אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/ב

יום ראשון י כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף ב

מפתח של גשמים ותחיית המתים ביד אליהו

קושיית התוספות שהרי נמסרו מפתחות של גשמים ותחיית המתים ליד אליהו

אמר רבי יוחנן, שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים, דכתיב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו". מפתח של חיה מנין, דכתיב "ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה". מפתח של תחיית המתים מנין, דכתיב "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". ע"כ לשון הגמרא במסכת תענית (ב.).

והקשו התוספות (ד"ה שלשה): ואם תאמר, והא אמרינן (סנהדרין קיג.) דמפתח הגשמים נמסר לאליהו, וכן מפתח של תחיית המתים, וכן לאלישע, דכתיב (מלכים א' יז א) "ויאמר אליהו... חי ה'... אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי".

והתוספות לא הביאו בדבריהם אלא את הפסוק בו מבואר שנמסר מפתח הגשמים לאליהו, שעל כך אמר לאחאב שלא יהיה באותם השנים טל ומטר "כי אם לפי דברי". אמנם הגמרא שם מתארת באריכות את כל אשר ארע באותם הימים, שבאו אחאב ואליהו לשאול בשלומו של חיאל בית האלי, שבנה את יריחו ושיכל את בניו כקללת יהושע, "ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה".

ובאותו מעמד אמר אחאב, הרי אף קללתו של משה לא התקיימה וכל שכן שלא תתקיים קללתו של יהושע תלמידו. שהרי משה אמר "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים", ואילו אני אחאב העמדתי עבודה זרה על כל תלם ותלם, ואעפ"כ יורד מטר רב עד שפעמים ומרוב מטר א"א ללכת להשתחוות לעבודה זרה. מיד, "ויאמר אליהו... חי ה' אלקי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. בעי רחמי, והבו ליה אקלידא דמטרא [- הביאו לו מפתח של מטר] וקם ואזל.

לאחר זמן בא אליהו אל האשה הצרפית, ושם נאמר בפסוק: "ויהי אחר הדברים האלה, חלה בן האשה בעלת הבית, ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה. ותאמר אל אליהו, מה לי ולך איש האלקים, באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני". ומבואר בגמרא שבאותה שעה ביקש אליהו רחמים שיתנו לו אף את מפתח של תחיית המתים. אמרי ליה: שלש מפתחות לא נמסרו לשליח, של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. יאמרו, שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב, אייתי הא ושקיל האי. דהיינו, שהשיבו לו ששלשה מפתחות יש שלא נמסרו ליד שליח, וא"א שימסרו לו עכשיו שני מפתחות מתוכם, ולכן עליו להחזיר מפתח של גשמים כדי לקבל מפתח של תחיית המתים. ומשום כך מיד אחר כן אמר הקב"ה לאליהו, "לא הראה אל אחאב ואתנה מטר", שמעתה לא היה המטר תלוי עוד באליהו, כי אם "ואתנה מטר".

וזה ביאור קושיית התוספות, שהרי סתרו הדברים מיניה וביה. שתחילה מבואר בגמרא שמפתח של גשמים נמסר בידו, ולאחר שהשיבו נמסר בידו אף מפתח של תחיית המתים. ומאידך, מבואר בגמרא ששלשה מפחתות אלו לא נמסרו ביד שליח. ותמוה, הרי להדיא שנמסרו לאליהו. ויישבו התוספות, שהמבואר בגמרא שלא נמסרו מפתחות אלו ליד שליח, היינו שלא נמסרו לממונה שיהיה ממונה עליהם לעולם. אך ודאי שכבר היה מעולם שניתן מפתח מהם לשליח לפי שעה, כמו במעשה דאליהו.

ביאור המהרש"א, הב"ח והגבורת ארי שרש"י בא ליישב קושיית התוספות

והנה רש"י (ד"ה ואמר) פירש: היינו שלא נמסרו לשליח אחד ביחד. וביאר הב"ח בהגהותיו: דקא קשיא ליה קושיית התוספות. דהיינו שהוקשה לרש"י כיצד מבואר בגמרא ששלשה מפתחות אלו לא נמסרו לשליח, והרי בגמרא בסנהדרין מבואר שנמסרו לאליהו, ועל כך יישב רש"י שכוונת הגמרא שלא נמסרו שלשתן יחד לשליח, אבל כל אחד לחוד אכן כבר היה שנמסר לשליח. וכ"כ המהרש"א (ח"א תענית ב.) והגבורת ארי (שם).

אמנם יש לעיין [וכן העיר בחידושי ריב"ש (שם)], שהרי בגמרא שם מבואר אפילו שני מפתחות כאחד לא נתנו לו, כמבואר בגמרא שם שיש לחוש לכך ש"יאמרו שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב". ואם כן כיצד אפשר לפרש שדברי רבי יוחנן "שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח", מתייחסים למסירת שלשת המפתחות יחד - והלא אפילו שתים אינם נמסרים כאחד. וצריך לומר בדוחק, שמנין 'שלשה' מתייחס למנין המפתחות שעליהם נאמר שאינם נמסרים שנים ביחד. דהיינו, ששאר המפתחות נמסרים כמה ביחד, ורק שלשה מפתחות אלו כל אחד מהם אינו נמסר יחד עם חבירו לשליח.

סתירה בדברי רש"י מדבריו בסנהדרין שמשמע שפירש כתוספות

ובעיקר המבואר מדברי רש"י שמפתחות אלו לא נמסרו לשליח אחד ביחד, העירו האחרונים שלא כן משמע מדברי רש"י בסנהדרין (קיג. ד"ה שלש), שם כתב וז"ל: על אוצרו של הקב"ה יש מפתחות ומסרם ליד שלוחים הממונים, אבל ג' מפתחות יש לו בידו שלא מינה שליח עליהם מבראשית אלא בידו הם, ולא רצה למנות שליח עליהם. וקאמר הקב"ה לאליהו, אותם ג' מפתחות עיכבתי בידי מבראשית ולא מיניתי שליח עליהם, אלא אותך שעשיתי ממונה על אחת מהם. ועתה תשאר מפתח שני, יאמרו שנים ביד תלמיד ואחד ביד הרב, עכ"ל.

הרי משמע להדיא מדברי רש"י כסברת התוספות בתענית, שביאור המימרא שלא נמסרו ביד שליח, היינו אפילו כל אחד ואחד בפני עצמו, והיינו שלא נמסרו לשליח להיות ממונה עליהם. והחשש אצל אליהו היה חשש אחר, שכשיהיו בידו שני מפתחות יאמרו 'שנים ביד תלמיד ואחת ביד הרב'. ובאמת המהר"צ חיות (תענית ב.) כתב זאת כראיה למה ש"החליטו כולם" שהפירוש לתענית המיוחס לרש"י, אינו מרש"י אלא מתלמיד אחד.

ובספר זכרון סופרים (שם) העיר שיש שהגיהו בלשון רש"י, "שלא נמסרו לשליח אחד ביחוד" ולא 'ביחד', והיינו כדברי תוספות בתענית וכדברי רש"י בסנהדרין, שלא נמסרו לשליח להיות ממונה עליהם ביחוד. וכ"כ בהגהות תפארת למשה (שם). אמנם בזוהר (מדרש הנעלם וירא קטז:) מסיק כפשטות לשון רש"י שלפנינו, שמפתחות אלו לא נמסרו יחד לשליח אחד.

יישוב הפרשת דרכים בשם הראב"ד שאליהו לא הוריד גשמים רק עצר את המטר

קושיית התוספות מובאת גם בפרשת דרכים (דרוש כא) בשם הראב"ד. והביא שיש מחלקים שמפתח אחד נמסר לשליח ולא שנים, ומשום כך כשביקש אליהו לחיות את בנה של הצרפית, אמר לו הקב"ה יאמרו שנים ביד תלמיד אחד ביד הרב. אמנם דחה הראב"ד תירוץ זה, כיון שמלשון הגמרא מוכח דשום אחד מהם לא נמסר לשליח. וביאר הפרשת דרכים שהוכחת הראב"ד היא מכח שכל מפתח ומפתח נלמד מקרא בפני עצמו, הרי מבואר להדיא שהוא דין פרטי בכל מפתח שאינו נמסר ליד שליח.

והביא הפרשת דרכים את יישוב הראב"ד וז"ל: והראב"ד תירץ, דלא קשיא מידי, שלא מצינו שנמסר לאליהו מפתח של גשמים, אלא בקנאתו להשם יתברך עצר את השמים. והוא מוסיף ומוכיח את דבריו מהפסוק, שכשרצה הקב"ה לתת מטר אמר לאליהו "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר" - אלמא מפתח של נתינת מטר ביד הקב"ה אלא שאליהו עצר את המטר.

וביאר הפרשת דרכים דבריו, שלא מצאנו באליהו שנמסר לו מפתח של גשמים אלא רק שעצר את השמים, דהיינו שיש לחלק בין עצירת גשמים לנתינת מטר, ועצירת גשמים אכן נעשית ע"י שליח אך לא הורדת המטר. וכבר העירו על דברי הראב"ד מלשון הגמרא להלן (כג.) "שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו", הרי מפורש שהיו המפתחות בידו. אך באמת עיקר ההערה היא כבר מגוף הסוגיא בסנהדרין, ששם מבואר להדיא "בעי רחמי והבו ליה אקלידא דמטרא", הרי מבואר שקיבל אליהו מפתח של גשמים. וצ"ל שבכלל מסירת המפתח של גשמים איכא תרתי, עצירת גשמים והורדת גשמים, ומה שמבואר שלא נמסר מפתח של גשמים היינו רק לענין הורדת הגשמים ולא לענין עצירתם [ועדיין צ"ב מכל מהלך הסוגיא בסנהדרין, שכשביקש מפתח של תחיית המתים לא נתנו לו עד שהחזיר מפתח של גשמים, וזאת מכח המימרא דשלשה מפתחות אלו לא נמסרו ליד שליח, ולדברי הראב"ד הלא כלל לא היה המפתח בידו, וצ"ע].

יסוד הפרשת דרכים שצדיקים המתפללים ומחיים מתים אינו נקרא שנמסר מפתח לידם

עוד העיר הפרשת דרכים, שהרי מצינו בכמה מקומות שצדיקים מתפללים ומחיים מתים ומביאים גשמים, ואם כן מה הועיל הראב"ד ביישבו המעשה באליהו שלא הוריד מטר אלא רק עצר את השמים, הרי אף אם תסור השאלה מאתו, תשוב ותעלה מכל אותם המעשים. ואחד מהם, המבואר בשמואל (שמואל א' יב יז): "הלא קציר חיטים היום, אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר".

ומייסד המשנה למלך יסוד גדול בדעת הראב"ד, וז"ל: והנראה, דודאי פשיטא ליה להראב"ד דכל היכא דהצדיקים מתפללים ומחיים מתים ומביאים גשמים - אינו נקרא שנמסרו אלו המפתחות ביד שליח. שהרי אינם פועלים דבר, אלא שמבקשים פני השם, ורצון יראיו יעשה. ולעולם שהפעולה נעשית על ידי המקום בעצמו, ע"כ. וכעין זה הביא הפרשת דרכים שם בשם הראב"ד ליישב קושיית התוספות מתחיית המתים שעשו אליהו ואלישע, ואף שמפתח של תחיית המתים לא נמסר. וביאר הראב"ד שהכוונה היא שעל ידי תפילתם החייה הקב"ה את המת. וכל הקושיא מאליהו לא היתה אלא משום שאמר "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי", שמזה משמע שנמסר בידו מפתח של גשמים ולא שנתפלל על זה.

ואמנם מדברי התוספות שהוסיפו בקושייתם, "וכן מפתח של תחיית המתים, וכן לאלישע", מוכח שהוקשה להם גם ממסירת המפתח של תחיית המתים ליד אליהו ואלישע. והיינו שהם יבארו שתחיית המתים שעשו אליהו ואלישע לא היה בדרך של תפילה וחילוי פני ה', אלא בדרך של השתמשות במפתח של תחיית המתים. וכך גם משמע בגמרא בסנהדרין שביקש מפתח של תחיית המתים כדי להחיות את בן האשה הצרפית, ולא נמסר לו מפתח זה עד שהשיב מפתח של מטר [ובלא"ה דברי הראב"ד נראים כסותרים לדברי הגמרא שם וכפי שהערנו לעיל]. ובאמת צ"ב מדוע הוצרך אליהו למפתח של תחיית המתים, והלא יכול היה להחיות את המתים כדרך שאותם צדיקים מתפללים ומחיים מתים. וכך מבואר בגמרא בעבודה זרה (י:) שאפילו קטן שבתלמידי רבי היה יכול להחיות מתים.

ביאור על דרך צחות בטעם שהוצרך אליהו למפתח של תחית המתים ולא החיה ע"י תפילה

על דרך צחות כתב ליישב זאת בספר חבצלת השרון (דברים כח יב), דהנה בתוספות במסכת בבא מציעא (קיד: ד"ה אמר) הקשו, איך נטמא אליהו לבן האשה הצרפית, הרי בגמרא שם אמרו שאליהו כהן הוא ואסור ליטמא למתים. ויישבו התוספות שכיון שהיה ברור לו שיחייהו, לכן הותר לו ליטמא לו משום פיקוח נפש. והקשו האחרונים (לימודי ה' סימן קיב; חיים שאל ח"ב סימן מג; נחלת צבי יו"ד סימן שע ס"א), למה הוצרכו תוספות להוסיף שהיה ברור לו שיחייהו, והלא קיימא לן (יומא פה:) שאפילו ספק פיקו"נ דוחה שבת, וה"ה שדוחה את הטומאה.

והנצי"ב (שאילתא קסז סקי"ז) יישב הקושיא באופן נפלא, על פי המבואר בגמרא ביומא (שם) שנחלקו תנאים ואמוראים במקור הדין שפיקוח נפש דוחה שבת, ומבואר בגמרא שהטעם ש'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' וכיו"ב אינו מועיל אלא לודאי פיקוח נפש, אך במקום ספק אין בכך די. ואילו לטעם המבואר במסקנת הגמרא שם מדכתיב "וחי בהם" ולא שימות בהם, מבואר בגמרא שאף במקום ספק מחללים עליו את השבת מטעם זה.

מעתה, ביאר הנצי"ב, כיון שכבר מת בנה של האשה הצרפית, כבר לא היה שייך הטעם של "וחי בהם" ולא שימות בהם, שהרי כבר מת. וכל הטעם שהיה להצילו היה משום סברא ש'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' - אך סברא זו לא מועילה אלא לפיקו"נ ודאי ולא לספק, ולכן הוצרכו תוספות להוסיף שהיה ברור לו שיחייהו.

עפ"ז הוסיף החבצלת השרון לפרש שמשום כך לא יכול היה אליהו להחיותו כדרך ששאר צדיקים מחיים מתים, על ידי תפילה וריצוי, שהרי בכך אינו מוגדר כודאי, ושוב יהיה אסור לו להיטמא למת. ולכן הוצרך אליהו ליטול מפתח של תחיית המתים, באופן שיהיה החייאת בן הצרפית בגדר ודאי, ואז יותר לו להיכנס לאהל המת ולהשתטח על פניו להחייתו.