פרשת דרכים/כא
פרשת דרכים 
כא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרך השם
ובו דרוש אחד לענין הגשם בלבד
כל טוב שיבוא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו אין למעלה הימנו. / אם הגשמים מעשה נסים או דרך טבע. / מלת 'אתה' היא למעט אחרים. / טל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים אינו מענין טל הנוהג בעולם. / לא אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו אלא בבטול נדר על ידי פתח וחרטה. / בהפרת הבעל לא שיך לומר נדר שהתר מקצתו. / יש שני אוצרים של גשמים, אוצר טוב ואוצר שאינו טוב, ומצדד לומר דמפתח של גשמים דלא נמסר לשליח הינו מפתח אוצר הטוב. / כשאין ישראל עושין רצונו של מקום אין הגשמים מאוצר טוב. / המבחן לידע אם הגשמים הם מאוצר טוב או לא הוא, דאם הם מרבים בשפע גדול ודאי דהם מאוצר טוב שהוא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו. / אם מרח הגוי פרותיו של ישראל פוטרן מן המעשר.
דרוש אחד ועשרים
פרק קמא דתעניות (ז ע"ב): אמר רבי הושעיא: גדול יום הגשמים, שאפלו ישועה פרה ורבה בו; שנאמר (ישעיה מה, ח): "תפתח ארץ ויפרו ישע".
החכם עיניו בראשו והחי יתן אל לבו מעשה יי כי נורא הוא, הנתן מטר על פני ארץ — הוא בעצמו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. וכל שבחא דאתי על ידי הקדוש ברוך הוא, אין ספק שהוא בתכלית הטוב, כי אל רחום יי. ודבר זה מתורתו של הראב"ד למדנו, שכתב דכל שהמשפט הוא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא משפט חזק, וכמו שנאריך בזה בדרך עצב (דרוש כג), יעין שם. אמר מעתה לענין הטובה שבאה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו — אין למעלה הימנה. וקל וחמר הדברים, שהרי אמרו (סוטה יא ע"א): מרבה מדה טובה ממדת פרענות.
ולזה נראה שכון דוד מלך ישראל באמרו (תהלים סח, י-יא): "גשם נדבות תניף אלהים, נחלתך ונלאה אתה כוננתה. חיתך ישבו בה, תכין בטובתך לעני אלהים". ויש לדקדק, מה היא כונתו במה שתאר לגשם בלשון נדבות? ותו, במה שסיים ואמר: "נחלתך ונלאה אתה כוננתה", ופרש רש"י: כשהיתה נחלת ארצך נלאה וצמאה למטר אתה כוננת אותה, דנראה שהן דברים כפולים, שהרי כבר אמר "גשם נדבות תניף אלהים". ותו, דמלת 'אתה' מיתרת, ודי שיאמר 'נחלתך ונלאה כוננתה'. ועוד, דהאי קרא ד"חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים", כמעט שהם דברים שאין להם מובן, והמפרשים נדחקו בפרושא דהאי קרא, יעין שם.
ונראה לפרש על פי הקדמתנו בהקדים עוד מה שכתב הרב מהר"ש יפה בסדר בראשית (פרשה יג סימן ד ד"ה קשה היא גבורת גשמים), שיש חושבים שהגשמים הם בטבע, והוא ז"ל סתר דבריהם ואמר שהגשמים הם מעשה נסים. והכריח זה ממה שאינו מתמיד על אפן אחד בכל שנה ושנה בזמן אחד כענין הדברים הטבעיים, אבל בא בזמנים מתחלפים ובפנים שונים ובדרך פלא, שאינו נוהג תמיד מנהג אחד ולא בדרך טבעי, שאחר שנפסק זמן רב וגבר היבש לא היה ראוי שיחזר האויר להתלחלח פעם אחרת ולהעלות אדים, הנה זה ממה שיורה שאין הוית המטר בזמנים מתחלפים אלא ברצון רוצה. עד כאן דבריו.
ובפרק קמא דתעניות (י ע"א) אמרינן: ארץ ישראל משקה הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל העולם כלו על ידי שליח; שנאמר (איוב ה, י): "הנתן מטר על פני ארץ, ושלח מים על פני חוצות". וכבר כתבנו לעיל, דמתורתו של הראב"ד למדנו, שכל שהפרענות הוא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא במשפט חזק, כי כלה ונחרצה הוא עושה. הנה כי כן לענין הטובה, כל שהוא על ידי הקדוש ברוך הוא — אין ספק שהוא בתכלית הטוב, דגדולה מדה טובה ממדת פרענות. וזהו שהשם הבטיחנו (דברים יא, יד): "ונתתי מטר ארצכם". ואמרינן בספרי: 'ונתתי' — אני בעצמי, ולא על ידי שליח. אימתי? 'ארצכם' — ולא בשאר ארצות. כלומר, שיש חלוק גדול בין כשהטוב בא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו ובין שבא על ידי שליח.
ובפרק שביעי דמציעא (פו ע"ב) אמרינן: אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו — עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו; וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח — עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח, ז) — "ורוח נסע מאת יי ויגז שלוים" (במדבר יא, לא). "ויקח חמאה וחלב" (בראשית יח, ח) — "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז, ד). "והוא עמד עליהם תחת העץ" (בראשית שם) — "הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב" (שמות יז, ו). "ואברהם הלך עמם לשלחם" (בראשית יח, טז) — "ויי הלך לפניהם יומם" (שמות יג, כא). "יקח נא מעט מים" (בראשית יח, ד) — "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" (שמות יז, ו). עד כאן.
והנה הואיל ואתא לידן אמרתי לדקדק במאמר זה. דמוכח מנה, שהטעם שהמן בא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא לפי שאברהם לקח חמאה וחלב בעצמו, ופרע לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה. והכי איתא בשמות רבה סדר בשלח (פרשה כה סימן ה): הוא אמר (בראשית יח, ה): "ואקחה פת לחם", והשם אמר: "הנני ממטיר לכם לחם". עד כאן. ואף דבגמרא נקטו 'ויקח חמאה וחלב', ובמדרש נקט 'ואקחה פת לחם', כבר נתעורר בזה מהר"ש יפה בבראשית רבה סדר וירא (פרשה מח סימן י ד"ה ואקחה פת לחם), יעין שם. הכלל העולה: דמשמע, שאם היה אברהם נותן למלאכים חמאה וחלב על ידי שליח, היה השם פורע לו מדה כנגד מדה והיה נותן המן על ידי שליח. דומיא דבשביל שאמר "יקח נא מעט מים" על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח, כדכתיב: "והכית בצור ויצאו ממנו מים" וגומר.
ויש לתמה בזה ממאי דאמרינן בפרק קמא דתעניות (דף ב): אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח וכו'. במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה, דכתיב (תהלים קמה, טז): "פותח את ידך" וגומר. והקשו: ורבי יוחנן מאי טעמא לא קאמר לה להא? אמר לך רבי יוחנן: גשמים נמי הינו פרנסה. עד כאן. משמע דמפתח של פרנסה לא נמסר לשליח, אלא הוא בידו של הקדוש ברוך הוא דוקא. והמן פשיטא דהוי פרנסה, וכדאמרינן בפרק קמא דתעניות (ט ע"א): אמר רבי יוחנן: מטר בשביל יחיד, דכתיב (דברים כח, יב): "יפתח יי לך את אוצרו הטוב" וגומר; פרנסה בשביל רבים, דכתיב: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". עד כאן. הרי דהמן הוי פרנסה. ואם כן, היכי אמרינן דבשביל אברהם נתן השם המן בעצמו ולא על ידי שליח, תפק לה דמפתח של פרנסה הוא בידו של הקדוש ברוך הוא ולא נמסר לשליח. תו קשיא לי, דבפרק קמא דתעניות אמרינן, דרבי יוחנן סבירא לה דגשמים נמי הינו פרנסה, ואלו בו בפרק אמרינן: אמר רבי יוחנן: מטר בשביל יחיד וכו', פרנסה בשביל רבים וכו'. הרי דיש הפרש בין מטר לפרנסה, ואם כן קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן. וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. הכלל העולה: דנמצינו למדין, דגם במדת הטובה יש הבדל רב בין כשבא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו ובין כשבא על ידי שליח.
וכתב מרן מוהר"י קארו בטור חשן משפט (סימן רז מחודשין יז) וזה לשונו: כתב הריטב"א בתשובה בשם הרמ"ה, גבי הא דאמרינן לי ולא ליורשי, שמע מנה דהא דתנן: הלוהו על שדהו ואמר לו: אם אין אתה מביא לי מכאן עד שלש שנים — הרי הוא שלי, שלא נתקים התנאי אלא אם כן מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח, מדקאמר 'אתה'. דלי ולא ליורשי, ואתה ולא יורשיך. עד כאן. וכן כתב רבנו ירחם בשם הרשב"א, הביאו מרן ז"ל שם (מחודשין כז). למדנו מזה, דמלת 'אתה' היא למעט אחרים.
ובפרק חמישי דערובין (נד ע"א) אמרינן: אמר רב הונא: מאי דכתיב: (תהילים סח, יא) "חיתך ישבו בה, תכין בטובתך לעני אלהים"? אם משים אדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, ואמרי לה שמסרחת ואוכלת — תלמודו מתקים בידו; ואם לאו — אין תלמודו מתקים בידו. ואם עושה אדם כן, הקדוש ברוך הוא עושה לו סעדה בעצמו; שנאמר: "תכין בטובתך לעני אלהים". עד כאן. והנה הרמב"ם בפרק שמיני מהלכות תשובה (דין ד) כתב, שהטובה המזמנת לצדיקים לעתיד לבוא קראו לה חכמים סעדה. ואין ספק, שתלמיד חכם זה שמשים עצמו כחיה, שבא גמולו שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכרו לעתיד לבוא בעצמו, שהכונה היא שכיון ששכרו הוא על ידי הקדוש ברוך הוא ולא על ידי שליח הנה שכרו למעלה למעלה מה שאין הפה יכול לדבר.
ובזה נבוא לכונת הכתובים: "גשם נדבות תניף אלהים". כלומר, האמת הוא שכל גשם שאתה מניף הוא נדבות ממך, ואינו כדעת החושבים שהגשם הוא דבר טבעי. ודבר זה הוא כולל לכל העולם. עוד יש לי להחזיק לך טובה אחרת, והוא, שנחלתך כשהיא נלאה וצמאה למטר אתה כוננתה בעצמך ולא על ידי שליח. וזהו דוקא בנחלתך, דהינו ארץ ישראל, דאלו שאר העולם אתה משקה אותם על ידי שליח. וכי תימא, אחר דאיכא מטר בכל העולם כלו, מאי שבחה דארץ ישראל שהקדוש ברוך הוא בעצמו משקה אותה ולא על ידי שליח? לזה בא ואמר: צא ולמד מ'חיתך ישבו בה', דהינו מי שמשים עצמו כחיה, מה שכרו לעתיד לבוא, שהקדוש ברוך הוא נותן לו שכרו על ידי עצמו ולא על ידי שליח, ואם כן על כרחין לומר שהפרש גדול יש בין הטובה הבאה מיד הקדוש ברוך הוא בעצמו לטובה הבאה על ידי שליח, ואם כן דבר גדול הוא מה שהבטיחנו השם שארץ ישראל משקה אותה בעצמו ולא על ידי שליח, שכל דבר שהוא על ידי הקדוש ברוך הוא יש בו מדה טובה כפולה ומכפלת.
ובזה נבוא לבאר כונת ענין אליהו עם אחאב באמרו (מ"א יז, א): "חי יי אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי", ולאחר שלש שנים אמר לו השם (שם יח, א): "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה". והנה במה שנשבע אליהו על שני דברים, דהינו טל ומטר, והשם לא הזכיר לו כי אם מטר, כדכתיב 'ואתנה מטר', כבר נתעוררו רבותינו ז"ל בזה בפרק קמא דתעניות (דף ג), ובעו למילף מהכא דטל לא מעצר. והקשו: וכי מאחר דלא מעצר, אליהו אשתבועי למה לה? הכי קאמר לה: אפלו טל דברכה נמי לא אתי. ולהדרה לטל דברכה? משום דלא מנכרא מלתא. וכתוב בחדושין: פרש הראב"ד, כשאמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו: לך הראה אל אחאב ובשרהו שנשלמה שבועתך ויהיה מטר, אם יאמר לו 'ואתנה טל ומטר', יחשב אחאב שאליהו נשבע על טל ומטר ונתבטלה שבועתו, כי הטל לא פסק ולא מנכר לה דשל ברכה פסק. עד כאן. ולא הבינותי דברי הרב. דמההיא דפרק חלק (סנהדרין קיג ע"א) משמע, דכשאמר אליהו 'חי יי אם יהיה השנים האלה טל ומטר' היה בפני אחאב. ועוד, שאם הקדוש ברוך הוא יאמר לאליהו 'ואתנה טל ומטר', מנין היה יודע כל זה אחאב? והדבר צריך תלמוד, ודוק.
וראיתי בירושלמי פרק אין עומדין (ברכות פ"ה ה"ב) שהקשו: היכן התר נדרו של טל? אמר רבי תנחומא: סברין מימר: נדר שהתר מקצתו התר כלו. ואית דבעי מימר: בבנה של צרפית, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו: לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטללים; שנאמר (ישעיה כו, יט): "יחיו מתיך נבלתי יקומון", וסמיך לה (שם): "כי טל אורת טלך". עד כאן.
והנה הרא"ש בפרק שלישי דנדרים, אמתניתין (כה ע"ב) דראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי כלכם קרבן, ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים — בית שמאי אומרים: הם מתרים ומה שעמהם אסורים, ובית הלל אומרים: אלו ואלו מתרים. וטעמיהו דבית הלל, משום דסבירא להו נדר שהתר מקצתו התר כלו. ובגמרא אמר רבה: דכלי עלמא, כל היכא דאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא — דכלהו אסורים חוץ מאביו; לא נחלקו אלא באומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מתר. וטעמא דרבה: משום דסבירא לה, דלא אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו אלא במחליף דבריו, אבל במעמיד דבריו — לא. ועל זה כתב הרא"ש בפסקיו וזה לשונו: וצריך עיון: לרבה, אדם שנדר משני דברים, בשר ויין, והזכיר שניהם, ומצא חרטה על אחד מהם, מי אמרינן הכא מודה דהתר כלו כיון דלא שיך כאן החלפה, דדוקא במידי דשיך כלכם וגם זה וזה — בהא קאמר רבה דבעי החלפה; או דלמא לא אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו אלא היכא דמחליף. עד כאן. ולכאורה יש לתמה על הרא"ש, דהא אליהו נדר משני דברים, דהינו טל ומטר, דלא שיך החלפה, ואפלו הכי אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו, אלמא היכא דלא שיך החלפה אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו אף שאינו מחליף.
ומיהו לזה יש לישב באחד משני דרכים. דאפשר דסבירא לה להרא"ש, דהני תרי טעמי דיהבו בירושלמי דהיכן התר נדרו של טל, דחד אמר מטעם שנדר שהתר מקצתו התר כלו, וחד אמר שהתר בבנה של צרפית בטל דתחיה, דבהך ספקא דהרא"ש פליגי. דמאן דאמר מטעם נדר שהתר מקצתו סבירא לה, דלא בעינן החלפה אלא היכא דשיך החלפה; אבל בנודר משני דברים, דלא שיכא החלפה — אמרינן נדר שהתר מקצתו אף שאינו מחליף. ואידך סבירא לה, דאף בנודר משני דברים לא אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו, כיון דלא שיך החלפה. אלא דמה שהתר נדר הטל הוא בבנה של צרפית, דהוצרך לטל דתחיה, אם כן הרי שיך החלפה, דכל דבר שכולל שני דברים, דהינו טל שמרוה את הארץ וטל דתחיה, שיך החלפה. דמאי דאמרינן בנדרים (כו ע"ב): קונם בצל שאני טועם, שהבצל רע ללב. אמרו לו: הלוא הכפרי יפה ללב! שמתר בכל הבצלים. ואמרינן, דמירי באומר אלו הייתי יודע שהכפרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורין וכפרי מתר. והכא נמי, אלו היה יודע אליהו שהיה צריך לטל דתחיה, היה אומר טל שמרוה את הארץ לא יהיה וטל דתחיה יהיה. ומשום הכי הניח הרא"ש הדבר בצריך עיון, משום דמספקא לה הלכתא כמאן.
ובזה ניחא קשיא אחרת דאיכא בדברי הירושלמי. דהא ודאי טל שיחיו בו המתים דק רוחני, שלא מענין טל המרוה את הארץ; ואף שכל מיני טל נכללו בשבועת אליהו, מכל מקום יש לדקדק איך בהתר טל דתחיה התר סתם טל. וכי תימא מטעם נדר שהתר מקצתו התר כלו, אם כן תפק לה דהתר נדרו של טל מטעם שהתר נדר המטר? ואף שמהר"ש יפה כתב, דאולי הטל הנוהג בעולם הוא עצמו שיחיו בו המתים, שהשם מדקקו ונותן בו שפע וכח להחיות המתים, מכל מקום הרב בדרך אפשר כתב כן, אך בתחלה כתב דודאי טל שיחיו בו המתים אינו מענין טל הנוהג בעולם. והכי משמע בפרק שני דחגיגה (יב ע"ב), דאמרינן: ערבות — שבו צדק ומשפט וכו' וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו את המתים. עד כאן. משמע שטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו את המתים הוא ענין בפני עצמו. ואם כן על כרחין מטעם נדר שהתר מקצתו אתינן, ואם כן תפק לה מטעם התר המטר? אך במה דכתבנא ניחא, וכמבאר.
אי נמי אפשר לומר, דטעמה דהרא"ש דלא הביא הירושלמי הלז לפשט הספק, משום דהא דבעינן החלפה הוא דוקא אלבא דרבה, אך רבא פליג התם וסבירא לה דלא בעינן החלפה, אלא אפלו אם אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא, אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו. ומה שנסתפק הרא"ש ז"ל הוא דוקא אלבא דרבה דבעי החלפה; אבל אלבא דרבא, דסבירא לה דאפלו במעמיד דבריו אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו, ליכא ספקא כלל, דפשיטא דבנודר משני דברים אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו. ואפשר דרבי תנחומא סבירא לה כרבא, ומשום הכי קאמר דהתר נדרו של טל בהתרת נדרו של מטר. באפן דליכא תברא לדברי הרא"ש הללו מדברי הירושלמי.
אך עקר דברי הירושלמי לא יכלתי להלמם, משום דלא שיך כלל בשבועתו של אליהו דין זה דנדר שהתר מקצתו התר כלו. משום דלא נאמר דין זה אלא בבטול הנדר על ידי פתח או על ידי חרטה, אלבא דמאן דאמר דנעקר הנדר מעקרו, ואמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו. אבל הכא גבי אליהו לא נעקר הנדר אלא נתקים תנאו, שהוא נשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו, וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קים תנאו, ואיך נתבטלה שבועת הטל? דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר וישתה יין כי אם ברשות פלוני, ונתן לו רשות על אחד מהם — היתכן שנאמר שהתר בשניהם מטעם נדר שהתר מקצתו התר כלו?! זה לא יתכן כלל. וגדולה מזו כתבו גדולי המורים, דבהפרת הבעל לא אמרינן נדר שהתר מקצתו התר כלו, משום דאין הבעל עוקר הנדר אלא מיגז גיז, וכל שכן גבי אליהו שהוא קים התנאי. באפן שדברי הירושלמי הללו שגבו מני, והדבר צריך אצלי תלמוד.
והנה בעקר התפעלות הלזו של אליהו באו הכתובים סתומים, שלא ידענו במה היה חרי האף הגדול הזה שנשבע שלא יהיה טל ומטר. ורבותינו בסוף פרק חלק (סנהדרין קיג ע"א) נתעוררו בזה ואמרו דפסוק זה הוא מקשר עם מה שלפניו, דכתיב (מ"א טז, לד): "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה". ואמרו דאחאב שושבינה הוה. אתא איהו ואליהו למשאל בי טמיא. יתב וקאמר: דלמא כי לט יהושע הכי לט: לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו? אמר לה אליהו: אין. אמר לה אחאב: השתא לטותא דמשה לא מקיימא, דכתיב (דברים יא, טז): "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", וכתיב (שם שם, יז): "וחרה אף יי בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר", וההוא גברא אוקים עבודה זרה על כל תלם ותלם ולא שבק לה מטרא למיזל מסגד לה; לטותא דיהושע תלמידה מקיימא?! מיד "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד, חי יי אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר". בעי רחמי ויהבו לה אקלידא דמטרא. עד כאן.
והנה המפרשים כלם תמהו במאמר זה, דמה הועיל אליהו לקשית אחאב במה שנשבע? ואדרבה, עכשו תתחזק הקשיא ביותר, שיאמר אחאב: השתא לוטא דמשה לא מקיימא, לוטא דאליהו תלמיד תלמידו מקיימא?! ונדחקו הרבה בתרוץ קשיא זו. עוד יש לי לדקדק בדברי אחאב שאמר: ולא שבק לה מטרא למיזל מסגד לה, ופרש רש"י: מרב גשמים הבאים לעולם אין מניחים אותו לילך להשתחוות לצלמים, מתוך שהדרכים מלכלכות בטיט. עד כאן. דלמה לו לאחאב באריכות דברים אלו ולומר שהגשמים הם מרבים הרבה? והלוא אף אם לא היו הגשמים מרבים, קשיתו במקומה עומדת, דלטותא דמשה לא מקיימא. דאיהו קאמר, דאם יעבדו עבודה זרה — "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", וההוא גברא אוקים עבודה זרה על כל תלם ותלם והא קא חזינא דאיכא מטרא. הן אמת דפשטן של דברים נראה שכונתו היתה להגדיל המדורה ולומר, דמלבד שלא נעצרו השמים מלהוריד מטר, זו גם זו שיש שפע גדול מרבוי גשמים.
אך נאמר, שזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק קמא דתעניות (דף ב): אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו לשליח, ואלו הם: של חיה, ושל גשמים, ושל תחית המתים. של חיה, דכתיב (בראשית ל, כב): "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה". של גשמים, דכתיב (דברים כח, יב): "יפתח יי לך את אוצרו הטוב". של תחית המתים, דכתיב (יחזקאל לז, יג): "וידעתם כי אני יי בפתחי את קברותיכם". וכתבו החדושין, שהקשה הראב"ד: והלוא מצינו שנמסר מפתח של גשמים לאליהו, דכתיב: "חי יי אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר". וכתב דיש מחלקים, דמפתח אחד נמסר לשליח ולא שנים. ולכך כשבקש הקדוש ברוך הוא לתת מטר המית בנה של צרפית, וכשבקש אליהו מהקדוש ברוך הוא שיחיהו אמר לו: משלשה מפתחות שיש בידי יאמרו שנים ביד תלמיד ואחד ביד הרב. והראב"ד דחה תרוץ זה ואמר דלשנא דגמרא מוכח דשום אחד מהם לא נמסר לשליח. והאמת דלשנא דגמרא מוכח הכי, שהרי כל חד וחד ילף לה מקרא בפני עצמו. והראב"ד תרץ דלא קשיא מידי, שלא מצינו שנמסר לאליהו מפתח של גשמים, אלא בקנאתו להשם יתברך עצר את השמים. וקרא מוכח הכי, דכשרצה הקדוש ברוך הוא לתת מטר אמר לו לאליהו: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר". אלמא מפתח של נתינת מטר ביד הקדוש ברוך הוא, אלא שאליהו עצר את המטר. עד כאן.
ויש לדקדק בדברי הראב"ד הללו, דמחלק בין עצירת גשמים לנתינת מטר, והלוא מצינו בשמואל דקאמר (ש"א יב, יז): "הלוא קציר חטים היום, אקרא אל יי ויתן קלות ומטר". וכן בפרקא דחסידי כמה מעשיות שהיו מתפללים ומביאין גשמים. והנראה, דודאי פשיטא לה להראב"ד דכל היכא דהצדיקים מתפללים ומחיים מתים ומביאים גשמים — אינו נקרא שנמסרו אלו המפתחות ביד שליח, שהרי אינם פועלים דבר, אלא שמבקשים פני השם ורצון יראיו יעשה, ולעולם שהפעלה נעשית על ידי המקום בעצמו. וכן תרץ הרב גבי תחית המתים שהיה על ידי אליהו ואלישע, שהכונה היא שעל ידי תפלתם החיה הקדוש ברוך הוא את המת. אך מאליהו, דקאמר "חי יי אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי", הקשה לו, דמשמע דנמסר בידו מפתח של גשמים, שהרי לא מצינו שהתפלל על זה. וזהו שסימו בגמרא: יהבו לה אקלידא דמטרא. לזה תרץ, דהעצרת הגשמים נעשה על ידי שליח, אבל נתינת הגשמים אינו נעשה על ידי שליח, ועובדא דאליהו היה העצרת הגשמים. אבל לעולם דהצדיקים על ידי תפלתם מחיים מתים ומורידים גשמים, דהקדוש ברוך הוא שומע תפלתם ועושה רצונם על ידי עצמו. ומהר"ש יפה בבראשית רבה הקשה על דברי הראב"ד הללו וכתב דהעצרת הגשמים נמי נקרא מסירת המפתח, יעין שם.
והנה בעקר קשית הראב"ד אפשר לתרץ עם ההיא דאמרינן פרק שני דבתרא (כה ע"ב): אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב, שנאמר (דברים כח, יב): "יפתח יי לך את אוצרו הטוב"; בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם — גשמים יורדים מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם — אין גשמים יורדים מאוצר טוב. נמצינו למדין, דלירידת גשמים מאוצר טוב בעינן שני תנאים: חדא, שיהיו עושין רצונו של מקום; וזאת שנית, שיהיו שרויים על אדמתם. ואף על גב דלא מיתי ראיה אלא לתנאה דבעינן שיהיו שרויים על אדמתם, דהינו מדכתיב (שם) "מטר ארצך", ולא לאידך תנאה, הינו משום דהך מלתא דפשיטא היא, דהא הך קרא קאי על מאי דכתיב (שם שם, א): "והיה אם שמוע תשמע בקול יי אלהיך", אם עשית כל זה "יפתח יי לך את אוצרו הטוב". הרי מבאר, דהבטחה זו דירידת גשמים מאוצר טוב הוא דוקא כשעושין רצונו. אלא דאידך תנאה דבעינן שיהיו שרויין על אדמתן אינו מבאר בכתוב, הוצרך רב חסדא ללמדנו תנאי זה מדכתיב "לתת מטר ארצך".
הכלל העולה, דאיכא שני אוצרות דגשמים: אוצר טוב ואוצר שאינו טוב. ואם כן אפשר לומר, דהא דאמרינן דמפתח של גשמים לא נמסר לשליח — הינו דוקא מפתח דאוצר טוב, אבל אידך מפתח דגשמים שאינם מאוצר טוב נמסר לשליח. דהא קרא דמנה ילפינן דמפתח דגשמים לא נמסר לשליח לא מירי אלא בגשמים דאוצר טוב, כדכתיב: "יפתח יי לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך".
ומלבד שדברים הללו מצד עצמם נתנו להאמר, עוד יש להכריח חלוק זה מההיא דאמרינן פרק קמא דתעניות (י ע"א): תנו רבנן: ארץ ישראל נבראת תחלה, וכל העולם כלו לבסוף וכו'. ארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל העולם כלו על ידי שליח; שנאמר (איוב ה, י): "הנתן מטר על פני ארץ, ושלח מים על פני חוצות". הרי הדבר מבאר, שמפתח של גשמים של כל העולם נמסר לשליח. וטעמא דמלתא, משום דודאי הא דאמרינן דארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, הוא דוקא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, לא בזמן שזרים אוכלים נחלותיה, דלא יתכן שהקדוש ברוך הוא בעצמו ישקה לגוים המרקדים בהיכלו. וכיון דישראל שרויין על אדמתם ועושים רצונו של מקום הגשמים הם מאוצר טוב, ומשום הכי הקדוש ברוך הוא משקה בעצמו, משום דמפתח זה דאוצר טוב לא נמסר לשליח. אבל כשהוא משקה לכל העולם, דאינם מאוצר טוב אפלו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כדכתיב 'ארצך' דהינו ארץ ישראל, משקה על ידי שליח, משום דגשמים הללו שאינם מאוצר טוב מפתח שלהם נמסר לשליח.
ובסוף פרק שלישי דתעניות (כה ע"ב) אמרינן: אמר רבה: לדידי חזי לי האי רדיא וכו'. ופרש רש"י: האי רדיא — מלאך הממנה על הגשמים כך שמו. הרי מבאר שיש מלאך ממנה על הגשמים. וכן בפרק קמא דיומא (כא ע"א) אמרינן: ויש אומרים: אף רדיא. ופרש רש"י: מלאך הממנה על השקאת הארץ וכו', יעין שם.
וראיתי לתוספות בפרק שני דנדה (טז ע"ב ד"ה מלאך) שהביאו אגדה זו דשלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, וכתבו בסוף דבריהם: ואף ברי שהוא שר מטרא אינו עושה אלא ברשות הקדוש ברוך הוא. ודבריהם תמוהים הם בעיני, דאטו ירקומי שר של ברד וגבריאל שר של אש הם עושים דבר שלא ברשות?! חלילה שיעשה דבר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בלתי רשות אדון הכל! ואם כן, מה הפרש יש בין ברי שר המטר לשאר השרים? אך לפי מה שאמרנו ניחא. דמאי דאמרינן דמפתח של גשמים לא נמסר לשליח — הוא מפתח דאוצר טוב, אבל גשמים דשאר אוצרות נמסרו לשליח. ואפשר דאותו השליח ברי שמו או רדיא. ומאי דאמרינן דלכל העולם חוץ מארץ ישראל משקה על ידי שליח — הוא על ידי אלו, דהינו ברי או רדיא.
ובגמרא פרק קמא דתעניות (ט ע"ב) תניא: רבי אליעזר אומר: כל העולם כלו ממי אוקינוס שותה, שנאמר (בראשית ב, ו): "ואד יעלה מן הארץ". אמר לו רבי יהושע: והלוא מימי אוקינוס מלוחים הם? אמר לו: מתמתקים הם בעבים. רבי יהושע אומר: כל העולם כלו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר (דברים יא, יא): "למטר השמים תשתה מים". עד כאן. ולפי מה שאמרנו, אלו ואלו דברי אלהים חיים. שהגשמים שהם מאוצר טוב, שהם על ידי הקדוש ברוך הוא — הם ממים העליונים, שאינם צריכים תקון, שהם מתוקים מעצמם; והגשמים שאינם מאוצר טוב, שהם על ידי שליח — הם ממימי אוקינוס, והם מלוחים ומתמתקים בעבים. וראיתי בילקוט פרשת בראשית עלה דקרא ד'ואד יעלה מן הארץ', דבזמן שישראל עושים רצונו של מקום — הם שותים ממים העליונים; אך בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום — הם שותים ממי אוקינוס. והן הן הדברים שאמרנו.
והנה לפי מה שאמרנו שיש שני מיני גשמים, האחד הוא מאוצר טוב ומפתח זה לא נמסר לשליח אלא הוא ביד הקדוש ברוך הוא, והשני מאוצר שאינו טוב ומפתח זה נמסר לשליח, מה שהקשה אחאב: השתא לוטא דמשה לא מקיימא וכו' — קשיא מעקרא ליתא. דמה שאמר משה רבנו, דבהיותם עובדי עבודה זרה 'ועצר את השמים', הינו שלא ירדו גשמים מאוצר טוב. דהכי קאמר: 'ועצר את השמים', דומיא דמה שהבטיח דבהיותנו עושים רצונו של מקום 'יפתח יי לך את אוצרו הטוב את השמים', לזה בא ואמר דבהיותם עובדי עבודה זרה 'ועצר את השמים'. אבל לעולם דאפשר שירדו גשמים, אך יהיו מאוצר אחר שאינו אוצר טוב. והגשמים שהיו בזמנו לא היו מאוצר טוב כי אם מאוצר אחר. ובזה ניחא מה שאמר אליהו 'חי יי אם יהיה השנים האלה טל ומטר', משום דאליהו הכריח דעל כרחין גשמים הללו אינם מאוצר טוב, שהרי עובדי עבודה זרה היו, וכתיב 'ועצר את השמים', אלא ודאי דאינם מאוצר טוב, ומשום הכי אמר 'חי יי אם יהיה השנים האלה טל ומטר', משום דגשמים הללו שאינם מאוצר טוב נמסרו לשליח, ומשום הכי לקח מפתח של גשמים הללו בידו. ובזה נתישבה קשית הראב"ד, וכמבאר.
והנה בזמן שהגשמים יורדין ואין אנו יודעין אם הם מאוצר טוב או לא, צריך לידע מה הוא המבחן. והנה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אז מלתא דפשיטא היא דהגשמים הם מאוצר טוב, וכן להפך. אך בזמן שאין אנו יודעין אם עושין רצונו או לא, ואנו רואין גשמים יורדין — המבחן לידע אם גשמים הללו הם מאוצר טוב או לא, דבר זה מתורתו של הראב"ד למדנו אותו. שהקשה עלה דמימרא דרבי יוחנן דשלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, אמאי לא חשיב פרענותן של רשעים, דכתיב (ירמיה נ, כה): "פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו". ותרץ, דהא דלא חשיב פרענותם של רשעים, משום דאשכחן פרענותם של רשעים על ידי שליח, כדכתיב (מ"ב יט, לה): "ויצא מלאך יי ויך במחנה אשור" וגומר. והא דכתיב "פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו" — לכלותם קאמר, ואפשר שאין כלותם על ידי שליח כי אם ביד הבורא, כי אז יהיה המשפט חזק. ונראה לי, לפי שאינו אלא ליום הדין ואינו תמיד, משום הכי לא חשיב לה. עד כאן דבריו. ועין מה שכתבנו בזה בדרך עצב (דרוש כג).
באפן שלמדנו, שכל דבר שהוא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, הוא בתכלית מה שאפשר. הנה כי כן לענין הגשם, שאמרנו לידע המבחן אם הגשמים הם מאוצר טוב או מאוצר אחר, הוא גם כן בזה האפן. דאם הגשמים הם מרבים ויש שפע גדול — אז ודאי שהם מאוצר טוב, וכיון דהם מאוצר טוב הוא בתכלית מה שאפשר; אבל כשהגשמים אינם מרבים, אז הם על ידי שליח. וכבר בארנו, שמפתח של גשמים שאינם מאוצר טוב נמסר לשליח.
ובזה נבוא לכונת המאמר. והנה דבר ידוע הוא שאחאב היה חכם גדול, וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קג ע"ב) שהיה שונה שמונים וחמשה פנים בתורת כהנים. והנה אם היה מכריע אחאב דלטותא דמשה לא נתקימה משום דאנו רואים דאיכא גשמים בעולם ומשה אמר דבזמן דעובדים עבודה זרה 'ועצר את השמים', כבר ידע אחאב שאליהו היה דוחה קשיא זו בנקל, משום דכבר ידע שיש שני מיני גשמים, האחד מאוצר טוב והשני מאוצר שאינו טוב, ומה שאמר משה רבנו 'ועצר את השמים' הינו שלא ירדו גשמים מאוצר טוב, והגשמים שהיו בזמן אחאב לא היו מאוצר טוב. ולזה בא אחאב והבליע תרוץ זה בתוך קשיתו ואמר: לטותא דמשה לא נתקימה, דאלו משה אמר "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר", וההוא גברא אוקים עבודה זרה על כל תלם ותלם ולא שבק לה מטרא למיזל מסגד לה. כלומר, מרבוי הגשמים שהיו בתכלית הרבוי, וכמו שפרש רש"י. ורבוי גשמים כאלו על כרחין הם על ידו של הקדוש ברוך הוא, דכל דבר שהוא על ידו הוא בשפע גדול, וכיון שהוא על ידו הם מאוצר טוב, ומשום הכי משקה על ידו לפי שמפתח זה דאוצר טוב לא נמסר לשליח, ואם כן נמצא דקללת משה לא נתקימה, שהרי אנו רואים שאפלו בזמן שעובדים עבודה זרה יורדין הגשמים מאוצר טוב.
ואליהו זכור לטוב הבין כונתו של אחאב ואמר לו: "חי יי אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". ואם כן, על כרחך שלא בטובתך צריך אתה להודות שגשמים הללו אינם מאוצר טוב, שהגשמים של אוצר טוב כבר נעצרו מפני קללתו של משה. דאי אמרת בשלמא דגשמים הללו אינם מאוצר טוב — ניחא שאני עוצר אותם ולוקח המפתח בידי, וכמו שאמרו: יהבו לה אקלידא דמטרא, לפי שגשמים שאינם מאוצר טוב מפתח שלהם נמסר לשליח; אבל כפי דבריך, שאתה רוצה להכריח מצד רבוי הגשמים שגשמים הללו הם מאוצר טוב, איך אני עוצר אותם ולוקח המפתח בידי? והלוא מפתח דגשמים דאוצר טוב לא נמסר לשליח, כדכתיב: "יפתח יי לך את אוצרו הטוב". באפן שקשית הראב"ד ודברי אליהו זכור לטוב הם שפה אחת ודברים אחדים.
ועל פי הקדמה זו יובן מאי דאמרינן בסוף פרק חלק (סנהדרין קיג ע"א): דרש ההוא גלילאה קמה דרב חסדא: משל דאליהו למה הדבר דומה? לגברא דטרקה לגלה ואבדה למפתחה. עד כאן. ופרש רש"י: דטרקה לגלה — שסגר שער שלו ואבדה למפתחה. כך עשה אליהו: נטל מפתח של גשמים, שהיה השער, ולבסוף אבד מפתח של גשמים, שלא נפתח השער על ידו, דכתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר", ולא כתיב 'ותן מטר'. עד כאן. ויש לדקדק, דמה הפרש יש בין אמרו 'ואתנה מטר' לאמרו 'ותן מטר'? והלוא אפלו אם היה אומר 'ותן מטר' — הנותן מטר על פני ארץ הוא הקדוש ברוך הוא, דאליהו אין לו אוצרות מטר. ועוד, דעל כרחין הוצרך המקום לאליהו שיהיה הדבר ברצונו, כדי שתתקים שבועתו שאמר "חי יי אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"; ואם לא היה הדבר ברצון אליהו, נמצא שחס ושלום היה בא לידי שבועת שקר. ואם כן נמצא שהשער נפתח על ידו דאליהו, ואם כן הוה לה למימר 'לך הראה אל אחאב ותן מטר'?
אך עם מה שאמרנו ניחא. דמה שעצר אליהו הינו מפתח של גשמים שאינם מאוצר טוב, לפי שהגשמים שהיו מאוצר טוב אין בידו דאליהו לעצרם, לפי שאותו מפתח לא נמסר לשליח. וכשאמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר", כונתו היתה שאין לי צרך במפתח שהוא בידך להוריד גשמים, לפי שהיה רוצה להוריד גשמים מאוצר טוב, שהוא בידו של הקדוש ברוך הוא. וזהו שאמר 'ואתנה מטר', דומה למה שאמרנו שארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו מדכתיב 'הנתן מטר על פני ארץ', הכי נמי מדקאמר 'ואתנה מטר' — הוא בעצמו, והינו מאוצר טוב. וטעמא דמלתא: לפי שצפה המקום שבאותה פעלה שיעשה אליהו בהריגת כהני הבעל יחזרו ישראל בתשובה ויענו כלם פה אחד ויאמרו: "יי הוא האלהים, יי הוא האלהים" (מ"א יח, לט), וכיון שהם עושים רצונו של מקום הגשמים יורדין מאוצר טוב. ואם כן נמצא שלא הוצרך המקום למפתח שלקח אליהו בשבועתו. והינו דקאמר, שדומה אליהו לגברא דטרקה לגלה ואבדה למפתחה, הכי נמי חשיב כאלו נאבד מפתחה דאליהו, שהרי לא הוצרך המקום למפתחה דאליהו.
והנה לכאורה יקשה, למה שאמרנו לדעת רש"י דאמרו 'ואתנה מטר' רוצה לומר מאוצר טוב, שהוא על ידי הקדוש ברוך הוא, שלא נמסר מפתח שלו לשליח, וחזקנו זרועותיו ממאי דאמרינן דארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו וילפינן לה מדכתיב "הנתן מטר על פני ארץ", דהא כתיב (דברים יא, יד): "ונתתי מטר ארצכם בעתו", ואמרינן בספרי: 'ונתתי' — אני בעצמי, ולא על ידי שליח. אימתי? 'ארצכם' — ולא בשאר ארצות. וקרא מירי בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום, וכדאמרינן בפרק ששי דברכות (לה ע"ב): אמר רבי שמעון בן יוחאי: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים שם): "ואספת דגנך". עד כאן. הרי דמוקמינן לקרא ד'ואספת דגנך' בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום. ואם כן, היכי קאמר 'ונתתי מטר ארצכם', והלוא כבר בררנו דבזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום אין הגשמים יורדים מאוצר טוב.
וקדם כל דבר יש לתמה בסגיא זו דברכות, דהיכי מוקמינן לקרא בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, והרי בתחלת הפרשה (פסוק יג) כתיב: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, לאהבה את יי אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ואם כן אין לך עושים רצונו של מקום גדול מזה. וכבר תמהו המפרשים בקשיא הלזו. ועוד אני מדקדק, דבפרשת שמע כתיב (דברים ו, ה): "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ואלו בפרשת והיה אם שמע כתיב: "בכל לבבכם ובכל נפשכם", ואלו 'בכל מאדכם' לא כתיב. והנה לפי פשטן של דברים אפשר לומר עם ההיא דאמרינן בפרק שני דפסחים (כה ע"א): תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך', למה נאמר 'בכל מאדך'? אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר 'בכל מאדך'. ולפי זה, בפרשת שמע שהיא אזהרה ליחיד אצטריך לומר 'בכל מאדך', לפי שאפשר שימצא איזה יחיד אשר לבו בל עמו וחביב עליו ממונו יותר מגופו, לכך נאמר 'בכל מאדך'; אבל בפרשת והיה אם שמע שהיא אזהרה לרבים, לא יתכן שרבים יכשלו בסברא זאת הנפסדת שיהיה ממונם חביב עליהם יותר מגופם, ומשום הכי לא אצטריך לומר 'בכל מאדכם', דכיון דכתיב 'בכל נפשכם' מכל שכן 'בכל מאדכם'. אך לפי דרכנו יובן באפן אחר.
עוד יש לדקדק במה שסיים הפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ואמרינן בספרי: 'עשב בשדך' — שלא תטרח להביא עשב מן המדבר. וכבר הביא רש"י דרשה זו בפרושו. והכרחו לזה, מפני שאדרבה יותר טוב היה שבשדה שלו שהוא זורע בו זרעים ואילנות שלא יוציא עשב לבהמה, אלא שעשב הבהמה יביאו אותו ממקום שאינו בר זריעה. לזה הצרכו לומר שגם זה בכלל ברכה, שלא יהיה להם טרח לילך למדבר להביא עשב לבהמה. ותמהני, דאם כן אין סדר לפסוק זה. דמתחלה כתיב 'ונתתי מטר ארצכם בעתו', שהוא בזמן שישראל צדיקים וכמבאר; ואחר כך כתיב 'ואספת דגנך', דמירי בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום; ואחר כך חזר הכתוב ואמר 'ונתתי עשב בשדך', שכפי דברי רבותינו ז"ל מירי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, שהבטיחם הכתוב שלא יטרחו לילך למדבר להביא עשב לבהמה. ואם כן הכתוב מירי במלך והדיוט ומלך.
ונראה דיובן עם מאי דכתבו התוספות שם (ד"ה כאן בזמן), דהאי דאמרינן דקרא ד'ואספת' מירי באינם עושים רצונו של מקום, לעולם דמירי בעושים רצונו, אלא שאינם עושים רצונו כל כך ואינם צדיקים גמורים. והכריחו זה ממאי דאמרינן (ברכות לה ע"ב): כתיב (הושע ב, יא): "ולקחתי דגני", וכתיב: "ואספת דגנך". ותרצו: כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו. הרי הדבר מוכרח מדכתיב 'דגנך' דמירי בצדיקים, אלא שבשביל שאינם עושים רצונו כל כך כתיב 'ואספת'.
והנה סמוך למאמר זה אמרינן: אמר רבי יוחנן משם רבי יהודה ברבי אלעאי: בוא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים! דורות הראשונים היו מכניסין פרותיהן דרך טרקסמון כדי לחיבם במעשר, דורות האחרונים מכניסין פרותיהן דרך גגות וחצרות כדי לפטרן מן המעשר. דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחיב במעשר עד שיראה פני הבית, דכתיב (דברים כו, יג): "בערתי הקדש מן הבית". עד כאן. ולפי זה, מאי דאמרינן דהך אינם עושים רצונו דמירי בצדיקים, הכונה היא דמבקשים טצדקי כדי לפטר מן המצות, כגון זו דמכניסין פרותיהם דרך גגות כדי לפטרם מן המעשר. דאף שהדין כך הוא, כדכתיב: "בערתי הקדש מן הבית", מכל מקום אין ספק שאין זה רצונו של מקום, דודאי רצונו של מקום הוא שיתחיבו במעשר, כדי שיטלו חלקם הכהנים הלויים שהם משרתי השם. וכדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מא ע"א), דמלאכא אשכחה לרב קטינא דמכסי סדינא. אמר לה: קטינא קטינא, סדינא בקיטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה? ואמרינן, דהכי קאמר לה: טצדקי למפטר נפשך מציצית. הרי שאף שהדין כן הוא, דסדינא בקיטא וסרבלא בסתוא פטורים מן הציצית, מכל מקום אינו מן הראוי לבקש טצדקי כדי לפטר ממצות השם, שהרי מדכתב רחמנא מצות ציצית שמע מנה דרצונו הוא שנקים מצות ציצית. והמבקש טצדקי לפטר מהמצות נקרא אינו עושה רצונו של מקום, והמבקש טצדקי לקיים מצות השם נקרא עושה רצונו של מקום. וכבר האריך בזה הרב בעל העקדה וכתב ככל אשר אמרנו, יעין שם.
ובפרק ששי דמנחות (דף סז, ע"א) אמרינן, דדבר תורה מרוח הגוי פוטר מן המעשר, אלא דחכמים גזרו דמרוח הגוי לא יפטר, גזרה משום בעלי כיסין. ופרש רש"י: בעלי כיסין — שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רב המעשרות ויתנוהו לגוים וימרחוהו ומפקע ממעשר. והקשו לזה: אי הכי, גבי חלה נמי ליגזר דגלגול גוי לא ליפטר משום בעלי כיסין? ותרץ: חלה אפשר דאפי לה פחות מחמשה רבעים. והקשו: תרומה נמי אפשר דעבד כרבי אושעיא, דאמר: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במץ שלה. ותרץ: התם בפרהסיא זילא בה מלתא, הכא בצנעא לא זילא בה מלתא.
ובזה יובן מאי דאמרינן בפרק ערבי פסחים (קיג ע"א): אמר רבי יוחנן: שלשה הקדוש ברוך הוא מכריז עליהם בכל יום: על רוק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבדה לבעליה, ועל עשיר המעשר פרותיו בצנעא. עד כאן. ופרש רש"י: מכריז עליהם — לשבח. עד כאן. ויש לתמה, דלמה אין הקדוש ברוך הוא מכריז על העני המעשר פרותיו? ועוד, דמה שבח הוא זה שמעשר פרותיו בצנעא ואינו אוכל טבלין שהם במיתה בידי שמים? ואם כן, מי שיש לו ערלה וכלאי הכרם ואינו נהנה מהם, יכריזו עליו! ואם כן, כל היום כלו כרוזא קרי בחיל. אך לפי אותה סגיא דמנחות ניחא. דפשיטא דמי שאינו אוכל פרותיו טבלין אינו מכריז עליו לשבח, אבל הכא מירי במי שהיה יכול למצא טצדקי כדי לפטר מן המעשר ואינו עושה. וכבר נתבאר במה שאמרו גזרה משום בעלי כיסין, שהעשיר שיש לו קרקעות הרבה חס על ממונו ומבקש טצדקי לפטר מן המעשר. וכבר נתבאר גם כן, שכל דבר שהוא פרהסיא זילא בה מלתא לעשיר לבקש טצדקי כדי לפטר מן המעשר, אבל דבר שהוא בצנעא נחשד העשיר דמבקש טצדקי לפטר מן המעשר. ועל זה אמר רבי יוחנן, דעשיר דדרכו לחוס על רב מעשרותיו ומעשר פרותיו בצנעא, דלא זילא בה מלתא והיה יכול לבקש טצדקי לפטר פרותיו, על זה הקדוש ברוך הוא מכריז עליו לשבח ואומר: ראו בריה שיש לי בעולמי! דאף שהוא עשיר והוא בצנעא דלא זילא בה מלתא, אפלו הכי אינו מבקש טצדקי לפטר פרותיו, אלא אדרבה מחיב אותם במעשר ומעשר פרותיו, וכדכתבנא.
והנה בדין זה דמרוח הגוי דפוטר מן התורה, נחלקו בזה אבות העולם. דסברת הטור (יו"ד סימן שלא) היא, שזה לא נאמר אלא בישראל שמכר פרותיו לגוי, אף לאחר שהביאו שליש, ומרחם גוי — נפטרו מן המעשר; אבל גוי הממרח פרות ישראל שלא מכרם לגוי — לא נפטרו. אך הרמב"ם ז"ל חולק בזה וסבירא לה, דאף גוי הממרח פרותיו של ישראל שלא מכרן לגוי — נפטרו מן המעשר, וכמבאר בדבריו בפרק ראשון מהלכות תרומות, יעין שם. וראיתי להרב בעל בית חדש, שרצה להכריח סברת הטור מהא דאמרינן דבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, אלמא משמע דכל מלאכתן נעשית על ידי גוים, ואין בזה שום צד לפטרן מתרומות ומעשרות. ולדידי לא קשיא כלל להר"ם מסגיא זו. חדא, דעד כאן לא קאמר הר"ם דאף בפרות ישראל מרוח הגוי פוטר אלא בגוי הממרח ברשות ישראל; אבל בגוי הממרח שלא ברשות ישראל, אף הר"ם מודה דאינו פוטר. ויש בזה אריכות דברים, אין כאן מקומם. וכבר פרש רד"ק בקרא ד"ועמדו זרים" (ישעיה סא, ה), דהינו מעצמם, ואם כן לא נפטרו פרותיהם מהמעשר. ועוד, דמאי דפוטר אינו אלא מרוח, שהיא אחת מהמלאכות; אבל שאר המלאכות, דהינו חרש וזרע וקצר ועמר ודש וברר וטחן והרקיד — כל אלו אינן פוטרות מהמעשר, ואם כן הא אצטריכו הגוים שיעשו לנו מלאכות אלו.
ומעתה נבוא לכונת הכתוב על פי סברת הרמב"ם ז"ל: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי וגו', לאהבה את יי אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" — שאתם צדיקים. אבל 'בכל מאדכם' לא קאמר, לפי שבממונם אין להם אהבה. ולא שחס ושלום יש בהם עון אשר חטא, אלא שמבקשים טצדקי לפטר מן המצות בשביל ממונם, וכההיא דאמרינן התם דמכניסים פרותיהם דרך גגות וקרפיפין כדי לפטרם מהמעשר בשביל שחסים על ממונם. לזה אמר: "ונתתי מטר ארצכם בעתו". כלומר, אל יעלה בדעתם שיעצרו השמים מלהוריד מטר. וכההיא דאמרינן בפרק קמא דתעניות (ז ע"ב): אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל תרומות ומעשרות; שנאמר (איוב כד, יט): "ציה גם חם יגזלו מימי שלג", ותנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג. עד כאן. ולזה בא הכתוב לומר, דהא ליתא. דהתם מירי במי שחיב במעשר ואינו מפרישם, אבל מי שעושה טצדקי כדי להפטר מן המעשר אינו בכלל סוג זה, ואין השמים נעצרים מלהוריד מטר בשביל זה. ולזה אמר: "ונתתי מטר ארצכם" — דמלבד דאין השמים נעצרים, זאת ועוד, אני נותן המטר שהוא מאוצר טוב שאינו נמסר לשליח. אך תדע מה אעשה לך, "ואספת דגנך" — שלא אתן לך אותה ברכה ד'ועמדו זרים'. שאיך אתן לך זרים שיהיו עובדים אותך, להמציא לך תחבולה אחרת כדי להפטר מן המעשרות, דהינו שתשלח אותם שיעשו המרוח כדי שיפטר. דבשלמא העושים רצונו של מקום, שאינם מבקשים טצדקי להפטר מהמעשר, אני נותן להם זרים שיעבדו אותם, לפי שעל ידי הזרים יעשו מלאכות אחרות, אבל המרוח יעשו בעצמם, וכדכתבנא. ועוד אעשה לך: "ונתתי עשב בשדך", וגם זה ענש כיון שאתה מבקש טצדקי להפטר מן המעשר. שאם היה העשב במדבר ולא בשדך — היה לך תחבולה אחרת להפטר מהמעשר, דהינו מערים אדם על תבואתו ומכניסה במץ שלה, ולא הוה כסיפא לך מלתא, לפי שהיה לך טענה: כיון שאין לי עשב בשדי, מי יוכל לטרח במדבר לבקש עשב? לכך אמר: "ונתתי עשב בשדך", דהשתא כסיפא לך מלתא טובא, מאחר שיש לך עשב בשדך למה אתה מכניס תבואתך במץ שלה? באפן דכל הכתוב הזה מירי בחד גונא, דהינו שהם צדיקים אלא שעושים טצדקי להפטר מן המעשר, והקדוש ברוך הוא מפר מחשבות ערומים לבלתי תעשינה ידיהם תושיה, אבל לעולם הם עובדים את השם בכל לבבם ובכל נפשם, ומשום הכי אמר: "ונתתי מטר ארצכם", דהינו מאוצר טוב שלא נמסר מפתח שלו לשליח.
ובזה יובן מאי דאמרינן בפרק שלישי דתעניות (כג ע"א), כשאמרו לחוני המעגל שיתפלל שירדו גשמים, ועג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך וכו'. וירדו לבסוף גשמי רצון ברכה ונדבה וכו'. ושלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי; שאלו היו שנים כשני אליהו, שמפתחות של גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! עד כאן. ופרש רש"י: שאם אליהו היה נשבע שלא יהיה מטר, ואתה נשבעת שאין אתה זז עד שירדו גשמים, נמצא שם שמים מתחלל, דזה או זה באים לידי שבועת שוא. עד כאן. ויש לדקדק, דזה אינו נקרא חלול שם שמים, ולא היה לו לומר אלא נמצא שאחד מכם בא לידי שבועת שוא. עוד יש לדקדק בדברי שמעון בן שטח דאמר אלו היו שנים כשני אליהו, דמה ענין השנים לכאן? לא הוה לה למימר אלא: אלו אדם כאליהו היה נשבע, לא נמצא שם שמים מתחלל?!
אך כפי דרכנו אתי שפיר. דאליהו המפתח של גשמים שלקח לא היה מאוצר טוב, לפי שמפתח של אוצר טוב לא נמסר לשליח, ואם כן אפשר היה למקום לקיים שבועת שניהם, וישלח בשביל חוני גשמים מאוצר טוב, שעל אותו אוצר לא היה יכול אליהו לשבע, לפי שאותו מפתח לא נמסר לשליח. אך טענת שמעון בן שטח היא: אלו היו שנים כשני אליהו, שהיה וכוח בין אחאב ואליהו, דאחאב היה רוצה להכריח דלטותא דמשה לא נתקימה מטענת רבוי הגשמים, והיה רוצה לומר שהגשמים שבזמנו היו מאוצר טוב, וכמו שאמרנו, ואליהו סכל מחשבתו ואמר שנתקימה קללת משה והגשמים שבזמנו לא היו מאוצר טוב, והכריח הדבר ממה שלקח מפתח של גשמים; ואם כן, אם היה מוריד גשמים מאוצר טוב בשביל שבועתו של חוני, נמצא שם שמים מתחלל, שיחזיק אחאב בסברתו, שיאמר דקללתו של משה רבנו לא נתקימה ואותם הגשמים שבזמנו הם מאוצר טוב. וראיה לדבר, שלא הועילה שבועת אליהו, לפי שהיו מאוצר טוב ואותו המפתח לא נמסר לשליח. ואין לך חלול השם גדול מזה.
או נאמר באפן אחר, על פי דרכו של רש"י שפרש דנמצא שם שמים מתחלל הוא שאחד מהם היה בא לידי שבועת שוא. ונדקדק עוד במה שאמר שמעון בן שטח: אבל מה אעשה שאתה כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו. דאם חוני המעגל היה חיב נדוי, למה בשביל תארים הללו נמנע מלנדותו? ואם כונתו היא, דלפי שהיה אדם גדול לא רצה לנדותו, וכדאיתא בפרק אלו מגלחין (מו"ק יז ע"א): אמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר (הושע ד, ה): "וכשלת" וכו', לא היה לו לומר אלא אבל מה אעשה שאתה אדם גדול בתורה. וכדאמרינן (תענית כג ע"א): נהירי לן הני שמעתתא כבשני חוני המעגל. ועוד, דבצנעא אומרים לו 'הכבד ושב בביתך', וכמו שכתבו הפוסקים ז"ל (רמב"ם פ"ז מהלכות ת"ת דין א).
אבל נראה שכונתו של שמעון בן שטח היא, לפי שמצינו שכשישראל אינם עושים רצונו של מקום אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, ולזה אמר: אלו היו שנים כשני אליהו, שנמנעו הגשמים מאוצר טוב ומפתח של אוצר אחר הוא ביד אליהו, לא נמצא שאחד מכם בא לידי שבועת שוא?! דאי אמרת בשלמא שלא היו השנים כשני אליהו שנמנעו הגשמים מאוצר טוב, היו יכולים להתקים שתי השבועות, דבשביל חוני היה מוריד גשמים מאוצר טוב; אבל אלו היו שנים כשני אליהו — אחד מכם בא לידי שבועת שוא. אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו, שכל מה ששואל מאביו נותן לו: הוליכני לרחץ בחמין — ועושה לו; שטפני בצונן — ועושה לו; תן לי אגוזים — ונותן לו. וגם אתה לפני המקום כל מה שאתה רוצה נותן לך, שאפלו היו שנים כשני אליהו והיית רוצה שירדו גשמים מאוצר טוב — היית מורידם. וכיון שאתה יודע בעצמך שיש לך מעלה כזו שכל מה שאתה רוצה המקום מקים דבריך, נמצא שאתה בטוח כשנשבעת שאפלו שנים כשני אליהו לא היה שום אחד מכם בא לידי שבועת שוא.
ושמעון בן שטח ידע כל זה מהמעשה שארע, שבתחלה נענה חוני והתחילו הגשמים מנטפין, ואמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות, והתחילו לירד בזעף. וחזר ואמר: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, שהם גשמים מאוצר טוב. הרי שאף שבתחלה לא ירדו גשמים מאוצר טוב, מכל מקום היה חוני כבן המתחטא לפני אביו, שכל מה שרוצה נותן לו, אף חוני לא רצה בגשמים שאינם מאוצר טוב אלא בגשמים שהם מאוצר טוב, שהם גשמי רצון ברכה ונדבה, ועשה המקום רצונו. נמצא שחוני הוא בטוח שאפלו שנים כשני אליהו אין אחד מהם בא לידי שבועת שוא.
וזהו ששלחו לו בני לשכת הגזית: עליך נאמר (איוב כב, כח): "ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור". עד כאן. ומצינו שהגשמים נקראו אור, כדאמרינן בפרק קמא דתעניות (ז ע"ב): אמר רבי אמי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל גזל, שנאמר (איוב לו, לב): "על כפים כסה אור"; ואין אור אלא גשמים, שנאמר (שם לז, יא): "יפיץ ענן אורו". וכונתם: דמלבד ד'תגזר אמר ויקם לך', יתר על כן 'על דרכיך נגה אור'. כלומר, שהגשמים באו כפי דרכיך, שאתה עושה רצונו של מקום, כלומר, שבאו הגשמים מאוצר טוב, ולא כפי דרכי הדור, אלא 'על דרכיך נגה אור', דהינו גשמי רצון ברכה ונדבה.
הלוא מעתה עת האסף, ואשימה עיני למאמר הקודם, ההוא אמר: גדול יום הגשמים, שאפלו ישועה פרה ורבה בו. ופרש רש"י: מליצי זכות נכנסין לפניו ביום הגשמים, שנזכר לישועה מתוך שעת רצון הוא. הרי בהדיא שיום הגשמים הוא עת רצון. ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות לב ע"ב): רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא, משום שנאמר (איכה ג, מד): "סכתה בענן לך מעבור תפלה". וכבר עמד על זה הרב מהר"ש יפה סדר בראשית (פרשה יג סימן ד ד"ה שהיא). ותרץ דיש לחלק, דהתם בענן לחוד בלא גשמים. ואפשר שזהו כונת הכתוב באיוב (לח, לד): "התרים לעב קולך, ושפעת מים תכסך". ודוק.
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |