השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם/שורש/ג

השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם ‏ שורש ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

העיקר השלישי אמר בו הרב שאין ראוי שימנו מצות שאין לדורות וזה דבר ברור אינו נעלם כלל שאילו מנינו המצות האמורות לשעה היו מונים כל מצוה שבאה במצרים ובמדבר במצות עשה ובמצות לא תעשה והיה עולה לחשבון גדול כמו שאמר הרב, וחס ושלום שבעל הלכות גדולות יטעה בזה. אבל הטעם אשר מנה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש מפני שהיא אצלו מצוה לדורות ממה שאמרו בגונב את הקסוה (סנהדרין דף פ"א ע"ב) והיכא רמיזא דכתיב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. ומה שהשיב כי די לנו באמרם רמז ופשטיה דקרא אינו בזה ואינו כמו כן מכלל חייבי מיתה בידי שמים כמו שנתבאר בתוספתא ובסנהדרין, הנה בהודאה מן הרב אם יהיה מן חייבי מיתה בידי שמים ראוי הוא להביאו במנין המצות. ואני תמיה עליו ז"ל שאם אינו מכלל חייבי מיתה בידי שמים הוא חמור יותר שהרי הוא חייב מיתה בידי אדם ומשנה שלימה שנינו (שם) קנאין פוגעין בו. אבל בודאי חייב מיתה בידי שמים נמי הוא כדאמרינן התם בגמ' סנהדרין (דף פ"ב:) בעא מיניה רב אחא בר רב הונא מרב ששת כהן ששימש בטומאה חייב מיתה בידי שמים לא תנינן כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזרין ואי סלקא דעתך חייב מיתה בידי שמים לישבקוה דליקטל בידי שמים, והקשינו אלא מאי אינו חייב מיתה מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה, ושאלנו והרי מי שלקה ושנה ותירצנו במלקיות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא, ושאלנו עוד והא הגונב את הקסוה ותירצנו כמו כן הא אמר רב יהודה בכלי שרת ורמיזא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו לומר דהאי נמי בר קטלא הוא דחייב מיתה בידי שמים הוא, וכן שאלנו הבועל ארמית והשבנו הא אקריוה לרב כהנא בחלמיה ואדכריה רב לגמריה כלומר שהוא נמי מחייבי מיתות כמו שכתוב בנבואה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה והוא הלכה למשה מסיני וכמו שפירשתי, והרב עתיד למנותו מחייבי כריתות במצות חמשים ושתים, וכיון שעלו דברי רב ששת בתיובתא עמדה הלכה כמו שאמרנו דליכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושאם גונב את הקסוה אינו חייב מיתה בידי שמים לא היה מיתתו בידי הקנאין. ונראין הדברים עוד דבכלי שרת אף רב ששת מודה דרחמנא אמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש אלא שלא היו יודעין מאי קסוה וכן לשון הגמ' מוכיח, ועל כל פנים כך עלה לנו שהוא חייב מיתה בידי שמים ובידי אדם. והברייתא שאמר הרב ז"ל דקתני ואלו שבמיתה אותן שאינן בידי אדם אלא בידי שמים קתני ובתוספתא אמתניתין קיימינן בתר דקתני שמיתתן בידי אדם הנסקלים והנשרפים הנהרגים והנחנקים והמומתין בידי קנאין ופרחי כהונה חזר והשלים ושנה ואלו שבמיתה בידי שמים בלבד, ועכשיו שלמדנו שהוא חייב מיתה בידי אדם ובידי שמים על כרחנו דבר תורה הוא ואין לנו בדרבנן חיוב מיתה כלל. ומה שדקדק כי די לו באמרם רמז כסבור שהוא אסמכתא בעלמא והנה אמרו דרחמנא אמר ולא יבואו לראות, אבל כבר נאמר בלשון הזה רמז במקומות שהן מן התורה אמרו (זבחים דף י"ז) ^{[השלם מקור]} רמז לטבול יום שאם עבד חלל מנין תלמוד לומר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפקא ליה מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה, הנה בכאן פסלו העבודה שעבד טבול יום והצריכו בעל הקרבן להביא קרבן אחר וגוזרים על העובד מיתה ומנו אותו מאלה שבמיתה והוציא תלמוד כל זה במלת רמז כי הייתורים רמזים הם לא יתבוננו אלא מדרך הקבלה, וכן זה הגונב את הקסוה חיובו מיתה בידי שמים רמוז במלת כבלע את הקדש כי הגנבה והגזלה נקראין בליעה כענין חיל בלע ויקיאנו ורבים כן אע"פ שעיקר הכתוב בלוים בשעת מסעות הוא ומיתתן בידי הקנאין הלכה למשה מסיני כמו הבועל ארמית וכמו שהזכירו בגמרא פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ז:), וכן אמרו רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין והוא מדרש גמור ודינו מדאורייתא כדאיתא בפרק קמא דמכות (דף ב' ע"ב) ובגמרא עבודה זרה (דף ל"ו ע"ב) אמרו ייחוד דבת ישראל דאורייתא הוא דאמר רבי יוחנן רמז לייחוד מן התורה מנין תלמוד לומר כי יסיתך אחיך בן אמך אמרי דאורייתא ייחוד אשת איש ואתא דוד גזר אפילו ייחוד דפנויה, ובספרי שנו רבי נתן אומר מכאן רמז לשיר מן התורה אלא שנתפרש על ידי עזרא, וכן בהרבה מקומות אומרים רמז בדברים שעיקרם תורה:

וכן מה שיחשבו בעלי ההלכות גדולות במנותו ולא יעבוד עוד דלוים ואמר שאינה נוהגת אלא במדבר, אין הדבר כן אבל היא מצוה נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו הלוים לשאת משא בכתף. ומה שנתעורר ממנו הרב לעשותה מצות שעה ממה שאמרו (חולין כ"ד.) יכול אף בשילה ובבית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף. מן המאמר הזה בעצמו נלמוד שהיא מצוה לדורות כל זמן שישאו בכתף והרי נהגה כל הימים בארץ בנשאם הארון בשילה ובבית עולמים. והנראה מלשונם כי בהיותם במדבר מפני תדירות משא לא היו מביאין הלוי הזקן לשיר ולשאר העבודות כדי שלא יבא לידי לישא בארון ולא היה נכנס אלא לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון שאינם עבודת פנים אבל משנכנסו לארץ לא נפסלו אלא ממשא הארון בעת נסעו ממקום למקום. וכבר שמו דוד בנשאו הארון על העגלה טועה בדבר שהתינוקות קורין אותו בבית הכנסת שנאמר כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו וחזר בו ואמר לראשי הלוים (דברי הימים א ט״ו,י״ב-י״ג) התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה' אלהי ישראל אל הכינותי לו כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט ושם כתוב וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם, וכאשר צוה משה הוא מבן שלשים ועד חמשים. וכן כתוב בדברי דוד מפורש (דברי הימים א כ״ג,ג׳) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ובאמת כי זה המספר עד חמשים בלבד הוא רומז. ושם נאמר אלה בני לוי וגו' עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר דויד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלים עד לעולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו, כי בדברי דויד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה, כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות וגו', ולא לשאת המשכן וכל כליו. ולא היה זה המספר כמספר הראשון שאמר בו מבן שלשים ועד בן חמשים. ואם נחשוב שלא יהיה עוד ללוים משא בכתף לעולם מימי יאשיהו שגנז הארון כמו שדרשו יומא (נ"ב:) בפסוק ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף, גם זה לא יוציא המצוה הזאת מן המנין אחרי שהיא נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו למשא כי אין ביטול למצוה אלא מפני שאינה נוהגת לא מפני שאינה צריכה אלינו, וכבר אמר הרב כן במצות מאה ושמונים ושבע בענין הכרתת זרע עמלק ושבעה עממין כי כל מצוה תקרא נוהגת לדורות כל זמן שאינה נגדרת בזמן או במקום ואפילו בהעדר הדבר שנצטוה עליו בדורות ההם, מלבד שאין לנו בטחון שלא ישאו עוד ארון בבנין הבית או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח כמו שעשה פנחס במלחמת מדין שנאמר וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו ודרשו בספרי וכלי הקדש זה ארון וכאשר עשו בימי עלי האל יזכנו לראות. ואם היתה מצוה זו יוצאת מן המנין היה בטל לאו דלא יסורו ממנו ויוצא מן המנין כי למשא הארון נעשו בו ומפני משאו הוזהרנו שלא נסיר אותם כמו שכתוב והבאת את הבדים בטבעות, בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו:

וראיתי להרב ז"ל שכתב לפנינו במאמר הזה במצוה ל"ד שנצטוינו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום והוא אמרו יתעלה כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ואע"פ שמצוה זו באה בלוים בשעה ההיא למיעוט מספר הכהנים אבל לדורות הכהנים חייבים במצוה זו. והנה יסבור הרב כי מאחר שנשתנית המצוה לכהנים כבר בטל הלאו הזה דלא יעבוד עוד שלא נאמר בכהנים וכמו שאמרו (חולין כ"ד) ^{[השלם מקור]} מומין פוסלין בכהנים ואין שנים פוסלים בכהנים. וזהו סברא נפסדת שאם נעתקה המצוה הזו מן הלוים לכהנים אחרי שהיו רבים הרי הם במקום הלוים לכל משאם ולכל עבודתם כלומר שהיו כמותם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף ולא אמרו שאין שנים פוסלין בכהנים אלא בעבודת הכהונה בזמן שהן פוסלין בלוים כלומר כשהיו הלוים נושאי הארון וזה הוא ששנינו פסול בלוים כשר בכהנים פסול בכהנים כשר בלוים כמו שבא בגמרא חולין שם. ולפי דעתי שגם זה שאמר שנעתקה המצוה לכהנים אינו אמת חלילה לנו שנאמר שנשתנה שום מצוה בתורה שיהיו הלוים נפסלים ממשא הארון לעולם והלוים נשאוהו בימי דוד גם בפעם השנית שעשה כהוגן שנאמר (דברי הימים א ט״ו,כ״ו) ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה', וכתיב וכל הלוים הנושאים את הארון והמשוררים. אבל נאמר כי הכהנים והלוים כולם כשרים במשא מן התורה שכולם נקראו לוים ועוד שלא נאמר בפרשה אלא בני קהת והרי הכהנים גם הם בני קהת וכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו וכן תראה בכתוב שנאמר (שם) ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל עשיה ויואל וגו' ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ברית ה', ושם כתוב ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון ה' אלהי ישראל כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם. וזו שאמרו בספרי היכן צוה (במדבר ז׳,ט׳) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ולא חדשו הלוים כלום אלא מפי משה ומשה מפי הקודש, על הפסוק הראשון אמרו כן שנאמר (דברי הימים א, טו יד) ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון ה' אלהי ישראל כאשר צוה משה בדבר ה' בכתפם במוטות עליהם והיכן צוה משה ולבני קהת לא נתן ומשה מפי הקדש שהעיד עליו הכתוב בדבר ה' ולא אמרו והיכן צוהו ה' אלהי ישראל לאהרן אבל צירף שם גם הפסוק הנאמר אחר תיקון המשמרות כולן כי אחר חלוקת הלוים הזכיר חלוקת הכהנים ואמר (שם כ"ד) אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל, ע"י משה רבינו עליו השלום, וכל זה לומר שלא חדשו כלום במקדש על ידי דוד אלא הכל מפי משה ומשה מפי הקדש. ואם תאמר שאמרו גם זה על הכתוב השני רצונם לומר שגם בני אהרן בכלל מצות נשיאות הארון שנאמר בבני קהת כי עבודת הקדש עליהם ובני קהת יכלול את כולם, אבל זה הכתוב כמשפטם ביד אהרן במשמרת נאמר ולא במשא הארון. ועוד אמר הרב כי יתבאר זה בספר יהושע וספר שמואל כי לדורות הכהנים חייבים בזו המצוה והם ישאוהו, ולא מצאתי הביאור הזה אבל בספר יהושע אמר ויצוו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם והכהנים והלוים נושאים אותו ואתם תסעו ממקומכם והלכתם אחריו, והענין כמו שאמרתי שכל השבט כשר למשא הארון והמשפחה ההיא של בני קהת נפקדו עליה במדבר. ואני תמיה על הרב בזה שהוא דבר מפורש וכבר ביארו החכמים אותו שאמרו בגמ' (סוטה ל"ג:) כיצד עברו ישראל את הירדן בכל יום לוים נושאים את הארון והיום נשאוהו כהנים וזה כמו שביארנו כי בנסעם מן המחנה ביום הראשון נשאו אותו גם הלוים כמו שאמר והכהנים והלוים נושאים אותו ויום עברם את הירדן נשאו הכהנים לבדם כי כן כתוב ויאמר יהושע אל הכהנים שאו את ארון הברית, להעשות הנס על ידי כהנים המקודשים מזרע אהרן. אבל בספר מלכים כשהכניס שלמה הארון לבית קדשי הקדשים (שם ח') נאמר ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים, והיה זה מפני שהלוים אינם נכנסים לעולם לבית קדשי הקדשים כי גם במדבר לא היו שם עד רדת הפרוכת על יד הכהנים כדכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וכולי פרשה. וגם שם כתוב ויעלו את ארון ה' ואת אהל מועד ואת כלי הקדש אשר באהל ויעלו אותם הכהנים והלוים, לפי שהיו הלוים גם כן נושאי האהל וכלי הקדש כלם חוץ מן הארון שנתייחדו לו עתה הכהנים כדי שיביאו אותו אל בית קדשי הקדשים שהלוים אין נכנסים שם בין במדבר בין לדורות. וכל זה מבואר מפורש. וכן אמרו שם במסכת סוטה (שם) תניא רבי יוסי אומר בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון כשעברו את הירדן וכשסיבבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו. גם זה ברור שמצות נשיאתו לעולם על הלוים כולן חוץ משלשה מקומות הללו שנתיחדה לכהנים על פי נביא בירדן ובהקפת יריחו ובשעת הכנסתו לבית קדשי הקדשים. והנה למדנו על כל פנים כי הלאו הזה של לוים נמנה הוא בשלש מאות וששים וחמשה הלאוין כי משא הארון מצוה לדורות, ונתקיימו בזה דברי בעל הלכות גדולות ועל חנם תפשו הרב בו:

אבל תרומת המכס וחנוכת המזבח וברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל לא נתבאר למה כתבן בחשבון הפרשיות המשלימות לו החשבון. והנראה מדעתו שהוא לא בא למנות מצות שעה כאותן שבאו במצרים ובמעמד הר סיני וזולתם שאין להם ענין אלא לשעתן, אבל המצות שענינם קיים לנו לדורות ימנה אותן אע"פ שאינן נעשות אלא פעם אחת ולכן מנה פרשת אבנים גדולות לפי שנצטוינו {{סוטה ל"ב}} ^{[השלם מקור]} לכתוב בהן התורה באר היטב בשבעים לשון להיותם לנו זכר לדורות. ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל וקבלו אותה באלה ובשבועה. וכן פרשת חנוכה שמנה וכתב בפרשת משכן חנוך מזבח, ובודאי חנוך המזבח הוא מצוה לדורות כמו שכתוב בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה על המזבח שהיא מצות החנוך ומזה שנינו (מנחות מ"ט) אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר. ונראין הדברים עוד שאף המשכן בהקמתו ובית המקדש בהבנותו צריכים חנוכה לעולם ונדבת הנשיאים היתה הוראת שעה בשיעורים ההם שעלו בדעתם אבל בחנוכה כמו חובה הוא. וכן עשה שלמה חנוכה וכן אנשי כנסת הגדולה ואף לימות המשיח וכמו שאמרו (שם מ"ה) מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. ויתאמת זה ממה שאמר יתברך זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אשר צוה ה' את משה וגו', ימנה המלואים עם קדשי דורות ויעשה אותם תורה. ואולם תוכל להקשות ממאמר החכמים שגוזרין בתלמוד על המלואים שהם לשעה כמו שאמרו בסוכה {{דף מ"ג}} ^{[השלם מקור]} יצאו מלואים שאינם נוהגים לדורות. וראיתי עוד בירושלמי בתחלת מסכת שביעית (הלכה א') על סוגיא שהקשו שם התיב רבי יונה הרי פרשת מלואים ופרשת דור המבול הרי אינן עתידים לחזור מעתה יעקרו אותם אלא כדי להודיעך. ויכולני לומר שהכוונה במאמרים הללו שאין פרטי פרשת המלואים צריכים לנו שאין עתידין לחזור על השיעור ההוא והסדר ההוא והיה די מכל הפרשה בכתוב ומשחת אותם ומלאת את ידם וקדשת אותם וכהנו לי. אבל הנראה אלי כי המלואים שהקריבו על הכהנים למלאות את ידם לכהן לא היו אלא לשעה כי בעת ההיא הבדיל אהרן וזרעו להקדישו קדש קדשים לדורות עולם. אבל היו שם מלואים עוד על המזבח להקדישו דכתיב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו וכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו והמלואים האלו הם שהקריבו בימי עזרא כי היה המזבח החדש צריך מלואים לקדשו כדכתיב (יחזקאל מה יח) בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש, על זה הוא שדרשו (מנחות דף מ"ה) ^{[השלם מקור]} שהם מלואים אמרו פר של ראש חדש עולה הוא אמר רב אשי מלואים הקריבו בימי עזרא וכו' והם המלואים על המקדש, וכתוב מפורש עוד על המזבח (יחזקאל מג כה) שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום ופר בן בקר ואיל מן הצאן וגו' שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו, והנה זה מפורש ומבואר. עוד יש לי ראיה על ענין הזה שפירשתי אמרם ז"ל בראשון של יומא (דף ה:) כיצד הלבישן לאהרן ולבניו בימי המלואים ותמהו כיצד הלבישן מאי דהוה הוה אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא לעתיד לבא נמי כשיבאו אהרן ובניו משה רבינו עמהם, כלומר נשאל לו. הנה סוברים כי לתחיית המתים יתקדש אהרן ובניו עמו במילואין לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת המיתה ויהיו אנשים מחודשים יצטרכו להתקדש כראשונה ויהיו המילואים האלה נוהגין בהן א"כ המילואים במזבח ובמקדש לאחר החרבן כשנעשו אחרים יצטרכו למילואים ועשו אותן בימי עזרא וכן נעשה לימות המשיח אמן במהרה, אם כן כל אלו הפרשיות מלמדות לדורות. אבל תחנונים והיא פרשת ויחל משה תחנתו של משה רבינו עליו השלום על מעשה העגל היא אצלו פרשת ציבור שממנה נלמוד תחנונים בשעת הצרות כמו שאמרו (ר"ה י"ז:) ויעבור ה' על פניו ויקרא מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ואולי סובר בעל הלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה' כענין שנאמר בדוד ומטבחת ומכון ערי הדרעזר לקח דויד נחשת רבה מאד בה עשה שלמה את ים הנחשת ואת העמודים ואת כלי הנחשת וכתיב גם אותם הקדיש המלך דויד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגוים (דברי הימים א י״ח,י״א), ולכן נאמר בקרבן שרי האלפים והמאות ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה', ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לא היה בה ענין ראוי לומר בו זכרון לבני ישראל לפני ה' אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן. ומכל מקום חשבונו של בעל הלכות גדולות בפרשיות לא נתברר ענינו שמנה כללות במקום פרט ולאוין במקום עשה, ואין דעתנו להאריך בזה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף