העמק שאלה/קסז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קסז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) מדאורייתא מנלן. מבואר דעת רבינו דחמש עינוין ביוה"כ מה"ת. וכ"כ בשאי' קס"ח בזה"ל או דילמא סנדל סתמא אמר רחמנא. והכי משמע לשון בה"ג שכ' בזה"ל מימר קאמרינן דמחייב אינש לענויי נפשי' בהני חמשי עינויין דאמרינן אכילה ושתי' רחיצה סיכה נעה"ס תשה"מ וכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה סתמא כתיב והני חמשה עינוין אשכחן דמיקרי ענוי והילכך כולהו מיחייב כו' ומסיק דדוקא אענוי שיש בו אבוד נפש הוא דמחייב כרת אהנך לא עכ"ל משמע דכולהו אקרי ענוי מה"ת מיהת ולא איצטריך אלא לכרת. והכי דעת רש"י שבת דקי"ד בד"ה אלא לאו לקניבת ירק בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עלי' בעשה דשבתון שבות וכיון דמאורייתא אסור בכל שבתות השנה כו' ובשאר יוה"כ שרי לעג"נ ואע"ג דכתיב ביה נמי שבת שבתון לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכב מלהתענות הכי דרשינן לה ביומא לרחיצה וסיכה ודומין להם עכ"ל אלמא דכמו דבשבת אסור קניבת ירק מדאורייתא מעשה דשבתון שבות ה"נ הני עינוין ביוה"כ דגמרינן משבתון. והכי מוכח עוד מפרש"י יומא ד' פ"א ב' בד"ה תשבתו שבתכם. משבת שבתון לא גמר דאיקרי שבת דאיצטריך ליה לרבוי כל הענוין כדאי' ריש פרקין שבתון שבות כו' הרי דמיישב בזה הדרש דשבתון דרשות שהם עיקרים מה"ת. מבואר דזה ג"כ מה"ת. ולהלן לפנינו יבואר עוד פרש"י. וכן דעת הרמב"ם לפי' הר"ן וש"מ ולא כהה"מ. אמנם ידוע שיטת רבותינו התו' והרא"ש ז"ל דהכל מדרבנן ואסמכתא בעלמא [והסוגי' דשבת הנ"ל כתבו ג"כ דאיסור קניבת ירק משבת שבתון אינו אלא אסמכתא] והרבו הוכחות לזה דענוי יוה"כ אינו אלא מדרבנן. ואנחנו נחלץ חושים להלח' במלחמתה של תורה ליישב ולבאר דעת רבינו וסיעתו ז"ל בעז"ה. והנה התו' בדע"ז הוכיחו שהכל מדרבנן מדהקילו לו לרחוץ מקום הטנופת וסיכה לחולה שאב"ס ומי שיש לו חטטין. ויש הוסיפו כמו כן מדהתירו למלך וכלה. והר"ן הוסיף מהא שלא החמירו בקטן לחנכו לרחיצה וסיכה כמו לכל מ"ע שבתורה. וראיתי בס' יראי' סי' קי"ח שכ' ליישב כ"ז דרחיצת כל הגוף הוא מה"ת ומקצת הגוף מדרבנן אפי' מתכוין ליהנות ומש"ה הקילו במלך וכלה לרחוץ את פניהם. ועדיין לא נתיישבו כל הקושיות אנו. וגם לא נתבאר מקור לזה החלוף. ומה לי כולו או מקצתו. אבל למדנו ישוב נכון וברור על כ"ז מלשון רבינו עצמו. דז"ל בשאי' קס"ח לענין נעה"ס משום עקרב. מי אמרינן נעה"ס משום ענוגא הוא דאסור והלא לא מיענג. למדונו רבינו דהא דמותר לצורך מצוה להכנס במקום עקרבים ויהיה מוכרח לנעול אה"ס הוא משום שאין בזה בטול מ"ע דאורייתא כיון דשלא לשום תענוג הוא לובשו. הא ודאי שאינו אסור מה"ת אלא גזירה דרבנן. דמה"ת לא אסור אלא העושה לשום תענוג וה"נ רחיצה וסיכה ומשו"ה התירו במלך וכלה דלא עבדו לשום תענוג ושרי מה"ת. משא"כ אכילה ושתי' אסור בכל ענין שמשבר הרעבון בדרך אכילה משו' דנ"ל מוהאבדתי את הנפש שיש בו אבידת הנפש. או בג"ש דענוי ענוי מויענך וירעיבך. אלמא דבעינן שיהא באותו יום באבידת הנפש שהוא מיעוט חלב ודם או שיהא ברעבון. וכל האוכל אפי' שלא לתענוג הרי אינו רעב ואין נפשו אובדת. אבל לשון ועיניתם דכתיב בחמש עינוים לא אסרה תורה אלא התענוג שבהעדרם מיקרי ענוי וכל שאינו עוסק בתענוג ה"ז בכלל מענה נפשו שהרי אינו מתענג. מיהו מדרבנן החמירו אפי' שלא לשום תענוג והקילו במקום הצורך. וע' מש"כ עוד מזה בשאי' קס"ח. ומש"ה הקילו בקטנים דהני רביתייהו שלא לשם תענוג. כמש"כ בהגה"מ ה' ש"ע פ"ג אות כ' דתינוקות חולים לרחיצה וסיכה: והנה בס' יראים שם הוכיח עוד דהכל מדרבנן מסוגיא נדרים דע"ט ב' בהא דתנן ואלו נדרים שהוא מיפר דברים שיש בהן ענוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ. והוי בגמרא אי לימא דאמרה פירות עולם עלי אם ארחץ למ"ל הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה. אלמא שאין ברחיצה ע"נ כלל. והעלה פי' חדש בסוגי' זו לדעת רבינו באופן דלת"ק יש ברחיצה ע"נ. ועדיין לא יישב הא דר' יוסי אמר אין אלו נדרי עינוי נפש. וע"ש בר"ן ד' פ' בד"ה אלא דאמרה שהוכיח להמסקנא דס"ל לר' יוסי דאפי' ניוול לעולם אין בו ע"נ והאיך אפשר דפליגי תנא קמא ור"י גם ביוה"כ. ויותר קשה שהרי לא מצינו בנדרה מנעה"ס שיש בזה משום ענוי נפש. וגם בתשה"מ מפרש שם ד' פ"א בעא מיני' רבא מר"נ תשה"מ לרבנן ע"נ הוא או' בינו לבינה ומסיק דנדרים שבינו לבינה הוא ולא ע"נ. וכ"ז לכאורה קו' חמורות. אבל במח"כ מרן ר"א ממיץ בעל ספר יראים אין כאן קו' מעיקרא דעינוי נפש דכתיב ביוה"כ אין פירושו שוה לע"נ דכתיב בנדרים שם דבנדרים פירושו שנדרה לענות ולצער נפשה. ולא שנדרה מדברים שבקיומה מענג הנפש. אלא מדברים שבהעדרן מכחיש הנפש. ומשו"ה בעבדים שנדרו לע"נ תנן בנזיר דס"ב שאין בעליו צריך להפר כלל משום שאין רשות להעבד להכחיש גופו. אבל אם הי' נודר מתה"מ או מנה"ס שאין בהעדרן הכחשת הנפש אלא שבקיומן מענג הנפש ודאי רשות ביד העבד שלא להתענג ואין האדון נשכר מתפנוקי עבדו כלל. ואדרבה מפנק עבדו סופו יהי מנון. אבל להכחיש גופו ולא יוכל לעבדו בכח האדם. זה אין העבד רשאי. וכן האשה אם נדרה להכחיש עצמה הבעל מיפר אבל אם נדרה שלא להתענג אינו יכול להפר. כ"ז בנדרים. אבל ביוה"כ הוא להיפך שלא צוותה תורה להכחיש הגוף אלא מאכילה ושתי' ולא משארי דברים המצערים ולא אסרה תורה אלא תענוגים של ד' דברים דמיקרי העדרן ענוי. לאפוקי תענוג ריח טוב וטיול שלא נזכר בהעדרן ענוי. וכ"ת מנלן באמת שאין הפי' ביוה"כ כמו בנדרים שצוה המקום לצער עצמו בדברים אלו. הל"ק שהרי באמת ליכא צער כלל בהעדר רחיצה וסיכה ונה"ס ותה"מ וא"א למשכח צער הגוף אלא לישב בחמה וכדומה. וכבר מיעטה התורה כדתני' בת"כ והובא ביומא פ' יוה"כ יכול ישב בחמה או בצינה ויצטער כו' וע"כ פי' ענוי אינו אלא איסור תענוג בדברים שבהעדרן נקרא ענוי משא"כ בנדרים אם נדרה לישב בחמה ובצינה ה"ז נדרי ע"נ שהרי מכחיש הגוף. ולהיפך העדר תענוג אין זה ענוי נפש. ושפיר שקיל וטרי הגמרא אי העדר רחיצה יש בו צער הגוף ממש ג"כ או אינו אלא תענוג שבהעדרו כתיב ענוי ובאמת אינו מכחיש הגוף כלל. ואוסיף בזה דבנדרים שם אי' לרבנן דאמרי כי לא רחצה אית בה ע"נ כי רחץ ביוה"כ לחייב כרת ומשני רבא דביוה"כ בעינן דוקא דידע ענויא בהאי יומא כו'. והקשה הר"ן מאי מקשה הש"ס הא בפ' יוה"כ נ"ל מוהאבדתי דוקא שיש בו אבידת הנפש ותי' דרבא פירקא לאידך דרשה. ודבריו ז"ל תמוה שהרי למ"ד דנ"ל מענוי דרעבון ודאי לק"מ קו' הש"ס. ובאמת בחי' רשב"א נשאר בתימא על הגמרא. ואולי כוונת הר"ן דלפי הברייתא דמקיש למלאכה בשוא"ת לאפוקי לישב בחמה ובצנה וכפרש"י שם דבזה נכלל גם שלא ירחץ שהוא ג"כ בשוא"ת. ומפרש הר"ן דהני תנאי דברייתות פליגי ומאן דמקיש למלאכה בשוא"ת א"צ עוד לדרשה של והאבדתי וע"ז שפיר מקשה הגמ' דנדרים ליחייב כרת אהנך מיני ג"כ. וע"ע מש"כ בזה להלן. אבל לדעתי אין אנו צריכים לשום דוחק ואדרבה הסוגיא קאי רק לפי הדרשה של והאבדתי. דודאי כל הכחשת וצער הגוף יש בה אבידת הנפש שהרי הגוף נימק והולך עד שמת מזה הצער וגם חלבו ודמו מתמעט. ובשלמ' דבר שאין בו ענוי והכחשת הגוף כלל רק שבהעדרם כתיב ענוי. אבל באמת אינו אלא חסרון בתענוג. ניחא שאין בו כרת שהרי כתיב והאבדתי ובהעדר תענוג אין אבידת הנפש. אבל לת"ק דברחיצה איכא צער הגוף דאשה אינה יכולה לנדור שהבעל מיפר וא"כ הרי יש בו משום והאבדתי כמו באו"ש ומשני שפיר דנהי דיש בו אבידת הנפש מכ"מ אינו ביום א' כמו בהעדר אכילה ושתי' נחסר ביום א' חלבו ודמו. אבל נדר שהוא לזמן מרובה אפשר דגם ברחיצה יש אבידת הנפש. והכי בעא רבא מר"נ בתשה"מ ומיושב הכל. עוד הוכיח הריב"א דחמש עינוין מדרבנן. מדאי' בירו' סיכה כשתי' לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש וביוה"כ לא לאיסור ולא לעונש. הרי אינו אסו' מה"ת. והנה בסמ"ג אי' הנוס' בירו' לאיסו' ולא לעונש אבל הריב"א הוכיח לפי הנו' שהי' לפניו. ולענ"ד גם נוס' זו אינה מכרעת דודאי אינו שוה איסור סיכה לשתיה כמש"כ דסיכה אינה מה"ת אלא לשם תענוג משא"כ שתי'. והיינו פיר' הירוש' וביוה"כ לא לאיסור. שאינו דומה איסור סיכה לאיסור שתי' והיינו שלא לשם תענוג. והוסיף דאפי' בשעה שאסור מה"ת כגון דעביד לתענוג אינו דומה מכ"מ בעונש. וממילא אזדא הראי' שהביא התוס' שהוא מדרבנן מהא דתנן פר"ע מנין לסיכה שהיא כשתי' ביוה"כ שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. וזה הדרש הובא לענין תרומה לזר בתורת אסמכתא. כ"ז הוכחת התוס'. אבל לפי דברינו בשאי' קל"ב דדעת רבינו דבתרומה ודאי מה"ת אסור סיכה א"כ ה"נ ביוה"כ הוא מה"ת. והא שהביא התנא הא דרשה ביחוד לסיכה יותר מכל ההוכחות לרחיצה ונעה"ס ותשה"מ היינו משום דבא להחמיר בסיכה יותר מברחיצה וכדאי' בירושלמי יומא ביה"כ בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. בת"צ ובת"ב סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר. וכן פסק הרמב"ם בה' ש"ע פ"ג ה"ט ובש"ע רסי' תרי"ד דסיכה להעביר את הזוהמא אסור. והיינו שהביא התנא מנין לסיכה שהיא כשתיה דאפי' אינו לשום תענוג אסור. [והכי מתפרש לענין תרומה מה שהבי' הגמרא דרשה דותבא כמים בקרבו אחר דרשה דולא יחללו שהוא אזהרה מה"ת לדעת רבינו והרמב"ם כמש"כ שם. היינו משום דס"ד דמקרא דולא יחללו לא למדנו לרבות אלא אזהרה לאיסור ולא לעונש חומש דכתיב בלשון ואיש כי יאכל קודש וגו' וכמו שבאמת לא נתרבה לחיוב מיתה ב"ש מש"ה הביא עוד קרא דדמי לשתי' אפילו לתשלומין והוא בכלל ואיש כי יאכל קודש. ורק לענין מיתה ב"ש א"א למילף מהאי קרא דד"ק כמו ביוה"כ אינו כשתי' ממש לענין כרת] והתוס' לטעמייהו שכ' ביומא שם בסד"ה דתנן. דידיו מלוכלכות שרי בסיכה כללא דמילתא היכ' דאינו בשביל תענוג שרי עכ"ל. והוא נגד הירו' הנ"ל ושפיר קשה להו למאי הביא התנא קרא דד"ק אם לא ללמד שאינו אלא בתורת אסמכתא ומדרבנן. והא שהעלו התוס' דלא כהירו' לא שנעלם ח"ו מהם מאמר הירו'. אלא שהי' להם הוכחה דתלמודן ע"כ חולק על הירו'. משום שהביאו בתוס' ברכו' דט"ז ב' ד"ה אסתניס אני נוס' בירו' ברכות פרק ב' אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מות' כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין בראשו כו'. וכן הוא באמת לפנינו בברכות שם כהדא דשמואל עלו בו חטטין בראשו כו' [וכצ"ל בתו']. ומבואר מזה דחטטין דומה לאינו של תענוג. וא"כ לדעת הירו' דסיכה חמור מרחיצה. ואסור באינה של תענוג ביוה"כ אסור גם למי שיש בו חטטין. והרי מבואר בתלמוד דילן להיפך ביומא דע"ז ב' דמי שיש לו חטטין בראשו שרי לסוך ביוה"כ אלא תלמוד דילן פליג ומתיר גם בסיכה שאינה של תענוג. אבל שיטת הרמב"ם והש"ע דודאי קיי"ל כהירו' ואין חולק ע"ז. וחטטין אינו דומה לאינו של תענוג אלא דומה לחולה. והא דירו' ברכות הנ"ל יש נוס' אחרת במ"ק פ"ג ה"ג שמואל עלו לו חטטין כו' ולא גרסינן כהדא דשמואל. והיא מימרא בפ"ע ולא שייך להא דרחיצה דלקמי' ואזיל ההוכחה דתלמודן פליג על הירו' דסיכה ביוה"כ חמיר מרחיצה. ומעתה אזיל ההוכחה של התו' כמש"כ. עוד הוכיח הרא"ש שחמש עינוין מדרבנן. מדקאמר ביומא ד' ע"ז הני חמש עינוין כנגד מי אמר ר"ח כנגד חמש ענוין שבתורה כו' ולא אמר מנה"מ או מנלן אלא ודאי אינו שואל אלא אם יש איזה רמז בתורה אבל עיקר עשה דענוין לא קאי אלא באכילה ושתי'. והנה רבינו גריס מנלן. ובה"ג העתיק ר"פ יוה"כ מנה"מ אר"ח כו' והכי אי' בסמ"ג מ"ע ל"ב. מיהו אפי' לנוס' כנגד מי לענ"ד אין בזה שום הוכחה דעיקר עינוין מדרבנן. דודאי עיקר איסור חמש דברים אלו נ"ל משבתון כדתני' בת"כ והובא בגמ' דע"ד מנין ליוה"כ שאסור ברחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ ת"ל שבתון שבות. ומ"ע מה"ת היא וכ"כ הרמב"ם שם פ"א ה"ה ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכיל' ושתי' שנא' שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענוין אלו ויבואר עוד בסמוך. ולא בא ר"ח אלא לפרש מנלן לדרוש חמש עינוין באותו דרשה דשבתון. ונהי דמד"ק למדנו בכל הני ד' דמיקרי ענוי ממיל' ארבעה אילו בכלל שבתון. מכ"מ היכן מרומז בתורה שיש ד' ענוין מה"ת. ע"ז הביא ר"ח רמז בתורה. אבל עיקר מ"ע א"א ללמוד מהני קראי שהרי בפי' מקשינן ענוי למלאכה שאינו אלא אכילה ושתי' כדתני' בת"כ והובא בגמ' ד' ע"ד ב'. כ"ז ישבתי נוס' דילן דעיקר דרשה משבתון. איברא רבינו ובה"ג דגרסי מנה"מ או מנלן. מבואר דס"ל דר"ח יליף עיקר מ"ע מהני קראי. ופליג על דרשה דת"כ דיליף משבתון. ונראה דתלי' בפי' הברייתא שהביא הגמ' תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצינה ת"ל וכל מלאכה ל"ת מה מלאכה שב וא"ת אף ענוי נפש שב וא"ת. והדר מביא הגמ' בריית' דת"כ מה מלאכה שחייבין עליו כרת במקום אחר אף עינוי נפש שחייבין עליו כרת במק"א כו'. ואפשר לפרש דהני תנאי פליגי באופן ההיקש. ות"ק ס"ל דמהיקש למלאכה בשב וא"ת למדנו דוקא או"ש ולאפוקי ישיבת חמה וצינה וה"ה רחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ. וכי תימא הא גם הני שב וא"ת נינהו. הא ל"ק דמי לא עסקינן שיושב באמבטי או רגלו טבול בשמן או נעול בסנדל או משמש מטתו סמוך לחשיכה. והפרישה מאלה הוא בקום ופרוש ואינו דומה למלאכה ואכילה דהני כל מעשה וכל לעיסה מעשה חדשה היא. ואינו מקושר למה שעשה ואכל תחלה. משא"כ הני ד' עינוין כ"ז שעסוק בהן בלי שום מעשה כ"ד ה"ז מתענג בהם. ולפי ההיקש למלאכה אינו מחויב לפרוש בקום ועשה וממילא לא נאסר אפי' בקום ועשה כמו שאמרו שם לענין חמה וצינה ואימא היכי דיתיב בשמשא וחיים לי' לא נימא לי' קום תוב בטולא כו'. ומשני דומי' דמלאכה מה מלאכה לא חלקת בה אף ענוי לא תחלוק בה. ולפי זה הפי' לא נזכר במ"ע תענו ועניתם כי אם אכילה ושתי'. ורבותינו התו' והרא"ש דס"ל הני מדרבנן ע"כ מפרשי הכי ברייתא זו כמש"כ. ומעתה אפי' לשיטת רבינו וסיעתו דאסור מה"ת ע"כ צ"ל דלא מתענו ועניתם נ"ל. אלא מדכתיב שבתון הוא דנ"ל וא"כ ע"כ הני חמש תענו ועניתם דא' ר"ח אינו אלא רמז ולא דרשה ממש. שהרי איתקשי למלאכה ומש"ה אי' בגמ' כנגד מי. ולא מנה"מ או מנלן. אבל רש"י לא פי' הכי וז"ל בד"ה מה כו' ואין זה אלא כגון הני דמתניתין לא יאכל ולא ישתה ולא ירחץ עכ"ל. הרי מבואר דמפרש דהני תרי ברייתות לא פליגי ושני הקישים אמתים. והיינו דלענין מ"ע מקשינן מה מלאכה בשב וא"ת כו' ונכלל בזה איסור רחיצה וסיכה כו'. ולענין עונש כרת מקשינן בא"א מה מלאכה חייבין עליה כרת במק"א כו' וזה אינו אלא אכילה ושתי'. וכ"ת מנלן להקיש לענין מ"ע מה מלאכה ה"ז בשב וא"ת ולאסור כל הני דילמא באמת לא מקשינן אלא מה מלאכה שחייבין עלי' כרת במק"א כו' הא ל"ק דלזה מהני הא דאר"ח חמש עינוין כתיבי בתורה. ולפי זה שפיר גרסינן מנה"מ או מנלן. איך שהוא אין מח' מהני נוסחאות ראי' שהוא מדרבנן. וגם מכאן מוכח שיטת רש"י שהם מה"ת. מדפי' הקישא קמא דרחיצה ג"כ למדנו לאסור מהקישא דומיא דמלאכה: עוד הוכיח הרא"ש מדרשה דשבתון שבות שאינו אלא שבות דרבנן כמו שבות דשבת. ולכאורה הי' לנו מקום לומר כמש"כ הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת פ' אמור עה"פ ובחודש השביעי וגו' יהי' לכם שבתון. עפ"י דקדוק מהמכילתא דעיקר שבותין בשבת ויו"ט מה"ת. שלא יטרח כל היום למדוד תבואות ולשקול פירות ולמלאות החבית יין וגם לשאת אבנים כל היום וכו' וזהו ביטול מ"ע דשבתון שבות. וא'"כ גם שבות דיוה"כ עיקרו מה"ת. אבל מה אעשה שדברי הרמב"ן ז"ל לא זכיתי להבין. והרי בשבת דקי"ד ב' אית' ארחב"א אר"י יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק מיתיבי מנין ליוה"כ שחל בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו בקניבת ירק לא לעולם למלאכה ולעבור עליו בעשה ול"ת. הרי מסיק הגמרא דשבתון דכתיב בשבת אינו עשה בפ"ע כמש"כ הרמב"ן אלא במקום ל"ת גמור ולעבור גם בעשה. הן אמת דהרמב"ם ז"ל כתב ג"כ דאיסור שבותין אסור מה"ת אבל בא"א וז"ל בה' שבת פ' כ"ד הי"ב אסרו חכמים לטלטל כו' כדי שלא יהי' כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנא' בתורה למען ינוח עכ"ל. הרי שלא כתב אלא שבטל הטעם למען ינוח אבל לא עבר על מ"ע מפורש שבתון כמש"כ הרמב"ן. וא"כ יפה הוכיח הרא"ש דכמו דשבתון שבות דשבת אינו אלא אסמכתא ה"נ שבתון שבות דענוין דיוה"כ. אבל באמת לק"מ דבשלמא שבתון דכתיב בשבת שפיר י"ל דאתי למלאכה לעבור גם בעשה מוסף על הל"ת. אבל ביוה"כ דעיקר מצוה דענוי כתיב בלשון עשה וא"כ שבתון למאי אתי. אלא שבתון שבות מה"ת. והרי גם בשבת ס"ד דגמרא דשבתון אתי לאיסור קניבת ירק מה"ת וכהרמב"ן דשבותין מה"ת. אלא לבסוף דחי הגמרא דשבותין אינו מן התורה וקרא דשבתון דכתיב בשבת בראשית אתי לעשה מוסף על איסור ל"ת. מכ"מ ודאי שבתון דיוה"כ ע"כ לעשה דשאר עינוין אתי. [כ"ז פירשתי לפי פרש"י בשבת שם דהברייתא דריש משבת דכתיב בש"ב לאסור קניבת ירק. משא"כ שבתון דכתיב ביוה"כ לחמש עינוין קאתי. ולהמסקנא דקניבת ירק מותר בשבת שחל ביוה"כ אתי שבתון דכתיב בש"ב לעשה בשבת למלאכה דאורייתא. אבל לא זכיתי להבין בעניי סוגי' זו לפרש"י. דלפי הדחוי דקאי למלאכה דאורייתא וקניבת ירק דתני בברייתא היינו קניבת ירק דמחובר למאי תני שבת שחל ביוה"כ מה לי יוה"כ או שבת דעלמא. בשלמא אי נפרש קניבת ירק דתלוש ניחא הא דדייק שבת שחל ביוה"כ דאי בשאר שבתות השנה אפי' בלא דרשה דשבתון ג"כ הי' אסור מדרבנן מיהא לטרוח בשביל אכילה דחול מש"ה נקיט ביוה"כ דאי באיסור מדרבנן הוי לן למשרי משא"כ אי אסור מה"ת. או להיפך דבשאר שבתו' שנה שרי באמת קניבת ירק לאכילת שבת משא"כ ביוה"כ אינו אלא לאכילת לילה. אבל להמסקנא מה לי יוה"כ בכאן ותו למאי נקיט הכא קניבת ירק והכי מיבעי מנין למלאכה בשבת שאסור שנא' שבתון. ותו ק' לשון שאסור וכי לא סגי לן איסור אזהרה דלאו וכרת. והכי מיבעי מנין דבעשה והכי מקש' הגמ' ר"פ יוה"כ אסור והא בכרת קאי. גם לשון הגמ' למאי אילימא למלאכה והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו לקניבת ירק. ולפרש"י ותו' דקאי האי אילימא על הברייתא. הא מפורש בה קניבת ירק ולא מסתפק הש"ס אלא באיזה קניבת ירק איירי. א"כ הכי מיבעי במאי אי דמחובר הכתיב ל"ת כל מלאכה אלא דתלוש. ולולי פרש"י ותו' הייתי אומר דהברייתא קאי על שבתון דכתיב ביוה"כ. דאע"ג דקאי על עינוין ולרבות ד' עינוין. מכ"מ פשיטא דקאי גם על מלאכה. דתרווייהו כתי' בהאי קרא שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו. וענין הדרש הוא דשבתון דכתי' בש"ב אתי למעט תוספת שבת שאינו כמו ענוי דיוה"כ כמש"כ לעיל סי' קי"ב אות ה' עפ"י סוגיא דמ"ק יע"ש. ובא זה הלשון כדי למעט השביתה. ושבתון דכתיב ביו"ט הוא לעשה כדאי' בשבת ד' כ"ד ב' רב אשי א' שבת שבתון עשה [והוא טה"ד אלא שבתון עשה דלא כתיב שבת שבתון ביו"ט כלל אלא שבתון. וכ"ה שם דקל"ג א']. והנה לא נצרכנו למעט תוספת ביו"ט שהרי כבר למדנו משבת בראשית דחמור אלא אתי לעשה. משא"כ בשבת בראשית איכא עשה טובא כמש"כ התו' שם דס"ט א' ד"ה דידע. דכתיב וביום השביעי תשבות וכתיב נמי ושמרתם אה"ש. אלא למעוטי מתוספת. ומעתה שבתון דכתיב ביוה"כ במלאכה אי למעוטי מתוספת למלאכה כבר למדנו משבת בראשית דחמור בזה. אלא להקל בו בקניבת ירק דאסור בכל שבתות וביוה"כ הקיל הכתוב. ומזה למדנו דבשבת בראשית אסור מה"ת וממילא אפי' חל ביוה"כ ודחי הגמ' דבאמת קניבת ירק אינו מרומז בתורה כלל ושבתון דכתיב ביוה"כ אתי לעשה על איסור מלאכה ולא כהברייתא. ופי' הסוגי' למאי על הקרא קאי. ולהוכיח כתנא דברייתא. דלמאי אתי שבתון דכתיב ביוה"כ אילימא למלאכה והכתיב לא תעש' כ"מ אלא לקניבת ירק להתיר בו. ומזה למדנו דאסור בשבת. לא למלאכה אתי האי קרא ולעשה אבל קניבת ירק אינו אלא איסור דרבנן ושרי אפי' בשבת שחל ביוה"כ: ועיקר זה הפי' לאו חדתא היא לן. וכבר הביא בחי' הרמב"ן בשם י"מ לפרש האי דחוי לא למלאכה קאי על המקרא ולא כברייתא והביא הרמב"ן דוגמא לדבר בסנהדרין ד' נ"ד ב' אביי א' כו' דלא כהברייתא. אלא שגם לפי פירושם ז"ל קאי הברייתא על שבתון דכתיב בש"ב ואי קאי לאסור קניבת ירק היינו כהרמב"ן ז"ל דיש עשה בשבותין. ולהמסקנא מבואר להיפך. אבל לדעתנו הדלה אאל"כ דאי לעשה על ש"ב כבר כתיב ושמרתם אה"ש וכמש"כ בשם התו'. אלא קאי על שבתון דיוה"כ דשבתון משמעו או להקל השביתה באיזה פרט כמו שבתון דש"ב דבא להקל בתוספ' או לעשה כמו ביו"ט: עוד הביא הרא"ש ראיה מהא דקאמר ר"ח חמשה עינוין וחשיב גם אכילה ושתיה וזה ודאי אינו אלא אסמכתא שהרי עיקרו מבואר מוהאבדתי ה"נ אינך אסמכתא. והנה אי מפרש דר"ח מודה דעיקר עינוין נ"ל משבתון שבות. והוא לא בא אלא למצוא רמז על מנין חמש עינוין א"כ בע"כ הוצרך להביא גם או"ש במנין. אכן אי נימא דר"ח בא ללמוד מכאן עיקר דין עינוין א"כ לכאורה הוכחה הוא מדחשיב מכאן או"ש. אבל באמת נראה דגם לאכילה ושתיה איצטריך מנינא דתענו ועניתם. דהרא"ש תענית פ"א סי' ט"ו כ' לענין טעימה דכ' הר"י הברצלוני דאפי' בת"צ מותר לבד מת"ב ויוה"כ. ולא נודע הטעם. והגר"א בסי' תקס"ז כ' משום דא"א לומר תענית קביל עליה ולא בקבלתו תליא וקשה דא"כ בכל ת"צ נמי. הן אמת דבס"ק הסמוך כ' עוד משום דברצו תליא א"כ היינו קבלה. אבל כבר כתבנו לעיל סי' קנ"ח אות א' דעיקר תעניתים אלו הוקבע הכי בלי שום שנוי. אלא נראה דודאי להמסקנא בסוגיא דברכות שם דלאו אכילה ממש היא לא נאסר כלל טעימה ולא בקבלה תליא מילתא. אבל כיון דאסור גם ברחיצה וסיכה לא גרע טעימה מרחיצה וכדומה וזהו רבוי מתענו ועניתם. דאע"ג דלאו אכילה היא מכ"מ הרי אין הגוף מתענה. והיינו טעמא דאי' בירו' תרומות פרק ו' דאפי' לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת מודה ר"ל ביוה"כ. והוא מזה הטעם דאע"ג דלאו אכילה היא מכ"מ לא גרע מרחיצה שהגוף נהנה מזה אלא שקשה מסוגיא ר"פ יוה"כ דמבואר דמחלוקת ר"י ורשב"ל בחצי שעור הוא גם ביוה"כ. וחולק על הירו'. אבל נראה דהגאונים דאסרי טעימה ביוה"כ מטעם הנ"ל וממילא לר"ל חצי שעור וכהירו' מפרשי הסוגיא בא"א מפרש"י. דבאמת לפרש"י קשה לי דמתחלה מקשה הגמ' על הדתנן יוה"כ אסור באכילה ובשתיה כו' אסור ענוש כרת הוא ומשני לחצי שעור כו'. ואח"כ הוי הש"ס על תחלת הקו' וכל היכי דתני ענוש כרת לא תני אסור והתניא אע"פ שאמרו אסו' בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא האוכל ושותה בלבד ומשני דה"ק כשאמרו אסור לא אמרו אלא בחצי שעור אבל כשעור ענוש כרת כו' ואב"א כי קתני אסור אשערא. והנה האי אב"א קאי על התחלת הק' אסור ענוש כרת הוא. ומאי אהני בישוב זה הא מכ"מ קשה הברייתא אע"פ שאמרו אסור בכולן כו'. הרי מפורש דאכילה ושתיה נקיט בלשון אסור וע"כ לח"ש וא"כ ממילא מתפרש המשנה הכי. אלא נראה דבודאי ביוה"כ לא פליגי אלא מכ"מ מקשה לרשב"ל הא דתנן בלשון אכילה ושתיה. בשלמא לר' יוחנן אמר דבכה"ת כולה ח"ש אסור מן התורה והרי הוא בכלל איסור אכילה אלא שאין נענשין ע"ז ניחא הא דנקיט לשון אכילה. אבל לרשב"ל דבכה"ת מותר וא"כ אינו בכלל אכילה מא"ל. וע"כ מיירי בכשיעור כזית או יותר ולא פחות. ואין לומר דמיירי בכזית והוא פחות משעור ביוה"כ. דאין נ"מ בכזית כלל. ולמאי תנן אכילה ושתיה טעימה הוי לי' למיתני. ומשני דמודה דאסור מדרבנן ור"ל משום איסור אכילה דרבנן בכל איסורין שייך לשון אכילה ושתי'. וזה אינו ישוב מרווח מש"ה משני אב"א כו'. והשתא אינו שייך ישוב הברייתא למשנתנו. שהרי בברייתא לא תני אכילה ושתי' אלא שאמרו אסור בכולן. כן הי' נראה לפרש הסוגי': ואחר שישבנו בעזרו ית' והסרנו כל עקולי ופשורי משיטת רבינו וסיעתו. נראה להוסיף דמחלוקת רבינו וסיעתו עם רבותינו בעלי התו' מחלוקת בעלי הגמרא הוא אם הוא מה"ת או מדרבנן. דבד' ע"ח א' אי' זעירא בר חמא כו' א"ל לר"י ברי' דריב"ל תא אימא לך מילתא דהוי עביד אבוך. מטפחת הי' לו בעיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. בערב ת"ב שורה אותה במים ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. פי' בלא נגוב משום דת"ב קיל מיוה"כ. וכן כי אתי רבה בר מרי כו' א"ל ר' ירמי' לר' יעקב בר תחליפא איפכא אמרת לן. דבט"ב הי' עושה כמין כלים נגובין וביוה"כ שרי בלי נגוב. ואותבינך סחיטה דנהי משום רחיצה שרי משום מלאכה אסור. הרי דבל"ז הי' עולה עה"ד להחמיר בט"ב ברחיצה מביוה"כ. ולכאורה תמוה אמאי. ובמאי פליגי. ועוד אי' להלן עמד רי"צ ב"נ על רגליו וא' אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביוה"כ ואמינא לי' בת"צ מאי א"ל ל"ש אמר רבב"ח אני ראיתי את ר"א דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בת"צ ואמינא לי' ביוה"כ מאי וא"ל ל"ש. בהא ג"כ ק' הא דריב"נ היאך ס"ד דת"צ חמור מיוה"כ. אלא כך הענין. דהא ודאי בת"צ אסורין הני חמש מד"ק וכמש"כ לעיל סי' קנ"ח אות א' מדכתיב בט"ב הנזר ופי' ת"י האמנע מתפנוקין דמשמעו כמו נזיר ששערו פרוע ה"נ בלי רחיצה וסיכה. וע' פי' רמב"ן על התור' פ' בהר ע"פ את ענבי נזירך וא"כ אי נימא דביוה"כ הוא מה"ת ודאי חמור מת"צ ות"ב שאינו אלא ד"ק. ואי נימא דביוה"כ חומר מדרבנן הרי קיל מת"צ שהוא מד"ק. וכבר הראנו לדעת כיב"ז בסי' ק"ע אות ג' דפליגי בתלמוד במלאכת חוה"מ אי מה"ת או מדרבנן אע"ג שאינו מפורש כ"כ. ה"נ בענוין דיוה"כ. והשתא אפי' נימא כפרש"י בסוגי' דחצי שיעור דלר"ל מה"ת ביוה"כ ג"כ מותר נימא דאזיל סוגי' זו למ"ד דענוין מדרבנן ממילא טעימה לדידן וח"ש לר"ל מדרבנן והירו' דס"ל דת"ב קיל בעינוי מיוה"כ כמש"כ לעיל לענין סיכה שלא לשום תענוג. הרי ס"ל שביוה"כ הוא מה"ת מש"ה ס"ל דח"ש אסור לר"ל ג"כ. וכן לפסק הלכה י"ל שהוא מה"ת וכסוגי' דעלמא דיוה"כ חמור מת"ב לעינוין. וכבר הראיתי דע"כ רש"י סבירא ליה הכי לפסק הלכה מדפי' הברייתא דומי' דמלאכה באופן דרחיצה אסור מה"ת:

ב

(ב) מנין שמקדימין ומעיילין לי' ומאחרין ומפקין לי' ת"ל שבתכם. לשון זה ישנו גם בכת"י ויבואר לפנינו [ובה"ג אי' שבת מנין שמקדימין כו' והוא טה"ד. דלמאי האריך בשבת יותר מביום טוב. אלא צ"ל מנין שמקדימין כו' וקאי על שבת וי"ט] ומקודם יש לבאר לשון הברייתא המובא בגמ'. יו"ט מנין ת"ל תשבתו שבתות מניין תלמוד לומר שבתכם הא כיצד כ"מ שנא' שבות צריך אתה להוסיף מחול עה"ק. הכי הנו' ביומא דפ"א ובה"ג ה' יוה"כ ובסמ"ג שם. ומהרא"ש ורש"ל בביאורי סמ"ג טרחו ליישב היאך אפשר לרבות יו"ט קודם שבת. ולא אחד בהם ז"ל שלח יד להגיה ח"ו. וכן הביא הנוס' רבינו בחיי פ' תשא והה"מ ה' ש"ע פ"א. ולא כמו שהגיה הגאון ר"י ברלין ז"ל. ומה שנמצא בנוס' הרי"ף והרא"ש לפנינו להיפך אינו אלא מה ששלטו ידי המגיהים כמו בגמרא דרה"ש. אבל באמת נוסחא זו יפה וברה ומוכרחת. שהרי הא דמסיק התנא הא כיצד כו' פי' התוס' ברה"ש דאתי לרבות שביעית. והכי מוכרח שם. ל"מ לפי' ר"ת בד"ה ור"י דהא דמקשה הגמ' ור"י מוסיפין מחול עה"ק מנ"ל קאי על שביעית ולענין תוספת שלאחר שביעית וע"ז מביא הגמ' הברייתא. הרי מבואר כתו' דכל מקום שנא' שבות קאי על שביעית. ואפי' למש"כ התו' שם דקו' הגמ' מוסיפין מחול עה"ק בשבת ויו"ט מנלן. מכ"מ הא ג"כ אמת דאחר שנדרש מהאי קרא דועניתם ונתרבה כ"מ שנא' שבות בתוספת לפניו ואחריו נכלל בזה שביעית ג"כ ואע"ג דיש הילכת' דילדות מ"מ מהני דרש' זו לאחריו. אלא דק' טובא היאך אתרבי שביעי' מיו"ט דחמור בל"ט מלאכות אלא כך הענין דדריש מתשבתו אפי' יו"ט. ואח"כ כתיב שבתכם דמשמע שבת בראשית ומש"ה מקשה התנא הא כיצד פי' היאך אפשר לרבות שבת בראשית אחר יו"ט אלא כ"מ שנא' שבות היינו שביעית שנקרא שבת לה'. זה פי' הברייתא במקומה. ועתה נשוב לדברי רבינו. וזה מובן דנו' רבינו אינו מנוס' הבריי'. והלשון מוכיח. אלא רבינו היסב דרשה דשבתכם בא"א ממה ששנה התנא ונימוקו עמו שהרי קיי"ל במ"ק ד"ד א' דר"ג וב"ד גמרי שבתון שבתון משבת בראשי' דהיא אסורה ולפני' ולאחריה מותרין. ואע"ג דלשבת ויו"ט ס"ל לרבינו דקיי"ל דיש תוספ' מה"ת וכפי אשר ביארנו יפה בסי' קי"ב דמפרש הא דקאמר במ"ק לפני' ולאחריה מותרין היינו שאין לו שעור מסוים כמו בענוי דיוה"כ אלא רגע א' די מה"ת. או לענין שאין בו עשה גמור כמו בתוספת ענוי דיוה"כ. ונ"מ דבמקום מצוה ליכא ענוי דמלאכה כמש"כ שם אות ה' בעזרו ית'. אבל כ"ז בשבת משא"כ בשביעית כי אימעוט לגמרי אימעוט דלענין חומר ענוי דיוה"כ לא איצטריך ג"ש שבתון. דמהיכי תיתי שיהא חמור שביעית משבת ויו"ט. ולא איצטריך למעט שביעית אלא שאין לה תוספת כלל. וא"כ שבתכם מיותר כמש"כ. מש"ה בא רבינו ודריש שבתכם בא"א מהברייתא. והיינו דתשבתו דכתיב אחר עד ערב דהיינו לאחריו בא ללמד לתוספת שבת ויו"ט לאחריו. ועדין לא ידענו שמקדימין ע"ז כתיב שבתכם. ואין לומר דניליף לפניו ג"כ מיוה"כ דכתיב מערב. דכבר ביארנו דתוספת שבת ויו"ט קיל הרבה מתוספת ענוי דיוה"כ לענין שיש שעור מסוים ולענין מקום מצוה. וא"כ א"א ללמוד לענין לפניו מש"ה כתיב ע"ז שבתכם. אבל שביעית לא למדנו לרבות. והיינו שסיים רבינו על כל מקום שנא' שבות מוסיפין מחול עה"ק כגון שבתות ויוה"כ ויו"ט. ובא בזה לאפוקי מכוונת התנא דבא לרבות שביעית. זהו דרכו של רבינו ובה"ג שביארנו לעיל וכאן בדין תוספת שבת בעז"ה: אחר שנתבאר דעת רבינו בזה. ולעיל שאילת' קי"ב הבאנו הוכחות שיש תוספת לשבת. עלינו לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל שהסכימו נישאי כליו ז"ל בפ"א מה' שביתת עשור ובביאורי הגר"א א"ח סי' רס"א דס"ל שאין תוספת כלל לשבת ויו"ט. [לאפוקי מדעת הרדב"ז ח"ב סי' קי"ג שנתעצם לפרש דעת הרמב"ם להיפך]. ואפי' ביוה"כ אין תוספת אלא לענוי. וכבר ביארנו בסי' הנ"ל מש"כ רבינו הגר"א ז"ל הוכחות לדעת הרמב"ם. וגם מה שהוספנו לדייק מהא דאי' בסוכה דכ"ח בהא דתני' האזרח לרבות הנשים שחייבות בענוי. ופריך הא מדר"י אמר רב נפקא ומשני ל"נ אלא לתוספת ענוי ולא קאמר סתם שחייבות בתוספת יוה"כ והיינו תוספת למלאכה ולענוי אלא משום שאין תוספת אלא לענוי. וכן ראי' מלשון גמ' ביצה ד' ל' דדייק הש"ס דהא תוספת יוה"כ דאוריי' והני נשי אכלי ושתו עד שחשיכה. ואע"ג שיישבנו לעיל בשאי' קי"ב כל הסוגיות לדעת רבינו וסיעתו. אבל דעת הרמב"ם אינו כן. וע' מש"כ בשאי' קכ"ב בבאור מחלוקת רבינו והרמב"ם בזה. ועוד לאלוה מילין לבאר וללבן פסק הרמב"ם ומתחילה נימא דגם בזה בתר רישא אזיל הוא הרי"ף שגם הוא ז"ל ס"ל הכי. ואע"ג שהה"מ ה' ש"ע הביא מש"כ הרי"ף ברייתא דועניתם בשלימות שבתות מנין כו' משמע דס"ל דיש תוספת לשבת. אבל לי נראה להוכיח להיפך. דבברכות ריש פ' תפה"ש אי' רב צלי של שבת בע"ש וא"ל ריב"א מי בדלת א"ל אין בדילנא והכי פסק בש"ע א"ח סי' רס"א והרי"ף ורמב"ם לא הביאו הא דאסור לעשות מלאכה. וכבר עמד בעל המאור ע"ז ואין עונה. אבל יתבאר יפה עפ"י מש"כ הרי"ף בתענית פ"א בזה"ל ולענין תענית שפוסק בה מבע"י דהיכי דקבלי' עלי' לתענית אתסיר למיכל ולמשתי דהא בהדיא אמרינן לענין זמן ביוה"כ דכיון דאמר זמן קבלי' עלי' ואתסיר לי' למשתי' וכ"כ רב האי גאון ז"ל. וכ' על זה הרמב"ן בס' המלחמות בזה"ל ואני לא באתי לידי מדה זו בת"צ שאין לו בה הפסקה מבע"י אלא שלא יאכל משתחשך כתעניות הראשונות וסוגין בפ' מקום שנהגו הכי משמע ובט"ב נמי אמרו ובה"ש שלו אסור. הא תוספת ענוי והפסקה עם השמש אין לנו אלא ביוה"כ שכן מוסיפין מחול עה"ק. לפיכך יוה"כ שיש בו תוספת יש בו קבלה. והפסק לשאר תענית אין לנו עכ"ל. והביאו הר"ן. ובס' תורת האדם שאר אבלות ישנה הוסיף דברים והעלה דבשאר ת"צ אפילו בה"ש יש לפסוק כשמואל בפ' מקום שנהגו דמותר. ואפי' ט"ב דקיי"ל בה"ש שלו אסור מ"מ משמע דתוספת אין לו ממילא אין לנו דמהני קבלה. כ"ז דברי הרמב"ן ז"ל. והנה עצם סברא שכ' הרמב"ן דקבלה תלי' אי יש תוספת יתד היא שלא תמוט דמה מהני קבלה בדבר שאינו. ומש"ה ביוה"כ ג"כ לא מהני קבלה לפני זמן המנחה כמש"כ המג"א סי' תר"ח סק"ד. והיינו משום דזמן תוספת הוא מזמן המנחה כמבואר בש"ע סי' רס"א. ואין על סברא זו חולק זולת הרמב"ן עצמו מחא לה אמוחא בס' תה"א שם וסיים בזה"ל אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזה"ז שהוא משקה"ח והוא מפלג המנחה ולמעלה הואיל והוא יכול לעשותו תוספת בימים של תורה יכול לעשותו נמי בימים של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו וכן מצינו שמתפלל בשבת של מ"ש ואומר הבדלה עה"כ ואע"פ שאינו מותר במלאכה כיון שהבדיל בו כבר עשאו כלילה. וכיון שכן אם קיבל עליו תענית עשה אותו ע"ע כבה"ש של ת"ב וזו סברא תלוי' עכ"ל. והביא הב"י סי' תקנ"ג. ודברים אלו חזרה מכל מה שהאריך לסתור דעת הרי"ף. ומה שהכריח להרמב"ן ז"ל לחזור בו היינו משום שהי' קשה לו המנהג הפשוט בישראל מימות הגאונים דת"ב שחל להיות בשבת אין עושין הבדלה עד אחר ת"ב ולא בשבת מן המנחה למעלה. וע"כ משום שזה הוא קבלה על התענית ושוב אסור לשתות וכמש"כ המג"א סי' תקנ"ו בשמו. [איברא מש"כ המ"א דמפלג המנחה ולמעלה מודה הרמב"ן דקבלה מהני לאסור עליו. ומשמע דמכ"מ יש עוד זמן שמשונה ת"ב מיוה"כ. זה תימא שהרי ביוה"כ ג"כ לא מהני לפני פלה"מ כמש"ש המ"א בסי' תר"ח. ותו שהרי הרמב"ן כ' הואיל ויכול לעשותו תוספת בימים ש"ת יכול כו' אלא הרמב"ן חזר בו מסברא אלימתא זו דפשוט לדעתו ז"ל שאין תוספת לת"צ וע' מש"כ סי' קנ"ח אות א' ההכרח לדעתו ז"ל]. אבל כל הראשוני' ס"ל הסברא בתקפה שאין קבלה בלי תוספת וא"כ מוכח מדאית להו קבלה בת"צ ע"כ אית להו תוספת ענוי בתענית של דבריהם כתענית יוה"כ. דעיקר תוספת בענוי נאמר אפי' לשיטת רבינו והתוס' דס"ל דקיי"ל דיש תוספת בשבת ויו"ט מכ"מ יש יתרון לתוספת ענוי בזמן מסוים. ובמקום מצוה. אלמא דעיקר תוספת שייך לענוי ולא משום קדושה. וכ"כ הרמב"ם ה' תענית פ"ג ה"ג דיש תוספת לשארי תענית. וכת' בזה"ל ובג' תענית אלו אוכלין ושותין מבע"י כמו שעושין בצום כפור. ומש"ה כ' הרמב"ם באותה הלכה דמהני קבלה. וכ"כ הה"מ בדעת הרמב"ם אלא שהביא דברי הרמב"ן הנ"ל וסיים בזה"ל ואע"פ שמדברי רבינו נראה שיש לתענית אלו תוספת שהרי כ' כמו שעושין בצ"כ דברי הרמב"ן נראין עיקר לא יהי' חמורין אלו מט"ב שיתבאר בפ"ה שאין בו תוספת עכ"ל הה"מ. ובפ"ה על מש"כ הרמב"ם אין אוכלין אלא מבע"י ובה"ש של ת"ב אסור. כ' הה"מ דבפסחי' דנ"ד נתבאר דבה"ש שלו אסור ומכאן למד הרמב"ן שאין לט"ב תוספת מבע"י כמו שיש ביוה"כ שאם הי' לי תוספ' לא הי' צ"ל דבה"ש שלו אסו' שהרי תוספ' מבע"י הוא ודבר ברור הוא עכ"ל. הרי הבין הה"מ דבט"ב גם הרמב"ם מודה שאין לו תוספ' וקיל משארי ת"צ. ומש"ה כ' בפ"ג שאין נראין דבריו שלא יהיו חמורין ת"צ מט"ב. אבל במח"כ אאל"כ בדעת הרמב"ם שהרי כ' שם בט"ב אין אוכלין אלא מבע"י שהוא אותו לשון שכ' בשאר ת"צ וסיים עלה כמו בצ"כ. ובפי' כ' בפי' המשניות תענית פ"ד דיש תוספת לתענית ת"ב כמו לתענית יוה"כ. ותו דאי יש מקום לומר כן ק' הא דאי' בפסחי' שם דרש רבא כו' ובה"ש של ת"ב אסור וכן אמרו משמי' דר"י ומי אר"י הכי והאר"י ת"ב אינו כת"צ מאי לאו לבה"ש ושקיל וטרי טובא. ואמאי לא אמר בפשיטות שאינו כת"צ לענין תוספת הא בה"ש אסור. אלא ודאי פשוט להסוגי' דאי הוי כיוה"כ לענין בה"ש ה"נ לענין תוספת. ולשמואל דאמר התם דת"צ בה"ש מותר. הרי ס"ל שלא עשו אותם כיוה"כ. מכש"כ שאין בו תוספת. אבל המסקנא דבה"ש אסור ה"ה תוספת. והא דלא קאמר רבותא יותר דאפי' תוספת אסור. נראה דנהי דיש תוספ' ט"ב לאכילה. מכ"מ לענין ת"ת וש"ד השייך לאבלות ודאי ליכא דין תוספת כמו לענין מלאכה ביוה"כ שלהרמב"ם אין לו תוספת. ואפי' לרבינו וסיעתו אינו באותו החומר שלענין ענוי. וממילא באבלות ליכא כלל תוספת שאין לו דמיון בד"ת. מש"ה נקיט בה"ש לשאר דברים. ובהא מתיישב נמי לשון הרמב"ם לענין ת"ב דלאכילה אסו' מבע"י אבל מכ"מ אין איסור אלא בענוים משא"כ דברים המיוחדים לט"ב אינו אסור אלא בה"ש כמו ביוה"כ לענין מלאכה לדעתי' ז"ל. וכן הא דאי' שם אין בין ת"ב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומפרש ספיקו דבה"ש. ותמהו התוס' הא בתוספת ג"כ אסור. ולמש"כ י"ל דה"פ במילי דלא שייך לענוי היינו מלאכה ביוה"כ ואבלות בט"ב זה ספיקו אסור כו'. ולכאורה ק' לפי זה הא דאי' שם א' שמואל אין ת"צ בבבל אלא תשעה באב בלבד למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור והאמר שמואל ת"ב בה"ש שלו מותר וכי תימא קסבר שמואל כל ת"צ בה"ש שלו מותר והאנן תנן אוכלין ושותין מבע"י מ"ל למעוטי בה"ש לא למעוטי משחשיכה. ולמש"כ מאי מקשה נימא דסבר שמואל דבה"ש בין בט"ב בין בת"צ אסור. והא דאמר ט"ב בה"ש שלו מותר לענין אבלות קאי כדמפרשינן להא דרבא ור"י. אבל כד דייקת לא קש' דבשלמא אי נימא דבה"ש אסור באבלות כמו איסור מלאכה ביוה"כ להרמב"ם. הרי דשוה ת"ב ליוה"כ ה"נ לענין ענוי יש תוספת בשניהם. אבל אי נימא דבה"ש מותר אלמא לא עשו אותו כיוה"כ א"כ מה"ת שעשו אותו לענוי כיוה"כ. נחזור לענין דלענין ענוי אי בה"ש אסור ממילא ה"ה דיש תוספת לכ"ע וממילא יש קבלה. והכי קיי"ל. ובאמת מבואר הכי בעירובין דמ"א א"ל ר' יוסי אי אתם מודים לי בט"ב שחל להיות באחד בשבת שמפסיקין מבע"י הא מבואר דיש תוספת לענוי דט"ב והתוס' נדחקו ליישב לשמואל דא' בה"ש שלו מותר דמשום שא"א לכוין תחלת הלילה מפסיקין מבע"י. וק' הא א' שמואל דבה"ש מותר אלמא דאפשר לכוין. ומכש"כ שאין ראוי להתענות בשבת אלא כמש"כ הריטב"א שם דהברייתא אתי דלא כשמואל. וכיון דלא קיי"ל כשמואל ה"נ דחייב להפסיק מבע"י היינו עם תוספת וכהרמב"ם ז"ל: ויש להוסיף הוכחה דבענוי ואיסור אכילה שייך תוספת אפי' לא מצד קדושה. דאי' ברה"ש ד' ל' רנב"י א' ריב"ז דאמר יום הנף כולו אסור בשיט' ר' יהודה אמרה דא' עד עצם היום הזה עד עצמו של יום וקסבר עד ועד בכלל. ואינו מובן דיוק הגמרא עד עצמו של יום. דמשמע משום דכתיב עד עצם קאמר הכי. ובאמת אינו כן דאי הוי כתיב עד היום הזה ג"כ הוי משמע עד ועד בכלל וכל היום אסור. אלא הענין דעיקר טעמא דרבנן דמפרש עד ולא עד בכלל ובי"ו מותר. ולא כדאי' בחולין דנ"ה דלחומרא ודאי עד ועד בכלל. ע"כ הוא משום דכתיב עד עצם. וכ"מ דכתיב עצם משמע יום ולא לילה וכמו בעצם דכתיב גבי נח אברהם משה. והיינו דאיצטריך ביומא ד' פ"א לרבות אזהרה לענוי ומלאכה בליל יוה"כ כדי להוציא מפשט בעצם. ומפרש התם דבעצם דכתיב ביוה"כ למעוטי תוספת מעונש ואזהרה. מעתה הוכיחו הכא באיסור חדש לרבנן דע"כ משמעות עד עצם היום ולא עד בכלל והאיר המזרח מתיר מש"ה איכתיב עד היום הוי משמע דגם בלילה מותר שהרי ולא עד בכלל מש"ה כתיב עד עצם. הא בלילה אסור. אבל אי נימא דועד בכלל וכל היום אסור למאי כתיב עד עצם זהו סברת רבנן דר"י וע' ערכין די"ח לענין מראשו ועד רגליו. מעתה לר"י דס"ל עד ועד בכלל ק' למאי כתיב עד עצם מש"ה מפרש הגמ' דס"ל משמעות עצם עצמו של יום שהוא לאפוקי תוספת כלשון הגמ' יומא שם על עצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על תוספת הרי דעיצומו ש"י משמע ולא תוספת. וא"כ ה"נ לר"י ה"ק קסבר עד עצם עד עיצומו ש"י לאפוקי תוספת וא"כ אפשר לפרש כמו בכה"ת דעד ועד בכלל ובא עד עצם לאפוקי תוספת לאחריו. זהו פי' הסוגי'. ומעתה יש להבין היאך יעלה עה"ד לאסור תוספת באיסור חדש והלא לא מצינו תוספת אלא במילי דקדושה. אלא כמש"כ דביחוד שייך תוספת באיסור אכילה אפי' שלא מצד קדושה. מש"ה איצטריך למעוטי תוספת בחדש לאחריו. זהו דעת ר"י. ורבנן ס"ל דלא דמי איסור אכילה לצום ולא איצטריך למעוטי תוספת וע"כ למעוטי לילה אתי וממילא מוכרח דכאן משמעות עד ולא עד בכלל. אחר שביארנו דבכל צום יש תוספת הדרא סברת הרמב"ן למקומה. דקבלה תלי' בתוספת. ואם אין תוספת אין קבלה. וממילא נתיישב הא שלא הביא הרי"ף ורמב"ם הא דברכות דהמתפלל של שבת בע"ש צריך לבדול ממלאכה. דכ"ז אינו אלא מטעם קבלה ותוספת. וה"נ לענין קבלה בהדלקת נרות שהעלה בה"ג ורבינו כמש"כ סי' ס"ג לית להו להרי"ף ורמב"ם כמש"כ הה"מ שלהי ה' חנוכה וכמש"כ בשאי' קכ"ב אות א'. הרי נתבאר דעת הרי"ף דכהרמב"ם ס"ל: איברא קשה טובא עיקר שיטת הרי"ף והרמב"ם דליכא תוספת כלל במלאכת יוה"כ א"כ למ"ל דכתיב עצם היום בעונש ואזהרה דמלאכה והרי עצם לא בא אלא למעט לילה או תוספת כמש"כ. והרי הגמר' דיומא ד' פ"א מקשה והאי תנא דעצם עצם דרשה דבתשעה לחודש מאי עביד לי' וכפרש"י דמדכתיב עצם למעוטי תוספת מעונש ואזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין [וראוי לדעת דכן הא דכתיב בפ' אמור בחג העצרת וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש הוא משום דבעינן שבע שבתות תמימות לפני העצרת. והיינו מש"כ המג"א סי' תצ"ד שאין לעשות ביו"ט ש"ע קידוש לפני צה"כ] וא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם האי עצם דכתיב במלאכת יוה"כ למאי כתיבא. בשלמא לשיטת התוס' אפי' נימא זה הישוב דתוספת מלאכה אינו אלא כ"ש מכ"מ בעינן קרא למעט כרת מתוספת דקבלה. מכש"כ אי נימא דיש לתוספת שבת ג"כ שיעור. ולא חלקנו בין שבת לענוי אלא במקום מצוה ודאי ניחא דעצם בא למעט מעונש התוספ' אפי' שלא במקום מצוה. אבל להרי"ף ורמב"ם קשה עצם דמלאכה למאי כתיבא. ונראה בזה ליישב מש"כ הרמב"ם ה' שביתת עשור פ"א דמדכתיב כרת על הענוי למדנו שמוזהרין עליו. ולכאורה תמוה הא בגמרא דיומא שם שקיל וטרי אזהרה לענוי מנלן ולא הוכיח כלל מדכתיב כרת. ובל"ז ג"כ אינו מובן לכאורה מאי ראי' מדכתיב כרת דיש בו אזהרה. מיהו הא מתבאר שפיר עפ"י מש"כ בסה"מ ל"ת קצ"ו והביא ברייתא דת"כ אזהרה לענוי לא שמענו כשה"א עונש במלאכה שאין ת"ל שק"ו הוא ענוי שאינו נוהג בשבתות הרי הוא עונש עליו מלאכה לא כ"ש א"כ למה נאמר עונש ואזהר' ללמוד ממנה אזהרה לענוי מה עונש מלאכה לאחר אזהר' אף עונש דענוי לאחר אזהרה עכ"ל והיינו מש"כ בחיבורו דמדכתי' כרת על הענוי למדנו שמוזהרין עליו פי' דנ"ל ממלאכה. אבל הוא תמוה שהרי ברייתא זו הובא שם דפ"א ודחי הק"ו דמה לענוי שכן לא הותר מכללה תאמר במלאכה שהותר מכללה ושקיל וטרי טובא. והיאך מסיק הרמב"ם כמשמעות הת"כ. לכן נראה דס"ל להרמב"ם דכל קושיות הגמ' אינו אלא לפי ברייתא דת"כ דתנא דרשה דתשעה לחודש בערב תשבתו שבתכם ליו"ט ולשבת ולתוספ' מלאכה א"כ בעינן קרא דעצם במלאכה לגופי' למעט תוספת מעונש ואזהרה במלאכה. ושפיר מקשה הגמ' מנלן אזהרה לענוי. דהק"ו ודאי יש לדחות. אבל לפי מה דקיי"ל שאין תוספת למלאכה. א"כ עצם דכתיב בעונש ואזהרה דמלאכה ע"כ לא בא אלא ללמד דהעונש מיותר משום דאפשר ללמוד מעונש דענוי מק"ו ולא חיישינן לפירכא זו. [וע' תמורה די"ז דקאמר שנשכח באבלו של משה כמה ק"ו. וע"כ הכוונה הני ק"ו דיש להם באמת פירכא. ולא היינו יכולים לדון מד"ע אלא משום שמקובל מסיני דיש לדון זה הק"ו ולא נחוש לפירכא וה"נ יש הוכחה מדכתיב עצם יתירא דהוא ק"ו ולא חיישינן לפירכא]. ולא בא אלא ללמוד על אזהרה דכתיב בי' דקאי ג"כ על ענוי שמוזהרין עליו ומש"ה כתיב עצם כדי למעט תוספ' ענוי מאזהרה זו דקאי גם על ענוי ונתיישב הכל בעז"ה. ועתה נשובה לדברי הרי"ף. שהביא ברייתא זו דועניתם בשלימות יו"ט מנין כו' ומזה הוציא הה"מ דהרי"ף ס"ל דיש תוספ' לשבת ויו"ט. ואחרי שהוכחנו להיפך צ"ל דע"כ כל הברייתא בשלמות אינו מכת"י של הרי"ף אלא תחלת ברייתא זו לענין יוה"כ. וסיפא דברייתא הגה"ה היא בספר הרי"ף כמו שהובא ברי"ף הנוס' שבתות מנין יו"ט מנין. וזהו ודאי טעות כמש"כ הה"מ בעצמו שהנוס' יו"ט מנין שבתות מנין. ותו דלפי ברייתא זו בשלמות למדנו שיש תוספת גם לשביעית והרי הלכה פסוקה שאין תוספת לשביעית. ודוחק לומר דהרי"ף כוון למש"כ התו' במ"ק דגם לשביעית יש כ"ש תוספת כמו בשבת. אלא ודאי לא הביא הרי"ף אלא תחלת הדרשה דמערב עד ערב דיש תוספת לענוי וכמש"כ גם הרמב"ם דרשה זו. ועיקר מה שהביא הרי"ף דרשה זו הוא בא להוציא מהא דאי' בגמרא דלמאן דדריש מעצם על עיצומו של יום אתה ענוש כרת ולא על תוספת שוב לא בעינן עיקר דרשה זו דתשעה לחודש לרבות תוספת ולא בא האי קרא אלא לכדר"ח בר רב מדפתי. והרי הרי"ף הביא גם דרשה דתשעה לחודש לענין תוספת. תרתי למה לי אלא צ"ל דכ"ז הקושיא אינו אלא לרבינא דמפרש האי תנא עצם עצם גמר. וחמשה קראי כתיבי חד לאזהרה דיממא חד לאזהרה דליליא וכן לעונש. וא"כ ע"כ עצם לא בא אלא למעט תוספת מעונש ואזהרה ממילא ידענו דיש תוספת גם למלאכה גם לענוי. ושפיר מקשה תשעה לחודש מאי עביד לי'. אבל אנן לא קיי"ל כרבינא. שהרי לא קיי"ל דיש תוספת למלאכה ועיקר אזהרה דענוי מכרת דמלאכה נ"ל כמש"כ לדעת הרמב"ם. וא"כ שפיר איצטריך דרשה דועניתם לתוספת ענוי דלולי זאת ה"א דעצם בא למעט מכרת ואזהרה דענוי בלילה שהרי לא דרשינן רבוי אזהרות כלל. והשתא דכתיב בתשעה לחודש בערב ללמדנו מצות תוספת. דרשינן עצם למעוטי תוספת. והיינו דיוק הגמ' ותנא דעצם עצם בתשעה לחודש מאי עביד לי'. דייק הגמ' דעצם עצם. משום דרק לרבינא דמפרש הברייתא דעצם עצם גמיר וא"כ ידענו אזהרה ועונש דלילה משום דחמשה קראי כתיבי וע"כ לא בעי אלא למעט תוספת ושפיר מקשה דלפ"ז דרשה דועניתם מיותר. אבל לדידן לא קשה כלל. והיא דעת הרי"ף שהביא הני תרי דרשי. ולא כאוקימתא דגמרא אליבא דרבינא. ולא תקשה עוד מנ"ל להרי"ף באמת דלא קיי"ל כרבינא דדרשינן עצם עצם. דכד דייקת היינו הך שפסק לענין תוספ' דליכא במלאכה כלל. דלרבינא דס"ל חמשה קראי כתיבי ולא בא כרת דמלאכה ללמד על ענוי. וא"כ הא דכתיב עצם במלאכה הוא משום מלאכה גופא. וא"כ ע"כ יש תוספת למלאכה. אבל אנן קיי"ל אין תוספת למלאכה וע"כ לא קיי"ל כרבינא ולא דרשינן עצם עצם ועיקר כרת דמלאכה משום ענוי קא אתי כמש"כ הרמב"ם. ומשום ענוי כתיב בי' עצם. ושפיר בעינן דרשה דתשעה לחודש גם לתוספת דלא נימא דעצם בא למעט לילה מענוי [ותרתי דרשי למדין מהא דתשעה לחודש וגו' הא דתוספת ענוי והא דחייא ב"ר מדפתי. וע' מש"כ באות י"א] הרי נתבאר יפה דעת הרי"ף מהא גופא שהביא דרשה דועניתם בתשעה לחודש לתוספת דדוקא בענוי יש תוספת ולא במלאכה וכן בשבת ויו"ט. אחר שביארנו גם דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בזה. יש לנו עוד לבאר דעת רבותינו בעלי התו' ז"ל. והנה במ"ק כתבו בפשיטות דיש תוספת כ"ש לשבת ויו"ט וה"ז כשיטת רבינו. אלא שלפי דעתם גם בשביעית יש תוספת כ"ש והיינו שכתבו וכי ההיא שיעורא נמי מודה ר"ג דצריך להוסיף עכ"ל והיינו משום דכתיב שבתכם דע"כ בא לרבות שביעית כמש"כ. ולא ס"ל כרבינו שהעלה לפי זה המסקנא הדרשה בא"א. אבל במס' רה"ש העלו דר"ג פליג וא"כ קיי"ל שאין תוספת לשבת ויו"ט כהרי"ף ורמב"ם. ומכ"מ מחולקים הרבה. דס"ל דמדרבנן ודאי יש תוספת וקבלה. ומהני כמ"כ תפלה והדלקת הנרות מדרבנן. וע' מש"כ תהר"י פרק ד' בשם הר"י מאורליינש שהוא א' מגדולי התו'. דאפי' אי נימא דתוספת שבת מה"ת אינו אלא כ"ש מכ"מ דרבנן יש שעור מסוים. וה"נ אי נימא דר"ג חולק ולית ליה דין תוספת מה"ת כלל. מכ"מ מדרבנן יש תוספת. ועפ"י זה ביארנו מש"כ התו' ברכות דכ"ז ד"ה דרב שכ' בזה"ל אעפ"כ אסור לעשות מלאכה במ"ש מיד אחר פלג המנחה וכן לענין תוספת שבת וט"ב ויוה"כ דקיי"ל שהוא מה"ת ג"כ לא צריך שעור כ"כ עכ"ל בנו' הישנה. וכן הי' הנוס' לפני הרש"א ואין הבנה לדבריהם דמאי אשמעינן רבותינו שאסור לעשות מלאכה בט"ב אחר פלג המנחה. ומה כתבו עוד דאין איסור בע"ש אחר פלה"מ דקיי"ל שהוא מה"ת. למאי נ"מ אי הוא מה"ת או דרבנן. וגם תיבת ט"ב פלא. ויש שהגיהו יו"ט. ובכוונת דבריהם כ' מהרש"א דה"ק דכמו דבש"ק אסור לעשות מלאכה אחר פלה"מ ה"נ אין אסור בע"ש אחר פלה"מ. אע"ג שכבר התפלל מטעם קבלה שאינו אלא מדרבנן אבל מה"ת מותר. זהו תורף דעת מהרש"א. וע"ז הכונה פי' עוד דבריהם בסמוך ד"ה הואיל שנחלקו עם פרש"י. שרש"י כ' דתפלה הוי תוספת א"כ אסור עה"ת והתוס' ס"ל שאינו אלא קבלה ומדרבנן. ואין דבריו ז"ל מחוורין בהבנת דבריהם. חדא דמה זה דמיון ושמץ הוכחה דבע"ש אין אסור מפלה"מ מהא דבש"ק אין היתר. וכי ס"ד דיש הוספה מהקודש אל החול ח"ו. ותו דבאמת קבלה היינו תוספת מה"ת כיון שאין שעור לתוספת. גם הבנת ד"ה הואיל אין מבואר יפה. אבל הנראה עיקר כדאי' בדפוסים חדשים אעפ"כ אין איסור מלאכה בע"ש מיד לאחר פלג המנחה ובלא התפלל מיירי. ומשום דה"א דשעור תוספת מאותו זמן דוקא ולא פחות. אשמעינן שאין שעור לתוספת וכמש"כ הרא"ש. ומש"כ עוד וכן לענין תוספת שבת וט"ב ויוה"כ. יש למחוק תיבת השבת. והעלו בזה דלא נימ' דוקא תוספת שבת למלאכה הוא דסגי בכ"ש משום דעיקר תוספת למלאכה אינו אלא מדרבנן וכדבריהם ברה"ש הנ"ל. לבד תוספת ענוי בט"ב ויוה"כ דקיי"ל שהוא מה"ת ס"ד דצריך שעור גדול כ"כ. ואע"ג דט"ב עיקרו מדרבנן מכ"מ ס"ד דתקנו כעין יוה"כ שהוא מן התורה. וע"ז כתבו דאפי' תוספת ענוי שהוא מה"ת אינו מזמן פלג המנחה דוקא. הרי מבואר דאע"ג דס"ל דרק תוספת ענוי ביוה"כ הוא מה"ת. מכ"מ כתבו דמדרבנן יש תוספת בכ"מ. [ואגב יש לבאר מש"כ בד"ה הואיל. שנחלקו עם פרש"י בהא דדעת רש"י דתפלה היינו קבלת שבת. וא"א שיהא נחשב לתפלה ולא יהא אסור במלאכה. מש"ה כ' בד"ה הואיל והתפללו כו' אבל לענין תוספת אע"ג דבטעות הוא תוספת הוא ע"י תפלה הואיל ואמר תפלה קבלה הוא עכ"ל ולפי זה בצבור שהתפללו בע"ש בטעות אסורים במלאכה וזהו דעת הש"ג שהביא מהרש"א. והתוס' ס"ל דלא דתפלה הוי קבלה. אלא שצריך לקבל שבת כשמתפללים של שבת. וא"כ אם טעותא היא ולא הוי קבלה אלא שהקילו בצבור שא"צ לחזור ולהתפלל. מכ"מ במלאכה מותרים כמו יחיד. והיינו שכתבו פי' הקושיא ה"נ נימא לענין חומרא. כלומר לא דהתפלה וקבלה היינו הך. אלא כמו דהתפלה נחשב לתפלה שהוא קולא ה"נ נימא דהקבלה הוי קבלה שהוא חומר' ובד"ה שאני צבור יש להגיה כמהרש"א ולא כרש"ל דלשיט' התו' אין אסורי' בעשית מלאכה ודלא כפרש"י]: וע' תו' פסחי' ר"פ ע"פ ד"ה עד שתחשך שכ' בשם ר"י אפי' אי בעינן גם שבתות ויו"ט עד שתחשך כו'. ואינו מובן הא באמת לא בעינן ולמאי כתבו התו' אם הי' איסור לאכול עד שתחשך הא לפי האמת מותר. ולמש"כ ניחא דס"ל לר"י דלמ"ד אין תוספת שבת באמת אסור לאכול מבעו"י. ואין קבלה אלא לאסור מלאכה מדרבנן: זהו ודוי חמש תפלות כו' עד וסליק יהיו לרצון. אינו בכת"י. ואינו מלשון רבינו אלא איזה הוספה הוא:

ג

(ג) ואם היו ידיו מלוכלכות כו'. בגמרא אי' ואם הי' מלוכלך כו' ואין בזה נ"מ. דמקצת גופו ככל גופו אי היה שאר הגוף מלוכלך ג"כ אינו מותר רק מקום הלכלוך ולא בית הסתרים שאינו מלוכלך כמש"כ המ"א ריש סי' תרי"ג. ודייק מלשון הרמב"ם מי שהי' מלוכלך בטיט או בצואה רוחץ מקום הטנופת כדרכו והיינו דאי' בביצה פרק שני יה"כ מא"ל כמש"כ בעל ש"ש. ורבינו אורחא דמילתא נקיט:

ד

(ד) וקיי"ל כר' יוחנן בן י"ב משלימין מדרבנן כו'. דעת רבינו מבואר מכאן ומדבריו בסמוך. דמפרש דרב הונא ור"נ שהביא רבינו להלן מיירי בין בתינוק בין בתינוקות ופליגי בשנה אחת אבל לכ"ע מתחיל זמן החינוך בתינוק ובתינוקות בשוה. וממילא נמצא חינוך לקטן שנה א' יותר מתינוקת. ור"י דאמר השלמה מדרבנן ליכא. מכ"מ בתינוק יש השלמה בשנת י"ג דתינוקות משלמת מה"ת. וזהו דעת הרי"ף ג"כ ומש"ה כתב לדעתו שפסק כר"ה ור"נ דבתראי אינון ומשלימין מדרבנן כדי לחנכן מבן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת. ור"נ דלתינוק יש שני שנים השלמה ולתינוקת שנה אחת. וזהו דעת רבינו אלא שנחלקו בפסק הלכה דרבינו פסק כר' יוחנן וא"כ בתינוקת אין השלמה מדרבנן כלל ובתינוק יש השלמה שנת י"ג משום הכי לא הביא כאן השלמה לתינוקת כלל. ולהלן ג"כ כ' דהשלמה ליכא כלל מדרבנן אלא בתינוק כדי להשוותו לתינוקת. וכ"ז לא כפרש"י באותו סוגי' דר"ה ור"נ לא פליגי אלא מר מיירי בתינוק ומר בתינוקות ולעולם מתחיל בתינוק חינוך בשנה מאוחרת מתינוקת. והנה לא נתבאר מקורן של רבינו והרי"ף ורמב"ם ז"ל מנא להו יסוד זה דתינוק מתחיל בחינוך שעות ובהשלמה שוה לתינוקות. וכן השיג בעל המאור ז"ל. ואני אובין לפניך דבכתובות ד"נ א' אי' אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא ובר עשר למשנה בר תליסר לתעניתא מעל"ע לתינוק ובתינוקות בר תריסר כן הנוס' לפנינו בגמרא. ופרש"י דהא דבת תריסר דקאמרת שנת שתים עשרה גופא קאמר. דאי בת שתים עשרה ויום א' דאורייתא היא שמביאה שתי שערות ובת עונשים ואין צורך ללמוד ממניקתו של אביי. והתו' כתבו דבת י"ב ויום א' לאשמעינן כר' יוחנן שאין השלמה מדרבנן. עוד השיגו על פרש"י שם שכ' הטעם שהחמירו בתינוקת משום שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלימוד תורה וכתבו התוס' שלא הי' צריך לפרש כן. אלא שחינוך שנה שלה לפני גדולתה כמו תינוק שחינוכו שנה לפני גדולתו עכ"ל התוספות ופלא שלא הרגישו רבותינו על פרש"י שפירש על תרתי סרי ולא פי' על בר תליסר דקדים שהוא בשנת י"ג גופא ולא בן י"ג ויום א'. אבל האמת יורה דרכו של רש"י ז"ל שהי' לפניו הנוס' בגמרא כמו דאי' ברי"ף בר עשר למשנה ובר תריסר לתעניתא מעל"ע ובתינוקות ותו לא מידי. וכ"כ בחי' מהרש"א. ולא נזכר דין התינוק כלל. ומש"ה כ' הר"ן דמשמע דליכא השלמה מדבריהם בתינוק כלל. דאי איתא דיש השלמה הוי ליה למינקט השלמה דתינוק ג"כ. והשתא מבואר פרש"י דע"כ מיירי בדין השלמה מדרבנן ומטעם דהנקיבה בריאה יותר. דאי הוי מיירי מד"ת או אפי' בהשלמה מדבריהם ומטעם שכתבו התו' אמאי שבקה האם דין התינוק. זהו הברור בפרש"י. וכ"ז הראה רש"י לדעת דס"ל שיש השלמ' בתינוקות ולא בתינוק. והובא דעה זו בהה"מ וב"י. ומעתה נשובה לדעת הרי"ף. שהר"ן כ' עוד והרי"ף פסק בהלכות דיומא דבן י"א משלימין מדבריהם בין בתינוק בין בתינוקת ונ"ל שלא רצה הרב לדחות דברי ר"ה ור"נ משום דאביי דהכא ואע"ג דבתרא הוא משום דמניקתו קאמר לה עכ"ל. ואינו אלא תימא. דאביי קיבל ממניקתו לחלוק על אמוראי קמאי. ותו ק' על הרי"ף נהי דפסק כר"ה וכר"נ מנ"ל להחמיר עוד בתינוק יותר מבתינוקת להיפוך מאמי' דאביי. לכן נראה ברור דנוס' הרי"ף בדברי אמי' דאביי בר תריסר לתעניתא מעל"ע וכתינוקת בכ'. ומיירי בתינוק כאידך מילי וכלשון בר תריסר ולא בת תליסר. והאם לא השמיעה לאביי אלא דדין התינוק שוה בזה לתינוקת. מיהו לא פירשה מהו שנת י"ב ואפשר לפרש בתרי אופני היינו כרש"י וכתוס'. ותליא במחלוקת ר' יוחנן עם ר"ה ור"נ וכן בדעת רבינו עם הרי"ף ורמב"ם. דלר"י דס"ל אין השלמה מדבריה' ואין תינוק' מתענית עד אחר שנת י"ב ה"נ תינוק מתחיל להתענות מדבריהם לאחר י"ב. ולא מחמת השלמה אלא כדי שלא יהא קל בזה מתינוקת. ולר"ה ור"נ דתינוקת משלמת מדבריהם בשנת י"ב ה"נ בתינוק יש שני שנים השלמה מדבריהם כדי להשוות לתינוקת. אבל הא פשוט לכ"ע מהוראת האם דתינוק ותינוקת שוין מדרבנן וכן היה המנהג בישראל בן י"ב להשלים כדתניא במ"ס פי"ח ה"ה. ולא באת האם אלא להסבי' הטעם כתינוקת: ומעתה אפי' לנוס' דילן בגמ' בהא דרב הונא ור"נ. דר"ה מיירי בתינוקת ור"נ מיירי בתינוק א"צ לפרש דלא פליגי וכפרש"י. אלא ודאי פליגי וכ"ע ס"ל דתינוקת שוה לתינוק. ומר מיירי בתינוקת וס"ל דתינוק שוה לתינוקת. ומר מיירי בתינוק וס"ל דתינוקות שוה לתינוק וע"ע אות ו':

ה

(ה) חולה מאכילין אותו כו'. במשנה תנן חולה מאכילין אותו עפ"י בקיאין. ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו כו' ורבינו הביא כה"ע בשאי' ל"ח. וע' מש"כ שם אות בגד"ה. ובכת"י חסר בבא זו ומתחיל אחר עוברה שהריחה כו' דת"ר כו': אמר ר"נ א"ש מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש. הכי אי' גם בכת"י. ובגמ' אי' אליה בדבש והכי אי' בה"ג:

ו

(ו) ובן י"ב משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן י"ג כו'. בגמ' ליכא אלא בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא. וצ"ל דמיירי בתינוקת וממילא מובן דבתינוק י"ג. ולמש"כ באות ד' אתי שפיר בפשיטות דלא בא ר"י אלא להודיע דיש י"ב מדאורייתא. והיינו בתינוקת וממילא ה"ה בתינוק. כ"ז לפי נוס' הגמרא לפנינו. אבל נוס' רבינו וכ"ה בה"ג וברי"ף הוא כמשמעו דדינא דאורייתא קמ"ל בתרוויהו. ומדכ' רבינו דקיי"ל כר' יוחנן אלמא דמפרשי בת י"ב לאחר י"ב ובן י"ג לאחר י"ג. שהרי קיי"ל תוך הזמן כלפני הזמן כדאי' ס"פ יוצא דופן. והקשו הרמב"ן והר"ן ז"ל הא ר"י עצמו ס"ל תוך הזמן כלאחר הזמן. וא"כ פי' בן י"ב וי"ג כמשמעו בתוך שנת י"ב וי"ג. ויישבו דאפשר דהדר ביה ר"י מההיא משום דהתם אותבוהו ואסקוהו בתיובתא. ואינו ישוב מרווח. וע"ע מש"כ בסי' קט"ז אות י"ג דהא דאי' בנדה דמ"ו הקדיש הוא ואכלו אחרים ר"י ור"ל דא"ת לוקין. מישך בהדי מימרא דר"י תוך הזמן כלאחר הזמן. אלמא דלא הדר ביה. ובאמת היה אפשר ליישב קו' הרמב"ן ור"ן בפשיטות. דהתם מיירי בהביא בודאי ש"ש אבל סתם לא חיישינן כדאי' התם דמ"ח סוף ע"ב תוך הפרק דלית ליה חזקה דרבא. ומוקמינן על חזקת קטנות וא"צ לבדוק כלל. וע' מש"כ סי' נ"ט אות ח' בס"ד. משא"כ אחר י"ב וי"ג איכא חזקה דרבא מש"ה משלימין מדאורייתא. והוא ישוב פשוט. אלא דא"כ קשה הנוסחא שכתב הרי"ף בדרב הונא ור"נ דתרוויהו אמרי בן י"ב משלימין מדאורייתא. ופי' הרמב"ן והר"ן משום דס"ל תוך הזמן כלאחר הזמן. הרי דחיישינן שמא הביא ש"ש תוך הזמן ומש"ה נדחקו בהא דר"י שהרי יש לנו לחוש שמא הביאו ש"ש. אבל זה ג"כ דוחק לומר דר"ה ור"נ ס"ל הכי. ובמס' נדה במקומה לא נזכרו כלל זולת דר"נ אמר דתנאי פליגי בהכי. ובעיקר הדין קשה ג"כ לומר דחיישינן למילתא דלא שכיחא ונגד החזקה. והרא"ש פי' דמיירי כשהביאו סימנים בברור והקשה דמכ"מ אמאי חייש ר"נ להשלמה די"א אכתי הוי ב' שנים לפני גדלות דשמא לא יביא סימנים אחר י"ב. [זהו כוונת הרא"ש לדעתי להקשות על ר"נ. ולא כהק"נ שפי' הקו' על פסק הרי"ף. ואאל"כ דא"כ ליקשי יותר דהא קיי"ל תוך הזמן כלפני הזמן. ואפי' יביא סימנים אינו כלום] הא מיהא נוס' רבינו ובה"ג והרי"ף קשה לפרש. אכן לפי דברינו באות הנ"ל יש לומר כמש"כ דמיירי בסתם. ומש"ה לכ"ע א"צ להתענות מה"ת אלא לאחר י"ג דאיכא חזקה דרבא. ור' יוחנן מיירי בדאורייתא ממש מש"ה אמר בתינוק בן י"ג היינו לאחר י"ג ובתינוקת בת י"ב. ור"ה ור"נ ה"ק דיש י"ב מדאורייתא והיינו בתינוקת מש"ה גם בתינוק מיחשב שנה זו למה"ת. כלומר לבד שנות השלמה. וכדי שלא לחלק בין תינוק לתינוקת. ויפה כ' הרי"ף אע"ג דקיי"ל כר"י בדין תורה דבתינוק אין זמנו מה"ת כי אם אחר י"ג מכ"מ קיי"ל כר"ה ור"נ דמשלימין מבן י"א בין לתינוק בין לתינוקת. דאע"ג שלא עשו השלמה אלא שנה אחת מכ"מ עשו שנת י"ב בתינוק כמו מה"ת שאינו נחשב להשלמה מדרבנן. וראוי לדעת דבכת"י איתא בזה"ל ור' יוחנן אמר השלמה מדרבנן ליתא בן עשר בן י"א מחנכין אותו לשעות ובן י"ב משלימין אותו מדרבנן ובן י"ג משלימין אותו מדאורייתא והילכתא כר"י. ונוס' זו אין לה באור הא קאמר דליכא השלמה מדרבנן. והאיך אמר דבן י"ב משלימין מדרבנן. אבל היינו כדברינו. דאע"ג דאין השלמה מדרבנן. מכ"מ להשוות לתינוקת ודאי איכא השלמה מדרבנן. והנה למדנו דרבותינו פירשו הא דר' יוחנן לאחר י"ג. וע"ז כתב הרמב"ן עוד בזה"ל ולא תטעה בדבר מפני שלא אמרו בן י"ג ויום א' כמו ששנינו בכולי פירקא דיוצא דופן. דהתם לאפוקי ערב רה"ש הוא. והכא אפי' חל יוה"כ ברה"ש שלו משלים מדאורייתא שהרי היום והגדלות באים כא' עכ"ל. ר"ל דהתם נחית התנא להשמיענו לאפוקי ערב רה"ש וכדאי' בנדה דמ"ד דפליגי ר"מ ורבנן בהא דבת שלש שנים אי בעינן שיהא יום א' או לא. ומפרש הגמ' ערב רה"ש א"ב. והכא לא נחית הגמ' להשמיענו לאפוקי ערב רה"ש אלא להשמיענו להיפך דאפי' ברה"ש שלו משלים מדאורייתא. ולא נימא דהגדלות מתחיל משעה שנולד לפני י"ג שנה ולא בתחלת אותו יום קמ"ל דהיום והגדלות באים כאחד. ולאו דוקא ביוה"כ הכי הוא אלא בכל מצות שבתור' וכמש"כ הרמב"ן בחי' מס' נדה דלענין כל שנים דבעינן מעל"ע אינו משעה לשעה זולת בקדשים ובבתי ע"ח. אבל למש"כ בשאי' קט"ז אות ב' דעת רבינו דבעינן משעה לשעה ממש י"ל דמ"מ לענין תעני' יוה"כ שאני דאם יאכל בשעות שלפני גדלות לא יהא נחשב שעות שלאחר גדלות לצום שאין ענוי אלא מערב עד ערב. מש"ה אסור לאכול בשעות הקודמות ג"כ. והנה בכתובות ד"נ כ' בש"מ בשם הראב"ד הא שאמרה האם בר תליסר לתעניתא מעל"ע דהאי מעל"ע קאי על בר תליסר. שאם חל מעל"ע של י"ג ביוה"כ מחויב להשלים. וע"ז כ' הרשב"א דמה צריך להשמיענו פשיטא שכן הוא. והנראה דהראב"ד ס"ל דמעל"ע דגדלות היינו משעה לשעה וא"כ אם נעשה גדול באמצע היום אינו מוזהר בשעות הקודמות מה"ת. וקמ"ל דבתענית אינו כן וכמש"כ. ולפי דהראב"ד גריס בר תליסר ואינו מפרש כמש"כ לדעת רבינו והרי"ף דהשמיענו האם דתינוק ותינוקת שוין. וקשה הי' להראב"ד מאי השמיענו האם. מש"ה פי' דהשמיענו דאע"ג שאין השלמה מדרבנן מכ"מ באותו יום שנעשה בר מצוה משלימין. והרשב"א ס"ל כהרמב"ן דמעל"ע אינה משעה לשעה ושפיר מקשה ע"ז הפי' פשיטא. שהרי נתחייב מה"ת בכל המצות. וע' שו"ת ח"ס או"ח סי' קע"ב דפי' דברי הרמב"ן והראב"ד בא"א.

ז

(ז) או לשמוע ד"ת. בברייתא לפנינו ליתא. אבל בגמ' איתא דרב יהודה ורב שמואל בר יהודה הוי קיימי אגודא דנהר פפא. והוי קאי רמי ב"פ אאידך גיסא. רמי להו קלא מהו למיעבר למיתי לגבייכו למשאל שמעתא. א"ל ר"י רב ושמואל דא"ת עובר כו'. מיהו רבינו כייל זה הדין בהדי להקביל פני רבו כדי ללמדנו דשוין בדין. ונ"מ לענין חזרה דלדבר הרשות הליכה שרי וחזרה אסור משא"כ להקביל פני רבו דשרי חזרה וה"ה ההולך ללמוד.

ח

(ח) ואסור למיתב בתעניתא כו'. בגמ' איתא א' שמואל כל תעניתא שלא קבל עליו מבע"י לא שמי' תענית ואי יתיב מאי א' רבה בר שילה דמי למפוחא דמליא זיקא. ויש להבין לשון רבינו דאסור למיתב כו'. מאי איסור יש בזה. הן אמת שכ' התוס' ע"ג דל"ד א' דמיקרי חוטא שציער נפשו בחנם. מכ"מ הא מצינו בכמה אמוראי דמצערי נפשייהו. ומכש"כ למה שהוכחתי לעיל שאי' ס"ו אות ה' דדעת רבינו דהא דא' רב חסדא שם כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית דמכ"מ נדרו נדר כדעת הש"ע ולא כפרש"י. ואין נ"מ אלא לענין תפלת עננו או לצאת ידי נדר תענית שקבל מכבר וכמבואר שם באורך וה"נ בהאי מימרא שנשנית באותה סוגי' ובאותו לשון דלאו שמי' תענית הפי' לענין תפלת תעני' או לצאת ידי נדר וכמבואר בש"ע סי' תקס"ב ס"ה אבל מכ"מ אם קבל סמוך לתעניתו אע"ג שלא קיבל מאתמול מבע"י אסור לאכול וא"כ אמאי אסור הרי צריך לקיים נדרו. וגם לעיל שם לא כתב רבינו דאסור אלא מיבעי לי' לקבולי נדרו מבע"י. והנה בכת"י אי' בזה"ל ואסור למיתב בתעניתא עד דמקבל עליו מפני שעונותיו דומין לו למשוי יתיב מאי אמ' שמואל כו'. והנראה דה"פ דכיון שמתענה לשם תשובה על איזה עון ובעינן שיהא לבו נכנע וחטאתו נגדו ביותר מש"ה בעינן שיקבל עליו מבע"י דוקא ויהא הכנה דתענית עליו מבערב ובזה יהי נפרק ממנו משא העון. כמו שנוח יותר לפרוק משא המוטל עליו אם מכין עצמו לכך יותר משיפרוק פתאום. וכבר המשיל המקונן באיכה א' העון במשא. וכדכתיב נשקד עול פשעי בידו ישתרגו עלו על צוארי וגו'. איך שהוא כונת לשון הטעם. הא מיהא למדנו מלשון כת"י דמיירי רבינו במתענה לשם תשובה וכענין שמדבר בשאי' זו בסמוך. משא"כ לעיל שאי' ס"ו מיירי בתענית שמקבל משום דאיכא צערא בעלמא כענין דמיירי שם בריש השאילתא ומכ"מ בעינן לקבל התענית מבע"י כמש"כ הרי"ף תענית פ"א על מימרא דשמואל דבעינן קבלת תענית שנא' קדשו צום והרי התם בצערא דחגב מיירי. מש"ה אע"ג שלא קיבל מבע"י ולא נחשב לתענית ממש מכ"מ הוי נדר ככל הני דאי' בגמ' שם התם לצעורי נפשי' בעלמא ולא דמי כלל למפוחא דמליא זיקא דמשמע שאינו לשום תועלת. ובאמת הרי מקבל שכר הצער והנדר. וכבר נדחקו התוס' שם וכתבו בזה"ל ואי יתיב דמי למפוחא דמליא זיקא היינו שאינו מקבל שכר תענית אלא נקרא חוטא על שציער עצמו ומכ"מ נדרו נדר עכ"ל. ואינו מיושב יפה דא"כ אמאי אמרו מליצה זו הכא ולא על תענית שעות. אלא משום דמכ"מ איכא שכר הנדר והצער. ואמאי גרע במתענה בלא קבלה מבע"י. אבל לדעת רבינו לא קאי זה המשל אלא במתענה לשם תשובה וכיון שאינו תענית לא הועיל לפרוק החטא אף כ"ש. ומש"ה אסור כמש"כ התוס' דהמצער עצמו בלי תועלת נקרא חוטא משא"כ במתענה לשם צער אע"ג דלכתחילה צריך לקבולי מבע"י מכ"מ אי לא קבל מבע"י לא נקרא חוטא. ולא דמי למפוחא דמלי זיקא. ועפ"י דברינו לחלק בין מתענה לשם תשובה למתענה בשביל צער נתיישב שפיר מש"כ הראב"ד והביא הרא"ש תענית פ"א סי' ט"ז בהא דלוה אדם תעניתו ופורע בזה"ל וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב חלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לגבוה כו'. וכ' הרא"ש ע"ז בזה"ל ולא מסתבר לי דהא אמרו ברכות דל"ב גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו. ולפי דברינו ניחא. דהא דלוה אדם תעניתו ופורע מיירי במקבל לצער כדאי' בגמרא שם לצעורי נפשי' קיבל עליו כו' ומיירי דאיכא צערא לי' או בעלמא. ומשום הכי מקבל עליו צער התענית והוא במקום קרבנות עולה ושלמים שהקריבו בבית המקדש בעת הצער כדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. והיינו שכ' הראב"ד דהוי כאלו מתנדב חלבו ודמו. הרי דמדמה לקרבנות נדבה. ובאופן זה ודאי צדקה עדיף אפי' מקרבנות כדכתיב בהושע ו' כי חסד חפצתי ולא זבח. ובמשלי כ"א עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. וע' מש"כ התוס' ב"ב ד"ט ד"ה שנא' ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית וכש"כ צדקה כו' וטעה"ד הוא. וצ"ל דהיינו תרומ' הלשכה דבקרבנו' צבור איירי קרא וע"ז אמרי דכש"כ צדקה דעדיפי מקרבנות וממילא דעדיף מתענית שהוא במקום קרבנות עולה ושלמים. משא"כ הא דברכות מיירי במתענה לשום תשובה והקרבת חלבו ודמו במקום קרבן חטאת קאי והוא מכפר יותר מן הצדקה. הכלל דענין צום של יחיד דומה לקרבן. וכמו חילוף תכלית הקרבנות הכי נמי הצום הבא במקומו ומזה הטעם כ' הגר"א או"ח סי' תקס"ב ס"ו דמהני קבלה בלב לתענית משום דדמי' לקדשים. [ובזה הי' נראה ליישב קו' הגר"א עצמו בסי' תקנ"ג בתענית ציבור שכ' הרמ"א דלא מהני קבלה בלב לתוספת הצום והקשה הגר"א מ"ש מקבלת תענית דמהני בלב. וי"ל דשאני תוספת לצום שהוא חובה שאין בזה דמיון לקרבן ואין בתוספת אלא כמו נדר בעלמא]:

ט

(ט) חוץ מג' דברים אלו הלועג ע"ח. אמת כי כן הוא גם בכת"י. אבל בגמרא יומא ושבועות די"ד אי' כי דבר ה' בזה זה הפורק עול כו'. ובזה כתיב הכרת תכרת ודריש רבי הכרת לפני יוה"כ תכרת לאחר יוה"כ. ויש מקום להכריח נוס' דבגמרא. דכבר הקשו התוס' ביבמות ד"ט ובכ"מ לרבי דבהני שלשה איכא כרת אמאי לא מנה בל"ו כריתות שחייבים עליהם חטאת. ויישבו דרבי לטעמי' דיליף חיוב חטאת מג"ש דעליה דכתי' באחות אשה שיש בה אזהרה דלאו והני תלתא לית בהו לאוי ואי איתא דלועג על חבירו בכרת לרבי והרי יש בי' אזהרה דלא תונו איש א"ע. והדרא קו' התו'. ותו דאי איתא דלועג על חבירו מיירי מה הוסיף ריב"ל המבזה ת"ח. הא אפי' חבירו נמי הכי הוא. אלא ע"כ לא נחשב בח"כ והוא טעות ההעתק הראשון מספרו של רבינו. וצריך לומר הלועג עה"ת והיינו פורק עול תורה:

י

(י) ריב"ל א' כו'. רבינו פוסק כלישנא בתרא דסנהדרין דצ"ט דפלוגתא דאמוראי בזה קאי על מגלה פנים בתורה ולא על אפיקורוס. מש"ה הביא מחלוקתן לכאן. מיהו יש שנוי בנוס'. דלפנינו אי' רב ור"ח א' זה המבזה ת"ח ר"י וריב"ל א' זה המבזה חבירו בפני ת"ח. ורבינו גריס דפליגי בזה ריב"ל ור"י. וא"כ לפי הכלל דהלכה כריב"ל לגבי ר"י מיושב פסק הרמב"ם בה' תשובה הי"ד שפסק דהמבזה ת"ח אין לו חלק לעוה"ב וע' בכ"מ. איברא ידוע דהוא גופא מחלוקת הראשונים ע' תוס' חולין דצ"ז א' ד"ה א"ר ובכ"מ. ובה"ג ה' ברכות פ"א כ' דהלכה כר"י לגבי ריב"ל והביא ראי' מסוגיא דיבמות די"ד א' עפ"י נוסחא שהי' לפניו שם אנן הכי קאמרינן ר' אבהו היכי שביק ר"י ועביד כריב"ל. ולפנינו ליתא הכי. ונוס' בה"ג צריכה באור ואכ"מ:

יא

(יא) ת"ר תענו וגו'. ואע"ג דרבינו פסק כדרשה דת"כ דנ"ל מהאי קרא תוספת. מכ"מ תרווייהו דרשי נ"ל מהאי קרא. וכבר האריכו בזה נושאי כלי הרמב"ם ה' ש"ע פ"א. וע' לח"מ שהביא דהרמב"ם בה' נדרים פ"ג פסק שהוא מה"ת ודרשה גמורה היא. ומכ"מ הביא דרשה דתוספת יוה"כ לענוי מה"ת מהאי קרא דתשעה לחודש בערב וכן הכריח המג"א סי' תק"ע סק"ט דדרשה גמורה מה"ת ולא אסמכתא. אלא מש"כ המג"א דהלכה כר"ע ברה"ש ד"ט דתוספת נ"ל מבחריש ובקציר תשבות ליתא. דהלכה כר' ישמעאל דתוספת שביעית הל"מ כדאי' פ"א דמ"ק. וא"כ ע"כ תוספת יוה"כ מהאי דועניתם נ"ל. ומכ"מ אפשר דשני הדרשות מה"ת. דלתוספת לחוד סגי אי כתיב ועניתם את נפשותיכם מערב עד ערב. להכי כתיב בתשעה לחודש לכדר"ח בר רב מדפתי. ואע"ג דבת"כ אי' אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה לחודש הא כיצד מתחיל ומתענ' מבע"י הרי דנ"ל תוספת מהא דכתיב בתשעה לחודש. הא ל"ק דודאי אפשר לומר דתנא דחייא ב"ר ס"ל דבלא בתשעה לחודש ג"כ למדנו דין תוספת. ויש להסביר עוד דתלי' במחלוק' רבי וחכמים בערכין די"ח לענין מיום הראשון עד יום השביעי. דרבי סבר מיום הראשון וראשון בכלל וחכמים ס"ל דמיום הראשון ולא יום הראשון בכלל. ה"נ לרבי ע"כ מערב וערב בכלל ולא איצטריך אלא לערב של תשיעי דאי של עשירי הרי הוא יום עשירי. אלא מערב של תשיעי והוא סוף תשיעי והיינו תוספת ובתשעה לחודש מיותר אתי לחייא ב"ר מדפתי וחכמים ס"ל דמערב לא משמע ערב כלל. ואיצטריך תשעה לחודש לרבות תוספת. ועוד י"ל בא"א. עכ"פ שני הדרשות אמתים ומה"ת:

יב

(יב) ומתענה בעשירי. בגמ' ליתא אבל נוסח רבינו מיושרת. שאין נחשב אכילת תשיעי למצוה אא"כ מתענה בעשירי שהרי קרא אסמכי' לתענית עשירי. ובזה מיושב אמאי אין מברכין על אכילת ערב יוה"כ דלא מיבעי לשיטת רבינו שכתבנו לעיל סי' קכ"ו דלהכי לא מברכין על עשית ציצית אע"ג דקיי"ל חובת טלית היא משום דמכ"מ עיקר חובת הטלית ציצית אינו אלא כשילבש אח"כ. והוא בכלל שאין עשייתן גמר מצוה דאי' במנחות פ' התכלת שאין מברכין וה"נ אין באכילה מצוה עד שיתענה בעשירי. ואפי' להפוסקים דהא דלא מברכין על עשיית ציצית הוא משו' דקיי"ל ציצית חובת גברא הוא מ"מ שאני תענית מעל"ע דאפשר שיארע אונס שלא ישלים תעניתו ונמצא ברכה לבטלה וכמש"כ בה"ג לענין ענינו בתפלה. והלא גם בשופר וטבילה איתא בפסחי' ד' ז' שאין מברכין עובר לעשייתן דילמא מיקלקלא. אע"ג דלא קיי"ל הכי מכ"מ בתענית קרוב לחוש להכי: ויש להוסיף עוד לפי נוסח זו. דעיקר מצות אכילה בערב יוה"כ אינו אלא כדי שיוכל להתענות בעשירי וכפרש"י ביומא בזה"ל והכי משמע קרא ועניתם בתשיעי כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה. [אך לשון פרש"י ברה"ש ד"ט שכתב כל דמפיש באכילה ושתיה עדיף. משמע דלא מזה הטעם אלא אכילה עצמו הוא מצוה] ולא יהא מוכרח לאכול מפני הסכנה. ולפי זה מי שדעתו ברור שיוכל להתענות אפי' לא יאכל בעיוה"כ אין עליו מצוה כלל. ומיושב בזה נוס' רבינו בהא דמר בריה דרבינא בפסחים פרק ו' דהוי ציים כולי שתא לבר מתרי יומא כמש"כ שאי' ס"ז אות ח' ושאי' ק"ז אות ג' וא"כ הוי ציים גם בערב יוה"כ והיינו מטעם שכתבתי שאין באכילת עיוה"כ מצוה אלא כדי שיוכל להתענות ביוה"כ ומר ברי' דרבינא לא נצרך לזה. ולפי זה מיושב בפשיטות הא שאין מברכין על אכילת עיוה"כ. שאינו אלא הכנה דמצוה ואין מברכין אלא על גוף המצוה כמו שאין מברכין על עשיית ציצית למ"ד חובת גברא אע"ג דכתיב ועשו להם ציצית מכ"מ כיון שאינו אלא הכנה למצוה אין בעשייתה גמר מצוה ואין מברכין ה"נ אין באכילה דעיוה"כ אלא הכנה דמצוה:

יג

(יג) עבר על עבירות חמורות ועשה תשובה כו'. בגמ' אי' עבר על כריתות ומיתות ב"ד כו' ורבינו שינה הלשון. דלשון כריתות משמע הנמנים בל"ו כריתות ולא יותר ובאמת כל אלו שאין להם חלק לעוה"ב חמירי עוד מח"כ וגם אלו בכלל שאין יוה"כ מכפר והא דר' ישמעאל נקיט לשון כריתות הוא לטעמיה דמפרש כי דבר ה' בזה על כל הני דתנן במשנה דחלק שאין להם חלק לעוה"ב. וכדאי' בסנהדרין דצ"ט. וא"כ הרי כתב בהו הכרת תכרת. והן המה בכלל כריתות אבל אנן לא קיי"ל הכי. דכבר הקשו התו' יבמות ד"ט ובש"מ אמאי לא חשיב להו בכלל כריתות שחייב עליהם חטאת ויישבו דלרבי הוא משום שאין בהם אזהרה וכמש"כ לעיל אות ט'. ור"ע דנ"ל חטאת מע"ג וכדריב"ל ולא בעי חטאת אזהרה וכמבואר במכות די"ג דקרבן לא בעי אזהרה צ"ל דס"ל שאין בהם כרת וכמש"כ בגליון התוס' יבמות שם דרבנן לית להו כרת בפורק עול כו'. והרי מכ"מ לא פליגי על הא דתנן ואלו שאין להם חלק לעוה"ב כו' האומר אין תורה מן השמים כו' שהרי ברה"ש די"ז ס"ל לב"ש וב"ה דהמינין ואפיקורסין כו' יורדין לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות כו' אלא ע"כ צ"ל דאע"פ שיכריתם לעולם וחמירי יותר משאר ח"כ שאין כריתותן לעולם אלא לפי רוב מעשה עוונותיו וכמש"כ בביאור הספרי בפ' שלח בעזרו ית'. מכ"מ יש נ"מ במה שאין בכתובי' מבואר בהן כרת. דבכלל שם כרת יש שני משמעות. חדא היא מיתה לפני זמנו וכדתני' בספרי פ' חקת פיסקא ג' מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמוד שמיתה היא כרת וכרת היא מיתה. פי' בטומאת מקדש כתב במקום א' מיתה ובמק"א כרת ללמד שכרת היא מיתה לפני זמנו. וכדאי' במ"ק דכ"ח מחמשים עד ששים זו היא מיתת כרת. ושנית משמעו עונש לעוה"ב באיבוד הנפש וכדתני' בת"כ אמור פרק י"ג ה"ז והאבדתי את הנפש מה ת"ל לפי שה"א כרת בכ"מ ואיני יודע מה היא כשה"א והאבדתי לימד על הכרת שאינו אלא אבדן הנפש והפי' כמש"כ הרמב"ן בפי' התורה שהיא נכרתת מחיי עולם הנשמות. ויותר מזה ביארנו בעזרו ית"ש בספרי פ' בהעלותך פי' י"ב. וכ"ז במקו' דכתי' כרת אבל באלו דאין בהם לשון כרת מפורש אע"ג שעונשם חמור לעוה"ב מכ"מ אין בהם עונשי העוה"ז כלום. ונמצא בכלל עונות חמורים הם אבל אינן בכלל כריתות. מש"ה רבינו דס"ל הלכה כר"ע אפי' נגד רבים כמש"כ סי' מ"ח ובכ"מ ומכש"כ כאן דסת"מ ביבמות פ"א כר"ע דנ"ל מעליה דין צרת ערוה. וחיוב חטאת מדר' יהושע בן לוי הוא דנ"ל. אם כן לא מצי למינקט לשון ר' ישמעאל. ואע"ג שהביא הא דרבי לומר שאין יוה"כ מכפר עליהם מכ"מ אינו מטעם שאמר רבי דנ"ל מהכרת תכרת לפני יוה"כ ולאחר יוה"כ אלא הדין דין אמת והכלל דכל שעונשו חמור בעוה"ב יותר מח"ל אין יוה"כ מכפר בלי מרוק יסורין.

יד

(יד) אבל מי שיש בידו חה"ש בעונותיו כו'. למדנו רבינו דחומר חה"ש הוא דוקא בצרוף עונות אחרים והכי אזיל סוגי' דגמ' בקידושין ד' מ' אין מקיפין בחה"ש מאי אין מקיפין כו' מר ברי' דרבינא א' לומר שאם היתה שקולה מכרעת הרי דמיירי בצרוף עוד עונות. והכי דייק עוד ביומא שם דבכולהי תני עבר על עשה כו' עבר על מצות ל"ת כו' עבר על ח"כ כו' וכאן שינה בלשון ותני אבל מי שיש בידו חה"ש כו'. אלא ע"כ ה"ק דבהמון חרצבות פשעים יש בידו גם עון זה וכעין זה אי' ברה"ש די"ז לענין חומר פשעים שבגוף ע"ש. ובתענית די"א מפרש בחומר עון חה"ש דנ"ל מדכתיב אם יכופר לכם העון הזה עד תמותון ע"כ מדת בינונים היינו מחצה עונות מחצה זכיות כדאי' בסוגי' דרה"ש שם. הרי דמיירי שיש בידם עוד עונות והכי דייק קרא העון הזה מכלל דאיכא אחריתי כדאי' בתענית ד"ח עה"פ ונצומה ונבקשה על זאת מכלל דאיכא אחריתי. ויש להוכיח עוד מהא דאי' ביומא שם ה"ד חה"ש ולכאורה מאי שקיל וטרי טובא בזה הא פי' כמשמעו שעושה עבירה ברבים. אלא משום דא"כ למאי דייק התנא אבל מי שיש בידו חה"ש ללמד שיש בידו עוד עונות. הא עבירה זו שעושה ברבים היא עון בפ"ע גם בלי חה"ש מש"ה מפרש הש"ס באופן שהוא חה"ש לחוד בלי שום עון דוק ותשכח בכל האוקימתות. והכי ג"כ לשון הרמב"ם במכתב הנקרא אגרת השמד בזה"ל והעון הזה בין יתר העונות אין יוה"כ מכפר כו'. ודע דהרמב"ן ז"ל בנימוקי תורה פ' אחרי כ' דבכל ח"כ שבתורה אינו מגיע להם עונש החמור של אבידת הנפש אלא בצרוף עונות ע"ש. אבל דבריו הק' אין נראה לעקם את המקרא דכתיב וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה וגו' והאבדתי את הנפש ההיא. דמשמע אפי' צדיק גמור. ועוד יש להקשות ע"ז הרבה ומבואר יפה בס"ד בספרי פ' שלח פי' ו'. אבל כ"ז בח"כ ועונשים המבוארים בתורה ומקרא מלא דבר הכתוב שחייב כרת אלא אין כל הכריתות שוין כמש"כ שם בס"ד. אבל מיהא למדנו דבמה שאינו מפורש כ"כ כמו חומר דחה"ש ודאי י"ל כמש"כ הרמב"ן ז"ל דעיקר עונש החמור אינו אלא בצרוף עונות כמש"כ רבינו.

טו

(טו) ר' אבא א' כגון ת"ח כו'. בגמרא אי' הכי בשמו של ר"י כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תורה ובלא תפילין. ויש להקשות ע"ז דבירו' ברכות פרק ב' אי' ר"י בקייטא דלא הוי חזיק רישי' הוי לביש תרוויהן ובסיתוא דהוי חזיק רישי' לא הוי לביש אלא דאדרעי' והרי תפילין ש"י אינו ניכר שנא' לך לאות ולא לאחרים לאות. וא"כ האיך אר"י על עצמו שמחלל ש"ש ח"ו. וי"ל דבשעה שהי' חזיק רישי' הי' ניכר לכל שהוא חולה ופטור להניח תפילין. או י"ל דמכ"מ הי' ניכר לכל שמניח תפלין ש'י שהרי אין אסור בזה. ויש עוד להוסיף וליישב נוס' הש"ס דבל"ז קשה לי על עיקר מימרא זו היאך אפשר לומר דמי שהולך ד"א בלי תורה ותפילין הוא חה"ש והרי בסוכה דכ"ח אי' חשיב לרבותא יתירא על ריב"ז שלא הלך ד"א בלא תורה ובלא תפילין. אלמא דאפי' חכם דלא עביד הכי לא מיקרי רשע. אלא נראה דה"ק כגון אנא דמסגינא בלא שניהם. אלא צריך לילך או בהרהור תורה או בתפילין דניכר ג"כ דאימת מ"ש עליו וכדאי' ברכות ד' ל' רבי ירמיה הוי יתיב קמי ר"ז חזיה דקבדח טובא א"ל בכל עצב יהיה מותר כתיב א"ל אנא תפילין קא מנחנא ופרש"י והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי. אבל ריב"ז לא הלך בלי שניהם יחד. ולפי זה מתיישב שפיר נוס' הש"ס. אבל נוס' רבינו ר' אבא מיושב בפשיטות. ודע דבכת"י אי' בלי תפילין לחוד.

טז

(טז) ור"י אמר ת"ח שעומד כו'. ואומרים שמא בדוחק הוא עושה. לפנינו בגמ' ליתא כ"ז. ובאור נוסחת רבינו דאי' בב"מ דנ"ח ב' לא תונו איש את עמיתו כו' רי"א אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. והתם הפי' שאין לו ממש מש"ה הוי אונאה אבל אם יש לו אלא שאין מחזיק בידו אין בזה אונאה שהרי יקנה וישלם אחר שעה. אבל ת"ח שעומד על המקח בשעה שאין לו דמים היינו שאין בידו אפי' יש בביתו או יודע שישיג מעות בשעה אחרת וא"כ אין בזה משום לא תונו מכ"מ הוי חה"ש דבני אדם רואים ואומרים דמחמת שהוא בדוחק הוא עושה ואין בידו ובכחו לשלם כעת ונמצא מאנה את המוכר. ובכת"י אי' ואומרים שמא באונס הוא רוצה. וה"פ שמא רוצה לאנס את המוכר שישאר בידו בלא דמים לזמן או כיב"ז:

רב אמר כגון כו'. הכי אי' בגמרא ג"כ. אבל בכת"י אי' רבא א'. ובאמת לפי סדרו של רבינו ראוי לגרוס רבא אחר ר' יוחנן. אבל בגמרא הביא באמת הא דרב ברישא:

יז

(יז) עוברות ומיניקות מהו שיתענו ביוה"כ. בגמרא ליתא בזה שום שקלא וטריא. וגם רבא לא השמיענו לפי נוס' דילן בגמרא אלא דמתענות ומשלימות בט"ב כמו שמתענין ומשלימין ביוה"כ. הרי דלא נצרך רבא ללמדנו דמשלימות ביוה"כ. ופשיטא דהויא ככל אדם. ולא איצטריך רבא אלא בט"ב. אבל נוס' רבינו במימרא דרבא מתענות ומשלימות בט"ב וביוה"כ כמש"כ לעיל סי' קנ"ח אות ו' בס"ד לפי זה ודאי נראה דיש כאן מקום ספק וחשש סכנה ומש"ה העלה רבא דמכ"מ מתענות ומשלימות. ואע"ג דבפי' תנן בפ' יוה"כ עוברה שהריחה מאכילין אותה כו' הא לא הריחה מתענית. והכי תני' בתענית די"ד דבתענית אמצעית מתענות מכ"מ שפיר אשמעינן רבא דמשלימות. ולא נימא דהא דתני בהו מתענות היינו עד חצות ולא משלימות קמ"ל דמשלימות גם בט"ב גם ביום הכיפורים. והנה במניקה ניחא בפשיטות דס"ד משום דסתם תינוקות מסוכנות לגבי חלב אמותיהן. וזה ידוע דהצום ממעט החלב. וא"כ הרי יש בזה סכ"נ קמ"ל דמכ"מ אפשר למסמס ליה בביצים וחלב. ועוד י"ל לפי מה שכ' רבינו דחיה כל ל' יום אינה מתענה ביוה"כ וביארנו באות הסמוך שדקדק ממה שאמר רבא מיניקות ש"מ חיה לא. וא"כ שמעינן רבא בהא הילכתא רבת' ביוה"כ דדוקא מניקה ולא חיה. אבל במעוברת קשה ממ"נ אי יש חשש שתפיל ח"ו אמאי פסק רבא דמשלימות. הא א"א לתקן שלא תפיל. ואי פשיטא שאין בזה חשש נפל. מאי קמ"ל שמשלימות. מיהו כד דייקינן משכחינן מרגמתא והילכתא גברוותא ורבא לטעמי'. והנה ז"ל בה"ג ה' יוה"כ אשה עוברה דידענן דאי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק ב"ק ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה דתני' עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב וכל הברייתא. והרמב"ן בס' תה"א דקדק טובא בדברי בה"ג אלו. וסיים עלה דיש דוחין דעוברה שהריחה חששה דמיתה דידה הוא והוא ז"ל חיזק דברי בה"ג מסוגי' דערכין ד' ז' האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין דרך רה"ר כו' הרי דדוחין שבת משום העובר ודחה ראי' זו משום דמתה ה"ז העובר כילוד ולא ירך אמו הוא ולא בדידה תליא אלא חי הוא ודלת ננעלת לפניו כ"ז דברי הרמב"ן. והרא"ש ור"ן ז"ל דחו דברי בה"ג בשתי ידים מטעם שכ' הרמב"ן דחששה דמיתה דידה הוא וכפרש"י במשנה דסכנת שניהם הוא. וראוי לדעת שגם הדוחין בכך מודו דלאו כללא הוא דסכנת ולד היא סכנת האם. שהרי ביבמות פ' החולץ אי' דעוברת אסורה לינשא משום דוחסא ותפיל ומקשה א"ה דידיה נמי ומשני דידי' חייס עלה. ואי איתא דהיא תסתכן ג"כ כשתפיל מאי נ"מ. אלא ודאי דאפשר שהיא לא תסתכן. ורק במפלת משום חלישות וצום ס"ל דסכנת שניהם היא. וה"ה בהריחה אפשר לומר דכך הוא ולדחות הוכחת בה"ג זהו דעת הרא"ש ור"ן ז"ל: אבל בה"ג נימוקו עמו והוא סוגר ואין פותח. ומתחלה נדקדק לשון בה"ג שכ' אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה כו'. מאי ארי' דידעינן ודאי אפי' חיישינן נמי ספק פק"נ הואי. ותו למאי הביא ראי' מברייתא ולא ממשנתנו דיומא עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. אלא ודאי ידע בה"ג דמזו אפשר לדחות כפרש"י דסכנת האם הוא ג"כ. אבל מהברייתא הוכיח שפיר מדתני' תוחבין לה כוש ברוטב אם נתיישבה דעתה מוטב וא"ל מאכילין אותה רוטב עצמו כו'. ואי משום האם האיך ממתינין הא הזריז ה"ז משובח ואין ממתינין. ודילמא לא תתישב דעתה ואדהכי והכי תסתכן. אלא ודאי מיירי באופן שאין חשש בשביל האם אלא משום העובר. ועל העובר אין מחללין אלא על הודאי לא על הספק מש"ה ממתינין אולי תתיישב דעתה דהא דמחללין את השבת אפי' בשביל ספק פק"נ הוא מדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. כמו דמסיק רבא ביומא דפ"ה דלכולהו דרשי אית פירכא דאשכחן ודאי ספק מנלן לבר מדשמואל דיליף מדכתיב האדם וחי בהם. דמשמע אפילו ספק חיות דוחה כל המצות. אבל כל זה אינו אלא באדם דהיינו בנולד משא"כ עובר דלא מיקרי אדם. והראיה שהרי הא דבן יום אחד מטמא בנגעים הוא מדכתיב אדם כי יהיה וגו' אדם כ"ש כדאי' בנדה דמ"ו. ועובר אינו מטמא בנגעים. הן אמת דבא"ר מהגר"א מס' נגעים כ' דממעטינן עובר מאיש אבל א"א לומר כן דמאיש נתמעט עובר דא"כ אפי' פחות מבן י"ג נמי. והרי בערכין ד' ג' אי' הכל מטמאין בנגעים לאתויי קטן פשיטא סד"א איש למעוטי קטן ואימא ה"נ אדם כי יהיה מכ"מ ואלא איש למ"ל לכדתני' איש פורע ופורס כו' הרי מבואר דלא אתי איש למעוטי עובר. ובל"ס התלמיד שמע וטעה בדברי הגר"א. ועובר נתמעט מאדם עד כי יולד. עוד ראיה דעובר אינו בכלל אדם שבתורה מדאי' בסנה' ד' נ"ז משו' ר"י אמרו אף על העוברין שנא' שופך דם האדם באדם איזו אדם שבאדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו. ואי איתא דעובר בכלל אדם למ"ל קרא דאדם באדם לכתוב שופך דם האדם דמו ישפך. אלא ודאי לא נקרא עובר אלא אדם שבאדם ולא אדם סתם. [וכ"ז דלא כשו"ת ח"י סי' ל"א ע"ש] ודבר זה ברור ביד הראשונים ז"ל עד שמפני זה איכא מאן דס"ל שאין מחללין אה"ש על העובר כלל כמש"כ הרמב"ן שם. והן המה רבותינו בעלי התוס' בנדה שם שכתבו בד"ה איהו וכו' וא"ת דאין חייבים על העובר אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו אה"ש שמביאין סכין כו' עכ"ל. ואי אית' דמחללין אה"ש אפי' על העובר שאמו חיה אע"ג שאין ישראל חייב עליו מדמשלם דמי ולדות מאי קושיא לרבותינו. ומי הקיש איסור רציחה נפק"נ הכא כתיב מכה איש כדאי' ר"פ הנחנקין. והכא כתיב אשר יעשה האדם. ועובר בכלל. אלא פשיטא לרבותינו התו' דכמו דעובר אינו איש ה"נ אינו בכלל אדם ואין מחללין עליו אה"ש. והא דערכין ד' ז' הוא משום דכבר מתה אמו והוי כנולד ומונח בקופסא. ושפיר הקשו א"כ ליחייב ג"כ הרוצחו. וע"ז יישבו דדמי לגוסס כו' רצונם דכיון דעפ"י רוב מתים ג"כ במיתת האם ואותם המתים שהם הרוב דינם כמונח בקופסא. ורק המיעוט שעומד לחיות הוא כנולד ומונח בקופסא. ומשום הכי מחללין אה"ש כמו על הגוסס שרובו למות. וגם בה"ג דלא ס"ל הכי אלא שמחללין אפי' לא מתה האם לא משום דס"ל שעובר בכלל אשר יעשה אותם האדם אלא כמש"כ הרמב"ן שם בשער הסכנה הטעם משום דמוטב שיחלל שבת אחת ואל יחללו שבתות הרבה. והיינו דרשה דרשב"א ושמרו ב"י את השבת מוטב שיחלל שבת א' כו'. ובחי' רמב"ן נדה ג"כ מבואר כמש"כ. והתו' ס"ל דלא קיי"ל כדרשה דרשב"א כלל. ומש"ה אין מחללין על העובר וכשמואל. ובזה העלה בה"ג דמכ"מ הלכה כרשב"א ואפי' על עובר מחללין. והוא דעת רבינו ג"כ שהביא הא דרשב"א בשאילתא א' כמש"כ שם אות א' בס"ד. מיהו כבר מחא לה רבא אמוחא ביומא שם ואמר אשכחן ודאי ספק מנלן. מש"ה מודה בה"ג דרק על ודאי מחללין ולא על ספק וכן סברת התו' ב"מ דקי"ד ב' ד"ה א"ל לאו כהן אתה. תימא לר"י היאך החיה אליהו בנה של הצרפתית כו' וי"ל כיון שברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פקו"נ עכ"ל. ולכאורה ק' למאי דייקי שהיה ברור. הא אפילו משום ספק מותר. ולמש"כ ניחא דכיון שמת אינו בכלל אדם. ואין מחללין אה"ש אלא משום ושמרו ב"י אה"ש מוטב שיחלל שבת א' כו'. וא"כ אינו אלא בודאי ולא בספק. ואע"ג שכתבנו דהתו' ס"ל דלא קיי"ל כרשב"א כלל. מכ"מ יישבו שפיר דמאן דס"ל דאליהו כהן הוי ס"ל כרשב"א. [ובאמת היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר דבן הצרפתית לא מת ממש. ולא כתיב ביה מיתה אלא לא נותרה בו נשמה. ואינו אלא מעין גוסס והכי משמע בנדה פרק תינוקת בשאלת אנשי אלכסנדריא לריב"ח בן השונמית מהו שיטמא. ולא שאלו על בן הצרפתית דקדמא. והכי משמע ברבה פ' האזינו דחשיב אלישע החי' את המת ולא חשיב את אליהו. אלא דבב"ר פע"ז חשיב את אליהו למחיה את המת. והנראה שמדרשים חלוקים הן ואין הדבר ברור]. הא מיהא דייק בה"ג שפיר אי ידעינן בעוברה שתפיל אז רשאי לאכול. ולא הביא לראיה הא דערכין כמו שהביא הרמב"ן ז"ל דודאי גם בה"ג מודה דהא דערכין הוא משום שכבר מתה האם והוי כמונח בקופסא ומש"ה אי' שם דמחללין גם על הספק. ואחר כ"ז מובן האי מימרא דרבא לנוס' רבינו. דרבא לביה כשמעתיה דא' אשכחן ודאי ספק מנלן. מש"ה דרש דעוברות מתענות ומשלימות ביוה"כ דאע"ג דיש ספק שתפיל מכ"מ משום ספק עובר אין מחללין אה"ש. ולא כפרש"י וסיעתו שהיא ג"כ בספק סכנה: ועפ"י דברינו נשתנה עוד דין בדעת בה"ג ממה שהבין הרמב"ן ז"ל. דז"ל בה"ג שלהי ה' יוה"כ ואמרינן גבי עוברה התירו לה לעוברה פחות מכשיעור מפני הסכנה. ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' כשיעור נמי אלא אימא פחות פחות מכשיעור ואפי' טובא נמי עכ"ל בה"ג. וסוגיא זו אי' בכריתות ד' י"ג והרמב"ם ה' אה"ט פי"ד מפרש לה לענין טומאת גויה דרבנן ובמעוברת בריאה ממש ע"ש. אבל בה"ג מפרש באיסור מה"ת ובמעוברת חולה דיש חשש שתפיל התירו פחות פחות מכשיעור ולמד מזה דה"ה ביום הכיפורים. והרמב"ן ז"ל הביא סוגי' זו בס' תה"א שער הסכנה ולמד ג"כ מכאן לענין איסורי תורה. והביא שכ"כ בה"ג והוסיף עוד בזה"ל ונראה שאף בחולה עושין כן להקל עליו מאיסור כרת ומלקות. הדבר יצא מפה קדוש הרמב"ן ז"ל ונמשכו אחריו הרא"ש ור"ן ובעלי הש"ע. ואני תמה שלא הזכירו עיקר גדול כזה הרי"ף ורמב"ם. והרי הוא באסור כרת ומצוי. ויותר מזה שהר"ן הקשה על הרי"ף שלא הביא משנה דהאוכל ככותבת הגסה כו' והרי יש נ"מ בזה לחולה. ובאמת מזה גופא למדנו דעת הרי"ף ז"ל דס"ל דאין נ"מ למעשה כלל. וע"כ היינו הך שכתבנו שאין בדין חולה פחות פחות מכשיעור. ודוקא בעוברה למד בה"ג מסוגי' דכריתות שנותנין לה פחות פחות מכשיעור. דשמא ישיב נפשה בכך ואין מחללין יוה"כ בשביל ספק עובר. משא"כ חולה דהזריז ה"ז משובח וכיון שאמדוהו לאכילת שעור הזריז ה"ז משובח. ואין להמתין על שעה אחרת וכדאי' ביומא דפ"ד מ"ד ליעכב עד לאורתא כו'. [מיהו הרי"ף שלא הביא המשנה דככותבת שיהא נ"מ לעוברה. וגם לא הביא סוגי' דכריתות. ש"מ דס"ל כהרמב"ם דבטומאת גויה מיירי ובעוברה בריאה ולא בחולה ובאיסור תורה כהרמב"ן]. והרמב"ן לטעמי' דגם בעובר מחללין עה"ס ומכ"מ מאכילין פחות פחות מכשיעור ושפיר למד בחולה מינה. אבל למש"כ אין ראי' כלל. ועדיין יש מקום לפסק הרמב"ן מצד הסברא דבחולה שמאכילין עפ"י בקיאין שאומדין אם מוכרח לאכול. ואחר שאומדין אותו שדי לו כשיאכל פחות פחות מכשיעור ה"ז דומה לאמדוהו שא"צ כלל לאכול כשיעור. איברא מה שהוסיף המג"א סי' תרי"ז סק"ג דה"ה יולדת תוך שלשה יש להאכיל פחות פחות מכשיעור. זה ודאי תמוה שהרי יולדת בתוך שלשה א"צ אומד. והרי דומה נאמדוה שצריכה כשיעור בפעם אחת. והבו דלא לוסיף על הוראת הרמב"ן ז"ל ומסוגי' דכריתות עצמה דנקיט עוברה מאכילין פחות פחות מכשיעור יש להוכיח הא יולדת לא. וע"ע מש"כ בסי' ל"ח אות ה' לדחות פסק המג"א עוד מטעם אחר. וכן שמעתי מפי הגאון בעל בית דוד שגם מוח"ז אביר הרועים מוהר"ח ז"ל הורה למעשה בזה דלא כמג"א. נחזור לענין שגם בה"ג ס"ל שאין מחללין אה"ש על העובר אלא על הודאי ולא על הספק. והוא דעת רבינו. ולכאורה ק' מלשון בה"ג עצמו שכ' דאע"ג דאמרינן ספק ב"ק ספק נפל מחללין הרי דאפי' על ספק מחללין. ואין לדחות שאני ספק נפל שאינו אלא מיעוט ואין לחוש לנפל אלא מדרבנן כמש"כ התוספות בכ"מ. הא ליתא שכבר הוכחנו בשאי' ס"ח אות ט"ז ממש"כ בה"ג והרי"ף פ'ר"א דמילה הא לא שהה ספיקא הוא לגבי אשת אח אחמירו בה רבנן ולא נייבם א"א מספיקא דכל ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל ש"מ דרק מדרבנן אסורה להתייבם ומזה מבואר שהוא ספק ממש. דאי רוב ולדות אינן נפלים אסורה להתייבם מה"ת. אלא ס"ל לבה"ג והרי"ף דספק גמור הוא. והכי פרש"י בנדה דמ"ד על הא דתנן תינוק. בן י"א מטמא בזיבה ובנגעים כו' והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם. וקאמר בגמ' כחתן שלם לענין אבלות מתניתין דלא כרשב"ג דאמר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ופרש"י דקאי על כל הא דתנן הרי דלרשב"ג ספק ממש הוא אפי' בדיני תורה ולא כהתו' שם שכ' דלא קאי אלא על אבלות דרבנן. אלא ס"ל לרש"י דלרשב"ג ספק גמור הוא. וכדמשמע ממקור דברי רשב"ג שבת דקל"ה ובתוסכתא דשבת פט"ז דתניא רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חודש תפדה. הרי למד מדחשה התורה לכך. והכי מוכח דעת הרמב"ם מדכ' בהלכות בכורות פ"א ה"ה דבכור נאכל בתוך שנה אפי' בע"מ מה"ת. וכבר הקשו גאוני בתראי מהא דאי' ברה"ש ד"ז בהא דתניא שם דלבכור בע"מ מונין משעה שנולד ומקשה הש"ס בע"מ מי מצי אכלי לי' בתוך שמונה הא ספק נפל הוא וא"כ משעת אכילה הוא דמתחלינן. ואי איתא שמה"ת מחויב לאכול תוך שנה היאך אפשר להקל מחמת חומרא דרבנן. אלא ודאי דאסור מה"ת וכן מוכח מלשון הרמב"ם ה' מ"א פ"ד ה"ד שכל שלא שהה שמנה ימים ה"ז כנפל ואין לוקין עליו. משמע שאסור מה"ת. והא שכ' ריש ה' יבום פ"א ה"ה דאם מת הולד בשעה שנולד ה"ז פטורה מה"ח ומה"י ומד"ס עד שיודע בודאי שכלו חדשיו. לא משום שהוא ספק דרבנן. אלא הרמב"ם לטעמי' דספק מה"ת ג"כ אינו אלא מד"ס להחמיר. ומה"ת רשאה להתייבם כמש"כ הרי"ף ולהנשא לשוק כמש"כ הרמב"ם. וכי תימא א"כ הדק"ל בסוגי' דרה"ש אמאי מקשה הש"ס מי מצי אכיל בתוך שמנה הא מה"ת מצי אכיל מחמת ספק מה"ת מדאורייתא להקל. הל"ק דא"כ גם מצוה דאכילה בתוך שנה ג"כ לא חל בשמנה ימים הראשונים. דשמא הוא נפל ואין מצוה באכילתו. והרי הוא כתמים דאסור לאכול בח' ימים והא דלא מקשה הכי מי איכא מצוה באכילתו. היינו משום דאם תקשה הכי תוכל לומר דמחמת ספק מה"ת לאכול בתוך שנה מדרבנן מיהא להחמיר. וא"כ עולה למנין ח' ימים אלו ג"כ. ומש"ה קאמר דמדרבנן מי מצי אכיל. הא ספק מה"ת ודאי הוי שמא הוא נפל. נחזור לדברינו דדעת בה"ג ורי"ף ורש"י ורמב"ם דספק ממש הוא אי הוא נפל או ב"ק. וא"כ היאך מחללין על עובר אפי' ודאי תפיל דילמא נפל הוא: אבל תדע דיש בזה שיטה לרבותינו בה"ג והרי"ף ורמב"ם ז"ל. דהא דקיי"ל כרשב"ג דחיישינן לנפל אינו אלא באם שכעת אינו חי באיזה אופן שיהא אבל כ"ז שלא נולד ריעותא גם רשב"ג מודה דבחזקת ולד חי הוא. ואע"ג דרשב"ג למד מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה הרי דאפי' כשהוא חי חוששין לנפל. הא ל"ק שהרי אפי' כלו חדשיו אינו נפדה קודם ל' יום. וע"כ צ"ל דלא חלקה התורה בולדות וה"נ יש לומר משום דאי מת הולד תוך שלשים א"צ לפדיון לא חלקה התורה משא"כ אחר ל' יום אפי' מת אח"כ צריך לפדותו כדתנן בפ' יש בכור מת לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן. הן אמת דסוגי' דשבת ד' קל"ו מימהל היכי מהלינן לי' וא' ראב"א דמהלינן ממ"נ אם נפל הוא ה"ז מחתך בשר בעלמא. כ"ז מבואר דגם בעודו חי ה"ז בכלל ספק נפל. אבל דעת בה"ג ורי"ף ורמב"ם דלפי דאי' שם עוד דא' אביי מחלוקת כשפיהק ומת כו' וגם להמסקנא מחלוקת כשאכלו ארי ולא קאמר כשהוא חי מבואר דס"ל לאביי דבחי לא נחלקו כלל. ומש"ה מהלינן ולא נצרכנו לסברא דממ"נ. [והכי נראה דעת התוס' יבמות דקי"ט א' ד"ה מחוורתא ע"ש] וזהו דעת הרי"ף שלא הביא הא דראב"א. וגם הביא הא דתני' הספקות אין דוחה אה"ש ואחזו שער הרמב"ן ורשב"א ור"ן על הרי"ף דאחר דמהלינן מחמת ממ"נ מאי נ"מ. והרי מקשה הגמ' לראב"א הא שרי למול משום ממ"נ ומוקי הגמ' כר"א ומשו' מכשירי מילה. והב"י או"ח סי' של"א ויו"ד סי' רס"ו כ' משום דקיי"ל כסוגי' דיבמות דבגמרו שו"צ אמרינן אשתהי כרבי ומש"ה מהלינן בשבת סתם ולדות ואע"ג דלענין ש"ד המה בכלל ספק. והוא תמוה דמ"ש ספק מילה בשבת מש"ד וכש"כ להרי"ף דס"ל דספק נפל ספק גמור הוא. ובסיגי' דיבמו' לא אמרינן אלא דאע"ג שהוא בן שמונה אפשר שהוא בן ז' ואשתהי אבל מכלל ספק לא יצא כמו בבן ט'. אלא העיקר דהרי"ף לית לי' כלל הא דראב"א כמש"כ הר"ן. אבל לא כמש"כ הוא ז"ל דלהרי"ף לא מהלין בשבת ספקות ח"ו אלא בידוע שכלו חדשיו. אלא משום דלא נצרכנו להאי ממ"נ. וכ"כ המאירי שם דלא קיי"ל כראב"א. ובמגילה פ"א כ' עוד דלהכי לא גזרו במילה שמא יעבירנו ד"א משום שהוא ודאי ולא ספק. ולכאורה ק' הא גם במילה הוא ספק נפל אלא כמש"כ דקיי"ל כאביי דכ"ז שהוא חי אינו בכלל ספק. וגם הרמב"ם שכ' בה' מילה פ"א הי"ד ספק בן שבעה ספק בן שמנה מלין אותו מטעם ממ"נ וכראב"א. מכ"מ הרי דייק דלא נצרכנו להאי ממ"נ אלא בספק בן ז' ספק בן ח' אבל בסתם ולדות לא נצרכנו לזה כלל ומטעם שכתבנו. ואביי לטעמי' דאמר שם כתנאי דפליגי ת"ק וראב"ש וריבר"י אי שחיטת נפל מטהר מידי נבלה דפליגי אי נחשב הנפל כ"ז שהוא חי לגוף חי או מת. וא"כ קשה להני תנאי דס"ל חי הוא היכי מהלינן לרשב"ג סתם ולדות. אלא ודאי משום דבחי לא פליגי כלל. ומעתה אפי' לרבא דדחי להא דאביי וא' דכ"ע מת הוא מ"מ אין הכרח לומר דס"ל סברא דראב"א דלענין שבת מיקרי מחתך בשר בעלמא. רק לענין טומאה קאמר הכי וגם אין הכרח לומר דפליג על אביי בגוף מחלוקת ת"ק ורשב"ג דלא פליגי אלא כשהוא מת לפנינו. והכי קיי"ל. ואל תתמה לומר מאי נ"מ הא אנחנו רואין סיבת מותו ודומה לחי לפנינו. הא ל"ק שהרי כיב"ז כתבו התוספות בע"ג ד"ל ב' ד"ה פי תאנה אין בו משום גלוי. והא דאמרינן בפ"א דחולין ראה צפור המנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקב שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא עכ"ל. והרי אנו רואים סיבת הנקב שמצפור בא מכ"מ אחר שהוא מנוקר חוששין שמא נקרו הנחש ג"כ משא"כ פי תאנה הניקור שבו הוא בטבע ואין בו שום ריעותא מש"ה אין חוששים לנחש כלל. ה"נ אחר שנולד בו ריעותא דמיתה יהי מאיזה סיבה חוששין שמא מתחלה נפל הי'. וכאן יש להסביר יותר דמזה הסיבה ניכר שלא הי' לו מזלא כאדם כדאי' ריש מס' ב"ק דאדם אינו עלול לסבות כ"כ משום שיש לו מזלא וכפרש"י בל"ב שאינו נוח להמיתו והיינו כמש"כ רש"י שבת דנ"ג ב' דמזלא הוא מלאך שלו ומליץ עליו. ומדאירע לו סיבה קרוב לומר שהי' נפל בלי מזלא: ונראה להוסיף דבזה הסברא אזיל סוגי' עמומה בחולין ד"ט א' דבעא מיני' ר"א מר"ה בא זאב ונטל בני מעים מהו כו' מי חיישינן שמא במקום נקב נקב א"ל מי קמדמית איסורא לסכנתא א"ל רבא מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא לחומרא א"ל אביי ולא שאני והא ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין א"ל התם ה"ג לה מסוטה כו' מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה כו' ומשני התם נמי הנ"ל מסוטה דבעינן שיש בה דעת לישאל מתיב רב אשי צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות ממנה או נחש לדברי ר"ג כו' פסולה ואריב"ל מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות אי נמי טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה מכוסה ומצאה מגולה הא מצאה כמו שהניחה לא טומאה איכא ולא פסול איכא ואלו ספק מים מגולין אסורין ש"מ חמירא סכנתא מאסורא זהו תורף הסוגי'. והיא עמומה הרבה. וכי לא ידע רבא דבלא רעותא כלל אין מספקין בטריפות ובמים מגולין מספקין בלי רעות' וע"כ משום דחמירא סכנתא. אלא כך הענין דהא ודאי ממים מגולין אין ראי' דמשום חומר סכנתא הוא אלא משום דקרוב ששתה נחש וכדאי' בע"ג ד' ל' ביין אתי מסר נפשי' וה"ה מים וחלב דשלשתן שוין הן במשנה דתרומות פרק ח'. ומש"ה יש לספק ולהוציא מחזקת כשרות. ואפשר דלפי זה ה"ה בטריפות הריאה דמצוי הוא ג"כ טריפה מן הדין גם בלי רעותא וצריך בדיקה מד"ת ואם נאבדה הריאה אסור כ"ז סברת רבא. מש"ה הי' מדמה רבא עוד איסורא לסכנתא. דכמו פי תאנה דסתמא בלי ריעותא אין חוששין משום גלוי ומכ"מ אי ראה ריעותא דצפור חוששין גם משום נחש. ה"נ בטריפה אפי' ראה זאב מנקב בבני מעים חוששין שמא במקום נקב נקב. והביא אביי הוכחה דקיל איסורא מסכנתא מדתנן ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור. ודיוק לשון ספיקו טהור היינו אפי' הוא ספק אם הוא בגדר ספק כלל דהיינו שקרוב לודאי שנטמא מכ"מ טהור וכדתנן פ"ה דטהרות ספק טומאה ברה"ר טהור עד שיאמר נגעתי. ופירושו עד שיאמר בברור שנגעתי. וא"כ אמאי מים מגולין להחמיר. אלא דחמירא סכנתא. ואע"ג דלא נעלם מאביי דטומאה הג"ל מסוטה. כסבור אביי דלא מהני הא דסוטה אלא באופן דאסור משום שאין לו חזקת היתר ואירע ספק דבכיב"ז בספק תורה להחמיר ובטומאה להקל אפי' במקום שאין לו חזקת היתר משום דהוי כמו סוטה דאיתרע חזקת טהר' דידה וגם איכא ספק ומכ"מ להקל ברה"ר. אבל באופן דמהני לאסור בכה"ת אפי' להוציא מחזקת כשרות משום דקרוב להחמיר לא שמענו דיש ללמוד בטומאה מסוטה. אלא ע"כ דבכה"ת מעמידין על חזקה דכשרות ושאני סכנתא. וא"כ ה"ה אין ראי' מהא דצפור לנטל זאב ונקב. ודחי רבא דגם בכה"ג נ"ל מסוטה. הא בכל האיסורין שפיר יש לנו לומר דהוי כמו סכנתא. ורב שימי הביא הוכחה כזה מדבר שאין בו דעת לישאל שרץ בפי חולדה ומהלכת ע"ג כיכרות כו' והרי קרוב הדבר שהשרץ נגע בככרות ומכ"מ טהור וע"כ משום דכל ספק איסורא הכי הוא ולא כסכנתא ודחי ג"כ הכי. [וכ"ז דלא כמש"כ הגאון שב שמעתתא ש"א פ"ד] ובא רב אשי והוכיח מצלוחית בתרתי דלא כרבא. דלרבא במקום דאיכא רעותא לפנינו אפי' בחזקת כשר אסור. וכן בקרוב להחמיר אסור כמו במים מגולין דסכנתא. והרי בצלוחית מים היכי דאיכא רוב לטהר היינו בסיפא שאפשר לתלות גם בחולדה וכדומה טהור משום דתולין באדם טהור. והרי מכ"מ יש רעותא שנגע האדם שלא מדעת השומרו וא"כ שמא נגע אדם טמא. אלא באיסורא לא אמרינן הכי. ומקשה עוד אי נמי טעמא כו' פי' הרי אמרת טעמא דמים מגולין הוא משום דמצוי וקרוב ששתה הנחש מש"ה חוששין בכה"ג גם באיסורא וא"כ ה"נ ניחוש לנחש אפי' הניחה מגולה ומצאה מגולה לפסול המים אלא כ"ז אינו אלא בסכנתא. והיינו שכ' רש"י בחולין די"ב א' דהיכא דנאבדה הריאה ולא בדק כשר דסמכינן אדרב הונא דא' נשחטה בחזקת היתר עומדת עכ"ל. ולכאורה אין ראי' מבני מעים לריאה שמצוי טריפות אלא כמש"כ דרבא רצה ללמוד איסורא מסכנתא. והי' מקום לומר דריאה כמצוי טריפות חוששין בני שום רעותא כמו במים המגולין ומש"ה כ' רש"י דכיון דקיי"ל כר"ה בבני מעים שנקב הזאב ולא כסכנתא ה"נ בריאה. וכהוכחת ר"א מהא דצלוחית מים. [ומש"כ דבטומאה אפי' קרוב לודאי שנגע הטומאה טהור ברה"ר. ידעתי דשיטת התוספות אינו כן במס' חולין ד"ב בד"ה ואם. וכן ברה"י להיפך בתוספות פסחים ד"ט ד"ה ואת"ל כו' א"נ כו' ובד"ה גררוהו וזהו שיטת הר"ש בטהרות שם. אבל הרמב"ם כ' דוקא שיאמר ברי לי שנגעתי וברה"י אינו טהור עד שיאמר ברי לי שלא נגעתי. ומה שהקשו בתוספות חולין ד"ב הנ"ל ואע"ג דעזרה רה"ר היא ומש"ה העלו דמשום דרוב פעמים א"א להזהר מליגע טמא אפי' ברה"ר. להרמב"ם צריך ליישב בא"א דרבה בר עולא לית לי' כלל דעזרה רה"ר הוא ומש"ה לא הביא הרמב"ם הא דרבה ב"ע להלכה משום שאינו עפ"י הלכה. דעזרה רה"ר הוא. והא דלא קאמר להלן כולהו כרבה ב"ע לא אמרי משום דס"ל עזרה רה"ר לק"מ דלא פסיקא להגמרא דכולהו אית להו דעזרה רה"ר. ובל"ז ישוב התוספ' לא ברירא כ"כ למש"כ הרא"ש בשם הראב"ד לענין ליבן סכין דמשום שנזהר הרבה הוי ס' השקול ה"נ טמא במוקדשים. אלא עיקר הישוב הוא כמש"כ דרבה ב"ע לית לי' דעזרה הוי רה"ר]. נחזור לענין דגם בכל הטריפות עלה על דעת רבא דחוששין אם נולד ריעותא דזאב שמא הי' בו נקב מכבר. ואע"ג דבאמת לא קיי"ל הכי מכ"מ במקום שיש עוד חזקה לאיסורא פליגי גם לפי האמת רב הונא ור"ח. בשוחט בסכין בדוק ונמצאת פגומה אמר ר"ה אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. הן אמת שהרמב"ן ורא"ה כתבו דלר"ה אפי' נאבד הסכין חיישינן. והרא"ה בבד"ה בית א' ש"א הוכיח דמ"ש שיבר עצמות מאלו שברו בידים. אבל הרי אנו רואין בהא דצפור. דיש נ"מ בין ראה צפור מנקר בתאינה. בין חתכו בסכין בידים ולא בדק אי במקום נקב חתך. הא מיהא בולד שלא הי' לו חזקת חיים ודאית וגם יש הוכחה דלית לי' מזלא. מדאירע לו סיבה שאינו מצוי כ"כ באדם שיש לו מזלא. באופן זה ודאי יש מקום לחלק בין כשהוא חי או שאינו יודע ממנו דיש לנו לתלות ברוב ולדות שעוד המה חיים ויחי'. בין כשכבר מת אפי' אכלו ארי דבהא ס"ל לרשב"ג שחוששין שמא נפל הי'. ומש"ה מהלינן בשבת שלא מטעם ספק. והיינו טעמא דמברכינן על מילת סתם ולדות והרי להרי"ף ורמב"ם אין מברכין על ספיקות. והא דמברכין לראב"א ל"ק די"ל דס"ל דמברכין גם על מנהג. ולא גרע ספק המצוי בכל יום ממנהג בעלמא. וכבר ביארנו שאי' ס"ז אות ג' דמחלוקת אמוראי הוא. אבל להרי"ף ורמב"ם דס"ל שאין מברכין על מנהג ולא על ספק דאורייתא ע"כ צ"ל הא דמברכינן על סתם ולדות הוא כמש"כ. וע"ע מש"כ בזה סי' צ"ט אות ח' בס"ד. וממוצא דבר תלמוד לענין פדה"ב אם אין האב במקום הבן ואינו יודע ביום שלשים אם הולד חי ה"נ דפודין ומברכין כמו על המילה. והכי פסק בשו"ת ח"ס יו"ד סי' רצ"ד. אחר כ"ז נתבארו דברי בה"ג דעובר אע"ג דקרי לי' ספק היינו משום שאין לו חזקת חיים ברורים. מכ"מ כ"ז שלא נולד בו ריעותא לא מחזקינן בי' ריעותא ומש"ה מחללין על ודאי פק"נ שלו ולא על ספק שאינו בכלל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כמש"כ:

יח

(יח) אבל חי' אסורה להתענות עד ל"י. וכן פסק בס' הפרדס ה' יוה"כ. ותמהו ע"ז כל הפוסקים ז"ל שהרי לא מצינו שהתירו אלא נה"ס דקיל. ותו הקשו מדאי' בשבת דקכ"ט א' אמר שמואל לחי' ל"י למאי הילכתא אמרי נהרדעי לטבילה ולא אמרו לתענית. איברא רבינו למד זה הדין מדדייק רבא עוברות ומניקות מתענות כו' וביוה"כ. הא חיה לא. והכי דקדק הרמב"ן בס' תה"א שער אבלות ישנה לענין ט"ב שהביא הא דרבא וסיים בזה"ל אלא הא חיה כל ל"י. וכן חולה שהוא צריך א"צ אומד כו'. ור"ל מדקאמר מניקות דהוא כל שני שנים ש"מ דחיה בתוך ל' אינו כן והטור הביא הפסק ולא המקור שדלה הרמב"ן כדרכו בקודש. והאחרונים נתקשו בזה משום דלא מצאו מקורו אבל מקורו ברוך במקומו. [אלא שר"ת שפקפק ביולדת לתענית צ"ג כמש"כ הב"י בשם הגמ"י משמע דבט"ב פשיטא שחייבת להתענות. ולא דקדק הכי. אולי ס"ל דלא קאמר רבא מניקות אלא משום משלימות. ויולדת אינה משלמת. אבל מכ"מ מתענית שיעור תענית. ובצ"ג הורה ר"ת שלא להתענות כלל.] ומכ"מ לענין יוה"כ הקשה רמב"ן עצמו על רבינו. והיינו משום שהי' הנוסחא בגמרא וברי"ף עוברות ומניקות מתענות ומשלימו' בט"ב כמו שמתענות ומשלימות ביום הכפורים אם כן לא אשמעינן רבא ביוה"כ כלל. אבל נוסחת רבינו בט"ב וביוה"כ. כמש"כ רבינו בשלימות בסי' קנ"ח. אם כן אותו הדקדוק קאי על יום הכיפורים גם כן וכש"כ דלמה לי' לרבא להזכיר יוה"כ אחר שהקדים ט"ב פשיטא דיוה"כ אינו קיל מט"ב. אלא ע"כ בשביל הדיוק הא חיה כל ל"י אפי' ביוה"כ אינה מתענית. ובאמת הכי תני' בתוספתא תענית פ"ב עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בט"ב וביוה"כ ובת"צ. ומה שהקש' על רבינו שלא מצינו דפליגי ר"א וחכמים אלא בנה"ס לק"מ אדרבה באכילה לא פליגי ופשיטא דרעבון מזיק לה. אבל בהיזק דקרירות פליגי והרי קטנים אין מענין באכו"ש ואסורים בנה"ס. והרמב"ן הוסיף להקשות בזה"ל ולא דייק לן דהא שלשים באמרה צריכה אני תלי' עכ"ל ואין הלשון מדויק. והכוונה דאפי' אמרה צריכה אני אין מחללין אלא ע"י נכרי כדאי' פ' מפנין. אבל כבר כתבנו בשאילתא ל"ח אות ו' בס"ד דכל הסוגי' דשם לא מיירי אלא במדורה וחמין שהוא ג"כ שמירה שלא תצטנן. אבל באין לה מה לאכול מבלי ח"ש ודאי מחללין כל ל' יום. ומה שהקש' אמאי לא קאמר בפ' מפנין למאי נ"מ לתענית. כבר העיר בש"ש ובק"נ בבאור הרא"ש דכמ"כ לדידהו קשה נימא דנ"מ לנה"ס והנראה לי בישוב קו' זו משום דלא פסיקא להש"ס דשמואל ס"ל כר"א. אע"ג דאנן קיי"ל כר"א. מכ"מ לא בעי הש"ס להכריח דשמואל ס"ל הכי. וה"נ לשיטת רבינו י"ל דעדיין לא פשיט להש"ס דשמואל ס"ל כרבא דעוברת ומניקות מתענות ביוה"כ. והנה לשיטת רבינו אפשר לפרש הא דאי' בעירובין דס"ח אי צריכא לחיימי לי' אגב אמו. היינו ע"י ישראל וכגון שצריכה לשתי' ובזה נתיישב שיטת בה"ג דשבות במקום מצוה שרי וכמש"כ שאילתא י' אות ו' בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף