אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/עח

יום שני ט"ו חשון תשפ"ד - מסכת קידושין דף עח

מלחמת מדין - מלחמת רשות או מצוה?

דין כהן באשת יפת תואר

בגמרא במסכת קידושין (עח.) תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר, גיורת פחות מבת שלש שנים ויום אחד, כשרה לכהונה, שנאמר (במדבר לא יח) "וכל הטף בנשים החיו לכם", והלא פנחס היה עמהם [- בין היוצאים למלחמת מדין, שנאמר להם המקרא הזה. רש"י]. ורבנן, 'החיו לכם' - לעבדים ולשפחות, ע"כ.

עוד איתא בקידושין (כא:) איבעיא להו, כהן מהו ביפת תואר. חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל. או דילמא, שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצוות יתירות. רב אמר מותר, ושמואל אמר אסור. ושני לשונות נאמרו בגמרא בביאור מחלוקתם. ללישנא קמא - בביאה ראשונה לדעת כולם יפת תואר מותרת אף לכהן, שהרי עיקר טעם ההיתר הוא ש'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע', שאם לא נתירה לו ישאנה באיסור, וטעם זה שייך אף בכהן. וכל מחלוקתם בביאה שניה - שלדעת רב מותר "הואיל ואישתרי אישתרי", ואילו לדעת שמואל אסור "דהא הויא לה גירות וגיורת לכהן לא חזיא".

ללישנא בתרא - בביאה שניה לדעת כולם אסור שהרי היא גיורת האסורה לכהן. ומחלוקתם בביאה ראשונה, שלדעת רב מותר כפי שנתבאר ללישנא קמא, שהרי טעם ההיתר משום 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'. ולדעת שמואל אסור, "כל היכא דקרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך' (דברים כא יב), קרינא ביה 'וראית בשביה' (שם פסוק יא), כל היכא דלא קרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך, לא קרינא ביה 'וראית בשביה'", ומאחר שכהן אסור בביאה שניה, אסור הוא אף בביאה ראשונה.

תמיהת התוספות רא"ש שמא פנחס הותר ב'כל הטף בנשים' מדין יפת תואר

והנה ללישנא קמא נמצא שלדעת רב כהן מותר באשת יפת תואר גם בביאה שניה, לפי זה הביא תוספות הרא"ש (קידושין עח.) את קושיית הר"ר אלחנן על ראייתו של רשב"י לכך שגיורת בת פחות משלש שנים מותרת לכהן ממה שהותרו לפנחס 'כל הטף בנשים', ולכאורה אין ראיה מכך, שכן יש לומר שגיורת אף פחותה מבת שלש אסורה על כהן, ומה שהתיר הפסוק לפנחס את 'כל הטף בנשים', הוא דוקא שם במלחמת מדין, שהרי בעת מלחמה יש היתר מיוחד של 'אשת יפת תואר', ולדברי רב היתר זה הוא אף בכהן.

התוספות הרא"ש מיישב את קושיית הר"ר אלחנן כך, היתר אשת יפת תואר אינו אלא כש'ראית בשביה', כלומר, בשעת שביה, בעת המלחמה. שונה מכך דבריו של משה 'וכל הטף בנשים החיו לכם' שנאמרו אחרי שכבר שבו מן המלחמה, ועל כן אין לפרש היתרו מדין 'אשת יפת תואר', וממילא ישנה ראיה מדבריו לכך שגיורת קטנה מבת שלש שנים מותרת לכהונה.

רבי אלחנן עצמו מיישב שבמלחמת מדין כלל לא היה היתר של 'אשת יפת תואר', וזאת משום שדין זה לא נאמר אלא לאחר 'כיבוש וחלוקה'. ומוסיף התורא"ש ש'הכי איתא בירושלמי', ומהדירי התורא"ש (מוה"ק הערה 411) כבר העירו שלא נמצא כן בירושלמי לפנינו, אך כ"ה במדרש שוחר טוב (שמואל פכ"ה). כמו כן ציינו שכן דעת רבינו פרץ בתוספותיו (קידושין שם), ודעת הסמ"ג (עשין קצב). ולהלן יבואר מהיכן דרשו דבר זה שאין דין 'יפת תואר' אלא אחר י"ד שנים של כיבוש וחלוקה. ועכ"פ ממה שיישב התורא"ש קושיית רבי אלחנן באופן אחר, נראה שלדעתו אכן דין 'יפת תואר' שייך אף קודם לכיבוש וחלוקה, ורק שאין לפרש כן את היתר 'כל הטף בנשים' כיון שלא היה בעת המלחמה. ונמצא שנחלקו הראשונים - רבי אלחנן והרא"ש - האם דין 'יפת תואר' אינו אלא אחר כיבוש וחלוקה.

קושיית התוספות מדוע הוצרכו להביא כפרה על הרהור בנות מדין והרי הותרה להם יפת תואר

ובפרשת מטות במלחמת מדין (במדבר לא מח-נ) נאמר: "ויקרבו אל משה הפקודים [- הממונים] אשר לאלפי הצבא שרי אלפים ושרי המאות. ויאמרו אל משה... ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'".

ובגמרא במסכת שבת (סד.) מבואר שמשה קצף על אנשי החיל בהביאם קרבן לכפר על עצמם, ואמר להם: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון [- של מעשה שטים, לזנות עם בנות מואב, שמא כך עשיתם גם במדין, לכן אתם צריכים קרבן. רש"י]. על כך השיבוהו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. ועוד איתא שם בגמרא: תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערווה, ע"כ.

והקשו התוספות (ד"ה מידי): ואם תאמר, והא אפילו ליקח יפת תואר הותרה להם. ויישבו: ויש לומר, דמכל מקום שייך בה איסור, כדאמרינן (קידושין כב.) 'וחשקת בה' ולא בחברתה. וביאר המהר"ם כוונתם, שהביאו כפרה על כך שהרהרו אף בחברתה.

דעת הפענח רזא שהותרה יפת תואר רק בבואם לארץ או שלא הותרה במלחמת מדין שהיתה על זנות

בדומה לכך הקשה גם הפענח רזא (במדבר לא נ): תימה, למה הוצרכו לכפרה, הלא במלחמה הותרה יפת תואר. ויישב בג' אופנים: א' "שמא קלקלו בביאה שניה". ובביאור רזא דמאיר הביא דברי הדעת זקנים שכתב שלא הותרה אלא ביאה ראשונה ואשה אחת בלבד, אבל מביאה ראשונה ואילך אסור אפילו בהרהור [וכעין יישוב התוספות], ועפ"ז כתב שלכך כוונת הפענח רזא שקלקלו בהרהור. אך ודאי שאין כוונתו שקלקלו בביאה ממש, כמפורש בגמרא בשבת.

ב' "שלא הותרה יפת תואר עד ביאתם לארץ", דהיינו כדעת הר"ר אלחנן, אלא שה"ר אלחנן נקט שלא היה דין זה עד אחר י"ד שנה של כיבוש וחלוקה, והפענח רזא לא הזכיר אלא 'עד ביאתם לארץ'. ומקור לדבר מביא הפענח רזא מדרשת הפסוקים, "וזהו 'ונתן ה' בידך' ואז 'וראית בשביה'".

ג' תשובת הר"ר שמעון מיינביל"א ש"כיון דמלחמת מדין היתה על זנות, על דבר כזבי, לא הותרה בזנות". ומבואר לכאורה שלפי היישוב הראשון והשלישי נאמר דין יפת תואר אף בזמן מלחמת מדין, אלא שמכל מקום הוצרכו לכפרה, או מחמת שחטאו יותר מההיתר, או משום שבמלחמת מדין דוקא לא הותרה אשת יפת תואר. ואילו לפי היישוב השני אכן לא היה דין אשת יפת תואר באותה שעה.

דרשת הספרי שדין 'יפת תואר' הוא רק במלחמת רשות

והנה בפרשת 'אשת יפת תואר', בתחילת פרשת כי תצא (דברים כא י-יב), נאמר: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאת אל תוך ביתך" וגו'.

וברש"י הביא דרשת הספרי: 'כי תצא למלחמה' - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר 'ושבית שביו', שהרי כבר נאמר בשבעה אומות 'לא תחיה כל נשמה', ע"כ. ומבואר שכל דין אשת יפת תואר לא נאמר אלא במלחמת הרשות ולא במלחמת מצוה.

מעתה יש לתמוה על דברי הראשונים, הן רבי אלחנן והתוספות רא"ש בהיתר 'כל הטף בנשים' לפנחס, והן התוספות והפענח רזא בכפרת אנשי הצבא, שנקטו שהיה ראוי להיות במלחמת מדין דין יפת תואר, אילולי סברותיהם משום שלא נכנסו לארץ או משום שמלחמת מדין היתה על הזנות. ותמוה, הלא בפשטות מלחמת מדין היא מלחמת מצוה, שנצטוו עליה בדבר ה', וכיון שכן הרי כלל לא שייך בה דין 'יפת תואר'. ואמנם מדברי הפענח רזא שהביא כמקור לכך שדין 'יפת תואר' נוהג רק אחר כניסתם לארץ ממה שנאמר 'ונתן ה' בידך' ואז ו'ראית בשביה', נראה שלמד שהפסוק עוסק בכיבוש הארץ, ואם כן עיקר הפרשה נאמרה במלחמת מצוה.

והעירוני שברמב"ם לא נזכר חילוק בין מלחמת רשות למלחמת מצוה, וכתב המנחת חינוך (מצוה תקלב אות א) שמשמע מדבריו דבכל ענין התירה התורה יפת תואר, שאל"כ היה לו לכתוב בפירוש שדין זה אינו אלא במלחמת הרשות. והוסיף שכן משמע מסתימת לשון החינוך (מצוה תקלב). ולכן נקט בדעתם שלא סבירא להו כדעת הספרי שבמלחמת רשות הכתוב מדבר. ואם כן אפשר שהפענח רזא אף הוא יסבור כן. ואולי אף שאר הראשונים הנזכרים סוברים כן, ודברי הספרי דחויים לדעת רוב הראשונים, וצ"ע.

דעת הרמב"ן בהנחת רוח רביעית ותרומת מכס שמדין היא 'מלחמת רשות'

והנה במנין שכחת העשין לדעת הרמב"ן, שהם המצוות שהשמיט הרמב"ם ממנין תרי"ג לפי דעת הרמב"ן, נמנית (מצוה ה) מצות הנחת אחת מן הרוחות בלי מצור, וכלשון הרמב"ן: שנצטוינו כשנצור על עיר, להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס שמה. כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה. ובו עוד תיקון, שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו. שנאמר (במדבר לא ז) "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה". ודרשו בספרי: הקיפוה משלש רוחותיה, רבי נתן אומר, תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין, אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות, עכ"ל הרמב"ן.

ותמה המנחת חינוך על דברי הרמב"ן שנקט שמצוה זו היא 'מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות', והרי מקור דין זה הוא ממלחמת מדין כפי שהביא הרמב"ן, ומלחמת מדין הרי היתה מלחמת מצוה, שיצאו לה בדבר ה', ואם כן מדוע לא נלמד לדורות למלחמת מצוה שיניחו רוח רביעית בלי מצור. וגם מדברי הרמב"ן הללו נראה שנקט שמלחמת מדין גדרה 'מלחמת רשות' ולא 'מלחמת מצוה', והדברים צריכים ביאור.

גם לענין תרומת מכס כתב הרמב"ן (שורש שלישי) בתוך דבריו, וזה לשונו: ואולי סובר בעל ההלכות בפרשת תרומת המכס, שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות, להקריב מן הבא בידם תרומה לה' וכו', עכ"ל. ולכאורה דין תרומת מכס נלמד ממלחמת מדין, וכיצד רצה הרמב"ן לבאר שפרשה זו תלמד לדורות 'לכל מלחמות הרשות'. הרי לנו מקור נוסף שבו נראה כי הרמב"ן למד שמלחמת מדין אינה מלחמת מצוה אלא מלחמת רשות.

חילוק הרמב"ן בין מלחמת סיחון ועוג למלחמת מדין לענין גיעולי נכרים

והנה בפרשת גיעולי נכרים בפרשת מטות (במדבר לא כג) עומד הרמב"ן על כך שהזהירה התורה על הגעלת כלים דוקא במלחמת מדין "ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם כן שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) 'רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו". וביאר הרמב"ן: והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם, וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים, דכתיב (דברים ו יא) "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת", ואמרו רבותינו ז"ל (חולין יז.) קדלי דחזירי אשתרי להו [- נתחי חזיר הותרו להם]. אבל מדין לא היה שלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם, ולכן נהג האיסור בכליהם כו'.

ומתוך דברי הרמב"ן למדים אנו כי אכן 'מלחמת מדין' אף שנעשית בציווי ה', דין אחר לה מדין 'מלחמת מצוה' של 'כיבוש ארץ ישראל', ובזה שונה מלחמת מדין גם ממלחמת סיחון ועוג, כי גדר מלחמת סיחון ועוג כחלק מכיבוש הארץ, ש"ארצם מנחלת ישראל היא", ואילו מלחמת מדין אין גדרה אלא נקמה במדין "ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם".

מלחמת מצוה עניינה כילוי האויב מה שלא היה גדר מלחמת מדין

על פי חילוק זה כתב ליישב בספר מצות המלך (מ"ע ה ענף ג אות ד) את קושיית המנחת חינוך על הרמב"ן, כיצד למד ממלחמת מדין דין הנחת אחת מרוחות המלחמה לכל מלחמות הרשות, הלא מלחמת מדין היתה מלחמת מצווה. וביאר, שבמלחמת מצוה יש דין כליון וכמו שנאמר 'לא תחיה כל נשמה', וכיון שכן גם אין להשאיר רוח בלא מצור, כדי לכלות את האויב לבלי השאיר לו שריד ופליט. אמנם במלחמת הרשות, וכן במלחמת מדין שאף שהיו מצווים עליה אך לא היה זה כדי לירש את ארצם אלא רק כנקמה, באופנים אלו אין דין כליון, ולכן אדרבה יש מצוה להשאיר רוח אחת בלא מצור. ונמצא שלענין זה דין מלחמת מדין כמלחמת הרשות, ולכן למד הרמב"ן ממדין לכל מלחמות הרשות.

עפ"ז גם יישב את עיקר הקושיא כיצד נקטו הראשונים שמן הראוי היה שיהיה דין 'יפת תואר' במלחמת מדין, והלא מלחמת מצוה היא, ובמלחמת מצוה אין דין 'יפת תואר'. שכן כל מה שהתמעטה מלחמת מצוה מדין יפת תואר, הוא משום שאין אני קורא בה 'ושבית שביו' כיון שנאמר בה 'לא תחיה כל נשמה', וכדרשת הספרי - אך דין זה הלא שייך רק במלחמת מצוה שעניינה כילוי לצורך כיבוש הארץ, משא"כ מלחמת מדין שכל עניינה היה 'מלחמת נקמה', בזה לא נאמר דין 'לא תחיה כל נשמה' וכיון שמתקיים בה 'ושבית שביו', היה מתקיים בה גם דין 'יפת תואר', לולי סברות הראשונים שלא נאמר דין 'יפת תואר' אלא אחר כיבוש וחלוקה, או שבמלחמה שבאה על דבר זנות אין היתר זנות.

ביאור הפני יהושע בדעת תוספות בחילוק שבין מלחמת מדין למלחמת שבע אומות

ובאמת כבר מבוארים הדברים בדברי הפני יהושע (שבת שם) שעמד אף הוא על עיקר ההערה כיצד נקטו התוספות שבמלחמת מדין הותר להם יפת תואר - שמכח זה הקשו התוספות מדוע הוצרכו להביא קרבן כפרה על ההרהור - והרי אין דין יפת תואר אלא במלחמת מצוה. ויישב הפני יהושע: משמע להו להתוספות דהאי 'מלחמת חובה' [- שבה לא נאמר דין 'יפת תואר'] היינו דוקא מלחמת שבעה אומות, משא"כ הך דהכא במלחמת מדין, אע"ג שהיתה על פי הדיבור, אפילו הכי לא דמי למלחמות שבע אומות שהן לכיבוש ארץ ישראל ועליהם נאמר 'לא תחיה כל נשמה'. הרי שביאר הפנ"י שחלוקה מהותה של מלחמת מדין ממלחמת שבע אומות "שהן לכיבוש ארץ ישראל", ואילו מלחמת מדין אינה אלא נקמה במדין.

והפני יהושע מבאר את מקור התוספות לחלוקה זו בין מלחמת מדין למלחמות שבע אומות, מדין הגעלת כלים, שהרי לגבי מלחמת שבע אומות מבואר בגמרא בחולין שאפילו קדלי דחזירי הותרו להם, ומאידך לגבי מלחמת מדין ציום להגעיל את כליהם. והדברים תלויים זה בזה כמו שכתב הרמב"ן, שבמלחמת סיחון ועוג לא הזהירם על הגעלת כלים כי דינם היה כבמלחמת הארץ שאפילו קדלי דחזירי הותרו להם. הרי מפורש שאף שמלחמת מדין היתה על פי הדיבור, מכל מקום כלפי מלחמת סיחון ועוג ושבע אומות - אין גדרה מלחמת מצוה אלא מלחמת רשות.

ביאורו הנפלא של הפני יהושע על קשר שבין גיעולי מדין לכעסו של משה

על פי זה מבאר הפני יהושע באופן נפלא את דרשת חז"ל על הפסוק (במדבר לא יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל", שדרשו חז"ל שמתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, שלא נאמרה פרשת גיעולי מדין על ידו. ולכאורה תמוה, מה ענין זה לזה. אמנם לפי המתבאר יבואר היטב, כי עיקר טענת משה היתה כפי שמבואר במדרש שאמר להם "החייתם כל נקבה", והלא היה לכם ללמוד קל וחומר משבע אומות שנאמר בהם 'לא תחיה כל נשמה'. הרי שמשה רבינו נקט בטעות שמלחמת מדין דינה כמלחמת מצוה, ולכן טען שעליהם לקיים דין 'לא תחיה כל נשמה' אף במלחמה זו. וכיון שכן, הרי גם יותר להם קתלי דחזירי, ולכן לא אמר להם פרשת גיעולי נכרים.

אך באמת מלחמת מדין אף שבאה על פי ציווי השם, אך כיון שלא באה כחלק מכיבוש הארץ, שהרי לא ירשו את ארצם, וכל גדרה היה 'לתת נקמת ה' במדין', ממילא לא היה בה דין 'לא תחיה כל נשמה', ומאידך היה בה דין 'גיעולי נכרים', שבמלחמה זו לא הותרו להם איסורים. ומסיים הפני יהושע: כן נראה לי נכון, והוא כפתור ופרח בעזרת השם.