אילת השחר/בבא בתרא/ה/ב

אילת השחר בבא בתרא ה ב

דף ה' ע"ב

מי יימר דמחייבו לי רבנן. הנה הא דמחויב כשסמך כותל אחר מבואר לעיל בתוס' (ד"ה אע"פ) דחייב דהוי כזה נהנה וזה חסר או משום דגלי דעתי' דניחא לי' בהגבהה, אבל ברבינו יונה והרשב"א כתבו משום דאז קונה חצי כותל העומד על חצירו, וא"כ ע"כ דתלינן דרוצה לקנות החצי שעל חצירו ואיך יוכל לומר מי יימר דמיחייבו לי רבנן, אטו אינו יודע דכשקונים חצי הכותל מחויבים לשלם, והא אנו בטוחין דרוצה לקנות ואיזה טענה היא זו מי יימר דמחייבי לי.

שם. מי יימר דמחייבו לי רבנן. ולכאורה למה לא יוכל לטעון הנתבע דידע את הדין ולכן פרעתי תיכף כשסמכתי את הכותל כיון דאליבא דאמת הו"ל כלאחר זמנו, ואפשר לומר כמש"כ הר"ן בשבועות (דף מ"ב) לבאר הא דהמלוה את חבירו ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן דחזקה דאינו משלם בלא עדים שירא שיחזיקוהו למשקר ולא יאמינוהו, ה"נ הכא כיון דבדרך כלל אין משלמין משום שאינם יודעים את הדין אז זה שיודע את הדין ירא שלא יאמינוהו ואינו משלם [ובדרך הזה אפשר להסביר מה דאמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ובודאי לפעמים אדם משלם תוך זמנו, ואם כי אין מתחלק לרוב ומיעוט שאין ידוע מיעוט אנשים שדרכן לשלם מ"מ קורה לפעמים שמשלמין, ולהנ"ל אפשר כיון דאין אדם פורע תוך זמנו ירא לשלם בלי עדים דלא יאמינוהו, ואם הוא משלם בתוך זמנו אין הוא משלם אלא בעדים]. (מהדו"ק)

תוד"ה כי היכי. ולכך צ"ל דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין. וביאור דבריהם דהא דמשלם דלא ליטרדן, מבואר ברשב"א דכעת יש לו כסף וחושב אולי אם לא יתן עכשיו לא יהי' לו כסף כשיגיע הזמן ויטרידנו המלוה, וה"נ כאן אולי כשיגיע יום ל' לא יהי' לו ולא יוכל לקיים תיכף המצוה עד אחרי הרבה זמן [ובזה מיושב קושית הקובץ שיעורים אות כ"ח]. וצ"ע לפי מש"כ הט"ז (יו"ד סי' ש"ה ס"ק י"ג) דבנותן הפדיון לפני ל' על אחרי ל' אינו מברך על פדיון הבן, ולכן כ' שם דאין ליתן קודם הזמן שיהא פדוי לכשיגיע הזמן, עי"ש שכתב זה בשם תה"ד ובשם המרדכי גדול, ואיך נאמר שמקדים לפני הזמן, משמע דהתוס' לא ס"ל כן [הראוני באבני נזר שעמד בזה].

עוד יש לעיין דאם נותן לפני הזמן הא כעת אינו עושה מצוה, וכשבא הזמן מקוים המצוה אבל אינו עושה אז מצוה, ולכאורה יש מקום לומר דיותר מצוה לעשותה באופן שבזמן העשייה הוא מקיים מצוה ולא שיעשה דבר שיקויים אח"כ ממילא מצוה בלי שיעשה אז כלום, ואיך הוא מקדים ליתן לפני הזמן. ויש לעיין אם רק במצוה של פדיון הבן, דהא אפי' למ"ד מצוות צריכות כונה, מ"מ אם נותן להכהן ואינו מכוין לשם מצוה ג"כ יצא, כיון דזה הוי כפרעון חוב דאפי' אינו מכוין מ"מ הא שילם החוב, וא"כ יש לומר דרק כאן דאין המצוה תלוי כלל במה שעושה אלא מה שנפטר מהחוב ואין חילוק איך, לכן אין הבדל במצוה אם בשעת קיום המצוה עושה או לא, והשכר של עשיה יוכל לקבל גם על מה שעשה לפני הזמן, אבל במצוה שעצם העשיה היא המצוה אולי יש לומר דיותר ענין שיקיים מצוה בשעת עשייה.

אלא דצ"ע בהא דאמרין בקידושין (דף מ"א) דמצוה בו יותר מבשלוחו וכן באשה מצוה בה יותר מבשלוחה, והקשה הר"ן דבשלמא בו יש מצות פרי' ורבי' אבל איזה מצוה יש בדידה, ותירץ דגם לה יש מצוה במה שמסייעת לו במצות פרי' ורבי', ועכ"פ כיון דהמצוה של פרי' ורבי' יקויים בכל גווני למה בשעת קידושין דאינו מקיים אז המצוה שייך יותר שיעשה הוא משלוחו, הרי דגם בהכשר מצוה שייך מצוה בו יותר משלוחו דהיינו שהוא בעצמו יעשה מעשה, א"כ ה"נ אם בכל מצוה יש ענין לעשותה בזמן קיומה, ה"נ בפדיון הבן יהי' כן, וע"כ מזה דאפי' בשאר מצוות כל שיקויים המצוה אין חילוק אם עשייתו בשעת קיום המצוה או קודם.

והטעם לזה נראה דהנה יש לדקדק בקידושין (דף מ"א) על הא דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, כתב רש"י משום דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי, דלמה הוצרך רש"י להוסיף כן ולמה לא כתב בפשוטו דזה מצוה יותר גדולה, ואטו העיקר הוא השכר הא העיקר מה שזה יותר מצוה.

ואע"ג דמצינו בגמ' דנקטו ענין שכר המצוה, כגון הא דב"ק (דף פ"ז) מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא וכו'. דלכאורה תמוה וכי ר' יוסף הי' עובד ה' על מנת לקבל פרס, וע"כ הכונה דמזה שיש יותר שכר הרי דהמצוה יותר גדולה, אבל כאן דהמצוה גדולה בו יותר מבשלוחו למה צריך להדגיש משום שיש שכר יותר.

וע"כ צ"ל דכיון דעצם המצוה לא נשתנה על ידו או ע"י שלוחו רק בדבר צדדי, לכן אין לומר דעצם המצוה יותר גדולה, אלא דכיון דטרח יותר יש לו יותר שכר אבל לא נשתנה עצם המצוה, ולפי"ז לא שייך שיהי' ענין שיעשה בעת קיום המצוה או קודם, כיון דזה לא עושה שינוי בגוף המצוה אלא דמצריך לזה שכר עבור טירחתו א"כ אין נפק"מ מתי טורח.

אמנם מכאן לא הי' ראי' לזה, דאפשר דלשלם לפני זה כדי שלא יצטרך לדחות המצוה על אחרי זה עדיף טפי.

והנה כתבו דגם בפדיון הבן יש ענין לתת לפני הזמן משום זריזין מקדימין למצות, ומ"מ משום פריעת בע"ח מצוה משמע דאין ענין להקדים אלא כי היכי דלא יטרידנו בתביעתו, ולמה לא נימא גם בכל חוב דמשלם משום זריזין מקדימין. משמע דזריזין מקדימין למצות אינו במצוה דחייב לחבירו, דאז המצוה היא לפי כמה דמחויב אליו, משא"כ היכא דאינו משום חיוב לחבירו, וצ"ל דפדיון הבן אע"ג דמשועבד ומחויב הוא, מ"מ אינו כפי חיובו להכהן אלא כמחויב כלפי שמים, אלא דמ"מ צ"ע דהא גם בספק בכור אדם אמרינן דבספק הממע"ה, הרי דדנין זה כחיוב דחוב לאדם דכשזה ספק פטור, ולא כחיוב כלפי שמים דספיקא דאורייתא לחומרא.

אמנם אין מכאן ראי', משום דהיכא דיש תובע אז כל זמן שאינו תובע אינו מחויב לרדוף אחריו לשלם וכשתובע הא כבר יטרידנו, משא"כ בדבר שאין לו תובעין ע"כ חיובו משום דין המצוה, וע"ז ישתדל לשלם קודם דשמא אח"כ לא יהי' לו מה ליתן להכהן ויצטרך להמתין הרבה זמן עד שיהי' לו לשלם ויעבור על זריזין מקדימין.

ואפי' מיתמי. יש לעיין למה זה אפי', דהא ליתמי לא טענינן מילתא דלא שכיחא, וא"כ יותר חידוש דהוא אינו נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני דליתמי יותר סברא דלא נטעון דלא שכיח לפרוע תוך זמנו, ועיקר הקושיא לרש"י בכתובות (דף פ"ז) דהא דצריך ליזקק ליתומים הוא מדין טענינן. ועי' בחו"מ (סי' ע"ח סעיף ד' בהג"ה) דמחלק דנאמן לומר בסוף היום פרעתיך בתוך זמני במיגו דפרעתיך היום דהוי מיגו במקום חזקה, אבל ליתמי לא טענינן, והיינו משום דהוי מילתא דלא שכיחא, ולכן העלה שם הש"ך (בס"ק י"ז) דלמ"ד דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא גם הכא נטעון ליתמי ע"ש. (מהדו"ק)

תוד"ה ואפילו. כדאמרינן בהנושא דחיישינן טפי לצררי בבנותיו מבבת אשתו משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו. יש לעיין מה הטעם דבתנאי ב"ד מתפיס יותר צררי דהיינו משכון מבסתם חיוב.

תוד"ה מי אמרינן. הקשה ר"י בר מרדכי וכו' פשיטא דמיגו במקום עדים לא אמרינן כ"ש במקום חזקה דעדיפא טפי. וצ"ל דהוכחת שטר דהוא עי"ז דשטרך בידי מאי בעי הוי כעדים, מ"מ מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דאינו שטר כי אם עפ"י דיבורו ונאמנותו מדין הפה שאסר לכן אז לא הוי דינו כעדים, ומ"מ צ"ע דאיך ס"ד דשטר לגבי אם נפרע דינו כעדים ממש, דהא בעדים ממש ודאי לא בעי שבועה כמו שהוכיח הר"י.

בא"ד. ומה שצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי שאינו מוכיח מתוך השטר אם פרע ואם לאו דזימנין דזייר לי' אפשיטי דספרא. לכאורה מה הוצרכו לזה, דהא אף אם לא זייר לי' מ"מ הא העדים שבשטר אינם מעידים אם פרע אם לאו, אלא שיש לנו ידיעה חיצונית דכיון שזה בידו הרי דלא שילם לו עדיין, אבל אין בזה דין עדות ושטר על שלא פרע, משמע מדבריהם דאם לא הסברא דזייר אפשיטי דספרא אז הי' לזה דין עדות כיון דלזה עשוי שטר להיות לראי' כ"ז שזה בידו.

ובאמת צ"ע איך גובה עם השטר אפי' אם ישבע המלוה, דהא מ"מ אין הוכחה דלא פרע כיון דזימנין דזייר לי' אפשיטי דספרא. והי' אפשר לומר דכונתם כמש"כ בשם מרן רי"ז הלוי דבזה שמוסר לו השטר נותן לו נאמנות על עצמו שיוכל לגבות, ובעיקר כתב זה בשיטת הרמב"ם, אלא דגם לפי"ז צ"ע דממ"נ אם נותן לו נאמנות א"כ יגבה בלי שבועה.

ועי' ברמב"ם (פט"ו מהל' מלוה ולוה הל' ג') דכתב דאם התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הרי הוא גובה בלא שבועה אע"פ שטוען שפרעו, וא"כ אם מסירת השטר הרי הוא כנותן לו נאמנות על עצמו שבכל עת שיוציא השטר יגבה ממנו, למה צריך שבועה בטוען אשתבע דלא פרעתיך.

ובשיטת התוס' ורוב הראשונים משמע דענין דשטרך בידי מאי בעי הוא מדין הוכחה דבדרך כלל לא שביק אינש שטר פרוע ביד המלוה. דהנה הראשונים דנו, וכן בתוס' ריש גיטין ובכתובות (דף צ"ב) אם טענינן ליתמי מזויף, וכתבו דאפי' לא טענינן מזוייף מ"מ נטעון פרוע כיון דאביהן הי' נאמן לומר פרוע במיגו דמזוייף, ואם כל מה דגובין עם שטר הוא מפני דבמסירת השטר הרי הוא מוסר לו דין נאמנות להיפרע כ"ז שהשטר בידו, הא זהו טוב לגבות ממנו אבל מהיורשין איך יגבה, דבמה שיש להמלוה שטר ביד אין שום הוכחה דלא נפרע, א"כ בלי זה שאביהן הי' נאמן לטעון פרוע במיגו דמזוייף, הא יש ספק ממש שמא נפרע כיון דבאחיזת השטר אין הוכחה שלא נפרע.

וגם לפי"ז מה הוכיחו מהא דשכי"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ומפרש משום דאם לא אמר תנו לא קיימי' לשטרא, וכיון דרב ס"ל מודה בשטר שכתבו אי"צ לקיימו, א"כ אפי' אם לא קיימי' לשטרא מ"מ יגבה, ואם כל מה דגובין עם שטר בחזקת שלא נפרע הוא רק משום דהוי כנתן לו נאמנות, א"כ לגבי היורשין הא בודאי לא נוכל לגבות, ובשלמא באמר תנו אפשר דיש בזה גם קיום גם הודאת בעל דין שלא שילם ועי"ז נשתעבדו נכסיו, אבל בלא אמר תנו פשוט שלא גובין כי שמא נפרע.

וצ"ע לשיטת הרמב"ם לפי"מ שביאר מרן רי"ז דהטעם דגובה ואינו יכול לטעון פרעתי משום דהוי כהימני' כ"ז שהשטר בידו, א"כ למה ס"ל למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, הא לדבריו מסר לו נאמנות כ"ז שהשטר בידו דיהי' נאמן, ומאי מהני ע"ז המיגו דהא סוף סוף מודה דהימני' לגבות כ"ז שהשטר בידו, ודוחק לומר דהימני' רק כ"ז שלא יהי' לו מיגו, כן צ"ע מה דפליגי בב"מ דף ז' בשנים אדוקין בשטר.

בא"ד. אע"ג דאית לה מיגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבוא עלי. ובש"ך (סי' פ"ב בדיני מגו סק"י) חילק דהתם דכל כחה הוא מכח החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, דאילו טענתה מצד עצמה אין לה נאמנות, לכן כשיש נגד זה חזקה דאין אדם מוקים אנפשי' והוי חזקה כנגד חזקה ממילא אינה נאמנת, כיון דגם הא דהיתה נאמנת כשהיתה אומרת אינו יכול לבוא אלי ג"כ לא הי' מחמת כח טענתה, משא"כ כאן דהיה נאמן לומר פרעתיך לאחר זמני מכח טענתו, אז אולי כשיש מיגו מהני אפילו שהחזקה סותרת לטענתו.

והי' אפשר לתרץ קושיתם דהא אפילו כשאומר פרעתיך לאחר זמני אין אנו מאמינים לו ומכריעים דהוא צודק, אלא דכה"ג א"א להפרע ממנו אע"ג דלא הוכח לנו אמיתות טענתו, והטעם משום דכדי להוציא ממנו א"א כ"ז שלא מבורר לנו שהוא חייב וטענתו דפרע די לקלקל הוכחת חיובו וממילא אין גובין, ולכן יש להסתפק דאע"ג דיש חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דזה הוכחה דחייב, מ"מ אפשר דטענתם ע"י מיגו תועיל לגרע הוכחת החיוב וממילא לא יגבו ממנו, אבל באשה דנאמנת כשטוענת אינו יכול לבוא עלי, הא כדי שתהי' נאמנת צריך ממש שיהי' מוכח שהיא אומרת אמת, והיינו דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מוכיח שאומרת אמת, וכיון שכן כשזה מתנגד נגד חזקה דלא מוקי אינש אנפשי' אז לא סגי בההוכחה דאין אשה מעיזה לברר אמיתת טענתה וכ"ז שלא הוברר אמיתת טענתה הא לא מהני לה כלום, ואולי יש להעמיס זה בכונת הש"ך. ועיין בקובץ שיעורים (ח"ב סי' ג' אות ב') שנתקשה על דברי הש"ך דהא גם בטען אח"ז פרעתי הוא נאמן רק מפני שאינו סותר להחזקה ולמה כעת יהא נאמן עי"ש, ולהאמור יש לחלק דהכא א"צ נאמנות ממש אלא דמגרע תביעת התובע ובזה סגי במיגו, אבל בחזקה דלא מעיזה דצריך נאמנות ממש כיון דכעת זה נוגד לחזקה אין להאמינה.

והנה בקובץ שיעורים כאן הביא בשם חותנו ז"ל לדייק במש"כ רש"י בהא דאמרינן מה לי לשקר במקום חזקה לכן כי אמר פרעתיך בתוך זמני נאמן בשבועה, ורוצה לפרש דאין כונתו בשבועת היסת, אלא דרש"י לשיטתו בב"ק (דף ק"ז) דהא דכופר הכל פטור משום חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, א"כ כאן דנגד זה יש חזקה דא"א פורע תוך זמנו, אז לפי סברת הש"ך כה"ג ודאי לא יועיל חזקה דאין אדם מעיז וחייב לישבע מדין תורה. ולהנ"ל הא לחייבו שבועה צריך בירור לטענת התובע אלא דאי"צ בירור כזה כמו להוציא ממש, ומה שמחייבו שבועה הוא מחמת דאין אדם תובע אא"כ יש לו, אלא כיון דנגד זה יש סברא דאין אדם מעיז, לא סגי בהוכחת התובע לגבות ממנו ממון ולכן חייב שבועה, א"כ אף דאין אדם פורע תוך זמנו, מ"מ מי יימר לן בודאות דהמיגו לא מהני לדחות את הוכחת התביעה, ושזה לא מספיק הוכחה לחייבו שבועה, כיון דאי"צ ממש להוכיח כדי להפטר משבועה אלא סגי בהוכחה לדחות שלא יהא נאמנות להתובע לחייבו שבועה, ואיך פשיטא לי' לרש"י דכה"ג המיגו נדחית מפני החזקה דא"א פורע תוך זמנו, הא אדרבה נוקי חזקה להדי חזקה ואין בכח התובע לחייבו שבועה דאורייתא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א