תוספות/תענית/ב/א
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מאימתי. מיום טוב האחרון של חג. שמיני דלא יתבון בסוכה[1] ואפילו האידנא אינו אלא מדרבנן משום ספיקא[2] ואע"ג דבקיאינן בקביעא דירחא גזרה שמא יחזור הדבר לקלקולו או משום מנהג אבותינו בידינו כדאי' פ"ק דביצה (דף ד:)[3] ולכן מדכרינן[4] אבל כל שבעה לא שהגשמים בימי סוכה[5] סימן קללה הן[6] כדתנן פרק שני דסוכה (דף כח:) משל לעבד וכו':
אם כן. אם אתה אומר מזכירין אע"פ שאין שואלין הואיל ומשמע בעונתו[7] אף בקיץ יזכירו[8] ומה אתה נותן סימן מי"ט הראשון[9] ור' אליעזר אומר בברייתא בגמרא כל הקיץ אם בא להזכיר מזכיר דלעולם בעונתו משמע מיהו עד השתא לא רמי עליה חובה אבל בי"ט ראשון חובה לרצות לפני שאלה שכל הבא לבקש מקדים ומרצה, ואסימן קללה לא קפדינן ורבי יהושע קפיד[10]:
התם קאי. פירוש בסדר זרעים בברכות פרק אין עומדין (דף לג.) וליתני התם מאי שנא כו' כלומר אמאי תנא הכא במועד מאי דתני התם בסדר זרעים[11]:
אלא תנא מראש השנה קא סליק. פירוש ור"ה הויא בסדר מועד[12] ואם תאמר ואכתי ליתני בסדר זרעים[13] וי"ל דהכא עיקר[14] דאמר בחג נידונין על המים ואורחא דמילתא לרצות לפני שאלה לכך שביק עד הכא אבל בסדר זרעים[15] אומרים מזכירין גבורות גשמים אפשר דמשמע לעולם כמו תחיית המתים[16] או הבדלה בחונן הדעת[17]:
וליתני מאימתי מזכירין[18] גשמים מאי גבורות גשמים אמר ר' יוחנן שיורדין בגבורה. תימה התם בברכות פ' אין עומדין (שם) קתני[19] כי הכא מזכירין גבורות גשמים ושואלין הגשמים וכו' אמאי לא קא מקשה כמו הכא וליתני מזכירין על[20] הגשמים מאי גבורות[21] ויש לומר שאני הכא דהוי עיקר סדר של גשמים באיזה זמן מתחילין לאומרו ומאימתי פוסקין מלאומרו ומשום הכי פריך הכא טפי מהתם:
וכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה. וזה גבי בריאת עולם וכי היכי דהאי חקר בבריאת העולם רוצה לומר בגבורות כמו כן הכא גבי גשמים האי חקר נמי רוצה לומר גבורות[22] אכן יש להקשות אמאי נקט גבורות טפי מכח וכמו כן הוה ליה למימר מאימתי מזכירין כח גשמים או ליתני גדולות גשמים[23][24] וי"ל דמן הדין נקט גבורות משום טעמא דאיכא כח ואיכא גדולה[25] אי נמי משום דהברכה מתחלת בגבורה להכי נקט גבורות[26]:
שלשה מפתחות שלא נמסרו לשליח. וא"ת והא אמרינן (סנהדרין דף קיג.) דמפתח הגשמים[27] נמסרין לאליהו וכן מפתח של תחיית המתים וכן לאלישע[28] דכתיב (מלכים א יז) ויאמר אליהו חי ה' וגו' דה"נ אומר בפירקין דלקמן (דף כג.) וי"ל דהא דקאמר שלא נמסרו לשליח אינו ר"ל שלא נמסרו מעולם דהא של תחיית המתים ושל גשמים נמסרו אלא לא נמסרו לשליח להיות לעולם ממונה עליהם[29]:
וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. פירוש שהוא בעצמו עשה[30] וא"ת מהכא משמע דליכא אלא שלשה מפתחות[31] וא"כ יש להקשות והא כתיב (ירמיה נ) פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו ומשמע נמי שלא נמסרו לשליח וכמו ההיא וישמע אליה אלהים וגו'[32] וא"כ אמאי לא חשיב לה וי"ל דלא חשיב כי אם אותן מפתחות של טובה ולהכי לא קא חשיב מפתח של זעם[33] וא"ת דמשמע מהאי קרא דפתח ה' שלא נמסר מפתח של זעם לשליח והא אמרינן (פסחים דף קיח.) יורקמי שר של ברד הוי[34] וי"ל מכלי זעם אחרינא קאמר שלא נמסרו לשליח אבל משום ברד לא דאותו של ברד נמסרו[35]:
שולי הגליון
- ↑ בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סימן ב'רלא) כתב דכוונת התוס' לאפוקי דהו"א דהיינו שביעי, שלשון אחרון משמע שיש לפניו ראשון ואילו שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב. והוה ס"ד שאף שהגשמים סימן קללה בחג, היינו בששת הימים הראשונים, אבל ביום האחרון כיון שצריך להזכיר גשמים בחג א"כ י"ל דאינו סימן קללה. וזאת דחו התוס' שאין הדבר כן אלא יום טוב האחרון של חג הוא שמיני דלא יתבינן בסוכה, ואילו כל ז' ימי החוג סימן קללה הוא כמבואר להלן בהמשך דבריהם. וקרי ליה יום טוב אחרון, לפי שהוא סמוך לז' ימי החג. ואמנם גם להס"ד דהתוס' איירי ביום השביעי, ביאר הרדב"ז מאי דאמר רבי יהושע דהגשמים סימן קללה בחג, דאף שביום השביעי יושבים בו בסוכה, מכל מקום כיון שצריך להזכיר הגשמים בחג ע"כ שעכ"פ ביום השביעי אין זה סימן קללה.
- ↑ לכאורה סתרו דבריהם כי אם יש כאן ספק אם כן הוא מעיקר הדין ולא מדרבנן. וי"ל שכוונתם כמש"כ בעירובין (לט. ד"ה אי) שמעיקר הדין יש ללכת אחר רוב שנים, וא"כ באמת יש כאן ספק אם היה אלול מעובר, אלא שיש ללכת אחר הרוב מעיקר הדין ורק מדרבנן נוהגים שני ימים טובים. פורת יוסף. וכ"כ במרומי שדה שדעת התוספות כדבריהם בסוכה (מו:) שאין מברכים בשמיני בסוכה משום שאינו אלא מנהג, והיינו אפילו קודם שהיו בקיאים בקביעותא דירחא, כיון שאין זה ספק באמת כי יש לסמוך על הכלל דרוב אלול חסר. ועי' חזו"א (סימן קל) דב"ד שבכל מקום קידוש ע"פ הראיה ונהגו לפי חשבונם עד שהגיעו אליהם שלוחי ב"ד דא"י שאז דינם היה להיגרר אחר הועד, ולפ"ז נמצא שקביעות ב' ימים אינה אלא מדרבנן דמעיקר הדין היה להם לקבוע יום אחד לפי חשבונם. והרדב"ז שם ביאר כוונת התוספות דלא מיבעיא בזמן שהיו עשים שני ימים מן הספק דהוי ספיקא דאורייתא, דודאי היו מזכירים, ואף שיושבים בסוכה אין כאן סימן קללה ביום שמיני שהוא ספק שביעי. אלא אפילו האידנא שאינו אלא מדרבנן משום ספיקא, כלומר מפני שבתחילה היו עושים שני ימים מן הספק.
- ↑ דברי התוספות צע"ג דהרי המעיין בש"ס שהביאו התוס' יראה דחד טעמא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם משום שמא יחזור לקלקול, ואיך חילקו התוספות תירוץ הגמרא שמה לשנים. וע"ש בדקדוקי סופרים. מהר"צ חיות. וי"ל שהתוספות ס"ל שמחלוקת אביי ורבי זירא בדין ביצה שנולדה ביום טוב שני של גלויות, שורשה אם נוהגים שני ימים טובים משום מנהג אבותינו בידינו וא"כ הרי זה קדושה אחת כיון דידעינן בקביעא דירחא, או שהטעם משום דאתי לקלקולי וא"כ לעולם הטעם משום ספק והרי הם שתי קדושות. פורת יוסף.
- ↑ בביאור דברי התוספות כתב הרדב"ז שם שאף דבקאינן בקביעותא דירחא ואם כן ודאי שמיני הוא ולא יום טוב אחרון של חג, וא"כ היה ראוי להזכיר בשביעי שהוא מן החג, מ"מ כיון שכבר קבעו אותו יום טוב וצריך לישב בסוכה שפיר קרינן ליה י"ט אחרון של חג ומזכירים בו.
- ↑ בספר דקדוקי חברים גרס ככה"נ בדברי התוספות 'לימי סוכה' [וכן הלשון בשו"ת הרדב"ז הנ"ל], וביאר דלכך דקדקו לכתוב כן ולא כתבו 'בימי סוכה' [כפי שהוא באמת לפנינו], שלא נטעה לומר שירידת גשמים בחג היא סימן מורה על קללה והפסד מעותד לבא, כמו חמה לוקה סימן כו' (סוכה כט.), אלא שרק לימי הגשמים הם סימן קללה כאומר לעבדו אי אפשי בשימושך.
- ↑ ואפילו ביום השביעי. רדב"ז שם.
- ↑ עיין ריטב"א שהביא שיש מפרשים ש'בעונתו' הוא בכלל לשון ההזכרה, היינו שאומר 'מוריד הגשם בעונתו' ועל זה הקשה רבי יהושע שלשון זו יכול להזכירה כל השנה. וכתב היד דוד שנראה שהתוספות באו לאפוקי מדעה זו ולדעתם אינו מזכיר אלא 'מוריד הגשם' אלא שמשמעות הלשון היא שמוריד הגשם בעונתו, וכמ"ש הריטב"א שם בדעת עצמו.
- ↑ עיין רש"י שפירש ואמאי פוסק בפסח מלהזכיר. ובביאור מחלוקתם עיין ס' אגרא דתעניתא.
- ↑ בהליכות אלי וביד דוד ביארו כוונת התוספות, דתחילה סבר רבי יהושע שטעמו של רבי אליעזר שהוא סובר שהחג זמן שאלת גשמים הוא ומזכיר ביו"ט ראשון כדי לשאול למחר בחול המועד, וממילא ל"ש להקשות דלעולם יהיה מזכיר שאין להזכיר בקיץ שהוא זמן קללה אם אינו שואל אלא לאחר זמן בזמן הגשמים, אך עתה שביאר רבי אליעזר דברו שכל החג אינו זמן שאלת גשמים ואעפ"כ מזכיר ירידת גשמים בעונתם, על זה מקשה דאם כן יזכירו אף בקיץ דומיא דהזכרת תחית המתים שמזכיר כל השנה ואינה באה אלא בזמנה. וכיו"ב ביאר הריטב"א במו"מ במשנה.
- ↑ כוונתם שאף רבי יהושע מודה שצריך לרצות לפני שאלה אלא דס"ל דמ"מ יש להקפיד בזה אסימן קללה ולא להתחיל בחג, שריצוי זה אינו אלא מדרך מוסר ודרך ארץ (ישמח לב). ולפ"ז שאף לרבי יהושע חובה לרצות לפני שאלה אלא דס"ל דמ"מ יש בזה סימן קללה, לפ"ז אליבא דאמת לא ס"ל לרבי יהושע שזמן שאלה וזמן ההזכרה זמן אחד הוא. ועי' ריטב"א שהסתפק בזה אליבא דרבי יהושע אי פליג אמתני' דלקמן וס"ל דזמן השאלה במוצאי יום טוב. וביאור הפלוגתא אמאי לר"א לא קפדינן אסימן קללה כלר"י, יעויין דרוש לחג הסוכות לרבי אהרן פיורדא (קובץ בית אהרן וישראל ריז - תשרי חשון תשפב.). ובברכת אברהם (ארלנגר) העיר על לשון התוס' דמשמע שהמחלוקת אי קפדינן אסימן קללה ואילו במשנה משמע שהמחלוקת היא אם הזכרה הוה סימן קללה. ורש"י כתב דלרבי יהושע אין להזכיר גבורות גשמים בחג משום דנראה שהוא מתפלל שיבא מטר בחג. והיינו שבעיני הטועים דבר זה נראה כתפילה וממילא כסימן קללה, וכתב הברכ"א שאפשר שאף התוס' לזה כוונתם אי קפדינן לדעת מקצת אנשים טועים או לא.
- ↑ בספר שושנת יעקב ביאר דהתוס' אתו לאפוקי מפרש"י, שרש"י פירש [לפי הגירסא שלפנינו] דבכלל קושיית הגמ' וליתני התם מ"ד דשבקיה עד הכא, שתי קושיות, הא' ליתני התם במסכת ברכות, הב' אף אי לא תני לה במסכת ברכות כדי לא להפסיק הענין, עכ"פ היה לו לשנותה בסדר זרעים ולא להמתין עד סדר מועד. ורש"י לשיטתו שפירש יישוב הגמ' התם קאי מזכירין גבורות גשמים כו' במסכת ברכות, ועל זה קאמר וליתני התם דהיינו במסכת ברכות. אך התוספות שהקדימו ופירשו ש'התם קאי' היינו בסדר זרעים, אם כן ע"כ ששאלת הגמ' ליתני התם היינו אמאי תני לה בסדר מועד ולא בסדר זרעים, ואם כן אי אפשר עוד לחלק את קושיית הגמ' לשתי קושיות אלא הכל קושיא אחת, וזהו שאמרו כלומר אמאי תני הכא במועד כו' היינו דהכל קושיא אחת. ובאהלי יצחק פירש שבאו התוס' לאפוקי שלא נפרש קושיית הגמ' וליתני התם דאיכא טעם בפנ"ע לשנויי בסדר זרעים כיון דסדר זרעים תלוי בגשמים, וכמש"כ הריטב"א כאן בטעם שהזכירו שם הא דמזכירין גבורת גשמים, ואי אפשר לפרש כן דא"כ מה יישבה הגמרא תנא מראש השנה סליק, סו"ס היה לו לשנות כן בזרעים ששם מקומו. ולכן פירשו התוספות דכל הקושיא היא רק דכיון דהתם קאי היינו אמאי דתני בברכות, על זה מקשינן אמאי תני בסדר מועד מאי דתני התם בסדר זרעים, דכיון דעלה קאי הו"ל למיכתביה בסמוך לו. וע"ע בן משק מש"ב בדבריהם.
- ↑ שלדעת התוס' תענית אינו מסודר אחר ראש השנה, ומכל מקום כיו ןדבדר מועד הוא לא חש למיתני תיכף אחר ר"ה. פורת יוסף. וכ"כ הקרן אורה שמדברי התוספות נראה שתענית לאו בתר ראש השנה הוא אלא בסדר אחד הם, עי"ש טעם הסדר לדעת התוספות. אבל הרמב"ם (בפיהמ"ש) מסדר תענית אחר ר"ה כפשטות הסוגיא כאן. ובאופן אחר ביארו בשלמי תודה ושושנת יעקב דברי התוספות דכיון שכל קושיית הגמרא וליתני התם היינו בסדר זרעים ולא במסכת ברכות, לכך שפיר משני תנא מראש השנה קא סליק אף שלא תני בסמוך לראש השנה, כיון דמעיקרא לא הוקשה לו אלא דליתני באותו הסדר. ובמתת אלקים פירש שבאו התוס' לאופקי שלא נפרש שכוונת הגמרא שנשנה דין זה כאן בתורת אגב לדברי המשנה בראש השנה, שאם כן יקשה דליתני בסדר זרעים אגב המשנה דשם שהיא קודמת, ולכן פירשו שאינו רק בתורת אגב אלא דקאי אמתני' דראש השנה שהיא בסדר מועד ולא קאי כדאמרינן בתחילה דקאי אמתני' דברכות. ועפ"ז ביאר קישור דבריהם שלכך שבו והקשו שעכ"פ אף שאינו בתורת אגב אלא דכאן הוא מקומו, עדיין יקשה מדוע מקומו בסדר מועד ולא בסדר זרעים שהוזכר שם הזכרת גבורות גשמים בסידור הברכות.
- ↑ כיון דבין בסדר זרעים ובין בסדר מועד שייך לומר מאימתי, מאי שנא האי מאי. שושנת יעקב. ליתני בסדר זרעים שהוא הראשון וגם שם מזכיר בהדיא חיוב ההזכרה. שרביט הזהב. ושם מיירי בסידר ברכות, דתנינן מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים ושואלין גשמים בברכת השנים וכו'. מתת אלקים.
- ↑ כוונתם שבסדר מועד שייך יותר לשאול מאימתי מזכירין, דהיינו שיש זמן להזכרה, כיון שמשם למדנו שיש ענין לריצוי קודם שאלה, משא"כ בברכות דלא ידיענן אלא עיקר דין ההזכרה שאפשר דמשמע לעולם. וכך מוכח מהמשך דבריהם אבל בסדר זרעים וכו'.
- ↑ אבל בסדר זרעים דתני מזכירין כצ"ל (הגהות הב"ח).
- ↑ בפשטות כוונתם לדברי המשנה שם מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים כו' והבדלה בחונן הדעת, ומפרשים התוספות דאפ"ל דהזכרת גבורות גשמים היא כהזכרת תחיית המתים והבדלה בחונן הדעת שהן לעולם, וכ"ב בארות המים. אמנם ילה"ק שהרי תחית המתים אינה הזכרה ובמשנה לא נתבאר אלא שמזכירין גבורת גשמים בברכת תחיית המתים. ולכן היה נראה שכוונתם כעין המבואר להלן (ע"ב) בדעת ר"א שתחית המתים מזכירים כל השנה אף שאינה אלא במועדה, וע"ז כתבו התוס' דהיה אפ"ל דה"ה גבורות גשמים מזכירים כל השנה על ירידתם בעונתן. אמנם קשה לפ"ז מה שהוסיפו והבדלה בחונן הדעת שאינו מענין זה, וצ"ב.
- ↑ בספר פני יצחק זוטא כתב דדברי התוספות מבוארים כבר בדברי התרצן הראשון תנא התם קאי, דלכאו' צ"ב מה שהאריך והביא המשך המזנה בתחיית המתים וכו' והבדלה בחונן הדעת, והיה לו לומר רק דקתני מזכירין גבורת גשמים, אלא דאף המקשן נקט שלא די בהמבואר במס' ברכות וכמש"כ התוס' דמהתם אפשר דמזכירים לעולם, ולכן הוסיף להביא המשך המשנה בתחית המתים ובהבדלה בחונן הדעת שמזכירים לעולם וכדברי התוספות. אלא שהמקשן לא הבין דבריו ולכן הקשה לו מה שהקשה עד שהעמיד דבריו על דיוקם, עי"ש באורך.
- ↑ מזכירין על הגשמים כו' (הגהות הב"ח).
- ↑ פרק אין עומדין דקתני כי הכא מזכירין גבורות גשמים ושואלין וכו' אמאי לא כו' כצ"ל ותיבת הגשמים נמחק (הגהות הב"ח).
- ↑ מזכירין גשמים (מהרש"א).
- ↑ בפורת יוסף יישב קושייתם, דשם קראו 'גבורות גשמים' לומר שמשום ששבח גדול הוא לכן מזכירים אותו בתחיית המתים, וכל קושיית הגמרא היתה הכא דקאי אראש השנה שכיון שנידונים על המים צריכים להזכיר, ואם כן מדוע קראו 'גבורות' הלא גם בלאו הכי צריך להזכיר, והוצרך לומר שקראו כן משום דבקרא קרי לה גבורה. ובפני שלמה כאן ובצל"ח בברכות (לג.) יישבו, ששם מקשה הגמרא על עצם הדבר שמזכירים גבורות גשמים בתחית המתים ומבארת הגמ' שקבעום בברכת תחיית המתים כיון ששקולה ירידת הגשמים כמותה, וכיון שכן לא קשה אמאי קרי לה גבורה, שהרי היא דומה לתחיית המתים שאף היא גבורה וכמו שמתחלת הברכה 'אתה גיבור'. אבל כאן מקשה הגמרא תחילה על השם, ואין הכי נמי שיכולה היתה הגמ' ליישב שהיא דומה לתחיית המתים אלא שיישבה הגמ' יישוב עדיף שהגשמים עצמם קרויים גבורה. וע"ע פני יהושע (ברכות שם) מה שביאר בזה. ובאמת ליעקב יישב, דשם שמסיק שמזכירים כן בתחיית המתים לא קמ"ד דקראו גבורות כיון שמזכירים אותו בברכת אתה גיבור, ורק כאן שלא אמר אלא עצם ההזכרה שפיר מקשה.
- ↑ בספר ויאמר שלום כתב שכוונת התוספות לאפוקי מפירוש רש"י. וכוונתו דרש"י פירש הדרשה כאן כבכל ג"ש דעלמא, שמאחר ובגשמים ובברייתו של עולם כתיב תיבת 'חקר', מינה ילפינן 'מה ברייתו של עולם כתיב ביה גבורה אף גשמים הוי כמאן דכתיב ביה גבורה'. משא"כ התוספות ס"ל דאין זה ג"ש כבעלמא אלא דילפינן דכמו ש'אין חקר' האמור בברייתו של עולם עניינו בגבורות כמו כן הכא גבי גשמים ה'אין חקר' האמור כאן רצונו לומר בגבורות, וע"ע להלן בסמוך.
- ↑ מלשון התוס' משמע שקושייתם אינה אלא מכח מה שהקדימו, וצ"ב. ולדברי הויאמר שלום המובאים לעיל בסמוך דתוס' באו לאפוקי מפרש"י יש לומר דאילו היה זה ג"ש כבכל מקום יש לומר שעל כרחך לכך התקבלה הג"ש למידרשה ולא למיכתב 'גדולות', ואפשר גם שכך התקבלה למידרש תיבת גבורה ולא תיבת כוחו, משא"כ לפירוש התוס' דאינו אלא גילוי מהו ה'אין חקר' האמור בגשמים, מדוע לא יתכנו הגשמים בתואר גדולות האמור בהם, ואף אי דרשינן לה מבריית העולם הרי סוף סוף ה'אין חקר' האמור בבריית העולם כולל גם כחו, ומדוע נקט גבורה דוקא.
- ↑ בשנות אליהו (ברכות פ"ה מ"ב) יישב עיקר קושיית התוס' מדוע נקט התנא לשון גבורה ולא לשון גדולה, לפי מה שיש לבאר בחילוק בין גדולה לגבורה, שגדולה היא בדבר תמידי בלי הפסק כמו הילך השמש שהוא גדולת ה' אבל לא נכיר בו גבורה, ואילו גבורה היא בדבר שבא לפרקים כמו גשמים שהם יורדים לפרקים וניכר בהם גבורת ה', שאם צדיק יתפלל ירדו גשמים ולפעמים אינם יורדים, ולכן קבעוה בברכת אתה גיבור עם רופא חולים וסומך נופלים שהם דברים שקורים לפרקים. בפורת יוסף יישב ע"פ המבואר בחגיגה (יב.) בעשרה דברים נברא העולם בכח בגבורה וכו', ופירש רש"י כח הזרוע וגבורה גבורת הלב. וא"כ גבי גשמים שייך בהם יותר גבורת הלב שיורדים גשמים אף כשאין העולם ראוי לכך. ובנחלת יעקב יישב שעיקר ההוראה בכך שנקראו גבורות היינו שבא לומר שאי אפשר לחשב זמן ביאת הגשמים על ידי הילוך החמה והמזלות יש יש שני מיני גשמים הבאים מן הים והבאים מן השמים, היינו שהגשמים מן השמים הם גשמים הבאים ברצון הבורא שלא עפ"י חשבון הילוך המזלות, ואותם דימה לגבורת בריאת העולם שבאה כפי רצונו יתברך בלי חשבון כלל. ולכן הזכיר דוקא לשון גבורה ולא לשון כח וגדולה שמורה על כח טבעי. וכיו"ב כתב בעץ יוסף על המדרש רבה (כי תבא ז ו) שאמרו שם גדולה ירידת גשמים שהיא כתחיית המתים, ופירש העץ יוסף כי הגשמים אינן על פי הטבע כלל, כי כל הדברים שבעולם אומרים הפילוסופים שהם על פי הטבע אב לעל הגשמים מודים שאינם על פי טבע כלל כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל ופעמים ריד בכל יום ויום, ולכן נקרא גבורות גשמים שבזה ניכר גבורת ה' יותר מכל הדברים, ובזה שקול לתחיית המתים שאינו על פי טבע. ובתפארת ישראל (ברכות פ"ה מ"ב) כתב שנקרא גבורות ולא כח, כי כח היינו כשאין דבר אחר המתגבר נגד הפעולה, משא"כ גבור שהוא מתגבר כנגד דבר אחר המתנגד אליו, וכן הגשמים שיורדים בגבורה נגד מדת הדין המקטרג ורחמיו כובשים מכעסו מעל בני עולם ומוריד להם גשמים אף שאינם ראויים.
- ↑ בתוי"ט (ברכות פ"ה מ"ב) הביא יישוב התוספות בנוסח זה: משום דבגבורה איכא כח ואיכא גדולה. וברצוף אהבה ביאר עפ"י רש"י כת"י שגבורת גשמים היינו במה שיורדים כחצים ואין טיפה נוגעת בחברתה, וא"כ כח היינו שיורדים כחצים אך לא משמע שאינם נוגעים זה בזה, וגדולות משמע שאינם יורדים זה בזה אך אין במשמע שיורדים כחצים, ואילו גבורה משמע תרוויהו כח וגדולה.
- ↑ והמהרש"א הוסיף בזה שעיקר ברכת אתה גיבור עניינה שאין גבורת ה' כגבורת בשר ודאם ובזה אין חקר לגבורתו, שהאדם גבורתו כשממית החיים ואילו אתה גיבור בהיפך שאתה מחיה מתים, וכך גם הגשמים באים בגבורות ומביאים רחמים לעולם כמבואר להלן בגמרא. המפרשים הקשו (עי' מקראי קדש ורצוף אהבה) מדוע לא יישבה הגמרא כך את עיקר הקושיא מאי גבורות גשמים, דכיון דהברכה מתחלת באתה גיבור לכך מכנים לה בלשון גבורות. וביד דוד יישב דאי קרינן לה גבורות רק מחמת לשון הברכה א"כ מה הוצרך התנא בברכות לומר מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים, הלא פשיטא כיון דקרינן לה גבורות ע"כ בתחית המתים מזכירים לה, וע"כ דמלבד הברכה איכא טעם עצמי לכינויים בלשון גבורות, וכעי"ז יישב בשלמי תודה שא"א ליישב כן אמתני' דברכות שהרי קודם שהזכיר מקומם בברכת אתה גיבור כבר קראם 'גבורות' וע"כ שהם עצמם קרויים גבורות. ובספר מירא דכיא יישב שהתרצן לא ניחא ליה ביישוב זה כי היה לתנא לשנות מזכירין גשמים בגבורה ולשון גבורת גשמים משמה שהגשמים הם גבורה. ורק כלפי קושיית התוס' דליתני כח או גדולה יש ליישב שהזכיר גבורה שכך נוסח הברכה. ועוד יישב כעי"ז שעל עיקר הקושיא לא שייך ליישב שכונו כך משום 'אתה גיבור' שהרי לא מצאנו בשום מקום על שאר הדברים הנזכרים שם לשון 'גבורה', ולא אמרו כן אלא כיישוב על קושייתם מדוע העדיפו 'גבורה' על פני 'גדולה' או 'כח'. וכ"כ ישרש יעקב, אהלי יצחק, שלמי תודה, חיי אברהם ותפארת בחורים, שאין זה טעם מספיק ליישב עיקר הקושיא אלא רק להעדיף לשון גבורה על פי לשון גדולה או כח. וע"ע מש"כ בספר ויאמר שלום.
- ↑ דמפתח הגשמים נמסר לאליהו (הגהות הב"ח).
- ↑ מש"כ התוספות דמפתח של תחיית המתים נמסר לאלישע אף שבציונים שהזכירו התוספות לא נזכר שם שנמסר לו מפתח, ואף שנזכר בפסוקים שהחייה את בן האשה השונמית אכתי מנין שנמסר לו מפתח. ועיין באר שבע (סנהדרין קיג.) שיש מיישבים עיקר הקושיא שלא נמסר לאליהו מפתח של גשמים ושל תחית המתים כלל, אלא שע"י תפילה של אליהו עצר הקב"ה את המטר והחיה את המת. וצ"ע שהרי גבי אליהו מפורש בגמרא שנמסרו לו המפתחות וכמו שציינו התוספות לגמרא בסנהדרין ולקמן בפירקין, ומכל מקום לגבי אלישע לא הביאו מקור לדבריהם. אכן עיין זוהר (בראשית קיח:) שלאלישע נמסרו שני מפתחות, וכ"ה בתנחומא (דיוק מקור), אלא דאכתי קשה ששם מבואר שנמסרו לו מפתח של חיה ושל תחיית המתים ומדוע לא הזכירו התוספות אלא שנמסר לו מפתח של תחה"מ, וצ"ב. וע"ע תוספות נדה (טז:) שכתבו שכן נמסר מפתח של תחית המתים לעוד צדיקים.
- ↑ ורש"י כתב וז"ל היינו שלא נמסרו לשליח אחד ביחד, וכתב הב"ח שבא ליישב בדבריו קושיית התוספות דמצינו שנמסר לאליהו. ועיין רש"י כתב יד שהקשה מהמבואר בגמרא בסנהדרין שאפילו שני מפתחות אין נמסרים ביחד ומפשטות לשון הגמרא לפירוש רש"י כאן משמע שהקפידא היא על מסירת שלשתן ביחד, ואפשר שלכן נדו התוספות מפירש"י.
- ↑ בספר מירא דכיא שבאו לאפוקי שלא תימא ש'ויפתח את רחמה' היינו על ידי שליח, וע"ז כתבו דמדכתיב 'וישמע אלקים ויפתח' שסמך תיבת אלקים לויפתח משמע שהוא עצמו פתח. וכעין זה כתב בגופי הלכות למהר"ש אלגאזי, שהוקשה לתוס' שבפסוק זה לא נזכר שה' הוא שפתח את רחמה, ואפשר לפרש את הפסוק שה' שמע תפילתה ומלאך פתח את רחמה. ועל זה תירצו התוספות שמשמע בפסוק שה' הוא שפתח הוא עצמו עשה כן שאל"כ יקשה בתרתי: א' שכמו שנאמר 'ויזכור אלוקים את רחל' היה לו לומר גם 'וישמע אלקים אליה', ומדוע שינה סדר התיבות וכתב 'וישמע אליה אלקים'. ב' מדוע הוצרך כלל לכתוב תיבת 'אלקים', וע"כ שכתב כן ובסדר זה דוקא לסמוך תיבת 'אלקים' לתיבת 'ויפתח' כאומר שהוא בעצמו עשה כן ולא על ידי שליח. ובדקדוקי סופרים הוסיף שבאו התוס' ליישב קושיית המהרש"א מדוע לא הביאה הגמרא את הפסוק האמור קודם לכן לגבי לאה 'וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה', וע"ז יישבו שדקדוק הגמרא הוא מסמיכות שם 'אלקים' לתיבת 'ויפתח' שמשמע שהוא בעצמו עשה, וכמש"כ המהרש"א שניחא ליה לאתויי קרא דרחל שנסמך מלת ויפתח לשם.
- ↑ אף שכתבו התוספות בקידושין (טז:) שאף כשכתוב מנין יש לומר 'תנא ושייר', אך כאן מקשה הגמרא ורבי יוחנן מ"ט לא חשיב הא ומשמע דדוקא קאמר. פורת יוסף. וכוונת התוספות דכאן משמע שאין אלא שלשה מפתחות שלא נמסרו לשליח, ועל זה הקשו ממפתח של כלי זעם שלא נמסר לשליח, אך אין קושייתם שמשמע שיש רק שלשה מפתחות ותו לא, שהרי אפשר שיש מפתחות רבים ורק שלשה אלו לא נמסרו לשליח. ומה שהוסיפו התוספות 'ומשמע נמי שלא נמסרו לשליח', הכל קושיא אחת שמשמע מפסוק זה שיש עוד מפתח שלא נמסר לשליח, הפך משמעות דברי רבי יוחנן שאין אלא מפתחות אלו.
- ↑ הרש"ש תמה שהיה להם למינקט כמו 'יפתח ה' אל אוצרו' שהוא דומה יותר, והיה להם גם להעמיד את דבריהם על פסוק זה ולא כהעמדת דבריהם עתה בדיבור המתחיל 'וישמע אליה אלקים'. ובאמת מדבריהם משמע שכל קושייתם היא רק אחר הבאת פסוק זה ופירושם שהוא בעצמו עשה, וקישור דבריהם צ"ב. ובגופי הלכות למהר"ש אלגאזי יישב שממפתח של גשמים ותחיה לא הוקשה לתוספות שכן יש לומר שלא הזכיר רבי יוחנן אלא מפתחות שנמסרו באיזה פעם ורק לא נמסרו לעולם לשליח להיות ממונה עליהם, ואם כן לא חשיב מפתח של זעם שלא נמסר לעולם, ולכן העמידו קושייתם על מפתח של חיה שאף הוא לא אשכחן שנמסר לשליח כלל וא"כ מדוע לא שנה גם מפתח של זעם. אמנם עיין לעיל תוד"ה שלשה ובהערות שם אם מפתח של חיה נמסר מעולם לשליח, וגם צ"ב מדוע העמידו דבריהם על קרא דמפתח של חיה ולא על עיקר המימרא שמפתח של חיה לא נמסר. וע"ע דקדוקי סופרים.
- ↑ בפירוש רש"י כת"י יישב שלא חשיב מפתח של זעם משום שאמרו בחגיגה (יב:) שאחר שבא דוד והתפלל טרדן לארץ ואינם עוד ברקיע.
- ↑ מבואר מדבריהם ששר של ברד משמע שהמפתח מסור בידו, ובפירוש רש"י כת"י הקשה ממה שנאמר (איוב לז) אף ברי יטריח עב, ואף ברי הוא שם של שר של מטר כמו שייסד הקליר בתפילת גשם. ויישב רש"י שהמלאך ממונה להביא את הענן אך כל זמן שלא יפתח לו הבורא כיפה שלמעלה ומקבל המטר לא ימטיר. ובגופי הלכות הקשה על עיקר דבריהם דנהי דיורקמי שר של ברד מכל מקום אין המפתח בידו אלא הקב"ה פותח ומוציא הכלי זעם ונותן ביד יורקמי. והוסיף להוכיח כן מהא דאמרו בפסחים (קיח.) דגבריאל שר של אש ומדוע לא הקשו התוס' דהוי כלי זעם. ואף אם נחלק דהאש אינה כלי זעם גמור כי היא מועילה אף לטובה, עדיין יקשה ממה שאמרו שם מיכאל שר המים, והלא מפתח של גשמים ביד הקב"ה, ועל כרחך צריך לומר שהמפתח ביד הקב"ה ומכל מקום נותן הקב"ה הדבר ביד השר, ואם כן מה הוקשה לתוס' משר של ברד. והוסיף שדוחק לומר שלגשם אין שר ומים לחוד וגשמים לחוד ומיכאל אינו אלא שר המים. והמהרש"א תמה בעיקר קושייתם מה הוקשה להם משר של ברד הרי לטובה נזכר שם שאמר ארד ואצנן הכבשן ואציל לצדיקים. וכעי"ז הקשה הרש"ש מדוע לא הקשו התוס' מגבריאל שר של אש, ואם ניישב דאש פעמים בא לטובה, יקשה דהלא אף שר של ברד פעמים בא לטובה כמבואר בגמרא שם. ובבארות המים חילק בין אש שבעיקרה לטובה היא ומברכים עליה במוצאי שבת אף שאין מברכים על מין קללה, משא"כ ברד שהוא בעיקרו כלי של זעם אף אם פעמים בא לטובה.
- ↑ בבאה"מ ביאר כוונת התוספות דהברד אינו בכלל כלי זעם כיון שפעמים בא לטובה כמבואר בגמרא בפסחים שם, וכדרך שהקשה המהרש"א על קושייתם.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |