אור שמח/שכירות/ב

אור שמח ‏ שכירות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואם קנו מידו חייב באחריותן כו':

מרן בב"י כתב דאם קנה שיתחייב בדין השומרין היינו בשומר שכר להתחייב בתשלומין, אבל שומר חנם דבפשיעה חייב בדברים אלו רק משבועה פטור א"כ הוי קנין דברים ולא מצי להשתעבד ע"י קנין לשבע, ולפ"ז א"ש מה דאמר הגמרא שבועה זו תקנת חכמים כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלין בהקדשות כמבואר בהלכה ב', משום דע"י קנין לא יוכלו להפקידם אצל בני אדם, דיאמרו דנאנסו ויהיו פטורין מלשלם, אבל אם נימא דיוכל לחייב עצמו בקנין א"כ למאן תקנו, להנודר בעצמו לא שייך תקנה וע"כ דלהנפקד מן הגזבר צריך תקנה, ולו היה סגי בקנין, וע"כ דלשבועה לא יכול להתחייב בקנין, ובזה א"ש מה שתמה הרב בש"ך סימן ס"ו ס"ק קכ"ו לשיטת הפוסקים דסברי דאפילו מפשיעה פטור לשלם איך שייך שבועה זו תק"ח כו' שלא יזלזלו בהקדשות הא על פשיעה בעצמה פטור לשלם, ולפ"ז ניחא שפיר דעל התשלומין חייב דמיירי בשקנו מידו, ואם נגנב או נאבד חייב בתשלומין ודוק:

ומה שהקשה הקצות סימן ש"א, דלמה לי קנין בהקדשות לענין חיוב תשלומין ת"ל משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, א"ש בפשיטות דמשום דאמירה לגבוה יכול לישאל על זה בחרטה דמעיקרא או בפתח, אבל משום קנין דמהני אפילו בהדיוט אף בקרקע א"כ אינו מועיל שאלה בהקדש, ועיין מה שפירש הש"ך סימן רנ"ה בטעם דלאחר שבא ליד גזבר לא מהני שאלה יעו"ש, ולפי מש"כ הרשב"א במיוחסות סימן רנ"ה דבדבר הנדור מאחרים כמו משה שלא רצה לשבת במדין רק בשביל שאם לא נדר אז לא נתן יתרו לשבת בביתו סגי בחרטה דהשתא, א"כ הכא שבלא הקנין לא יתן לו לשמור הקדש בשכר א"כ מועיל חרטה דהשתא וא"ש בפשיטות ודוק:

ה

וכן עו"ג שהפקיד כו' כל אלו האין בהן כל דיני השומרין כו':

עיין בסמ"ע שהבין בדברי רבינו שה"ה אם עו"ג נעשה שומר לישראל אינו חייב בדיני שומרין דרעהו כתיב, ופשוט דאין שייך לומר שלא יהא חמור מישראל כמו בנזיקין ואונאה, דכי אמרינן כן דוקא בהונה או שורו שהזיק לישראל בהא אמרינן דלא עדיף מישראל, משא"כ בשמירה כיון שלא חייבתו התורה הוי כמפקיד הישראל בביתו של שומר חנם דכיון דידע מעיקרא אדעתא דהכי הפקיד אצלו שאפשר להיות שיפשע ויפטר או מידי אחריני, ולא שייך בזה לקנוס העו"ג על זה, משא"כ בגזל ואונאה דשלא מדעת הישראל הוא, לכך קנסתו התורה לשלם, שלא יהא עדיף מישראל, ופשוט מאוד:

ז

קטן שהפקיד ביד (ה)גדול או השאילו כו':

הרב המגיד כתב, ואף ע"פ שמכי יתן איש לרעהו למדו זה וכו', לא לענין שומרין פטרו הכתוב אלא (לענין) עירוב פרשיות כתוב כאן כו'. ולפי המתבאר מדברי רבינו בהלכות גניבה פרק ד' הלכה ט' הוא, דכי יתן איש לא מיעט התורה רק בשומר שאם נשבע על פקדון מקטן ונמצא שהוא עצמו גנבו אינו חייב בתשלומי כפל, ורק לענין תשלומי כפל מיעטו רחמנא, אבל לא משבועת השומרין דאיתא בלא טענה, וכן מורה פשטא דסוגיא דפרק הגוזל דעל מה דאמר ר' יוחנן דטוען טע"ג באבידה משלם כפל ע"ז פריך מהך ברייתא דממעט קטן מכפל, אמנם מדברי רבינו שלא כתב רק פקדון ושאלה אצל הקטן ולא הזכיר שומר שכר, נראה משום דשכירות פועלים דקטן לאו מידי הוא, ומן התורה אין שכירותו קיים, ואף בהגיע לעונת הפעוטות דמדבריהם הוי שכירותו כדין מקחו, אולי כיון דבשומר שכר הוא חיוב על גופו ליתן שכר אין זה בכלל מקחו, ואף דמתחייב ליתן להפועל שנהנה ממנו שכירות, אולי אין זה בשומר דכיון שלא עשה מעשה רק שמר נכסיו אינו מחויב לשלם לו לכן אף השומר אינו חייב בגניבה ואבידה, אולם מן התורה ודאי כיון דאין מקחו קיים מצי לתבוע כשכר מהשומר דלא הוי כנהנה ממנו ותו א"ש דכתיב כי יתן איש גבי שומר שכר דשם לא הוזכר כפל ולא שבועות דעלמא דכיון דמצי הדר לתבוע ממנו השכירות תו לא נתחייב בחיוב שומר שכר ודוק:

ח

אפילו היה הדבר השאול כו' שוה פרוטה ה"ז [השומר] נשבע עליו:

הנה פליגי קדמאי ע"ז ועיין הרב המגיד, ובירושלמי מוכח דבעינן שתי כסף בשומרין, והוא בריש פרק שבועת הדיינין ר' יוחנן אמר הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיודה מקצת וכל חברוי פליגי עליה מה מקיימין חברוי כי הוא זה בטוענו ממון, אם טוענו ממון ישלם שנים לרעהו, עירובי פרשיות יש כאן, א"ר זירא אינו חייב עד שתהא כפירה שתי כסף חוץ מההודאה ואתיא כחברוי דר' יוחנן, ופירושו פשוט דלדידהו ניחא דכתיב וכי יתן כסף או כלים דכיון דחייב בשבועת שומרין בכופר הכל שטוען נאנסה, א"כ טוענו שנתן לו שתי כסף וכופר בזה, אבל לר' יוחנן חזינא דנתן לו שתי כסף ומודה לו מזה, א"כ אין הכפירה שתי כסף דהא הנתינה הוי שתי כסף ומזה דל ההודאה פרוטה ואין בכפירה שתי כסף, א"כ יצא לנו מזה דגם בשבועת השומרין למאן דאמר עירובי פרשיות כתיב כאן ושבועת השומרין לא בעי הודאה במקצת מכל מקום בעי שתי כסף, וזו ראיה שאין עליה תשובה, אולם מתלמודין לכאורה ראיה איפכא דאמר רבא קראי כוותיה דשמואל דייקא כו', וא"כ מאי קושיא לישני דעל שומרין כתיבא דשם לא בעי הודאה מהטענה וכפר כל הנתינה דהוי שתי כסף, אך זה יש לדחות דבפרק הגוזל משמע דרבא מפרש טעמא דרמי בר חמא דאמר דאינו חייב עד שיהא כפירה והודאה מקראי, וא"כ גם בשומרין בעי הודאה במקצת וליכא לאוקמיה אשומרין ודוק:

ולכן נראה לי בשיטת רבינו דבר חדש, דסובר דכל מה שנתמעט משמירה נתמעט משבועה ושניהן שוין ואם לא נתמעטו משמירה לא נתמעט משבועה ג"כ, וכן מסתבר דשבועת שומרין עיקרה על הספק [ולשיטת ש"ך דוקא בספק] וכדי להפיס דעת בעה"ב, וכדאמר הגמרא פרק המפקיד דף ל"ה, א"כ כי הפקיד בעה"ב פרוטה וחשובה היא אצלו והשומר קיבל עליו לשמור לה ודאי דצורך להפיס דעתו של בעל הפקדון ולשבע ע"ז, רק אם הפקיד יותר משתי כסף והוא מודה במקצת וכופר פחות משתי כסף א"כ הוי תו ככל טענות דעלמא דלא אחשביה לפחות משתי כסף לקבל עליו דין שמירה רק בשתי כסף לכן אינו נשבע פחות משתי כסף, וזה מדוייק בלשון רבינו שדייק אפילו היה הדבר השאול או המופקד שוה פרוטה ה"ז נשבע עליו, וכן בפ"ג מטוען כתב אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שו"פ וטען שאבדה נשבע, דכיון דנחית לדין שמירה לפחות משתי כסף תו חייב גם לשבע עליו, וא"כ הירושלמי א"ש, דכיון דנתן לו שתי כסף ולר' יוחנן דצריך להודות במקצת, א"כ כי מודה במקצת אינו כופר לו כל השתי כסף שהפקיד אצלו והוא לא אחשבינהו בנתינתו לפחות משתי כסף ודוק:

והא דלא משני הגמרא קראי דמשום שומרין דביה לא בעי הודאה במקצת כתיב שתי כסף דאותן כופר לגמרי, דכי הוא זה לא קאי אשומרין וכהירושלמי, נראה משום דאמר שמואל יצאו כלים למה שהן והוא דלא בעי בכלים שיהיו שוין ב' כסף ואף בפחות מפרוטה ג"כ סגי וכמש"כ רבינו בהלכות טוען דאפילו עשר מחטין בפרוטה וטענו שני מחטין והודה לו באחד מהן וכפר באחד דנשבע, ואם הזיק פחות מפרוטה וכש"כ אם פשע בה ודאי דנפטר מלשלם דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ ומכש"כ דלא שייך לשבע שלא פשע כיון דעל פשיעה גם כן מיפטר ובקרא כתיב על כל דבר פשע שצריך לשבע שלא פשע, וא"כ איך מצינן למידרש כסף וכלים על שומרין, ובפרט דנראה לנו דלא שייך ע"ז גם לשבע שבועה שאינה ברשותו כיון דלית עליה דין חיוב שומר לשלם אם פשע דאינו ממון כלל להשבון תו לא רמיא רחמנא לשבע שבועה שאינה ברשותו, אע"ג דאם הוי ברשותו חשובה ממון להשבון, בכ"ז כיון דליכא על הכלי הפחות מפרוטה חיוב שמירה תו אינו חייב לשבע על הספק דלא חייבא רחמנא לשבע על הספק רק בשומר דדין חיובי שומרין איכא עליו, וא"כ כלים דאין עליהן חשיבות כסף לית בהו שבועה ולכך לא מוקי זה אשומרין, ואע"ג דנאמר דשבועת שומרין לא עדיפא משבועה שע"י טענה ובעי חשיבות ב' כסף בכ"ז לחייב על כלים פחות מפרוטה אין סברא, והגם דבשטרות דממעטינן כתבו התוס' בריש מרובה, דאף דהשורף שטרות פטור ומכש"כ דלא שייך שבועה שלא פשע, בכ"ז איכא שבועה שאינו ברשותו כיון דאי הוה ברשותו חייב להחזיר ומחייב כפל בטוען טענת גנב אי לאו מיעוטא דקראי, הרי דהוי שומר אף ע"ג דלית עליה חיוב שמירה, אין זה מוכרח דאפשר דקאי למ"ד דדאין דינא דגרמי, ומה שכתבו דהוי מדרבנן אין זה מוסכם כמו שכתב הרמב"ן בקונטרסו, ובירושלמי איכא מחלוקת בשומר בבעלים דמיפטר מתשלומין אם חייב לשבע שאינה ברשותו יעו"ש בפרק כל הנשבעין, והירושלמי סובר דבכלים בעי שיהיו שוין שתי פרוטות ודלא כשמואל בתלמודין, וא"כ א"ש לאוקמי כסף או כלים בשומרין וכמו שנתבאר, ומדברי התוס' בפרק מרובה למדנו דאף במקום שנתחייב לשבע ע"י גלגול שבועת שומרין על פחות משתי כסף ונשבע איתמעיט דאם אשתכח דהוא עצמו גנבו אינו משלם תשלומי כפל יעו"ש ודוק. ודע דדברינו סותרים לדברי הסמ"ע והט"ז עיין עליהם ואכמ"ל:

יב

אבל אם היה חייב להביא ראיה וכו' אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו וישלם:

בהשגות והוא דאמר ליה אישתבע לי שלא החזרתי לך כו'. ונראה סברת רבינו, דדוקא בשטר מלוה שמעיקרא כי נכתב לחייב גברא ונכסיו נכתב שיהיו נכסיו משועבדים לשלם וחובת הגוף רמי עליה וא"כ כי בא עם השטר הלא מוקמינן ליה אחזקתיה וכי טעין פרעתי לא מהימן וגובה שע"ז נכתב שטר מקודם ואוקי גברא אחזקת חיוב, משא"כ כאן מעיקרא הלא דבר המופקד או המושאל היה בחזקת בעליו והיה יכול להקדישו ולמוכרו ולא נתחייב השומר בכלל, ואף להך לישנא דמתחייב משעת משיכה באונסיה הוא דוקא לאחר שנאנס מתחיל החיוב מעיקרא ולכן חשיב הגמרא בפרק השואל לאיני יודע אם נתחייבתי וכמש"כ הקדמונים, א"כ השתא שטוען החזרתי ואיהו מחויב לשלם הוי ככל הנוטל שנשבע בנק"ח ונוטל אף שמסייע ליה שטרא, ולכן לא נזכר כאן שיאמר אישתבע לי, ולכן בכתובה אם אמר שראה אשתו שזינתה כתב בפרק כ"ד מאישות דמשביעה, הא בלא אמר אישתבע לי אינה נשבעת, משא"כ כאן שבשטר זה לא נתחייב השומר הוי נשבע ונוטל, ופוק חזי שהרי מיגו אלים יותר מהך חזקה דשטרא בידך מאי בעי [היכי דהמיגו מסייע לחזקת ממון] דכמו דאמרת דנאמן במיגו דנאנסו לטעון החזרתי ואפ"ה כתבו הגאונים דבמלוה על המשכון היכי שיש לו מיגו דלקוח נאמן לטעון כדי דמיו ובעי שבועה משום דלאו אגופו דמשכון טעין והוי נוטל ואינו נוטל בלא שבועה כמש"כ הרמב"ן בחידושיו פרק כל הנשבעין אף למ"ד דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה, הוא הדין היכי דעל ידי שטר נוטל מההוא גברא מה שלא התחייב עצמו בהשטר ולא היה חייב מקודם כשנכתב השטר אינו נוטל בלא שבועה, ואם כי יש להתעקש, אבל הסברא ברורה:

ומסתפקנא כעת, דבשטר מלוה פסק בשו"ע סימן פ"ב סעיף ב' דאם שניהם אינם יודעים, גובה בשטר דאוקי שטרא אחזקתיה, איך הדין בנידון שלפנינו אם שניהם אינם טוענים שלא החזיר בברי רק בשמא, ומסתברא דאינו גובה דשם אוקי שפיר אחזקת חיוב שנתחייב מקודם, משא"כ כאן שלא נתחייב הך גברא לא הוא ולא נכסיו לפרוע כלום לכן אינו גובה מספק, והדבר פשוט:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.