אורים/חושן משפט/צב

אורים ‏ חושן משפט צב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) אין שומעין לו. זה נלמד מדא מרינן בשבועת היסת והוא חשוד נפטר ואין שכנגדו נשבע כלל ואלו בידו מ"מ להכריחו לישבע מהכ"ת לא יכריחו יותר טוב לתובע משיפטר בלי כלום ש"מ דאין בידו להכריחו המ"מ וטעמו דאנן לא מניחין אותו לכך שישבע לשקר ויוציא שם ה' לשוא וכל עולם כולו נזדעזע בכך סמ"ע ופשוט:

(ב) א' שבועת העדות. שנשבע שאין יודע לו עדות ונתוודע דהיה יודע עדות כגון שהיו עדים אחרים ג"כ והיו קרובים למלוה אבל רחוקים לעדים הללו ואיירי באופן דלא היה נפסל עדות הרחוקים כדלעיל סימן ל"ו ואיירי בזמן קרוב למעשה עדות עד שלא יצויר בו שכחה אבל זולת זה אמרי' דלמא שכחו ואי דהם הודו דלא שכחו אין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו וע"ת בשורש הזה באריכו' בכל פרטיו ואופניו:

(ג) וא' שבועת הפקדון. דנשבע שאין לו פקדון חבירו בידו ועדים מעידים שהיה בידו פקדון חבירו ודוקא שלא ראהו בידו בשעת כפירה אבל אם ראהו בידו דל"ל אשמוטי קמשמט אפילו בכופר גרידה בלי שבועה פסול רק מיירי דלא ראהו וי"ל אשמוטי קמשמט ולכך בעינן דווקא שבועה סמ"ע וגם פקדון דנקט ל"ד ה"ה שכפר במלוה ונשבע לשקר ג"כ פסול וחשוד ושם לעולם שייך אשמוטי עד דמשתבע לשקרא ובזה אפילו היה הדבר משעה שנמסר לו הפקדון עד זמן שבועה זמן רב מ"מ ל"א אשתלי דרמיא עליו לזכור מה שיש בידו משל חבירו ואם כן ה"ה בנשבע לפרוע לחבירו לזמן ועבר הזמן ולא פרע דאין לו התנצלות דשכח דג"כ רמיא עליו לזכור כמו בפקדון של חבירו כיון דשבועה עליו ועיין תומים ריש ס"ק א':

(ד) ושבועת שוא. כגון שנשבע לשנות ידוע על עץ אומר אבן וכן נשבע לשקר שהלך פלוני לשם ולא הלך וכדומה:

(ה) שלא אוכל וכו'. ואין זה דומה לאוכל נבילות דקיל ליה הואיל ומותר לכל אדם ואין שבועה יוצא לשקר מפיו ומכ"ש בנשבע דיאכל ולא אכל דלא עשה מעשה כלל ועיין סימן ל"ד מ"ש בזה. ולדעת זו גם בחרם הצבור איכא הבדל אם החרימו על מכאן ולהבא שלא יעשה אדם כך והוא עשהו אין נעשה חשוד אבל אם החרימו על עבר מי שעשה כך שיבא תיכף לקבל עונשו אפשר דלכ"ע הוי חשוד ואפשר דלא דמ"מ בשעת הוצאת החרם מפי קהל לא עבר ודוק. ועיין לעיל סי' ל"ד מהכרעת הריב"ש ומ"ש שם וכן מ"ש בסימן זה בתומים ס"ק ב':

(ו) אבל בלא עדים וכו'. פי' התובע לחבירו ואו' שחייב לו והוא מכחישו ל"א מגו דחשיד וכו' דשמא ספק מלוה וכו' כך פי' הסמ"ע והגיה בש"ע ספק. ועיין תומים דכתבתי פי' אחר דאם יש ביד אחד חפץ וטוען שהוא שלו ונתברר שהוא של אחר וזהו רוצה להחזיקו לעצמו אם לא חטפו ולא נמסר לו בעדים אע"ג דצריך להחזירו ולא נאמן בטענתו מ"מ לא נעשה חשוד דאמרי' דחייב ליה ולכך תפסו ולפ"ז אין צריך להגיה ספק מלוה דהנכון מלוה ודאי ועיין מ"ש בתומים דאם מחל כל תביעות שיש לו עד היום הזה א"י מ"מ להשביע במקום דלא שייך אשמוטי ע"ש כי בררתי הדברים על בורים:

(ז) כ"ז שלא נשבע. דאמרי' אשמוטי קמשמט או ספק מלוה יש לו עליו דאין מוציאין איש מחזקתו ומיישבין אותו כל מה דאפשר:

(ח) אבל הכופר כו'. ואם מודה רק שתפסו בחוב דאם יש לו מגו דלקו' נאמן בכדי דמיו בנק"ח:

(ט) שראהו בידו. דאל"כ אימר נאבד ממנו ואשמוטי קמשמט עד דימצאנו גמרא. ועיין לעיל סימן ע"ה מ"ש בדברי הרא"ש במי שטען שנתן לו פקדון להשביחן ע"ש מ"ש בתומים באריכות:

(י) אע"ג דעובר על ל"ת. דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ועמש"ל סימן ל"ד באריכות:

(יא) ואין ראוי לעשותו עד לכתחלה. היינו למסור לו עדות ולייחדו לעד אבל אם כבר ראה ושמע העדות מחויב להעיד וכשר עדותו ש"ך ועמש"ל בתומים סעיף קטן כ"ב סימן ל"ד אי פסולי דרבנן קודם הכרזה כשרים לשבועה:

(יב) אינו נשבע ונוטל. דלחייב עצמו נאמן טור:

(יג) אם רצה התובע וכו'. דיכול לומר פיך ענה בך דאתה חשוד ואיך תשבע ותפטר הא הודה דהיה חשוד והש"ך כ' דליכא למ"ד דחולק ע"ז וע"ת כי נראה דיש חולקים בזה:

(יד) אבל אם אמר בוודאי וכו'. זהו דעת מחבר לישב שלא יהיה תשובת הרא"ש והרשב"א חולקים דברא"ש נאמר לא תהיה כזאת בישראל וברשב"א נאמר דרשאי להשביע בבה"כ ולזה מחלק כמ"ש באומר בודאי וכו' וכ' הב"ח היינו דבאים העדים ואומרי' אין אנו אומרי' עד שתחרימו ע"ש וע"ת דכתבתי חילוק אחר בין שהבע"ד ישביע בבה"כ ובין שהב"ד יצוה ע"י שליח ב"ד להכריז בשמם:

(טו) באם לא יגיד וכו'. ע"ת דאין בזה עונש לא יגיד רק עונש בד"ש כמו ע"א שכובש עדותו אם לא שהתובע חשוד ונתבע מ"מ והם יודעים שגם הנתבע חשוד הם בעונש אליונ"ע:

(טז) מי שנתחייב וכו'. אפי' נתחייב ע"י ע"א ל"א דא"כ א"צ שכנגדו לישבע כלל דלהתובע יש ע"א מסייע דהא לא אמרי' גבי חשוד דא"כ כל א' יוציא ממון מחשוד בע"א ועמש"ל סימן פ"ז באריכות מכל פרטים בזה בדברי מהר"ם ע"ש:

(יז) וי"א דיחלוקו. הא דפסק יחלקו ולקמן סימן ק"ח פסק גבי מת לוה בחיי מלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומפסיד התובע הכל התם ליכא שבועה כלל לגבי נתבע ולכך הואיל ואי"ל מפסיד הכל אבל כאן דמתחילה חיוב שבועה על הנתבע היה ולא יכול ג"כ לישבע כי חשוד הוא דין הוא שיהיו שניהם נפסדים והא דקיי"ל בפוגם שטרו ומת דגובה הכל הטעם דשם לא פשע כלל משא"כ כאן שפשע התובע שהוא חשוד ומהדין אף במת לוה בחיי מלוה לא היה לו להפסיד רק ביתומים וג"כ נפק מפומא דרב ושמואל החמירו וע"ת מ"ש מזה באריכות:

(יח) וי"ח. וע"ת דכתבתי דליכא כאן מחלוקת כלל והראב"ד איירי בפקדון והרא"ש איירי במלוה ובמלוה מודה הראב"ד להרא"ש ודוק שם:

(יט) שכנגדו אי"ל וליטול. ודעת הב"ח שתוס' בחד תי' בב"מ וכפמ"ש בשבועות חולקים וס"ל כרמ"ה ור"י בטור דנוטל בלי שבועה וע"ת שכתב' שאין מתוס' הכרע:

(כ) שהרי אינו טוען ודאי. וכ"נ אם תבע לחשוד ע"פ ע"א והוא א"י ג"כ אינו נוטל כלו' דהוא א"י לישבע דתבעו ע"פ עד וע"ת דנראה דאף הרמ"ה וסייעתו דחולקים גבי שומר אפשר בדין זה מודים ומ"מ צ"ע וע"ש שהארכתי:

(כא) לפיכך וכו'. הסמ"ע כ' לשון לפיכך אינו מדוקדק כ"כ דהל"ל אם טען והש"ך האריך לשיטתו דאם טען המפקיד ברי ליכא ש"ש ועבור כך היה מוכרח לכנוס בש"ע פה ובל' הרמב"ם בדחוקים שונים וכבר הארכתי לעיל סי' ע"ב דליתא לדינא ואפי' בברי איכא ש"ש ומ"ש לפיכך נראה דרמב"ם ס"ל דלכך אין לשומר מגו דלהד"ם משום דה"ל מגו לפטור משבועה וזהו בשהוא נשבע ונפטר משא"כ כאן דתובע נוטל ממון בשבועה א"כ הרי כאן מגו דממון וכמש"ל סימן פ"ט גבי שכיר ע"ש ולכך קאמר לפיכך הואיל ונתן טעם דא"ל טענת ברי משמע דלא משגיחין במגו דכללא הוא כ"מ שהחשוד אי"ל שכנגדו נוטל א"כ אף בזו אם טוען ברי נוטל בשבועה בכל אופן ומדויק היטב לשון לפיכך:

(כב) וכל כיוצא בזה וכו'. ר"ל שאינו פוגם שטרו רק שטוען השבע לי שאינו פרוע ג"כ הדין כך וע"ל סימן פ"ב דכתבתי בזה כפמ"ש בתומים חלוקים רבים:

(כג) נשבע היסת וכו'. ובתומים כתבתי דמוכח דרא"ש ס"ל נשבע בנק"ח וכ"נ עיקר וכתבתי דיש נ"מ אם שניהם חשודים למ"ד היסת ג"כ א"ג בעל השטר אבל למ"ד בנק"ח בשניהם חשודים גובה בעל השטר וכ"כ לעיל סימן פ"ב וכ"נ אם ע"א מעיד בשטר שהוא פרוע והוא א"י רק טוען ע"פ עד לדעת החולקים לעיל סימן פ"ד אכ"מ וס"ל דאף זהו בכלל שבועת המשנה א"כ לדעת האומרים היסת מפסיד בעל השטר ולדעת האומרי' נק"ח גובה בעל השטר ודוק:

(כד) וי"א וכו'. והש"ך האריך להכריע כהך דיעה ואין הכרעתו מכרעת כלל כמ"ש בתומים באריכות ליישב דברי הרי"ף ע"ש ועמ"ש שם ובסימן פ"ב שכן דעת התוס' שם:

(כה) ששטר מקוים וכו'. ובשבועת נחבל ונגזל וחנוני ע"פ שכנגדו נשבע היסת ונפטר סמ"ע ודבריו תמוהים דלגבי חנוני ודאי ליכא היסת דהא בעה"ב א"י אם פרעו וכ"כ הש"ך וגם לגבי נגזל ונחבל ל"ש היסת דהא הם חשודים כמש"ל בסימן צ' וע"ל סימן צ' דבמקום דמ"מ או דיש עדים על מקצת נוטל בלי שבועה דה"ל שניהם חשודים דמשלם ואם חנוני חשוד האריך הש"ך דגובה בלי שבועה ולדרכו הולך דסבירא ליה דחנוני גובה ד"ת בלי שבועה וכבר כתבנו לעיל דאם הפועלים מכחישו אין לו ד"ת ליטול כלום ולכן מפסיד ופועלים החשודים משמע מדברי הרז"ה ורמב"ן והש"ך לכ"ע נוטלים בלי שבועה ונראה אפילו לדעת הרי"ף שהוא דיעה קמייתא דאפילו בשטר מפסיד מ"מ גבי פועלים נוטלים בלי שבועה דשם טוען ברי פרעתיך וכאן טוען שמא ואף הרי"ף מודה וע"ל סימן פ"ט אם השכיר חשוד ע"ש:

(כו) לפי שלא נתחייב זה שבועה וכו'. כוונת דבריו בזה שגוף השבועה לא נתחייב מתורה רק מדרבנן הואיל ואין כאן טענת ודאי כמו שותפין ואריסין ולכך הוא רק מדרבנן וכן הוא ברמב"ם וי"ל מה אריא שהוא מדרבנן אפילו היא מהתורה מ"מ כיון שאין התובע טוען ברי איך יטול וכמ"ש הרמב"ם ומחבר ס"ח גבי שומר ותי' הסמ"ע דתרי טעמי נקט חדא שאין טוען ודאי ועוד הא הוא שבועה דרבנן ועדיין צריך טעם ל"ל תרי טעמים כל יתר כנטול ולכן נראה דלעיל גבי שומר פסק דאם טען בעה"ב בפני שלח יד נשבע ונוטל ואף דאין זה מעיקר ש"ש רק בג"ש מ"מ הואיל וגוף שבועה דאורייתא ומהדין היה שישבע תובע ויטול רק דא"א דטוען ספק ולכך אם טוען ברי אפילו על ג"ש נוטל משא"כ בשבועות הללו דהם דרבנן הואיל ואין טענת ודאי כלל אף דיש כאן ג"ש ובג"ש טוען ברי מכל מקום אין נשבע ונוטל דגוף השבועה אינו בגדר הזה שישבע ויטול וזה ברור ונכון בכוונתו ודוק:

(כז) מחרימין סתם. הסמ"ע פקפק למה לא יטילו עליו חרם לנוכח כיון דשורת הדין אפי' היסת היה צריך לישבע והט"ז כתב דבאמת הדין כן ומחבר שיגרא דלישנא נקט עיין שם:

(כח) ואז פטור אפילו מקבלת חרם. ואפילו ק"ח על שבועת חנם פטור דאם לא כן יקבל בחרם ויפטר סמ"ע ולפי מה שכתב' לעיל סימן פ"ז לחלק בין קבלת חרם זה שיקבל בחרם שברור לו שאין חייב לחבירו אבל קבלת חרם על שבועת חנם הוא רק שאין ברור לו שהדין עם חבירו ומשביעו בחנם א"כ אין כאן ראיה לסמ"ע ונכון ואם התובע אמר אין אני רוצה לישבע רק תקבל בחרם ג"כ שומעין לו כ"כ הסמ"ע ולכך כתב דמ"ש הרמ"א ומרדכי דיוכל לומר היינו אם ירצה התובע לישבע שא"צ ק"ח על ש"ח וזה דוחק וכ"כ הט"ז ולכן נראה בפשוט דה"א בחשוד דליכא שבועה גבי נתבע א"י להפכה על תובע דבעלמא דאיכא שבועה לגבי נתבע קי"ל בדרבנן מפכינן אבל בזה לא קמ"ל דאף בזה מפכינן:

(כט) על היתומים. זהו כ"ע מודים דהיינו רב ושמואל דכל דצריך לישבע שבועת יתומים וא"י מפסיד ולכך אף הרמב"ן וסייעתו דחולקים בס"ט מודים בזה:

(ל) וה"ה לקטן. באופן שמבואר לקמן בסימן צ"ו דנשבעין על טענת קטן ע"ש:

(לא) ישבע זה שכנגדו. היינו בשבועה דאורייתא דבשל דרבנן תקנה לתקנה לא עבדינן ופשוט דסמיך הש"ע אמש"ל וכן בנוטל סמוך אמש"ל למר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

(לב) עד שילקה בב"ד. וע"ל סימן ל"ד דאי' פסולים אשר במלקות לחוד מכשר ואי' דבעי תשובה ג"כ ע"ש והש"ע קיצר וסמך עצמו אדלעיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.