הקובע זמן לחבירו פירש"י במלוה שהלוהו פי' לאפוקי פקדון כמ"ש הפוסקים וכ' תוס' אבל בסתם הלואה לא וכ"כ כל הפוסקים והרשב"א הקשה א"כ מה פריך מכותל חצר שלא קבע לו זמן ותי' בשימ"ק בשם תוס' דכל הטעם הוא משום כיון שקבע לו זמן להדי' תו לא מיכסיף מיני' ומהיכי תיתי לשלם תוך זמנו משא"כ בסתם הלואה מיכסיף מיני' ומשלם וכיסופא שייך גם בכותל ע"ש. אמנם הרא"ש בתשובה כ' להדי' כסמ"ע רס"י ע"ח דכיון שקבע לו זמן שיעור בנפשו דלא ליהוי לי' זוזי בתוך אותו הזמן ע"ש ונ"ל דכן משמע מהלשון חזקה א"א פורע וכו' ומחזקי' כולי האי לאפוקי מיתמי ולטעם תוס' הרא"ש הנ"ל כיון דלא מיכסף מה"ת יפרע לא שייך חזקה אבל לטעם תשו' הרא"ש וסמ"ע שייך חזקה שהרי החזיק עצמו דלא הוי לי' זוזי עד אותו הזמן. וא"כ הדר' קו' לדוכתא מ"פ מכותל התם ליכא חזקה הנ"ל. וי"ל בהס"ד מדברי ר"ל אין להבין דס"ל שהוא חזקה אלא מסברא דכיסופא וכתוס' הרא"ש ופריך מכותל. והרא"ש בתשו' וסמ"ע ל"א אלא למסקנא דחדי' לן הש"ס חזקה ואפי' מיתמי ע"כ הטעם משום דחזקה לא הוה לי' זוזי בתוך זמנו. ולמסקנא ל"ק קו' רשב"א מה פשיט מכותל חצר התם ליכא חזקה דקביעת זמן מה בכך הא עכ"פ איכא חזקה דמתני' דבכו' ודשוכר ומשכיר שכ' תו' ד"ה כי היכי וכו' שאין אדם פורע חוב שאינו ברור לו שיתחייב והך חזקה עדיפא מחזקה דלא הוי לי' זוזי שהרי אפי' אביי ורבא מודה בי' ומועיל מגו במקום חזקה ונפשטה כל האיבעי' עכ"פ וא"ש:

ונ"ל משום דאיכא ב' סברות הנ"ל לשלא יפרע בתוך זמנו ע"כ האריכו אביי ורבא בלשונם ונגד החזקה דלא ה"ל זוזי באותו הזמן שקבע אמרי זימנן דמתרמי לי' זוזי ולעומת הסברא כיון דלא מיכסיף מיני' מה לו לפרוע אמרו איזיל ואפרע כי היכי דלא ליטרדן:

והנה הש"ך מייתי בשם רשד"ם דמספקא לי' במי שהרחיב זמן לחבירו אי אמרי' אין אדם פורע בתוך אותו הזמן. ונ"ל לטעמא דכיסופא בודאי פורע בתוך הזמן דמיכסיף מיני' שכבר עבר הזמן הראשון שקבע לו. אבל מטעם חזקה דלא ה"ל זוזי בתוך אותו הזמן בודאי הכא איכא חזקה טפי כמובן ואינו נאמן וכן הסכמת הש"ך ע"ש:

ואמר פרעתיך בתוך זמנו. הנה בבריא ובריא היינו דר"ל. ובשמא ושמא היינו מתני' דבכורו' בכור בתוך שלשי' וכו' ומדמדמה ש"ס הך לשוכר ומשכיר ש"מ שמא ושמא ובריא ובריא שוין לענין החזקה דתוך זמנו. דבתוס' משמע דחזקה דהתם דאינו פורע כיון שאין חובה ברור וחזקה דהכא דמין אהדדי וא"כ ה"ה הכא בשמא ושמא. וביתומי' דהוה שמא טוב והלוה חי וטוען ברי גרוע הוא פלוגתת מרדכי ותשו' הרא"ש דמייתי ש"ך רס"י ע"ח. אך במלוה חי לפנינו וטוען שמא גרוע ובריא של לוה טוב בזה כ' האחרוני' מסברא מודה רא"ש להמרדכי דלא מפקיני' ממונו תוך זמנו. ויש להקשו' לפ"ז מאי פריך מכותל דלמא מתני' בתוך זמנו וטוען שמא גרוע שהרי במתני' לא הזכיר כלל טענות הבונה אלא בחזקת שנתן ורוצה לומר דחזקה הוא כיון שזה טוען טענה גרוע מיהו למרדכי דס"ל אפי' בשמא טוב של יתומי' אין מוציאי' ממונא. א"כ הא פשיטא הוא. אך להרא"ש הא קמ"ל טובא וקשיא. וי"ל א"כ מה עד שיביא ראי' שלא נתן ופי' הרא"ש בשמעתין שאמרו שלא זזה ידם וכו' מה צורך להשמיענו זה אלא לימא עד שיטעון ברי לי שלא נתתי ומכ"ש כשיבי' ראי' אע"כ אפי' טענת ברי לא מהני ושפיר פריך. ולפ"ז היינו הרא"ש לשיטתי' אבל לפירש"י דפי' שיביא ראי' שתובעו וסירב פ"א וה"ל כאלו אמרו ב"ד צא תן לו וסירב ה"ל הוחזק כפרן א"כ לא מיירו מתני' שעדי' ידעי' בברי ששילם לו וקמ"ל מתני' חידש בהאי עד שיביא ראי' וק' כנ"ל דילמא רישא בשמא ומוכח כהמרדכי והרא"ש לשיטתי' אזיל הקצרתי וק"ל:

פרעתיך בתוך זמנו הרמב"ן וכן בשיטה מקובצת דב"מ ק"ב מייתו בשם הראב"ד דביומא דמושלם אי טעין פרעתי טענתי' טענה אבל רובא דאינשי לא פרעו באותו היום וליכא מגו וקצת יש להסביר משום דקיי"ל בסי' ע"ג אפי' נשבע לשלם אין צריך לשלם בלא תביעה. וא"כ בתוך זמנו בודאי לא תבעו. ואפי' ביומא דמושלם זמנו רוב המלוים אינם נוגשי' ביומא מדרך המוסר וד"א ולכל הפחות אינו נוגשו בכח וע"כ מסתמא לא פרעי' ביומא אא"כ טען. וס"ל להראב"ד דמ"מ לא מהימן בהך מגו גרוע אע"ג דבתוך זמנו הוה טענה גרוע יותר מ"מ במגו קלה כזו בודאי לא מהימן נגד החזקה ולא מיבעי' לש"ס כלל. רק בלאחר זמנו שהוא טענה טובה ומעלי' דכל חוב עומד לכך לפרוע אח"ז בהא מספקא לש"ס אי מהני במקום חזקה או לא. מיהו רמב"ן פליג וס"ל דמהני מגו ור"ל מיירי בעומד בתוך זמנו ממש: אך התוס' גרסי' להדי' ובא בזמנו להדי' ודלא כרמב"ן אך נראה דבהסברא שוו להרמב"ן אך הם מפרשי' בזמנו ברגע הזמן בשעה ראשונה של היום משום דהוה מגו דהעזה גדולה מאוד כמ"ש תוס' סוף ד"ה ובא וכו' ולפ"ז בסוף היום נאמן במגו ועיי' טוש"ע בזה. ואולי גם הראב"ד מודה לס' התוס' דמגו דהעזה גדולה כזו ל"א ולפ"ז אפי' ביום שני שאחר הזמן נמי לית לי' מגו בשעה ראשונה דאתמול ביומא דמושלם רובא לא פרעי' והיום ליכא אלא שעה חדא וה"ל העזה:

והנה לגי' זו דהתוס' משמע דר"ל דקדק דלא החליט דינו אלא בבואו בזמנו דוקא אבל לא לאחר זמן ומ"מ איבעי' להו לקמן אי אמרי' מגו משום דאפשר ר"ל גופי ספיקו מספקא לי'. ובזה יובנו דברי תוס' התמוהי' שכתבו דלא מצי להוכיח מר"ל דהמלוה חברו בעדי' וכו' וצ"ע איך הוה מצי להוכיח זה הא היא גופי' איבעי' דלא איפשטא ואולי ל"א מגו במקום חזקה ומיירו ר"ל בהלוהו בלא עדי' אבל אי הי' מלוהו בעדי' הי' צריך לפרועו בעדי' ולהנ"ל ניחא מדנקיט ר"ל ובא בזמנו מוכח דעכ"פ איהו גופי' מספקא לי' אי אמרי' מגו וא"כ ע"כ מיירו בעדי' דליכא מגו ושפיר הוה מצי להוכיח מר"ל דאין צריך לפורעו בעדים ועיי' לקמן ל"א ע"א הקשו הרמב"ן לרבה ור"ח דס"ל מגו במקום עדי' אמרינן איך יתרצו משנתינו דמייתו לקמן מנה לי בידך וכו' אין לך בידי חייב ואמאי לא מהימן במגו דפרעתי ונדחק מאוד בקו' זו וממש לא עלתה בידו ע"ש ולכאורה לק"מ דרבה ור"ח מוקי' לי' ביומא דמושלם זמנו דלית לי' מגו דפרעתי והא דלא משני הש"ס בשמעתין הכי משום דבעי לשנוי גם לאביי ורבא כמ"ש תוס' סוף ד"ה ואמר לו וכו' ויבואר לקמן איה"י. ולק"מ קו' רמב"ן. אך לטעמי' אזיל דפליג אהראב"ד הנ"ל ואגירסת תוס' וס"ל דוקא בא בתוך זמנו לא מהימן אבל ביומא דמושלם זמנו מהני מגו וכנ"ל וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף