אור שמח/פסולי המוקדשין/טו

אור שמח ‏ פסולי המוקדשין טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

במשל"מ. ומ"מ נ"ל כי היכי דאינו פוסל ה"נ עולה לבעלים:

נ"ב מפורש בתוס' זבחים (דף ו') סד"ה תודה ששחטה כו', ושם, להקטיר שלא לשמו כו' נ"ב מפורש בירושלמי תמיד נשחט הלכה ב' יעו"ש:

ג

ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח כו' ובמנחת חוטא כו'.

רבינו השמיט הילפותא דחטאת העוף ובאמת תנן בספרא חטאת הוא פרט לשמלקו שלא לשמו ולפלא הוא, והנראה דרבינו הוכיח דעל כרחין איכא ילפותא אחריני דנפקא לן פסולא דחטאת העוף אחרי דידעינן דשלא לשמה פוסל במנחה ובבהמה נפקא לן בעוף אף דממה הצד איכא למיפרך מה לבהמה ומנחה שכן ישנן בצבור ודוחות את השבת ואת הטומאה כדמפרש תוספתא תמורה פ"א והגמרא חשב זה לפרכא (בדף י"ג), ואולי משום דמנחת חוטא לא איתא בצבור לכן לא חשיב פירכא או טעמי אחריני, דאי מילפותא דספרא א"כ להנך תנאי ולהך אמורא רב אדא בר אהבה משמיה דרב דסברי דמצוי דם חטאת העוף אינו מעכב מנא להו פסולא שלא לשמה דלא מצי למילף מקראי דחטאת הוא דתמן בתר והנשאר בדם ימצה כתיב וא"כ הוי כאילו כתוב לאחר הקטרה בעולה דלכן אינו מעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורים כשר לכן אין ללמוד מזה, ואם כי רבינו פסק לעיל בהלכות מעה"ק דמצוי חטאת העוף מעכב, בכ"ז כאן דהוכיח דיש ילפותא אחריני השמיט דברי הספרא:

ובזה יהי' מיושב קושיית רבוותא בתוס' זבחים (דף ח') ד"ה הנך על רבינו תם שהקשו מאי פריך גבי מצורע שכן בא בדלות והלא חטאת העוף פסולה שלא לשמה, ולפ"ז ניחא להנך דסברי דמצוי אינו מעכב לא ידענא פסולא בעוף אם לא אחרי דילפינא מבהמה ומנחה. אמנם כבר פירשתי הך דאמר מה להנך שכן אינן באין בדלות דיהיה חומרא דליפסול שנוי השם כן, משום דהקרבן אינו קבוע דחטאת אחריני אינו משתנה לסוג אחר משא"כ במצורע שאם העני מחלל קרבנו לכשיסתאב ומביא מהדמים עוף וכמו דדריש מקרא דמחטאתו וכדתנן בשילהי כריתות ואין הקרבן קבוע לכן לא פסול שנוי השם, ולפ"ז א"ש מה דלא פריך אשמיעת קול שכן באה בדלי דלות, דמעוף אינו מביא עשירית האיפה אף אם העני דעוף אין לו פדיון ולא משתנה הקרבן לכן מה דבאה בדלי דלות אין זה פירכא כלל לפסולא דשלא לשמו ודוק:

ו

שחטה לשם חטא אחר כו' פסולה.

עיין כס"מ, ובזה מיושב משנתינו בכריתות פ"ו המביא אשם תלוי כו' שלא חטא כו' ר"א כו' בא על חטא אחר, ויעוין שם בגמ' דסבר כדאמרו לו דהמתן עד שתכנס לבית הספק, ולפ"ז צ"ב דאמאי לא פליג בסיפא דאם משנשחט נודע לו ישפך הדם כו' ויאמר דיזרק הדם והבשר יאכל ועל כרחין דלא תוכל לאמר בא על חטא אחר ספק איסור אחר דכיון דנשחט על ספק חלב והוא חטא בספק איסור אחר הוי כנשחט אשם תלוי שבא על ספק חלב לשם ספק דם הבאה לידו והוי נשחט שלא לשמו, וסבר ר' אליעזר דאשם פסול שלא לשמו כחטאת דכתיב אשם הוא ומודה דישפך הדם ודוק:

י

לפי שמחשבין מעבודה לעבודה.

נראה בעיני פשוט, דאף דמחשבין מעבודה לעבודה בפיגול לכ"ע, היינו אם חשב בעת שחיטה ע"מ לזרוק חוץ לזמנו דבא הפסול בזריקה או בעבודה האחרת, אבל אם חשב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק לאכול חוץ לזמנו בכי הא לא מיפסל לכו"ע, ודוקא בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו מחשבין לר"י דבעת הזריקה נגמר הפסול דנזרק שלא לשם אותו זבח וכן בכולם, משא"כ אם שחט במחשבת זריקה ע"מ לאכול חוץ לזמנו ולא שחשב בעת השחיטה לאכול חוץ לזמנו הוא לא חשב כלל על מחשבת פיגול ואם האכל יאכל כתיב שמחשב במחשבת אכילה וז"ב לדעתי. ובזה יש לפרש דברי הגמרא (בדף י') מפיגול לא ילפינן, דהפירוש דסובר ר"ל דשאני פיגול דאם חשב השוחט ע"מ לזרוק חוץ לזמנו הרי חשב לעשות מעשה פסולה משא"כ בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו הרי מחשב לעשות העבודה אחרת בפיסול מחשבה ולא במעשה פסולה לכן אין מחשבין מעבודה לעבודה. והא דמסייע לר"י מק"ו מפיגול ופריך מה לפיגול שכן כרת ולא פריך מה לפיגול שכן מחשב על מעשה דזה הוי פירכא דסברא ומכניסין אותה בהקו"ח מש"ה פריך ממילתא הכתובה בתורה ואין מכניסין אותה בקו"ח כידוע. ובזה בארתי דברי הירושלמי סוף פרק האומר בגיטין שחטו לזרוק דמו לע"ז כו' אמר ליה פיגול ונותר אין המחשבה פוסלת אבל אם שחטה לזרוק דמה לע"ז כו' אין המחשבה פוסלת והוא סתום, ולפ"ז א"ש, פיגול אין המחשבה פוסלת פירוש שאם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק במחשבת פיגול היינו לאכול למחר זה גם בפיגול לא מהני רק באופן שמחשב לעשות מעשה לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו וה"נ כי מחשב לזרוק לעו"ז המחשבה שמחשב עתה לחושבה שהזריקה תהא במחשבת עו"ג אינה פוסלת ולא מהני, וז"ב. ותמוהין דברי רז"ה במאור שכתב שמחשבה פוסל בשוחט לקבל חוץ לזמנו יעו"ש וזה אינו:

וכיון שזכינו לזה נתבונן נא בשמועה דחולין (דף ל"ט). דמתיב רב ששת א"ר יוסי קו"ח הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחרי העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין א"ד שלא יהא הולך אלא אחרי השוחט כו'

. ונראה הא דלא משני בפיגול שישנה מעבודה לעבודה (יעוין בתוס') היינו דלא דמי דשם במוקדשין סתמא למצותיה קאי לעשות ממנו מה שצריך לגבוה היינו ד' עבודות והקטרה ואכילה אבל כאן בחולין אין עומדת להתקטר חלבה או לזרוק דמה וא"כ כי מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז הוי מחשבת תוהו שמחשב על דבר שאינו בהכרחי ואינו נצרך אל הבהמה השחוטה בלא מחשבתו, ולכן מפרש דממחשבת שלא לשם קודש דייק דאיתא בשוחט ע"מ להוליך דמו שלא לשמו דג"כ פסול למאן דאמר מחשבין מעבודה לעבודה, ועיין ירושלמי פרק תמיד נשחט ובמשל"מ פרק ט"ו ואכמ"ל, ואם חשב בהולכה שאין צריך כמו שקיבל הדם בפנים ולא הלך בו לגבי המזבח רק הלך בו להוציאו לחוץ מחשבה פוסלת בו כדפסק רבינו לעיל פי"ג, וא"כ אם יחשוב בעת השחיטה לחשוב בהולכה כזו פסול אעפ"י שאינה נצרכת להוליך אם חשב להוליך לצד חוץ במחשבת שלא לשמו פסול, ובחולין כה"ג כשר מעבודה לעבודה במחשבת ע"ז ולכן מקשה שפיר, [ור' אליעזר לטעמיה דסבר דבהולכה שא"צ לא פסלה מחשבה אם נאמר דשם הגירסא ר"א ואזיל לטעמיה דליכא קו"ח], וע"ז משני הא מקמי דשמעה מר' יוחנן, פירוש דר"י אמר דפיגול ליתא רק בדבר העומד לאכילה או ליזרק, ור' אסי סבר דמחשבין על האבוד ועל השרוף בפ"ק דמעילה ופירש רבא בעומד לאיבוד כגון חתיכת הבשר בפי כלב וכבשן והוא חשב לאוכלו חוץ לזמנו אף שאינו עומד לאכילה מ"מ הוי פיגול, ולפ"ז הוי שפיר קו"ח אלים מפיגול, רק לבתר דשמע מר' יוחנן דאין מחשבין על העומד לאיבוד, והוא הדין ביצא כולו אין מחשבין דלא עומד לאכילה יעו"ש, א"כ אין ללמוד קו"ח מפיגול, וע"כ דקו"ח משלא לשם קודש ומוכרח דבפנים פסול מעבודה לעבודה ודוק:

הגה"ה

ובחידושי בגמרא בארתי בדרך מחודד יותר, דבפ"ק דזבחים (דף י') אמר ר' אילא למסייע לר"ל לא תאמר בזריקה ותיתי קו"ח מביניא משחיטה וקבלה למאי הלכתא כתב רחמנא לומר דאין מחשבין מעבודה לעבודה מתקיף לה ר"פ ודילמא דמחשבין א"כ לשתוק קרא מיניה ותיתי מקו"ח דרב אשי כו' והדר ביה רבא לגבי דרב נחמן כו', וכתבו בתוס' זה אליבא דרבנן דלר"ש ליכא קו"ח דמה לשנוי בעלים שכן נוהג במנחה, ויש לאמר דנעיין מאי מקשה לא תאמר בזריקה אם לא הוי כתיב קרא בזריקה הוי אמינא מה לשחיטה וקבלה שכן פוסל בהו מום דהצורם אוזן פר לאחר ששחטו קודם קבלה פסול כדאמר שם (דף כ"ה), תאמר בזריקה דאפילו לא נשתייר רק כזית זורק הדם. אמנם ז"א דא"כ הולכה יוכיח דאין פוסל בה מום ואפ"ה פוסל שלא לשמו, אך זה ניחא לרבנן אבל ר' שמעון סובר דאין הולכה פסולה במחשבה שלא לשמה הואיל ואפשר לבטלה וא"כ לא קשה לא תאמר בזריקה דמצינן לומר דמה לשחיטה וקבלה שכן מום פוסל בהן, אבל לר"ש הלא ליכא קו"ח דר"א א"כ כתב קרא דזריקה לאמר דמחשבין מעבודה לעבודה, אך ז"א דלדידיה לא קשה כמוש"ב. ונתבאר טעמו דרשב"ל דאמר אין מחשבין כר' אילא ולכולהו תנאי רבנן ור"ש. אך נתבונן דלר"ש ל"ק לא תאמר בזריקה מטעם אחר, מהא דאמרו בפ"ק דפסחים בחלות תודה שנשפך דם שנתקבל בכלי וכר"ש דכל העומד ליזרוק כזרוק דמי, והרגישו בתוס' דנזרק דמן שלא לשמן אמאי אינו קדוש הלחם ותירצו דזריקה שלא לשמן גרע מנשפך יעו"ש, וא"כ אי לא כתב קרא דזריקה פסולה במחשבת שלא לשמה הו"א כיון דסבר ר"ש בכל מידי דמצוה [כמוש"כ תוס' סוטה (דף כ"ה)] דכל העומד לעשות כעשוי דמי הו"א כיון דעומד ליזרק לא איכפת לן בשינוי מחשבה כיון דכנזרק דמי וכיון שעומד להגמר כמאן דגמר דמי כיון דזה כלל גדול הוא בכל התורה כולה ולכן מבעי קרא בזריקה. ולפ"ז דמשמע דר"ל גבי שוחט לע"ז דחוץ מבפנים לא גמר משמע דבפנים גמר והא פליג גבי מחשבה דשלא לשמו, ולפ"ז א"ש דזה מקמי דשמע מר' יוחנן דבכריתות באשם תלוי שנודע לו (שם דף כ"ד) דמפרש רבא טעמו משום דכל העומד ליזרק [ועיין במנחות (דף ק"ב) דפריך מזה לרב אשי] וכיון דר' יוסי סבר דבזריקה כזרוק דמי ליכא לאקשויי דלא תאמר בזריקה [דאי מהולכה אם אפשר לבטלה ולכך לא חשיבא לא פסלה בה מחשבה ואם אע"ג דאפשר לבטלה חשיבא הרי אינו עומד עדיין ליזרק רק כששחטה בצד המזבח] ולכך לדידיה אתיא מקו"ח דרב אשי דמחשבין בפנים מעבודה לעבודה, אבל זה היא לבתר ששמע מר' יוחנן במנחות (דף ז') דכלי שרת אין מקדשין אה"פ בתחלה להקריב, אבל קודם ששמע מר' יוחנן הוי מפרש טעמו משום דכ"ש מקדשין הפסול בתחלה להקריב והוי סבר דפליגי ר' יוסי ורבנן אם כאן שנודע שלא היה ראוי להקדישו כלל אם כ"ש מקדשו ולא סבר דכזרוק דמי, ומוכרח דר' יוסי סבר דמחשבין מעבודה לעבודה בפנים ובחוץ לא מחשבין, ומה דאמר דגם בפנים אין מחשבין בתר דשמע מר' יוחנן דאין מקדשין וע"כ טעמו כדר"ש משום דכל העומד לזרוק כזרוק וא"כ לא קשה לדידיה לא תאמר בזריקה דצריך למיכתב ולכך יליף דמחשבין בפנים אבל לדידן קשה לא תאמר בזריקה וע"כ גלי קרא דאין מחשבין מעבודה לעבודה וכר' אילא ודוק היטב:

יא

הפסח ששחטו כו' בין ששינהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד'.

הנה הסברא נכונה דבשחיטה אשכחן לשם חולין דלא שייך בשאר עבודות דליתנהו בחולין דלאו בני קבלת הדם ושאר עבודות נינהו רק שחיטה איכא בחולין דמתרת לאכילה, [ומה"ט פירשו בתוס' שחיטה לאו עבודה] וא"כ בקרבנות דעיקרן לצורך עבודות גבוה הוי, שפיר אמר דכיון דרחוק הייחס בין הקרבנות לחולין דבחולין השחיטה הוא לאכילה בלבד להתיר מידי נבילה ואבר מן החי, לכן לא אתי מחריב בה דרק קדשים מחללין קדשים הואיל וקרוב הייחס אצלם לכן מפסיד צורת הקרבן, אבל לא חולין דרחוק ייחס השחיטה דכאן בא להתיר לאכילה וכאן עיקרו צורך גבוה ולכן אם כי לא עלה לבעלים לחובה בכ"ז להפסיד צורת הקרבן לא מצי, וזה בחטאת דעיקרו אינו בא רק לכפר ולזריקת דמו לגבוה והאכילה בו ענין טפל ואינו עיקר כלל, אבל פסח שכן הוא נשתנה מכל קרבנות שבתורה שעיקרו אינו אלא לאכילה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה (לשון המשנה פ"ז דפסחים) ולכן נאכל כשהוא בא בטומאה ואם נטמא הבשר אינו זורק הדם ואם שחטו שלא לאוכליו פסול, וכיון דאצלו האכילה הוי עיקר כמו הזריקה א"כ כי שחט לשם חולין הוי בת מינה ומחריב בה שמפסיד צורת הקרבן דייחס חולין ששחיטה בהו רק לאכילה קרוב מאוד לייחס השחיטה בפסח שמועיל שיאכל לבעליו שזה מעיקרי צורך צורת הפסח, וזה סברא נכונה ומצאנו במכילתא ושחטו הפסח מצוה שישחטנו לשמו אבל שחטו שלא לשמו עבר על מצוה שומע אני יוכשר ת"ל משכו וקחו לכם שינה עליו הכתוב לפסול, וכפי הנראה דהכי פירושו דשומע אני יוכשר אבל לא עלה לשם חובה כמו כל הקדשים ת"ל וקחו לכם שיהא מועיל לחובתכם למה שאתם מחוייבין לעשות פסח לפטור אתכם מן החיוב הזה, אבל כי לא עלה לשם חובה תו אינו כשר והוא פסול שלא הכשירה תורה בפסח רק שיהא עולה לחובתו ולפ"ז מוכח דשחטו לשם חולין פסול וכמו שנתבאר, ומש"כ רבינו לקמן בהלכות קרבן פסח פ"ב שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו י"ח, כבר הוכחתי שם דהוא ט"ס והעיקר כמו הגירסא בש"ס ואדם יוצא בו י"ח ולא מצאנו שהפסח יהא כשר ולא יצא בו י"ח. ועיין תו"י יומא (דף נ') גבי תמורת פסח וכמה פליגי עליה ובתוס' זבחים (דף ל"ז) בצ"ע. ולפ"ז נתבאר טעם רבינו בהא דפוסל אם שחטו לשם חולין ופשוט כיון דלא חל עליו מחיים שם מותר פסח דביה גלי קרא דהוי שלמים ונאכל לכל אדם ובעי סמיכה ונסכים רק דעל ידי שנשחט לשם חולין הוא אינו עולה לחובת הבעלים וא"כ נשאר פסח, והבעלים צריך להמנות על פסח אחר א"כ הוי פסח שנשחט בלא אוכלין דאיהו אינו יכול להמנות על שני פסחים, אבל בחטאת כהנים אכלו ליה. ויעוין ירושלמי פרק האיש מקדש בהפריש שני חטאות ושחטן דאסורות באכילה ובפסח לא כיפר שאין הפסח בא אלא לאכילת בשר ודלא כר' נתן יעו"ש, וכאן אפילו לר' נתן פסול מהך דרשא דמכילתא ודוק:

יד

עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב כו'.

נ"ב התוספות גרסי התם עולה ששחטה על מי שאינו כו' וכן היה גירסתו דלא ככס"מ:

יח

בכס"מ. ופסק כר' אבא כו':

נ"ב גירסתו כגירסת התוס' רבא אמר ומש"ה פסק כמותו נגד אביי:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.