אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/כח

יום רביעי כו אב - מסכת סוכה דף כח

איסור ישיבה בסוכה בשעת פטור מצטער

'ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות' משמע שאינו חייב

תנן (סוכה כח:) ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה. משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו.

ומדקדוק לשון המשנה "מותר לפנות" משמע שאין איסור להמשיך ולשבת בסוכה בזמן הגשמים אלא שאינו חייב לשבת בה ומותר לו לפנות. וכן מבואר ברמ"א (או"ח סימן תרלט ס"ז): וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות. והיינו שאינו מחויב בישיבת סוכה ואינו מקיים בכך מצוה אך מ"מ משמע שמותר לו לשבת בה ואינו עובר איסור בכך.

קושיית העונג יום טוב שמצטער הפטור ייאסר בהנאה מהסוכה

ובשו"ת עונג יום טוב (סימן מט) הקשה מהמבואר בגמרא לעיל (ט.) דאמר רב ששת משום ר"ע מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה'. ותניא רבי יהודה בן בתירא אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'.

ואם כן כיצד יכול לשבת בסוכה בשעה שיורדים בה גשמים, הלא בשעה זו פטור ממצות סוכה ואף אינו מקיים מצוה בישיבתו, ואם כן הרי הוא נהנה מהסוכה בלא לקיים מצוה ועצי סוכה אסורין כל שבעה וכל שכן הסכך.

התר התשמשות בבגדי כהונה שלא נתנה תורה למלאכי השרת

כדי ליישב קושיא זו מציין העונג יום טוב לנדון הראשונים לגבי השתמשות בבגדי כהונה שלא בשעת העבודה. דהנה בגמרא ביומא (סט.) אמרו: תא שמע בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. וכן מבואר בקידושין (נד.): הואיל וניתנו ליהנות בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.

ומבואר שאף שבגדי כהונה יש בהם קדושה מכל מקום כיון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת לפיכך מותר לכהנים להשתמש בהם במקדש ואפילו שלא בשעת עבודה. ואם כן, אומר העונג יום טוב, יש לומר גם לענין עצי סוכה שאף כשיורדים גשמים מכל מקום מותר לו להמשיך לשבת בסוכה כיון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.

מחלוקת הראשונים בסכך עבה שאין המטר יכול לרדת דרכו

אלא שהעונג יו"ט מעיר שיישוב זה יועיל רק לדעות מסויימות בראשונים. דהנה הטור (סימן תרלא) הביא מחלוקת הראשונים בדין סכך עבה המונע כניסת גשמים: ורבינו תם פסק שאם עשאה עבה מאד שאין המטר יכול לירד בה פסולה כו' ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא הביא דבריו בפסקיו.

ובשלמא לדעת רבינו תם שאי אפשר לעשות הסוכה באופן שלא יכנסו לתוכה גשמים ממילא אפשר ליישב כנ"ל שמטעם לא ניתנה תורה למלאכי השרת יוכל להישאר בסוכה אף בעת ירידת גשמים. אבל לדעת הרא"ש שיכול לעשות הסוכה באופן זה, אם כן מה שייך להתיר שהייה בסוכה בעת ירידת גשמים כיון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אדרבה כיון שבשעת ירידת גשמים אסור להישאר בסוכה אם כן מלכתחילה אין לו לבנות סוכה באופן כזה שיהיה מוכרח להנות ממנה באיסור, ולא שייך להתיר השהייה בה משום לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

אם מותר ללבוש מתחילה בגדי כהונה שלא בשעת עבודה

ועוד מוסיף העונג יום טוב לדון ביישוב זה, שהרי לשון רש"י בקידושין הוא, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין. והנה מבואר בגמרא שמכח סברא זו הותרה הלבישה כל זמן שהם שוהים בעזרה, אמנם כתבו התוספות (יומא שם): ומשמע הא לכתחילה ללובשן אסור, דבזה אפשר להזהר. הרי שדעת התוספות שכל ההיתר בהנאה מבגדי כהונה שלא בשעת עבודה הוא דוקא באופן שכבר לבוש בבגדי כהונה שלא הצריכוהו להסירם, אך ללבוש שלא בשעת עבודה אסור. אמנם רש"י שם (ד"ה למדינה) כתב בביאור מה שעכ"פ אסור ללובשם במדינה שהוא לפי "שנוהג בה דרך חול" ומשמע שמצד איסור ההנאה היה מותר אף כשיוצא למדינה.

ואם כן לדעת רש"י שמצד איסור ההנאה הותר מחמת סברא זו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת להניח בגדי הכהונה על גופו אף כשיוצא מהמקדש, נראה שגם יותר ללובשם בתחילה, והביאור הוא שמחמת סברא זו התירו הלבישה אף כשאינו מקיים מצוה. ולפי זה גם בסוכה אתי שפיר שכיון שהישיבה בסוכה מותרת שהיא גוף המצוה, ממילא מכח הסברא שלא ניתנה תורה יהיה מותר אף לשבת בה אחר ירידת גשמים. אך לדעת תוספות שכל ההיתר הוא רק לא לפשוט בגדי כהונה, אם כן גם לגבי סוכה כל ההיתר יהיה רק לשהות בסוכה ולא להיכנס אליה בשעת ירידת גשמים.

ולפי זה מיושב הלשון "מאימתי מותר לפנות", כי המשנה עוסקת באופן שיושב בסוכה וירדו גשמים שאז מותר לו לפנות אך אם אינו רוצה יכול להישאר בה מחמת הסברא הנ"ל. ולכך חוכך העונג יום טוב שבאמת יהיה אסור להיכנס לסוכה בשעה שאינו מקיים המצוה כיון שהוא נהנה מעצי סוכה שלא למצוותם.

ובקהילות יעקב (סוכה סימן ז) הקשה שלא הועיל בכך רק ללשון המשנה, אך כעין זה מבואר בגמרא לעיל (כו.) אמר רשב"ג פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי והתיר ר' יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה. ועוד אמרו רבא שרי ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סירחא דגרגישתא. הרי נקטו הלשון "התיר" ו"שרי" לגבי פטור מצטער מסוכה, ומשמע שאף שפטורים אך אם רוצים לישב בסוכה מותרים ולא משמע שאיירי דוקא באופן שהיו יושבים מתחילה בסוכה.

אם איסור הנאה מעצי סוכה מדאורייתא רק בהנאת ביטול

והנה בגמרא בשבת (כב.) איתא "אבוהון דכולהו דם", היינו שהמקור לאיסור הרצאת מעות לאור נר חנוכה והשתמשות בנוי סוכה וכיו"ב הוא ממצוות כיסוי הדם. והקשו התוספות (ד"ה אבוהון) מדוע לא לומדת הגמרא דין זה מעצי סוכה שאסור להנות מהם. ויישבו התוספות: דשאני סוכה דבמסתפק מהן איכא ביטול מצוה, אבל בנויי סוכה ובהרצאת מעות כו' ליכא ביטול מצוה.

ולכאורה מבואר בתוספות שכל איסור ההנאה בעצי סוכה הוא רק באופן שמבטל המצוה, ולפי זה יש ליישב שביושב בסוכה אף שאינו מקיים מצוה אינו עובר בכך על איסור הנאה מעצי סוכה כיון שאין זו הנאה של ביטול. אלא שהעונג יו"ט דוחה הצעה זו כי התוס' לא כתבו כן לדינא ורק באו לתרץ שלכך לא אמרה כגמרא אבוהון דכולהו עצי סוכה, כי אם היתה אומרת כן היינו יכולים לדחות שכל האיסור בסוכה הוא רק באופן של הנאה ביטול משא"כ הרצאת מעות וכיו"ב. אך לפי האמת בודאי כל הנאה אסורה ואף הנאה שאינה של ביטול המצוה.

והעונג יו"ט מוכיח זאת מצורת דרשת חז"ל מה חג לה' אף סוכה לה', והיינו שמדמים חז"ל עצי סוכה לקרבן חגיגה, ובקרבן חגיגה בודאי שאסורה כל הנאה.

סברת הקהילות יעקב שהנאת דירה מותרת

אמנם הקהילות יעקב כתב שאפשר לפרש דברי התוספות כפשוטם שאכן מדאורייתא אין איסור הנאה מעצי סוכה אלא בהנאה של ביטול. ומה שדימו חז"ל עצי סוכה לחגיגה אי אפשר ללמוד מכך שאיסור ההנאה בעצי סוכה שווה לאיסור ההנאה מקרבן חגיגה. והטעם, לפי שצורת הלימוד מחגיגה כך היא, שכדרך שבקדשים שהוקדשו והתייחדו "להקרבה" נאסרו בהם שאר הנאות חוץ ממה שהוקדשו לו, הוא הדין לענין סוכה שנתייחדה "לדירה" נאסרו בה כל שאר הנאות שאינם דירה. אך בודאי אם יהנה מהסוכה בדרך של "דירה" אף שלא קיים בכך מצוה אין בכך סתירה לאיסור הנאה מעצי סוכה.

וביותר, שהרי צורת קיום מצות סוכה היא שתחילה עליו לייחד הסוכה לדירתו לשבעת ימים אלו ועל ידי זה נעשית סוכת מצוה, שכן הוא המצוה לעשות לו דירת ארעי לחג. ואם כן בתחילת ייחודו לדירה הרי היא ככל דירה ממש בין אם בדיורו בה יקיים מצוה ובין אם לא יקיים מצוה, ורק שע"י שיש לו דירה לכל דבר לז' ימים אלו ע"י זה חל שם סוכה על הדירת ארעי הזאת ומקיים בה את המצוה. ולכן פשיטא שהנאת דיור לא תאסר עליו.

דעת העונג יום טוב שאשה שאינה אשתו אסורה בסוכה

ובעונג יום טוב הקשה שלפי דבריו תהיה אשה אסורה בישיבת סוכה כיון שהיא פטורה ממצוה זו, ובגמרא לעיל (ב:) מבואר שהילני ישבה בסוכה. ודחה ששם רק היא ישבה וממילא לא נתקדשה הסוכה מעולם ולא נאסרו עציה, ואף שבניה ישבו עמה הרי אף הם אינם בני חיובא אלא משום מצות חינוך דרבנן. וכן סוכה שעשה שמאי הזקן לנכדו הקטן, היתה סוכה מיוחדת לנכד זה ולא נתקדשה מעולם. אבל באמת סוכה שנתקדשה למצוותה היה מקום לאסור אשה בישיבתה. ואף שדרשו חז"ל שהאשה תשב עם בעלה בסוכה משום תשבו כעין תדורו, ואם כן מוכח שאשה מותרת בסוכה - היינו מלתא דהבעל, שכחלק ממצוות הבעל שתשב אשתו עמו ולכן מותרת בישיבה זו. אבל פנויה באמת אסורה.

והקהילות יעקב כתב על כך: וזה תמוה מאוד לומר שאשה אחרת שאינה אשתו אסורה לישב בסוכה, כגון בתו ואחותו וכיו"ב, ומעולם לא שמענו מי שיאסור על נשים ליכנס בסוכה. ועל גוף הנדון יש להעיר שלכאורה אשה אף אם פטורה מן הסוכה הרי מקיימת בכך מצוה מדין מי שאינו מצווה ועושה ואם כן אפשר ששימוש כזה שהוא לקיום מצוות סוכה מותר אף שאינה מחוייבת בכך, וצ"ע.

והקה"י הוסיף להוכיח דלא כדברי העונג יום טוב מהמבואר (כ:) גבי טבי עבדו של רבן גמליאל שישן תחת המיטה, והרי לדעת רבי יהודה יצא ידי חובתו בכך, ואף לדעת רבי שמעון שאינו יוצא ידי חובתו הרי סוף סוף נהנה מדפנות הסוכה. ובתוספות (שם ד"ה ראיתם) כתבו שישן תחת המיטה שלא לדחוק את החכמים, ומשמע שאם לא כן היה ישן בסוכה. הרי מוכח שאף עבד שפטור מן הסוכה מותר לו לשבת בסוכה, והיינו כנ"ל שכל הנאת דירה לא נאסרה בסוכה.

יישוב הקה"י והקובץ שיעורים שסוכה שאין ראויה למצוותה מותרת

ובטור (סימן תרלח) כתב שסוכה שנפלה מותר מדאורייתא להנות ממנה [ומדרבנן אסור]. ולפי זה כתב העונג יום טוב שאותן סוכות שיש להם גגות ובשעת ירידת גשמים מכסים את הסוכה בגג, נראה שאין חשש לשבת בה בזמן הזה כיון שכשמכוסה בגג הרי היא כסוכה שנפלה שאינה אסורה מדאורייתא. ואף שיש איסור מדרבנן אפשר שלא אסרו חכמים לשבת בה בשעת ירידת גשמים.

וכתב הקהילות יעקב, שלפי זה יש לדון שאף בלא שמכסה הגג כיון שיורדים גשמים ובאותה שעה הסוכה פסולה, ממילא הרי זה כסוכה שנפלה שאין בה איסור דאורייתא ואפשר שאף מדרבנן מותר לשבת בה וכנ"ל. כעין זה כתב הקובץ שיעורים (ביצה אות ע) שאפשר שבשעה שאין הסוכה ראויה למצותה ליכא בה קדושה, וכמו לאחר החג, דקדושתה היא בכל שעה מפני שמיוחדת למצוותה.

דעת רבינו תם שאיסור הנאה רק בהכשר סוכה ודין סוכה גדולה

והנה התוספות (לעיל ט. ד"ה מנין) הביאו לדעת רבינו תם שעצי סוכה אסורים רק בכדי הכשר סוכה, והיותר מכדי הכשר לא נאסר אלא מדרבנן. ובעונג יום טוב ציין לדברי הר"ן (פ"ק דסוכה) שמכל מקום אם בנה כל הד' דפנות בבת אחת, ולא בנה תחילה שיעור הכשר סוכה ואח"כ הוסיף, אסורה כל הסוכה.

ולא ביאר לנו אם כוונתו מה היה לולא כן, כי אם היה מותר רק התוספת לכאורה לא הועיל בכך לישיבה בסוכה בשעת ירידת גשמים שאז נהנה לכאורה מכל הסוכה ולא מצאנו שיהיה דינו לישב רק בתוספת. ואולי אחר שחלק מהסוכה מותר ואינו מבורר ממילא יש טעם להתיר הכל, ולכאורה אדרבה נאסור הכל מספק, ויל"ד בזה.

אמנם הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קכו) כתב שם בדעת רב אחאי גאון שס"ל כשיטת רבינו תם שאין איסור הנאה אלא בהכשר סוכה, וסבירא ליה שאם עשה ד' דפנות לא נתברר איזה דופן אסור ואיזה שרי ולכן ס"ל שהכל מותר, שהרי כלל גדול אמרו בהתפסת איסור כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. וממילא נמצא שהאיסור תורה אינו אלא בעשה סוכה מצומצמת שתי דפנות ושלישית אפילו טפח. ולפי זה כמעט ולא קשה כלל קושיית העונג יום טוב כי אפשר להעמיד כל המקומות שמשמע שהותר לישב בסוכה, בסוכה שנעשית מתחילה יותר מכדי הכשירה. אך יש להעיר מסוגיית הגמרא לעיל (כה:) וברש"י שם (ד"ה צער) שמבואר שסתם סוכות שהיו עושין לא היה להם שלש דפנות, ויש לדחות.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז או"ח סימן נח אות ח) כתב על דברי הנצי"ב: ובעניותי, דדרך זה לא ניתן להאמר. וביאר שם דהדין דכל שאינו בזה אחר זה שייך רק באופן שב' הדברים אינם שייכים במציאות יחדיו, כמו אחות אשה שא"א לקידושיה לחול בזה אחר זה וה"ה בבת אחת. אבל סוכה אף לדעת רבינו תם שאין נאסר אלא כדי הכשר סוכה בזה אחר זה היינו משום שבמקום שאנו יכולים לסיים מהו החלק של חיוב התורה אין מקום לאסור יותר מכך. אבל כשעושה ד' דפנות בבת אחת, הרי זו סוכה של מצוה שאסרה תורה ואין חלק אחד מפריע לשני לחול עליו דין עצי סוכה ושפיר ייאסר הכל.